צעדים ראשונים (ואולי אחרונים) בעולם הסטנד-אפ

הקיץ, בזמן שכולם נוסעים לחו"ל, החלטתי לעשות משהו שאני חושב עליו כבר יותר מעשור והוא להופיע בערב במה פתוחה במועדון סטנד-אפ.
כדי לא להתבזות יותר מדי נרשמתי לקורס סטנד-אפ של מועדון הקאמל קומדי קלאב. כל יום שלישי, במשך תשעה שבועות של הקורס, אני עולה להופיע במשך 4 דקות וכל יום רביעי המורה של הקורס, אריק זילברמן, יושב איתי ושאר התלמידים לנתח מה היה טוב ומה היה פחות טוב.
בינתיים הופעתי חמש פעמים. אחת הייתה טובה, שתיים בינוניות ושתיים על הפנים (זה נורא לשמוע שקט מופתי אחרי שאתה אומר פנאץ שחשבת שיצחיק).

Standup-Nir

להלן אחד הקטעים שלא הצליחו:
ערב טוב קוראים לי ניר כץ ויש לי קיבה רגיזה.
קיבה רגיזה זה מונח פוליטיקלי קורקט שהמשמעות האמיתית שלו היא שאני פלצן.
תראו אני לא מתכוון להתיפייף אז חשוב לי להגיד שאני אוהב להפליץ, אני נהנה להפליץ, אני אפילו מפליץ עכשיו. אם במהלך ההופעה הגמל מאחורי נופל, תדעו שזה אני.
אבל הפחד שלי הוא כשאהיה מבוגר אאבד את השליטה על סוגריים, ואהפוך לאותם זקנים סנילים שהולכים ברחוב ונשמעים כמו איזה קופסת ביטבוקס.
אז מה צריך לעשות אם רוצים להפסיק להפליץ?
אני אגיד לכם מה אסור לעשות. אסור לחפש בגוגל. כי כשמחפשים בגוגל על בעיות רפואיות התוצאה הראשונה של החיפוש זה מאמר שמסביר שיש לך סרטן.
תנסו לחפש בגוגל "כאב ראש, נזלת ואפצ'ים" ותגלו שיש לכם סרטן באף.
אז הלכתי לרופא המשפחה שלי שטפו, טפו, טפו, מלח מים, מלח מים, חמסה חמסה, גפילטע פיש עם גזר אני פוגש אותו פעם בשלוש שנים.
אחרי שהוא הפסיק לצחוק הוא שלח אותי לאולטרא-סאונד בטני ואני שמח להודיע שעוד חצי שנה אני מצפה לבן ראשון. סתם.
הוא גם אמר לי שכנראה יש לי חוסר בחיידקיים ידידותיים בקיבה וזה די הגיוני כי כנראה הם עזבו כשהקיבה שלי התרגזה עליהם.
מה שבסוף החלטתי לעשות זאת דיאטת ניקוי רעלים.
יומיים ראשונים רק שתיתי מים ואכלתי פרכיות אורז. התוצאה הייתה מדהימה! גם הפסקתי להפליץ, גם הורדתי שלושה קילו וגם התחלתי לבכות בסרטים רומנטיים.
אני די בטוח שהדבר היחיד שנשים שמעו מהמשפט האחרון שאמרתי זה שלושה קילו ביומיים. וזה מה שדפוק היום בחברה שלנו. את יכולה להיות מנכ"לית של חברת ענק, מדענית אטום, אסטרונאוטית אבל המחמאה הכי גדולה שתרצי לקבל זה "ואללה רזית!". עדה יונת היתה מוכנה להחזיר את הפרס נובל עם המיליון דולר בשביל גביע שכתוב עליו "הבחורה הכי רזה בטכניון".
הייתי פעם באסיפת הורים בבית ספר של הבן שלי ושמעתי שתי אמהות ואחת מהן אמרה לשנייה שהיא הרזתה 160 גרם בשבוע. 160 גרם! אני הוצאתי מהאף שלי בוגרים ששוקלים יותר מ 160 גרם.
אני בטוח שאם אנשים באפריקה שומעים את זה הם אומרים: "מה הבעיה שלכם? בואו לפה. שתי מלחמות אזרחים ובצורת אחת וכולן תראו כמו דוגמניות אנורקסיות".
בקיצר, כל יום הוספתי מאכל אחר וראיתי מה ההשפעה שלו ולבסוף גם רזיתי 10 קילו וגם גיליתי מה גורם לי להפליץ. יכולים לנחש? שום.
כשאני אוכל שום אני מייצר כל כך הרבה גז, שמדינת ישראל מכריזה עליי בתור מאגר אסטרטגי. כשאני אוכל שום אסור להדליק אש לידי מבלי להקריא הוראות בטיחות. כשאני אוכל שום, אשתי, שהיא במקור ערפד רומני, חייבת לשמור מרחק של לפחות שלושה מטרים ממני.
טוב, סיימתי אבל אני אשאר פה עוד כמה שניות. פשוט שיחררתי ולא נעים לי מהסטנדפיסט הבא. אז קבלו בבקשה את …

 

100,000

12 שעות לפני סיום 2017, חגג הבלוג שלי 100,000 צפיות/כניסות. למרות שזה מספר יפה, האמת הכואבת היא שזה ממש לא הרבה, במיוחד לאור העובדה שהפוסט הראשון פורסם ב 04/06/2010. רק לצורך השוואה, כתבה שלי על אחוות גברים באמריקה שפורסמה במאקו, זכתה ל 28,238 צפיות. אין לי נתונים מדויקים על כתבות שלי שפורסמו ב YNet (בלייזר ומחשבים), אבל אני יודע שכמות האנשים שקראו אותן נמדדה גם היא בעשרות (ואף מאות) אלפים.

Months
כמה נתונים מעניינים

אני חושב שהבעיה של הבלוג שלי היא שהוא לא ממוקד בנושא ספציפי. כשבחנתי את הבלוגים שאני נוהג לבקר בהם בקביעות גיליתי שרובם עוסקים לעומק בנושא ספציפי. אם זה הסולידית שעוסק בהשקעות, FlyingOut שמתעסק בעולם התעופה או תרבות הפנאי שמדבר על תיאטרון, מוסיקה, ספרות, שירה ושאר ענייני תרבות הפנאי. הבלוג שלי הוא רוחבי. אפשר למצוא פה כתבות על ליגת ה NFL, פוסטים על הורות או תיאורי טיולים ברחבי העולם. כנראה שזה סוג של בלוג שלא מושך אנשים לבוא ולבקר שוב ושוב.

Countries (1).PNG
יש בעולם 195 מדינות. בצהוב 104 המדינות שמהן הגיע לפחות קורא אחד. (אני לא מאד פופולרי באפריקה) 

זה הגלגול השני של הבלוג. הוא הוקם לראשונה באתר GeoCities שהיה אחד מהאתרים הראשונים שאפשרו להקים אתר אינטרנט בקלות יחסית (למי שידע HTML – שפת הדפדפנים). לכבוד החתונה שלי בשנת 1998 הקמתי שם אתר שבו יכלו האורחים לאשר את השתתפותם ובגלל שזאת הייתה שנת 1998 רק מוזמן אחד השתמש באופציה הזאת. בינואר 1999, שנה לפני התפוצצות הבועת הדוט-קום, קנתה Yahoo את GeoCities בסכום של 3.57 מיליארד דולר וב 2009 סגרה אותו חוץ מביפן. מ 2010 הבלוג חי ב wordpress.com (מאד מומלץ למי שרוצה להרים בלוג/אתר).

nirkatz-geocities
כך נראה הבלוג ב GeoCities בשנת 2009

אבל למרות המיעוט היחסי של המבקרים אני שמח שהבלוג קיים. הוא "מכריח" אותי לכתוב מדי פעם, אני נהנה לבדוק כמה פעמים ביום כמה אנשים נכנסו לצפות בו, ואפילו מרוויח לאחרונה $2 בחודש מהפרסומות שמופיעות בו. זאת פיסת הנדל"ן הקטנה שלי באינטרנט הגדול שנשלט ע"י חברות ענק כמו פייסבוק או גוגל, ואני כולי תקווה שחגיגות ה 200,000 יקרו יותר מוקדם מ 2025.

Posts
רוצים לדעת למה "מילות פרידה" הוא פוסט מאד נפוץ? זה ההסבר – https://wp.me/pWw18-n9

ודבר אחרון – תודה לכם הקוראים.

11 דברים שאני אוהב אבל מתבייש להודות בכך

גילטי פלז'ר (guilty pleasure) מוגדר כמשהו שאתם אוהבים אבל מתביישים להודות בכך בפומבי או שיש לכם רגשות אשמה שזה מה שאתם אוהבים. לפני שבוע, בזמן נסיעה ברכבת, הוצאתי מחברת ועט ורשמתי את כל הגילטי פלז'ר שלי.

צפייה בקומדיות רומנטיות

מה שיקרה בהן ידוע מראש וגם קוראים להן צ'יק פליק (סרטי בנות), אבל יש בהן משהו שגורם לי להעדיף אותן על כל דבר אחר שמשודר באותו הזמן בטלוויזיה. (ובמיוחד אם מופיע בהן יו גרנט).

לשלוח מכתב למגזין בעילום שם

יש לי חשבון GMAIL פיקטיבי שדרכו אני שולח אי-מיילים כאשר אני לא רוצה שידעו מי אני. ישנו מגזין אחד שבאופן קבוע אני שולח לו מכתבים למערכת, ולהפתעתי רובם הגדול אפילו מתפרסם.

לנצח את הילד במשחק

זה נותן לי הרגשה טובה שאני עדיין יותר טוב ממנו. לבנות שלי אני מפסיד רוב הזמן.

להשתמש בסבון שטיפה אינטימי של נשים

זה אשכרה עוזר.

allfemina(1)

לשלם עבור חלונות PopUnder

מכירים את דפי האינטרנט שמופיעים לכם מתחת לדפדפן עם פרסומות לקרקעות בהרצליה או אתרי הכרויות לאקדמאים? אז פעם בשנה בין אמצע חודש נובמבר לסוף חודש דצמבר (עונת הקניות) אני משלם לאתר שמספק שירות כזה על מנת שיופיעו דפים של קניות באמזון לגולשים בארצות הברית. אם הגולשים קונים משהו מאמזון תוך 24 שעות מהרגע שהופיע הדף שלי אני מקבל עמלה. השנה השקעתי $15 והרווחתי $40 (תשואה לא רעה).

לשים לינק לאתרים שלי בתגובות לכתבות

זה מביא המון תנועה!

לשמוע Gangster Rap

אמנם אני רחוק מאד מהחיים של השחורים בארצות הברית אבל זה סגנון המוזיקה היחיד שיגרום לי לקום מהכורסא וללכת להופעה אם אחד מהגדולים (כמו Ice Cube) יגיעו לארץ.


לאסוף בקבוקים למחזור כדי לקבל 30 אגורות עבורם

אפילו כתבתי על זה פעם פוסט – Trash is Cash

להריח את הפופיק 

זה די מדהים איזה ניחוח יכול להיות לו (צריך כמובן את העזרה של אחת האצבעות)

להתפקד למפלגה אחת ולהצביע לאחרת

שימו לב כמה אנשים היה צריך כדי להיות חבר כנסת מטעם הליכוד. ההשפעה הכי גדולה שיכולה להיות לאזרח זה להתפקד למפלגה (כזאת שיש בה בחירות מקדימות), לשלם דמי חבר שנתיים ולקבוע את הרשימה של המפלגה לכנסת. ביום הבחירות אפשר כמובן להצביע למפלגה אחרת.

להתנשא בסתר

אני מנסה להפסיק עם זה אבל זה לא תמיד הולך.

אז מה הגילטי פלז'ר שלכם?

יום שני בערב

כשהייתי בכיתה ח', בסוף שנת 1982, ידעתי שכל יום שני בשעה 20:00 אני חייב להיות בבית. לא בגלל שזאת הייתה דרישה של ההורים שלי אלא פשוט שבאותה השעה שודר פרק של הסדרה "תהילה". הסדרה, שהייתה מבוססת על סרט קולנוע בעל שם זהה, מתארת את קורותיהם של תלמידים ומורים ב"תיכון לאומנויות הבמה" בניו יורק. באותם שנים של ערוץ אחד ויחיד, אם היית מפספס שידור של פרק היה סיכוי טוב (כך חשבנו) שלעולם לא תהיה לנו ההזדמנות שניה לראות אותו. כמעט לאף אחד לא היה מכשיר וידאו (VCR) וגם לא היו שידורים חוזרים של סדרות שהוקרנו בערב. בגלל שכל הילדים בבית ספר דיברו למחרת על מה שהיה בפרק, מאד לא רציתי לפספס את השידור.

לפני כתשעה חודשים נרשמנו לשירות של HOT VOD והתחלנו להשלים את כל ה"חוסרים" שהיו לנו. (אנחנו לא צופים בסדרות בצורה בלתי חוקית). בהתחלה ראינו כל יום פרק של "משחקי הכס" (60 פרקים = חודשיים). אחרי זה המשכנו עם שני פרקים ביום של "המפץ הגדול" עונות 1 עד 7 (159 פרקים = חודשיים וחצי) וקינחנו בפרק ביום של "הפמליה" (96 פרקים = שלושה חודשים). זה היה מאד נחמד לסגור את הפער ועוד כל כך מהר, במיוחד לאור חוויות הילדות שלי, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני מפספס משהו, שההנאה שלי טיפה נפגעה.
הפרק הראשון של העונה הרביעית של הסדרה המעולה "סיליקון ואלי", שמספרת את סיפורם של כמה מתכנתים / יזמים בסיליקון ואלי שודר ביום שני ה 24 באפריל בשנה 22:30. מאז כל יום שני בשעה 22:30 אני רץ לסלון, כמו לפני 35 שנה, כדי לראות פרק חדש. למרות שזה מיותר, אני הרי יכול להקליט את הפרק, לראותו ב VOD מתי שארצה או אפילו להמתין לסיום העונה ואז לראות הכל ברצף, יש משהו בריטואל הזה שעושה לי טוב. במיוחד אני אוהב את ההמתנה של שבוע בין פרק לפרק, דבר שמאפשר לספוג את מה שקרה בפרק ולחשוב מה יקרה בפעם הבאה. זה סוג של דחיית סיפוקים שעושה רק טוב לנפש.
ומה לגבי הפרקים של תהילה שפספסתי בשנת 1982? תמיד אפשר למצוא אותם ב YouTube.

חזרה למקורות

לא חשבתי שזה יקרה לי. ב 26/12/2011 כאשר הגשתי את טופס הטיולים החתום לפקידת הקבלה התחושה שלי הייתה שימי התכנות שלי נגמרו. כשאני חושב על זה לעומק באותה נקודת זמן כשעזבתי את מיקרוסופט כבר לא תכנתי בצורה רצינית קרוב לשנתיים, לכן שעושים 1 + 1 (או יותר נכון 2 + 5) מגיעים לכך שעד סוף פברואר השנה לא כתבתי קוד רציני למעלה משבע שנים.
בסוף פברואר השנה חזרתי לעבוד בתור מתכנת בחברת סטארט-אפ קטנה עם מטרה גדולה בשם Anima Biotech. זה קרה בעיקר בגלל שביולי 2016 נמכרה החברה הקודמת שעבדתי בה (SalesPredict) לחברת eBay ואני (שעבדתי באדמיניסטרציה ובדיקות תוכנה) לא נכללתי במכירה.
אחרי שלושה חודשים של בטלה (וטיול קצר לדרום קוריאה וסין), הסתיימו להם חגי תשרי ואני התחלתי לחפש עבודה (שוב בתחום האדמיניסטרציה). אבל לא מצאתי שוב דבר שיענה על הדרישות שלי (אני די פרימדונה).
המהפך החל יום אחד כשחזרה אחת מהבנות שלי מהבית ספר ושאלה אותי האם אני רוצה להיות מנטור לקבוצה של תלמידים שהולכת להתחרות באליפות הסייבר הישראלית. זה היה נראה לי משהו נחמד ומועיל לעשות בזמן שאני מובטל. חנכתי את הקבוצה ולמרות שקבוצה לא עלתה לגמר קרה לי משהו בזמן שעבדתי איתם, נדלק אצלי מחדש ניצוץ האהבה לתכנות והגעתי למסקנה שהגיע הזמן לחזור. (דרך אגב קבוצה מבית ספר בישוב שלי זכתה במקום הראשון).
אז, לפני שבע שנים, כשעזבתי רציתי לכתוב סיפורים וכתבות ובאפריל 2012 התגשם חלום הזה כשפרסמתי כתבה במגזין בלייזר בשם "ריסטארט" ובה סיפרתי למה עזבתי את עולם ההייטק. השבוע קראתי שוב את הכתבה ובפסקה הלפני אחרונה כתובה הנבואה הבאה:
"את העבודה שלי, גבירותי ורבותי, הייתי חייב לעזוב גם כדי שאוכל שוב להרגיש כמו ילד בן 14 שהרגע הצליח לגרום למחשב להדפיס את לוח הכפל. כדי שאם אחזור פעם להנדסת התוכנה, והכסף החכם ותחושת הבטן אומרים שאחזור, אהיה לא רק מהנדס טוב יותר אלא גם אדם טוב יותר".
לתכנת זה באמת כמו לרכב על אופניים כך שדי מהר חזרתי לעניינים אבל שתי תופעות הצליחו להדהים אותי אחרי התנתקות מוחלטת של חמש שנים. הראשונה זה עולם ה Open Source (קוד פתוח) שמי שרוצה ללמוד על ההיסטוריה של הנושא מומלץ להאזין לפרק 149 של הפודקאסט עושים היסטוריה: האיש שקרא לי אידיוט – על ההיסטוריה של קוד פתוח ותכנה חופשית. העובדה שאנשים כותבים קוד ומשתפים אותו בחינם עם אחרים פשוט בלתי נתפסת.
השנייה זה האתר שאלות והתשובות Stack Overflow שלכל שאלת תכנות שיש לי אני מוצא לה תשובה תוך גג עשר דקות. אני עוד שייך לדור שהיה יושב בשירותים עם ספרים עבי כרס מנסה למצוא תשובה ללמה דברים לא עובדים לי.
הבעיה היחידה בכל האידיליה הזאת שהאנרגיה שגורמת לי לכתוב קוד בהתלהבות היא אותה אנרגיה שגורמת לי לכתוב בבלוג הזה. לכן לא כתבתי פה חודשיים כי אחרי שעות של כתיבת קוד פשוט לא נשארה לי אנרגיה לכתוב פוסטים. אני חושב שהפתרון הכי טוב הוא שאני פשוט אכתוב תוכנה שכותבת פוסטים ואשנה את השם של הבלוג ל "החיים על פי התוכנה שניר כתב". אני מיד ניגש לעבודה.

זכרון אמריקאי גורלי

(פורסם לראשונה באוקטובר 2012 באתר אינטנרט אחר שנסגר לפני כמה חודשים)

באוגוסט 1984 שעוד קראו לזה שליחות, עברנו כל המשפחה לפורת' וורת' שבטקסס לשלוש שנים בעקבות אבי ששירת בחיל האוויר. כעבור שנה כשאני נער בן שש-עשרה יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי של ארה"ב, טיול שדומה לו עשיתי השנה אבל הפעם בתפקיד האבא. בזמן הנסיעות הארוכות, העמידה בתורים, וסתם בלילות שאחת מהתאומות ביקשה שארדים אותה ניסיתי להיזכר. בי, באבא שלי אבל הכי חשוב באמריקה שחוויתי בתור נער מתבגר לעומת איך שהיא נראית היום בעיניים של גבר מזדקן.

העברתי תחנות והן לא נגמרו. ההבדל בין ישראל של 1984 לארה"ב של 1984 מאד הצדיק את המילה "וואו". ישראל: ערוץ אחד בטלוויזיה עם תשדירי שירות ממשלתיים, ארה"ב: עשרות ערוצים, כבלים ופרסומות. ישראל: קבלת קו טלפון תוך עשור, ארה"ב: קבלת קו טלפון תוך יומיים. ישראל: בצפון הארץ יש שני גשרים ואת שניהם הקימו הבריטים, ארה"ב: כבישים של שלושה מסלולים עם מחלפי ענק. ישראל: מגדל שלום, ארה"ב: גורדי שחקים בכל מקום. ישראל: דיזנגוף סנטר, ארה"ב: קניוני ענק. ישראל: מכוניות בלי מזגן, אינפלציה של 400%, אין החזרות ותולים כביסה, ארה"ב: מזגן לכל פועל, אינפלציה 4.3%, אפשר לבטל עסקה ומיבש כביסה.
ההבדל בין ישראל של 2012 לארה"ב של 2012 לא מצדיק את המילה "וואו" ולכן גם לא שמעתי אף אחד מהילדים שלי אומר אותה על הדברים הרגילים/יום יומיים. יותר נכון להגיד את המשפט "בקרוב אצלנו" או אפילו לפעמים "אצלנו זה יותר טוב". חלפו ועברו הימים שפתיחת מקדונלד'ס גרמה לתור של מאות אנשים, חוץ מבמקרים שנפתחות רשתות לבגדי נשים אבל זה מכיוון שנשים הן בלתי שפויות בעליל. אבל להעלמות ה"וואו" יש מחיר כי בגלל שאנחנו יותר ויותר דומים לאמריקאים לקחנו מהם גם דברים פחות טובים כמו פערים חברתיים בלתי נסבלים. אין טוב בלי רע. משבר כלכלי? "בקרוב אצלנו".

המרחק בין לוס אנג'לס לניו-יורק הוא 2800 מיילים (4506 ק"מ).
בעקבות "משבר הנפט" ב 1973 שנגרם בגלל האמברגו שהטילה אופ"ק על המערב עקב העזרה שנתנה ארה"ב למדינתנו הקטנטונת במלחמת יום הכיפורים, חוקק חוק פדרלי שקובע שהמהירות המותרת המקסימלית היא 55 מייל (89 ק"מ) לשעה. חישוב מהיר מראה שב 55 מייל לשעה אתה מגיע מלוס אנג'לס לניו יורק ב 51 שעות ואם תיסע 65 מייל (105 ק"מ) לשעה תגיע תוך 43 שעות, הפרש של יום עבודה שלם.
בתור נער שזה עתה קיבל את הרישיון קשה היה לנסוע רק 55 מייל לשעה באולדסמוביל דלתא 88 בעלת מנוע V8 חמשה ליטרים בכבישים הארוכים והרחבים של אמריקה. זה היה כמעט עלבון. הטיב להביע זאת סמי האגר שכתב על זה שיר שהיה להיט בשנת 1984 בשם שאומר הכל " I Can't Drive 55". במהלך אותם שנים היו מדינות שניסו להעלות את המהירות המקסימלית המותרת ל 65 מייל לשעה, כמו למשל מדינת נבאדה בעלת כבישים שחוצים מדבריות. אבל הממשל הפדרלי הודיע למדינה שחייה בזכות ההימורים שאם היא לא תחזור  לתלם היא לא תקבל סיוע פדרלי לטיפול בכבישים.
המאבק הזה לא רק היה על מהירות עצמה אלא גם על היחס בין השלטון המרכזי הפדרלי לבין העצמאות של כל מדינה. קל לשכוח את זה אבל ראשי התיבות ארה"ב הן "ארצות הברית של אמריקה" ולכל אחת מארצות/מדינות יש דעה שונה על ענייני היום בין אם זה עבדות, נישואים חד מיניים או הגיל המינימלי שמותר לצרוך אלכוהול. ב 1995 בוטל סופית חוק "המהירות המקסימלית הארצית" וכל מדינה יכלה מאותה נקודה לקבוע בעצמה את המהירות המקסימלית המותרת. וכך במדינת ניו-יורק שייטתי ב 65, בפלורידה עמד הקרויז קונטרול על 70, רק לידיעה בצפון דקוטה זה 75 וביוטה 80. כנראה אם יש לך הרבה נשים נותנים לך את האופציה לברוח מהן כמה שיותר מהר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אמץ כביש

דוד ג'ו היה הדוד העשיר מאמריקה. בסוף מלחמת העולם השנייה מי שנשאר ממשפחות של הסבים והסבתות שלי היה צריך להחליט לאיפה ללכת. דוד ג'ו כמו יהודים רבים פנה מערבה לארצות הברית, עשה חיל בעסקים ועזר מרחוק למשפחתו שפנתה מזרחה לארץ ישראל. אז בדרך מוושינגטון הבירה ביקרנו אותו בביתו הצנוע שבברוקלין וכאשר נפטר העלנו את עצמותיו לבית הקברות בקריית ביאליק. סיפור הצלחה של יהדות ארצות הברית ידוע לכולם אולם עכשיו יש סיפור אחר שמתחרה בו. במשך כמעט שבע עשרה שנה של עבודה בחברת הייטק גדולה ראיתי עשרות רבות של ישראלים פונים גם הם מערבה, עושים רילוקיישן והופכים את קהילת הישראלים בארצות הברית לקהילה המהגרים הכי עשירה. ארצות הברית יודעת למשוך אליה את המוכשרים ביותר מכל קצוות העולם ואת מקומו של דוד ג'ו החליפו דויד, יבגני, ויקטור וערן שהסיכוי שיחזרו לישראל שואף לאפס ובניגוד לישראלים שפגשתי אז הם כבר לא מתביישים בהחלטה שלהם להגר. מצד שני למטייל העצמאי זה יתרון כי בניגוד לדוד ג'ו שחי בצניעות לרובם יש בית גדול שמאפשר אירוח וחיסכון בתשלום לבית מלון.

לתאגיד של דיסני יש את טביעת האצבע שלי. בכניסה לכל פארקי השעשועים של דיסני צריך כל אחד שיש לו כרטיס, שזה כל מי שמעל גיל 3, להעביר את האצבע שלו דרך סורק. זאת אמנם שיטה שמאפשרת לדיסני לאכוף את החוקים שלה בקשר לכניסות לפארקים אבל דחילק מי נתן להם רשות להקים מאגר ביומטרי?
ב 85 שאבי היה חוזר מנסיעות העסקים שלו הייתי מחכה לו ביציאה משרוול הטיסה כי פשוט זאת לא הייתה בעיה. שהגענו אז לוושינגטון הבירה הצטרפנו, בלי לקבוע תור חודשים מראש, לסיור בתוך הבית הלבן ואף אחד לא ביקש ממני להוריד את החגורה לפני שעליתי במעלית לאמפייר סטייט בלידינג בניו-יורק. נעלמה אותה שמחה, נאיביות, תחושת החופש והשמירה על הפרטיות שיש גם שיאמרו אפשרו את פיגועי 11/9. השאלה היא איפה אותו הגבול שעמלו עליו כה חזק האבות המייסדים של אמריקה? כי הסחף רק הולך ומתגבר. אם אובמה אישר לחסל אזרחים אמריקאים שחשודים בטרור בלי צורך במשפט אז מי אני שאלין על דיסני? התקווה היחידה שלי ושל שאר העולם היא שהמפגע הבא לא יחביא את חומר הנפץ בחור של התחת שלו.

בדרך לבוסטון עצרנו בפארק טבע על חוף הים. זה לא מקום שתיירים זרים עוצרים בו כך שהייתה לי הזדמנות להיות בתוך "עמך אמריקה" בזמן הוא לבוש בבגד ים. מה שהכי תפס את עיני, יותר נכון חסם את מבטי היה הגודל של הילדים במיוחד ילדי המיעוטים. זה לא היה ככה לפני 27 שנה. תאמינו לי שנער בן 16 זוכר טוב מאד איך נראים נערים ונערות בבגד ים. הרבה מנסים לפתור את הבעיה שעל תוצאותיה ההרסניות אין צורך להרחיב אבל רק נגיד שיש סיכוי גבוה שאותם ילדים יחיו פחות מהוריהם. אם זאת מישל אובמה שנעזרת בקשרים שיש לה כדי לקדם התוכנית "בואו נזוז" או ליגת ה NFL שדוחפת את הקמפיין "שחק 60" אבל כל עוד פלפל אחד עולה כמו ארוחה ילדים במקדונלד'ס הקרב הוא די אבוד.

הכינוי הרשמי של תלמידי בית ספר התיכון שלמדתי בו היה המורדים (Rebels). למי שלא צופה באדיקות בערוץ ההיסטוריה נעדכן שזה גם הכינוי של לוחמי מדינות הדרום (הקונפדרציה) בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. הדגל של הבית ספר היה הדגל של הקונפדרציה שפרשה מהברית עם הצפון עקב הרצון להמשיך להלין שכר למאות אלפי שחורים. אחוז האפרו-אמריקאים בבית ספר היה 10%, אחוז האפרו-אמריקאים בנבחרות הספורט היה לפחות 20% ואחד מהם אפילו הגיע לשחק ב NFL. בשביל בחור אפרו-אמריקאי הדגל של קונפדרציה הוא כמעט שווה ערך במשמעותו למה שדגל צלב הקרס הוא בשביל בחור יהודי. אבל לשים דברים פרופורציה עד 1973 הייתה הפרדה כמעט מלאה בין שחורים ללבנים בביתי הספר בפורת' וורת'. כמה שנים לאחר מכן עקב התגברות המחאות הוחלף הדגל של הבית ספר והכינוי של התלמידים השתנה לשודדים (Raiders) ו 24 שנים לאחר מכן נבחר נשיא שחור. בדרך לסי-וורלד חיפשתי תחנה מוזיקה ונפלתי על תוכנית של שיחות עם מאזינים. השדרן סיפר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חוזה שעד 2050 הלבנים "הלא היספנים" כבר לא יהיו הרוב באמריקה. שמחתי. החראות הללו אחראים לרוב הבעיות הכלכליות של העולם.

הפעם היחידה בחיי שמחאתי כפיים וקפצתי בהתלהבות בקולנוע היה שראיתי את רוקי 4.
זה קרה ברגע שרוקי מצליח להכניע את איוון דראגו האיום ונוקם בו על מות חברו אפולו קריד. יחד איתי קפץ כל האולם ואנשים החלו לתת "הי פייב" אחד לשני ולצעוק "USA, USA" בעוד על המסך רוקי עוטף את עצמו בדגל ארצות הברית. אמריקה ניצחה את הדוב הרוסי המאיים. למרות שאף פעם לא חשבתי שהרומן של אמריקה עם הדגל הוא פשיסטי כמו שאמר לי פעם בחור גרמני שעבדתי אתו אבל לעיתים זה כן היה נראה טיפה ילדותי ואפילו מתלהם.
כל יום שלילי בקיץ בוושינגטון הבירה מול האנדרטה המרשימה לזכר קרב המפורסם באיוו ג'ימה יש את המופע הכי מדהים שראיתי בחיי. במשך שעה שלמה חיילי מרינס אמריקאים עושים תרגילי סדר בדיוק רובוטי מלווים בתזמורת ענקית. הפעם התרגשתי מאד ובלב הייתה בי קנאה ביכולת להיות גאה במדינה שלך בלי ציניות ובלי צורך להסביר שזה שאתה מניף את הדגל לא אומר שאתה בעד הממשלה המכהנת. הדגלים מסביב, דרך אגב, היו בחצי התורן בעקבות הטבח הנורא באולם הקולנוע בקולורדו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
עמוד דום!

אחד המשפטים הכי מצחיקים בסרט "מפלצות נגד חייזרים" מכיל בתוכו אמת מאד עגומה. "עוד פעם נחת עב"מ באמריקה, המדינה היחידה שעב"מים בוחרים לנחות בה", אומר כתב חדשות שמאחוריו עומד רובוט ענק עם עין כחולה. אז בשיא המלחמה הקרה, זה היה לי ברור שאמריקה היא לא רק מרכז העולם אלא גם תמיד צודקת. הגודל, העוצמה, השיטה, ההצלחה והוליווד שטפו את מוחי הצעיר ולא אפשרו לי לראות גם צדדים אחרים שהפעם בלטו לי יותר.
את כמויות הזבל העצומות שנערמות בסמוך למתקן בפארק אפקוט שרואים בו סרט על כמה חשוב לשמור על הסביבה. את עשרות הבתים עם שלט "מעוקל מהבנק" זכר לפשע הכלכלי שהוליד את משבר "הסאב-פריים" מתחת לאף של הממשלה. את השמות האינדיאנים של הרים, נהרות ושבילים עדות לטיהור האתני שבוצע במאה התשע-עשרה במי שקיבלו בזרועות פתוחות את המתיישבים הראשונים. ואת $100 ששילמנו עבור ביקור אצל רופא משפחה ורכישת אנטיביוטיקה כי האישה פצעה את הרגל שהביטוח שלי יחזיר אבל לעשרות מיליוני אמריקאים לא, כי להם פשוט אין ביטוח.

הליכה לנושאת המטוסים אינטרפיד בחלק המערבי של מנהטן הייתה אחד הדברים הכי מפחידים שעשיתי בחיי. יחד איתי הלכו אז אבי שבכיס חולצתו $3000, אמי ושני אחי בני ה 11 ו 6. ניו יורק אז הייתה בדרך למטה עם ממוצע של 1500 רציחות בשנה שהשיא הגיע שש שנים אחרי זה עם 2245 רציחות. עקפנו מצפון את טיימס סקוור שהייתה ביב שופכין של חנויות סקס והלכנו דרך שכונה שגם ביום לא מומלץ היה להיכנס אליה.
נריץ את מכונת הזמן קדימה ובניו יורק היו בשנה שעברה 500 רציחות, טיימס סקוור מופצצת בתיירים מהסוג הלא חרמן והשכונה שהלכנו בה אז היא להיט נדל"ני רוחשת במסעדות וסנטרל פארק זו פנינה.
הרבה הסברים יש לשינוי המדהים שעשה התפוח הגדול. מהשיפור במצב הכלכלי בשנות ה-90, היד החזקה של ג'וליאני או לפי מה שטוענים מחברי הספר "פריקונומיקס" חוק ההפלות שעבר בשנת 1973. אני לא חששתי לעשות את אותה הליכה עם משפחתי והרגשתי לפעמים יותר בטוח אפילו מבישראל. רק צריך לזכור שהנתונים היבשים מראים כי עדיין מתבצעים בניו-יורק פי ארבע פשעים מישראל ושלא לדבר על מקומות אחרים כמו פלינט מישיגן שלוד זאת עיירת נופש ציורית לידה.

במהלך סיור על רכב אמפיבי בבוסטון הצביע המדריך על אחד הבתים ואמר שהוא מ 1703. כל האמריקאים שהיו ברכב הוציאו את ה"וואו" הכי מרשים ששמעתי במהלך אותו סיור. מסכנים האמריקאים אין להם סיכוי להתחרות בתחום ההיסטוריה מול רוב העולם. ב 1703 העם שלנו כבר צבר פז"מ לא קטן והספיק לא מעט. כדי לכפר על החיסרון הזה משתמשים בגודל ולכן לא מעט פעמים תשמעו משפטים כמו "זה הסכר השני בגודלו ממזרח למיססיסיפי" או משהו בסגנות. אולי בגלל זה יש להם בעיה עם מפלי הניאגרה בקנדה הם הרבה יותר טובים.

בקרב מכות לערס הישראלי אין סיכוי מול הערס האמריקאי. ערס זה ערס לא משנה איפה אתה בעולם. כמו שנכתב בשיר המפורסם "אותו חיתוך דיבור מה יש לומר" אבל ההבדל המרכזי הוא בנימוס היום יומי.  הערס האמריקאי לא השתנה. הוא עדיין אומר סליחה, מחזיק את הדלת ולא חותך בתור. אך מה שהשתנה זה התור. לא מעט מקומות אימצו את שיטת ה"אקספרס", שלם יותר ועקוף את התור. אם זה בבדיקות הביטחוניות או בתורים הארוכים בפארק המים "רטוב ופרוע" בכל מקום יש שני תורים. שני מעמדות. יש שיגידו שזה דבר טבעי לשיטה הקפיטליסטית ויש שיגידו שלפחות פעם בתור כולם היו שווים. אבל כמו שטארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי הירקן התוניסאי שהצית את עצמו החל את המהפכה בעולם הערבי יכול להיות שהמהפכה הבאה באמריקה תתחיל במקום שהכי פחות מצפים לה, בתור. שערס אמריקאי יתעצבן ויחליט להתנהג כמו ערס ישראלי.

על השלט היה כתוב "מגלשת מים מבטון הארוכה ביותר בעולם". אני חושב שזה היה איפשהו במדינת טנסי אבל גם אחרי שעות רבות של חיפושים באינטרנט לא הצלחתי לאתר את המיקום המדויק. בטון בניגוד לפלסטיק הוא לא סלחני ואחרי שעתיים אינטנסיביות חזרתי לחדר במוטל זב דם ועם כמות מכובדת של מכות יבשות שגרמו לכך שמחרת נראיתי כמו ילד מוכה. מכל המקומות שהייתי, מכל החוויות שעברתי הטירוף של אותה מגלשת מים הוא הזכרון הכי חזק שיש לי מאותו טיול. בדומה הבן שלי, אחרי 33 יום 1800 מייל ואין סוף פעילויות, לא מפסיק לדבר על המיני גולף ששיחקנו הכניסה לטרומנסבורג, עיירה קטנה באיזור אגמי האצבעות שבניו-יורק. כמו ארי פולמן בסרט "ואלס עם באשיר" גם אני לא מבין למה יש דברים שזוכרים ולמה יש דברים שלא אבל המסקנה שלי מהמקרה שלי ושל בני היא אחת. פעם הבאה שנטייל במדינה הקסומה, מיוחדת, ענקית, מפחידה ומשתנה דווקא ננסה לסטות משבילי התיירים ונחפש את אמריקה שלא רשומה במדריכי הטיולים. שם כנראה נמצא את הזיכרונות הכי טובים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
רפטינג ב Letchworth State Park

 


כתמיד אם אתם רוצים לתמוך בבלוג בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. אפשר גם לעשות Share לכתבה עם החברים שלכם וכך לעזור לי להגיע ליותר אנשים. תודה מראש!