יום שני בערב

כשהייתי בכיתה ח', בסוף שנת 1982, ידעתי שכל יום שני בשעה 20:00 אני חייב להיות בבית. לא בגלל שזאת הייתה דרישה של ההורים שלי אלא פשוט שבאותה השעה שודר פרק של הסדרה "תהילה". הסדרה, שהייתה מבוססת על סרט קולנוע בעל שם זהה, מתארת את קורותיהם של תלמידים ומורים ב"תיכון לאומנויות הבמה" בניו יורק. באותם שנים של ערוץ אחד ויחיד, אם היית מפספס שידור של פרק היה סיכוי טוב (כך חשבנו) שלעולם לא תהיה לנו ההזדמנות שניה לראות אותו. כמעט לאף אחד לא היה מכשיר וידאו (VCR) וגם לא היו שידורים חוזרים של סדרות שהוקרנו בערב. בגלל שכל הילדים בבית ספר דיברו למחרת על מה שהיה בפרק, מאד לא רציתי לפספס את השידור.

לפני כתשעה חודשים נרשמנו לשירות של HOT VOD והתחלנו להשלים את כל ה"חוסרים" שהיו לנו. (אנחנו לא צופים בסדרות בצורה בלתי חוקית). בהתחלה ראינו כל יום פרק של "משחקי הכס" (60 פרקים = חודשיים). אחרי זה המשכנו עם שני פרקים ביום של "המפץ הגדול" עונות 1 עד 7 (159 פרקים = חודשיים וחצי) וקינחנו בפרק ביום של "הפמליה" (96 פרקים = שלושה חודשים). זה היה מאד נחמד לסגור את הפער ועוד כל כך מהר, במיוחד לאור חוויות הילדות שלי, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני מפספס משהו, שההנאה שלי טיפה נפגעה.
הפרק הראשון של העונה הרביעית של הסדרה המעולה "סיליקון ואלי", שמספרת את סיפורם של כמה מתכנתים / יזמים בסיליקון ואלי שודר ביום שני ה 24 באפריל בשנה 22:30. מאז כל יום שני בשעה 22:30 אני רץ לסלון, כמו לפני 35 שנה, כדי לראות פרק חדש. למרות שזה מיותר, אני הרי יכול להקליט את הפרק, לראותו ב VOD מתי שארצה או אפילו להמתין לסיום העונה ואז לראות הכל ברצף, יש משהו בריטואל הזה שעושה לי טוב. במיוחד אני אוהב את ההמתנה של שבוע בין פרק לפרק, דבר שמאפשר לספוג את מה שקרה בפרק ולחשוב מה יקרה בפעם הבאה. זה סוג של דחיית סיפוקים שעושה רק טוב לנפש.
ומה לגבי הפרקים של תהילה שפספסתי בשנת 1982? תמיד אפשר למצוא אותם ב YouTube.

חזרה למקורות

לא חשבתי שזה יקרה לי. ב 26/12/2011 כאשר הגשתי את טופס הטיולים החתום לפקידת הקבלה התחושה שלי הייתה שימי התכנות שלי נגמרו. כשאני חושב על זה לעומק באותה נקודת זמן כשעזבתי את מיקרוסופט כבר לא תכנתי בצורה רצינית קרוב לשנתיים, לכן שעושים 1 + 1 (או יותר נכון 2 + 5) מגיעים לכך שעד סוף פברואר השנה לא כתבתי קוד רציני למעלה משבע שנים.
בסוף פברואר השנה חזרתי לעבוד בתור מתכנת בחברת סטארט-אפ קטנה עם מטרה גדולה בשם Anima Biotech. זה קרה בעיקר בגלל שביולי 2016 נמכרה החברה הקודמת שעבדתי בה (SalesPredict) לחברת eBay ואני (שעבדתי באדמיניסטרציה ובדיקות תוכנה) לא נכללתי במכירה.
אחרי שלושה חודשים של בטלה (וטיול קצר לדרום קוריאה וסין), הסתיימו להם חגי תשרי ואני התחלתי לחפש עבודה (שוב בתחום האדמיניסטרציה). אבל לא מצאתי שוב דבר שיענה על הדרישות שלי (אני די פרימדונה).
המהפך החל יום אחד כשחזרה אחת מהבנות שלי מהבית ספר ושאלה אותי האם אני רוצה להיות מנטור לקבוצה של תלמידים שהולכת להתחרות באליפות הסייבר הישראלית. זה היה נראה לי משהו נחמד ומועיל לעשות בזמן שאני מובטל. חנכתי את הקבוצה ולמרות שקבוצה לא עלתה לגמר קרה לי משהו בזמן שעבדתי איתם, נדלק אצלי מחדש ניצוץ האהבה לתכנות והגעתי למסקנה שהגיע הזמן לחזור. (דרך אגב קבוצה מבית ספר בישוב שלי זכתה במקום הראשון).
אז, לפני שבע שנים, כשעזבתי רציתי לכתוב סיפורים וכתבות ובאפריל 2012 התגשם חלום הזה כשפרסמתי כתבה במגזין בלייזר בשם "ריסטארט" ובה סיפרתי למה עזבתי את עולם ההייטק. השבוע קראתי שוב את הכתבה ובפסקה הלפני אחרונה כתובה הנבואה הבאה:
"את העבודה שלי, גבירותי ורבותי, הייתי חייב לעזוב גם כדי שאוכל שוב להרגיש כמו ילד בן 14 שהרגע הצליח לגרום למחשב להדפיס את לוח הכפל. כדי שאם אחזור פעם להנדסת התוכנה, והכסף החכם ותחושת הבטן אומרים שאחזור, אהיה לא רק מהנדס טוב יותר אלא גם אדם טוב יותר".
לתכנת זה באמת כמו לרכב על אופניים כך שדי מהר חזרתי לעניינים אבל שתי תופעות הצליחו להדהים אותי אחרי התנתקות מוחלטת של חמש שנים. הראשונה זה עולם ה Open Source (קוד פתוח) שמי שרוצה ללמוד על ההיסטוריה של הנושא מומלץ להאזין לפרק 149 של הפודקאסט עושים היסטוריה: האיש שקרא לי אידיוט – על ההיסטוריה של קוד פתוח ותכנה חופשית. העובדה שאנשים כותבים קוד ומשתפים אותו בחינם עם אחרים פשוט בלתי נתפסת.
השנייה זה האתר שאלות והתשובות Stack Overflow שלכל שאלת תכנות שיש לי אני מוצא לה תשובה תוך גג עשר דקות. אני עוד שייך לדור שהיה יושב בשירותים עם ספרים עבי כרס מנסה למצוא תשובה ללמה דברים לא עובדים לי.
הבעיה היחידה בכל האידיליה הזאת שהאנרגיה שגורמת לי לכתוב קוד בהתלהבות היא אותה אנרגיה שגורמת לי לכתוב בבלוג הזה. לכן לא כתבתי פה חודשיים כי אחרי שעות של כתיבת קוד פשוט לא נשארה לי אנרגיה לכתוב פוסטים. אני חושב שהפתרון הכי טוב הוא שאני פשוט אכתוב תוכנה שכותבת פוסטים ואשנה את השם של הבלוג ל "החיים על פי התוכנה שניר כתב". אני מיד ניגש לעבודה.

זכרון אמריקאי גורלי

(פורסם לראשונה באוקטובר 2012 באתר אינטנרט אחר שנסגר לפני כמה חודשים)

באוגוסט 1984 שעוד קראו לזה שליחות, עברנו כל המשפחה לפורת' וורת' שבטקסס לשלוש שנים בעקבות אבי ששירת בחיל האוויר. כעבור שנה כשאני נער בן שש-עשרה יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי של ארה"ב, טיול שדומה לו עשיתי השנה אבל הפעם בתפקיד האבא. בזמן הנסיעות הארוכות, העמידה בתורים, וסתם בלילות שאחת מהתאומות ביקשה שארדים אותה ניסיתי להיזכר. בי, באבא שלי אבל הכי חשוב באמריקה שחוויתי בתור נער מתבגר לעומת איך שהיא נראית היום בעיניים של גבר מזדקן.

העברתי תחנות והן לא נגמרו. ההבדל בין ישראל של 1984 לארה"ב של 1984 מאד הצדיק את המילה "וואו". ישראל: ערוץ אחד בטלוויזיה עם תשדירי שירות ממשלתיים, ארה"ב: עשרות ערוצים, כבלים ופרסומות. ישראל: קבלת קו טלפון תוך עשור, ארה"ב: קבלת קו טלפון תוך יומיים. ישראל: בצפון הארץ יש שני גשרים ואת שניהם הקימו הבריטים, ארה"ב: כבישים של שלושה מסלולים עם מחלפי ענק. ישראל: מגדל שלום, ארה"ב: גורדי שחקים בכל מקום. ישראל: דיזנגוף סנטר, ארה"ב: קניוני ענק. ישראל: מכוניות בלי מזגן, אינפלציה של 400%, אין החזרות ותולים כביסה, ארה"ב: מזגן לכל פועל, אינפלציה 4.3%, אפשר לבטל עסקה ומיבש כביסה.
ההבדל בין ישראל של 2012 לארה"ב של 2012 לא מצדיק את המילה "וואו" ולכן גם לא שמעתי אף אחד מהילדים שלי אומר אותה על הדברים הרגילים/יום יומיים. יותר נכון להגיד את המשפט "בקרוב אצלנו" או אפילו לפעמים "אצלנו זה יותר טוב". חלפו ועברו הימים שפתיחת מקדונלד'ס גרמה לתור של מאות אנשים, חוץ מבמקרים שנפתחות רשתות לבגדי נשים אבל זה מכיוון שנשים הן בלתי שפויות בעליל. אבל להעלמות ה"וואו" יש מחיר כי בגלל שאנחנו יותר ויותר דומים לאמריקאים לקחנו מהם גם דברים פחות טובים כמו פערים חברתיים בלתי נסבלים. אין טוב בלי רע. משבר כלכלי? "בקרוב אצלנו".

המרחק בין לוס אנג'לס לניו-יורק הוא 2800 מיילים (4506 ק"מ).
בעקבות "משבר הנפט" ב 1973 שנגרם בגלל האמברגו שהטילה אופ"ק על המערב עקב העזרה שנתנה ארה"ב למדינתנו הקטנטונת במלחמת יום הכיפורים, חוקק חוק פדרלי שקובע שהמהירות המותרת המקסימלית היא 55 מייל (89 ק"מ) לשעה. חישוב מהיר מראה שב 55 מייל לשעה אתה מגיע מלוס אנג'לס לניו יורק ב 51 שעות ואם תיסע 65 מייל (105 ק"מ) לשעה תגיע תוך 43 שעות, הפרש של יום עבודה שלם.
בתור נער שזה עתה קיבל את הרישיון קשה היה לנסוע רק 55 מייל לשעה באולדסמוביל דלתא 88 בעלת מנוע V8 חמשה ליטרים בכבישים הארוכים והרחבים של אמריקה. זה היה כמעט עלבון. הטיב להביע זאת סמי האגר שכתב על זה שיר שהיה להיט בשנת 1984 בשם שאומר הכל " I Can't Drive 55". במהלך אותם שנים היו מדינות שניסו להעלות את המהירות המקסימלית המותרת ל 65 מייל לשעה, כמו למשל מדינת נבאדה בעלת כבישים שחוצים מדבריות. אבל הממשל הפדרלי הודיע למדינה שחייה בזכות ההימורים שאם היא לא תחזור  לתלם היא לא תקבל סיוע פדרלי לטיפול בכבישים.
המאבק הזה לא רק היה על מהירות עצמה אלא גם על היחס בין השלטון המרכזי הפדרלי לבין העצמאות של כל מדינה. קל לשכוח את זה אבל ראשי התיבות ארה"ב הן "ארצות הברית של אמריקה" ולכל אחת מארצות/מדינות יש דעה שונה על ענייני היום בין אם זה עבדות, נישואים חד מיניים או הגיל המינימלי שמותר לצרוך אלכוהול. ב 1995 בוטל סופית חוק "המהירות המקסימלית הארצית" וכל מדינה יכלה מאותה נקודה לקבוע בעצמה את המהירות המקסימלית המותרת. וכך במדינת ניו-יורק שייטתי ב 65, בפלורידה עמד הקרויז קונטרול על 70, רק לידיעה בצפון דקוטה זה 75 וביוטה 80. כנראה אם יש לך הרבה נשים נותנים לך את האופציה לברוח מהן כמה שיותר מהר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אמץ כביש

דוד ג'ו היה הדוד העשיר מאמריקה. בסוף מלחמת העולם השנייה מי שנשאר ממשפחות של הסבים והסבתות שלי היה צריך להחליט לאיפה ללכת. דוד ג'ו כמו יהודים רבים פנה מערבה לארצות הברית, עשה חיל בעסקים ועזר מרחוק למשפחתו שפנתה מזרחה לארץ ישראל. אז בדרך מוושינגטון הבירה ביקרנו אותו בביתו הצנוע שבברוקלין וכאשר נפטר העלנו את עצמותיו לבית הקברות בקריית ביאליק. סיפור הצלחה של יהדות ארצות הברית ידוע לכולם אולם עכשיו יש סיפור אחר שמתחרה בו. במשך כמעט שבע עשרה שנה של עבודה בחברת הייטק גדולה ראיתי עשרות רבות של ישראלים פונים גם הם מערבה, עושים רילוקיישן והופכים את קהילת הישראלים בארצות הברית לקהילה המהגרים הכי עשירה. ארצות הברית יודעת למשוך אליה את המוכשרים ביותר מכל קצוות העולם ואת מקומו של דוד ג'ו החליפו דויד, יבגני, ויקטור וערן שהסיכוי שיחזרו לישראל שואף לאפס ובניגוד לישראלים שפגשתי אז הם כבר לא מתביישים בהחלטה שלהם להגר. מצד שני למטייל העצמאי זה יתרון כי בניגוד לדוד ג'ו שחי בצניעות לרובם יש בית גדול שמאפשר אירוח וחיסכון בתשלום לבית מלון.

לתאגיד של דיסני יש את טביעת האצבע שלי. בכניסה לכל פארקי השעשועים של דיסני צריך כל אחד שיש לו כרטיס, שזה כל מי שמעל גיל 3, להעביר את האצבע שלו דרך סורק. זאת אמנם שיטה שמאפשרת לדיסני לאכוף את החוקים שלה בקשר לכניסות לפארקים אבל דחילק מי נתן להם רשות להקים מאגר ביומטרי?
ב 85 שאבי היה חוזר מנסיעות העסקים שלו הייתי מחכה לו ביציאה משרוול הטיסה כי פשוט זאת לא הייתה בעיה. שהגענו אז לוושינגטון הבירה הצטרפנו, בלי לקבוע תור חודשים מראש, לסיור בתוך הבית הלבן ואף אחד לא ביקש ממני להוריד את החגורה לפני שעליתי במעלית לאמפייר סטייט בלידינג בניו-יורק. נעלמה אותה שמחה, נאיביות, תחושת החופש והשמירה על הפרטיות שיש גם שיאמרו אפשרו את פיגועי 11/9. השאלה היא איפה אותו הגבול שעמלו עליו כה חזק האבות המייסדים של אמריקה? כי הסחף רק הולך ומתגבר. אם אובמה אישר לחסל אזרחים אמריקאים שחשודים בטרור בלי צורך במשפט אז מי אני שאלין על דיסני? התקווה היחידה שלי ושל שאר העולם היא שהמפגע הבא לא יחביא את חומר הנפץ בחור של התחת שלו.

בדרך לבוסטון עצרנו בפארק טבע על חוף הים. זה לא מקום שתיירים זרים עוצרים בו כך שהייתה לי הזדמנות להיות בתוך "עמך אמריקה" בזמן הוא לבוש בבגד ים. מה שהכי תפס את עיני, יותר נכון חסם את מבטי היה הגודל של הילדים במיוחד ילדי המיעוטים. זה לא היה ככה לפני 27 שנה. תאמינו לי שנער בן 16 זוכר טוב מאד איך נראים נערים ונערות בבגד ים. הרבה מנסים לפתור את הבעיה שעל תוצאותיה ההרסניות אין צורך להרחיב אבל רק נגיד שיש סיכוי גבוה שאותם ילדים יחיו פחות מהוריהם. אם זאת מישל אובמה שנעזרת בקשרים שיש לה כדי לקדם התוכנית "בואו נזוז" או ליגת ה NFL שדוחפת את הקמפיין "שחק 60" אבל כל עוד פלפל אחד עולה כמו ארוחה ילדים במקדונלד'ס הקרב הוא די אבוד.

הכינוי הרשמי של תלמידי בית ספר התיכון שלמדתי בו היה המורדים (Rebels). למי שלא צופה באדיקות בערוץ ההיסטוריה נעדכן שזה גם הכינוי של לוחמי מדינות הדרום (הקונפדרציה) בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. הדגל של הבית ספר היה הדגל של הקונפדרציה שפרשה מהברית עם הצפון עקב הרצון להמשיך להלין שכר למאות אלפי שחורים. אחוז האפרו-אמריקאים בבית ספר היה 10%, אחוז האפרו-אמריקאים בנבחרות הספורט היה לפחות 20% ואחד מהם אפילו הגיע לשחק ב NFL. בשביל בחור אפרו-אמריקאי הדגל של קונפדרציה הוא כמעט שווה ערך במשמעותו למה שדגל צלב הקרס הוא בשביל בחור יהודי. אבל לשים דברים פרופורציה עד 1973 הייתה הפרדה כמעט מלאה בין שחורים ללבנים בביתי הספר בפורת' וורת'. כמה שנים לאחר מכן עקב התגברות המחאות הוחלף הדגל של הבית ספר והכינוי של התלמידים השתנה לשודדים (Raiders) ו 24 שנים לאחר מכן נבחר נשיא שחור. בדרך לסי-וורלד חיפשתי תחנה מוזיקה ונפלתי על תוכנית של שיחות עם מאזינים. השדרן סיפר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חוזה שעד 2050 הלבנים "הלא היספנים" כבר לא יהיו הרוב באמריקה. שמחתי. החראות הללו אחראים לרוב הבעיות הכלכליות של העולם.

הפעם היחידה בחיי שמחאתי כפיים וקפצתי בהתלהבות בקולנוע היה שראיתי את רוקי 4.
זה קרה ברגע שרוקי מצליח להכניע את איוון דראגו האיום ונוקם בו על מות חברו אפולו קריד. יחד איתי קפץ כל האולם ואנשים החלו לתת "הי פייב" אחד לשני ולצעוק "USA, USA" בעוד על המסך רוקי עוטף את עצמו בדגל ארצות הברית. אמריקה ניצחה את הדוב הרוסי המאיים. למרות שאף פעם לא חשבתי שהרומן של אמריקה עם הדגל הוא פשיסטי כמו שאמר לי פעם בחור גרמני שעבדתי אתו אבל לעיתים זה כן היה נראה טיפה ילדותי ואפילו מתלהם.
כל יום שלילי בקיץ בוושינגטון הבירה מול האנדרטה המרשימה לזכר קרב המפורסם באיוו ג'ימה יש את המופע הכי מדהים שראיתי בחיי. במשך שעה שלמה חיילי מרינס אמריקאים עושים תרגילי סדר בדיוק רובוטי מלווים בתזמורת ענקית. הפעם התרגשתי מאד ובלב הייתה בי קנאה ביכולת להיות גאה במדינה שלך בלי ציניות ובלי צורך להסביר שזה שאתה מניף את הדגל לא אומר שאתה בעד הממשלה המכהנת. הדגלים מסביב, דרך אגב, היו בחצי התורן בעקבות הטבח הנורא באולם הקולנוע בקולורדו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
עמוד דום!

אחד המשפטים הכי מצחיקים בסרט "מפלצות נגד חייזרים" מכיל בתוכו אמת מאד עגומה. "עוד פעם נחת עב"מ באמריקה, המדינה היחידה שעב"מים בוחרים לנחות בה", אומר כתב חדשות שמאחוריו עומד רובוט ענק עם עין כחולה. אז בשיא המלחמה הקרה, זה היה לי ברור שאמריקה היא לא רק מרכז העולם אלא גם תמיד צודקת. הגודל, העוצמה, השיטה, ההצלחה והוליווד שטפו את מוחי הצעיר ולא אפשרו לי לראות גם צדדים אחרים שהפעם בלטו לי יותר.
את כמויות הזבל העצומות שנערמות בסמוך למתקן בפארק אפקוט שרואים בו סרט על כמה חשוב לשמור על הסביבה. את עשרות הבתים עם שלט "מעוקל מהבנק" זכר לפשע הכלכלי שהוליד את משבר "הסאב-פריים" מתחת לאף של הממשלה. את השמות האינדיאנים של הרים, נהרות ושבילים עדות לטיהור האתני שבוצע במאה התשע-עשרה במי שקיבלו בזרועות פתוחות את המתיישבים הראשונים. ואת $100 ששילמנו עבור ביקור אצל רופא משפחה ורכישת אנטיביוטיקה כי האישה פצעה את הרגל שהביטוח שלי יחזיר אבל לעשרות מיליוני אמריקאים לא, כי להם פשוט אין ביטוח.

הליכה לנושאת המטוסים אינטרפיד בחלק המערבי של מנהטן הייתה אחד הדברים הכי מפחידים שעשיתי בחיי. יחד איתי הלכו אז אבי שבכיס חולצתו $3000, אמי ושני אחי בני ה 11 ו 6. ניו יורק אז הייתה בדרך למטה עם ממוצע של 1500 רציחות בשנה שהשיא הגיע שש שנים אחרי זה עם 2245 רציחות. עקפנו מצפון את טיימס סקוור שהייתה ביב שופכין של חנויות סקס והלכנו דרך שכונה שגם ביום לא מומלץ היה להיכנס אליה.
נריץ את מכונת הזמן קדימה ובניו יורק היו בשנה שעברה 500 רציחות, טיימס סקוור מופצצת בתיירים מהסוג הלא חרמן והשכונה שהלכנו בה אז היא להיט נדל"ני רוחשת במסעדות וסנטרל פארק זו פנינה.
הרבה הסברים יש לשינוי המדהים שעשה התפוח הגדול. מהשיפור במצב הכלכלי בשנות ה-90, היד החזקה של ג'וליאני או לפי מה שטוענים מחברי הספר "פריקונומיקס" חוק ההפלות שעבר בשנת 1973. אני לא חששתי לעשות את אותה הליכה עם משפחתי והרגשתי לפעמים יותר בטוח אפילו מבישראל. רק צריך לזכור שהנתונים היבשים מראים כי עדיין מתבצעים בניו-יורק פי ארבע פשעים מישראל ושלא לדבר על מקומות אחרים כמו פלינט מישיגן שלוד זאת עיירת נופש ציורית לידה.

במהלך סיור על רכב אמפיבי בבוסטון הצביע המדריך על אחד הבתים ואמר שהוא מ 1703. כל האמריקאים שהיו ברכב הוציאו את ה"וואו" הכי מרשים ששמעתי במהלך אותו סיור. מסכנים האמריקאים אין להם סיכוי להתחרות בתחום ההיסטוריה מול רוב העולם. ב 1703 העם שלנו כבר צבר פז"מ לא קטן והספיק לא מעט. כדי לכפר על החיסרון הזה משתמשים בגודל ולכן לא מעט פעמים תשמעו משפטים כמו "זה הסכר השני בגודלו ממזרח למיססיסיפי" או משהו בסגנות. אולי בגלל זה יש להם בעיה עם מפלי הניאגרה בקנדה הם הרבה יותר טובים.

בקרב מכות לערס הישראלי אין סיכוי מול הערס האמריקאי. ערס זה ערס לא משנה איפה אתה בעולם. כמו שנכתב בשיר המפורסם "אותו חיתוך דיבור מה יש לומר" אבל ההבדל המרכזי הוא בנימוס היום יומי.  הערס האמריקאי לא השתנה. הוא עדיין אומר סליחה, מחזיק את הדלת ולא חותך בתור. אך מה שהשתנה זה התור. לא מעט מקומות אימצו את שיטת ה"אקספרס", שלם יותר ועקוף את התור. אם זה בבדיקות הביטחוניות או בתורים הארוכים בפארק המים "רטוב ופרוע" בכל מקום יש שני תורים. שני מעמדות. יש שיגידו שזה דבר טבעי לשיטה הקפיטליסטית ויש שיגידו שלפחות פעם בתור כולם היו שווים. אבל כמו שטארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי הירקן התוניסאי שהצית את עצמו החל את המהפכה בעולם הערבי יכול להיות שהמהפכה הבאה באמריקה תתחיל במקום שהכי פחות מצפים לה, בתור. שערס אמריקאי יתעצבן ויחליט להתנהג כמו ערס ישראלי.

על השלט היה כתוב "מגלשת מים מבטון הארוכה ביותר בעולם". אני חושב שזה היה איפשהו במדינת טנסי אבל גם אחרי שעות רבות של חיפושים באינטרנט לא הצלחתי לאתר את המיקום המדויק. בטון בניגוד לפלסטיק הוא לא סלחני ואחרי שעתיים אינטנסיביות חזרתי לחדר במוטל זב דם ועם כמות מכובדת של מכות יבשות שגרמו לכך שמחרת נראיתי כמו ילד מוכה. מכל המקומות שהייתי, מכל החוויות שעברתי הטירוף של אותה מגלשת מים הוא הזכרון הכי חזק שיש לי מאותו טיול. בדומה הבן שלי, אחרי 33 יום 1800 מייל ואין סוף פעילויות, לא מפסיק לדבר על המיני גולף ששיחקנו הכניסה לטרומנסבורג, עיירה קטנה באיזור אגמי האצבעות שבניו-יורק. כמו ארי פולמן בסרט "ואלס עם באשיר" גם אני לא מבין למה יש דברים שזוכרים ולמה יש דברים שלא אבל המסקנה שלי מהמקרה שלי ושל בני היא אחת. פעם הבאה שנטייל במדינה הקסומה, מיוחדת, ענקית, מפחידה ומשתנה דווקא ננסה לסטות משבילי התיירים ונחפש את אמריקה שלא רשומה במדריכי הטיולים. שם כנראה נמצא את הזיכרונות הכי טובים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
רפטינג ב Letchworth State Park

 


כתמיד אם אתם רוצים לתמוך בבלוג בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. אפשר גם לעשות Share לכתבה עם החברים שלכם וכך לעזור לי להגיע ליותר אנשים. תודה מראש!


 

מטמון במחסן

"משחקי הכס", "המפץ הגדול", "בית הקלפים" ו "סברי מרנן" הן רק חלק מהסדרות שלא ראיתי וסביר להניח שגם לא אראה. לא שיש לי משהו נגדן, ועל חלקן אף שמעתי רק תשבחות. אבל מה לעשות שיש רק עשרים וארבע שעות ביממה שצריך לנצל כדי לעשות דברים אחרים טיפה יותר חשובים ולכן בחרתי לצפות רק בשלוש סדרות טלוויזיה: "האנטומיה של גריי", "סיליקון ואלי" ו "היסטוריה למכירה".
למי שלא מכיר "האנטומיה של גריי" היא סדרה על קורותיהם של רופאים בבית חולים אמריקאי, "סיליקון ואלי" היא סדרה קומית על חברת סטארט אפ ו"היסטוריה למכירה" עוקבת אחרי חנות משכון אמיתית בלאס וגאס. בכל פרק מראים בין שלושה עד ארבעה לקוחות שמגיעים לחנות על מנת למכור פריט מיוחד. זה יכול להיות ספר מהמאה ה 17, כדורסל שחתום ע"י שחקן מפורסם או צעצוע משנות ה 50. במהלך המשא ומתן על המחיר של הפריט הצופה (אני) לומד פרק קטן בהיסטוריה בצורה מעניינת וויזואלית.

בעקבות הסדרה החלטתי לבצע חיפוש יסודי במחסן שלי כדי לגלות אולי גם לי יש במקרה חפץ מעניין ששווה הרבה מאד כסף. אני לא אגרן כפייתי ובכל הזדמנות אני מפנה מהבית כמה שיותר דברים אבל ישנם חפצים מסוימים שאני מרגיש שאני חייב לשמור לרוב בגלל ערך סנטימנטלי. הנה כמה מעניינים שמצאתי והסיפור מאחוריהם.

אורגן חשמלי

האורגן נרכש בשנת 1980 ובמשך ארבע שנים למדתי לנגן (לא משהו). כבר כתבתי פעם על ההיסטוריה של ההפסד הכספי העצום שנגרם למשפחה שלנו בגלל קניית האורגן בטור שנקרא רבותיי ההיסטוריה חוזרת. האורגן הפסיק לעבוד והתחיל לקצר חשמלית לפני כשלוש שנים.

Organ

כרטיס עם הסברים על שפת הבייסיק של המחשב TI-99/4A

את המחשב קיבלתי בכיתה ח' ואחרי שעבר לקרוב משפחה מצא את מקומו בפח האשפה. את מחליפו ה Apple IIe תרמתי לפני שלוש שנים למוזיאון לתולדות המחשב האישי בישראל שנמצא בחיפה.

TI 99 Card

שאריות מהשירות הצבאי

מדי פעם צה"ל יוצא במבצע "מחזירים ציוד" וכל פעם אני אומר לעצמי שהפעם אני אחזיר את גוש המתכת בתמונה. גוש המתכת מכיל טונגסטן והוא הגיע מפגז L 52 שנורה מטנקים. אך דאגה זה לא מסוכן.

20160612_185949

מכתב דחייה מסגן עורך מעריב מר לוי יצחק הירושלמי

לא להאמין שפעם הכל נעשה בעזרת דואר רגיל. היתרון היה שלקח זמן עד שקיבלת את הדחייה.

Rejection Letter Maariv

לוחית רישוי של אופנוע

פעם שהייתי צעיר ואמיץ (או טיפש) היה לי אופנוע Suzuki DR350. זאת לוחית אחורית שנאלצתי להחליף (אני לא זוכר למה).

Suzuki 350

מודם 14400

זה מודם שקיבלתי ממקום העבודה הראשון שלי ושכחתי להחזיר (אני בטוח שהם יסתדרו בלעדיו). המודם הזה היה מהיר פי 48 מהמודם הראשון שקניתי.

Modem

הטור הראשון שכתבתי אי פעם

נכתב על מחשב IBM XT, בעזרת מעבד תמלילים "נועם" והודפס בעזרת מדפסת סיכות של Epson. זה נראה יותר ישן מהמגילות הגנוזות.

First Column

טוב כמו שאתם יכולים לראות לא מצאתי שום דבר ששווה היום הרבה כסף, אבל מי יודע אולי עוד עשור או שניים הדברים ישתנו ותהיה לי עוד סיבה לנסוע ללאס וגאס.

סטנדאפיסטים עליך ישראל

אני לא כל כך מתלהב מאותם ימים בלוח השנה שמוקדשים לחגיגות הזוגיות. כנראה בגלל אותו חוסר התלהבות אני גם נוטה לשכוח את יום האהבה הלועזי, יום האהבה העברי, יום הנישואין ואת ימי "אתה זוכר את הפעם הראשונה שעשינו משהו ביחד". הבעיה המרכזית של גברים "מאותגרי רומנטיקה" שכמוני היא קיומם של גברים שלא קיבלו את מסמך ההנחיות של "האגודה לשפיות הגברים" לפני החתונה. במסמך רשום באותיות קידוש לבנה שהפרחים שאתה שולח לאישתך לכבוד יום הנישואין שלכם גורמים לשאר הגברים את הצורך להסביר לנשים שלהם למה הם לא כמו הבעל של דפנה מהעבודה.
אבל השנה, למרות שלא התכוונתי לכך, אני אהיה אחד מאותם גברים מהסיבה הפשוטה שאני משוגע על סטנד-אפ אמריקאי ונראה שסטנדאפיסטים אמריקאים (אולי בזכות ההצלחה של המופעים של סיינפלד) גילו את ישראל. כך לשמחתי הרבה, בחודשים הקרובים יתקיימו ארבע מופעי סטנד-אפ שאחד מהם נופל על יום הנישואין שלי והשני על יום האהבה העברי, דבר שמאפשר לי לשלב ביחד את שתי האהבות הגדולות שלי.

(Comedy For Koby (29/5 – 5/6

בשמיני למאי 2001 נרצחו קובי מנדל בן השלוש עשרה יחד עם חברו יוסף אישרן בן הארבע עשרה בידי טרוריסטים פלסטינים ליד ביתם בתקוע. ההורים של קובי, סת' ושרי שעלו מארה"ב לישראל בשנת 1996, החליטו שהדרך הכי טובה לכבד את זכרו של קובי היא להקים קרן שתעזור לילדים שקרוביהם נפגעו בפעולות טרור. הקרן מפעילה תכניות רבות ומגוונות שאחת מהן הוא מחנה קיץ שבו הילדים יכולים להיות שוב "פשוט ילדים", להביע את הרגשות שלהם בסביבה תומכת ומבינה ולמצוא חברים. אלפי ילדים כבר השתתפו בהצלחה מרובה בתוכניות הללו שהיום התרחבו גם לכלול ילדים שקרוביהם נפגעו בתאונות דרכים. ב-2008 חבר סטנדאפיסט אמריקאי בשם אבי ליברמן לקרן ע"ש קובי מנדל וסיבוב ההופעות שלו בישראל, שהחל כבר ב-2003, קיבל את השם "Comedy For Koby", קומדיה לקובי. פעם בחצי שנה, בתחילת יוני ובתחילת דצמבר מביא לארץ אבי שלושה סטנדאפיסטים בתמהיל מגוון ככל האפשר. הפעם הם יופיעו שש פעמים. במודיעין, תל אביב, ירושלים, גוש עציון, הרצליה ובית שמש. הרווחים מההופעות נתרמים לקרן. ככה מנצחים את הטרור.

אתר: http://www.comedyforkoby.com
דף פייסבוק: https://www.facebook.com/ComedyforKoby
רשימת הסטנדאפיסטים: http://www.comedyforkoby.com/comedians
כתבה טובה על המופע (נחשו מי כתב?) http://www.gfn.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=20038

(Jim Jefferies (6/6 – 7/6

ג'ים הוא סטנדאפיסט אוסטרלי שחי בארצות הברית כך שיש לו מבט מעניין על החיים שם. הקטע שלו על הצורך בהגבלה בשימוש ברובים בארצות הברית הוא המשכנע ביותר ששמעתי בחיים שלי.

כרטיסים למופע אפשר עדיין למצוא כאן.

(Hannibal Buress (29/6

חניבל בורס הוא אחד הקומיקאים המצליחים והעסוקים ביותר כיום באמריקה, שחקן וכותב מוכשר בסדרה "ברוד סיטי" בתפקיד לינקולן רייס, שותף להנחיה בתכנית האירוח האקסנטרית "המופע של אריק אנדרה" , ספיישל רותח בנטפליקס Comedy Camisado ורבים יזהו אותו גם מן התפקיד המיתולוגי ב”לואי”.

בורס היה הראשון שיצא בהאשמה גלויה על תקיפות מיניות נגד הקומיקאי והשחקן ביל קוסבי, דבר שהוביל לעשרות תלונות במשטרה של נשים שקוסבי לכאורה תקף.  באפריל 2014, במהלך הופעה בפילדלפיה, בורס "ירד" על קוסבי בן ה 79 על כך שהוא מעז למתוח ביקורת על אספקטים שלא מצאו חן בעיניו בתרבות האפרו אמריקאית, בעוד שהוא מתמודד עם האשמות של סימום ואונס. בקריאה "ביל קוסבי הוא אנס" בורס סייע ב "ירידת המסך" וכאמור עודד תלונות רבות של נשים כנגד קוסבי.

כרטיסים: http://www.eventim.co.il/hannibal-buress

(Louis CK (18/8

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני יום וחצי לא הייתי מודע לדרמה הגדולה שמתרחשת בעקבות ההודעה על ההופעה של לואיס סי.קיי. רק בחצות פתאום גיליתי שהוא מגיע לישראל. גלשתי במהירות לאתר הכרטיסים וגיליתי שנשארו רק עוד 12 כרטיסים (ההופעה היא בארנה בירושלים). מיד קניתי שני כרטיסים והערתי את זוגתי שתחייה והודעתי לה שהשנה אחרי 18 שנה נחגוג את ט"ו באב.
את לואיס סי.קיי לא צריך להציג אלא פשוט לראות את הסרטון הבא:

אתר: https://www.louisck.co.il

הולך להיות קיץ מצחיק ביותר! (וגם טיפה רומנטי)

מה לא עושים באחת בלילה

ביום שלישי שעבר המדיח שוב התקלקל. כל פעם שהפעלנו אותו הפקק הראשי של החשמל קפץ וניתק את הזרם לבית. זאת הפעם הרביעית שזה קורה כשהפעם הקודמת הייתה לפני חמישה חודשים והסיבה לתקלה היא שגוף החימום נסדק ומים חדרו לתוכו והגיעו לחיבורים החשמליים. זה מדיח ישן, בן שבע עשרה, ולכן גוף החימום הוא חיצוני ובא לדאבונו במגע ישיר עם המים של ישראל שיש בהם המון אבנית.
בהינתן הגיל המתקדם בשילוב עודף תקציבי שנוצר עקב סיום תשלום על מגוון מוצרי חשמל שנקנו לפני שנה החלטנו לקנות מדיח חדש. אחרי שהשווינו מחירים וקראנו חוות דעת, ביקרנו למחרת בחנות למוצרי החשמל השכונתית ששם, כמו תמיד, סיפר לנו המוכר שבדיוק הוא קנה מדיח מהסוג שרצינו לאימא שלו.
תאריך קבלת המדיח החדש ופינוי המדיח הישן נקבע ליום רביעי בשבוע שלאחריי, דבר שנתן לי שישה ימים כדי לפרק את כל החיבורים של המדיח הישן על מנת שיהיה מוכן לפינוי. כמו שאתם יכולים לנחש בערב לפני יום ההובלה הגעתי למסקנה שאי אפשר לדחות יותר את משימת הפירוק ומיד נשכבתי על הספה לראות טיפה טלוויזיה.
התעוררתי בבהלה באחת בלילה עם ההבנה שזה עכשיו או לעולם לא. השתופפתי לתוך הארון שמתחת לכיור וראיתי שישנם שלושה חיבורים שעליי לנתק. החלטתי להתחיל מהקל לכבד. דבר ראשון הוצאתי את כבל החשמל של המדיח מהשקע. דבר שני פירקתי את החיבור של המדיח לסיפון של הברז בכיור (מהיכן שיוצאים המים המלוכלכים) ואז ניגשתי לפרק את החיבור של המדיח לברז הייעודי של המים הנקיים.
ניסיתי לסגור את הברז אבל הידית לא זזה. זה די מובן כי לא נגעו בו כבר קרוב לארבע עשר שנים מאז שהמדיח חובר לברז בזמן המעבר מהבית הקודם. בעודי מסתובב בבית מנסה לחשוב מה לעשות ראיתי בקצה העין פטיש קטן. מיד קפצתי על המציאה והתחלתי לדפוק על הראש של הברז דבר שגם סובב את הראש של הברז וגם הוציא את נועה בת ה 15 מהחדר שלה לראות מה קורה.
מעודד מהצלחתי התחלתי לנסות ולפרק את החיבור של הצינור של המדיח לברז דבר שלא צלח בידי כי גם בו לא נגעו קרוב לארבע עשר שנים. שוב הסתובבתי בבית מנסה לחשוב מה לעשות ושוב ראיתי בקצה העין כלי לא יעודי והפעם מברג גדול. מיד קפצתי על המציאה והתחלתי לדפוק על החיבור בעזרת המברג והפשיט כשלשמחתי החיבור החל להסתובב ולהיפתח.
"אבא", אמרה לי נועה בעודה עומדת מאחורי, "יש רעש מוזר של מים מהברז".
"שטויות", עניתי כמו אינסטלטור מיומן, "זה רק אוויר שבורח החוצה".
ובכן זה לא היה אויר. בשנייה שפרקתי סופית את החיבור החלו מים לצאת מהברז במהירות, בעוצמה ובנחישות בדרכם מהמטבח לסלון כאילו היו ישראלים בארוחת בוקר במלון הכל כלול.
למזלי אין לי בחיים יותר מדי רגעים של "יורים עליך" אבל הפעם הייתי חייב לחשוב במהירות איך אני מונע הצפה בכל הבית. "סגור את הברז הראשי", צווח המוח הקדום שלי ורצתי כמו מטורף לברז הראשי של הבית,  סגרתי אותו ושמחתי לשמוע את זרם המים מפסיק.
"אתה פשוט גאון", אמרה האישה כשראתה אותי ואת נועה עובדים במרץ עם מגבים כדי להוציא את המים מהמטבח אל מחוץ לבית.
"העיקר שעצרנו את השטפון", אמרתי ואז הבנתי שעד מחר בבוקר, כשאלך לחנות חומרי בנין כדי לקנות שסתום לברז, אין לנו מים בבית וזה אומר שיש לנו הדחה אחת בכל שירותים. למחרת כשקמתי שכחתי פרט חשוב זה, דבר שהביא לסגירה הרמטית של שירותי האורחים.
אני מאד אוהב חנויות של חומרי בנין, אני יכול להסתובב שם שעות ולדמיין איך אני מנסר, בונה, שובר ומרכיב דברים. אבל אם יש דבר שאני שונא זה לנסות להסביר למוכר מה אני צריך. בשמונה בבוקר התייצבתי בחנות הבניין השכונתית אחרי שניסרתי את ראש הצינור של המדיח, נעמדתי מול המוכר, הראיתי לו את החיבור של הצינור ואמרתי: "אני צריך את הדבר הזה שאפשר להרכיב על ברז שמתחבר לצינור כזה כדי שלא יצאו מים".
הוא הסתכל עלי במבט די מזלזל ואמר "אז אתה מתכוון לקלפה 3/4".
"כן", השבתי והשפלתי את מבטי לרצפה, "קלפה 3/4".
הקלפה עשתה את עבודתה ומים חזרו לזרום בביתנו ובמיוחד בשירותים של האורחים. המשימה הבאה שאני צריך לעשות זה לסדר את הראש של הברז התקול. הנה בדיוק גמרתי לכתוב את הטור והשעה היא 23:57, נראה זמן טוב לעשות את זה.

20160430_230409
ברז ללא מוצא