משיכה המונית

לקח לי זמן אבל סוף סוף הבנתי איך יוצרים אטרקציה תיירותית רווחית וזה קרה לי בעודי שט במעבורת על נהר ההדסון בדרך לפסל החירות. כמה עובדות מעניינות על פסל החירות: הוא מתנה מהעם הצרפתי, משקלו 225 טון, גובהו 93 מטר, על מנת להגיע לראש הפסל יש לטפס 154 מדרגות, עובי ציפוי הנחושת הוא כ 24 מ"מ ו 12 דולר עולה כרטיס נסיעה במעבורת לאי החירות מקום מושבו.
חכמים האמריקאים. כבר בסוף המאה ה 19 הם הבינו את הטריק. הרי הם יכלו לשים את הפסל במנהטן עצמה אבל הם בחרו לתקוע אותו על אי כשלושה קילומטרים מדרום-מערב לקצה הדרומי של מנהטן. בנוסף הם כנראה ישבו עם סוכנות פרסום טובה ומיתגו את הפסל כסמל החירות הבינלאומי כמו שאמריקאים יודעים למתג ,ראה ערך קוקה-קולה ומקדונלדס, וגרמו לארגון אונסק"ו להכריז על הפסל כאתר מורשת עולמית.
כך כדי לראות מקרוב את הפסל שבכל מדריך טיולים מוגדר כ"חובה" מוכרח התייר לשלם כסף על עצם הנסיעה לפסל ובאותה הזדמנות גם על מזכרות ואוכל במחירי נמל תעופה במעבורת ובאי עצמו. ערים נוספות בעולם ראו כי טוב ושכפלו את הצלחת פסל החירות ע"י יצירת העתק. תייר יכול לפגוש את פסל החרות בפריז, לאס וגאס, טוקיו, בואנוס איירס ועראבה (כן עראבה) ובאותה הזדמנות לרכוש מזכרות ואוכל במחירי נמל תעופה.
אבל האמריקאים הם לא היחידים שיודעים ליצור פטנט תיירותי. בשורה תחתונה מגדל פיזה הוא כשלון הנדסי אבל מיליוני התיירים שמבקרים אותו מוכיחים שוב ושוב ששיווק טוב עובד. נכון שגלילאו זרק כמה חפצים מהקומה העליונה אבל אחרי שעתיים של נסיעה מפירנצה המדהימה עמדתי נבוך מול המגדל העקום ושאלתי את עצמי למה באתי, חוץ מהסיבה המובנת של לקנות מזכרות ולאכול פיצה במחיר של נמל תעופה.
תוך כדי שאני חושב גם על מגדל אייפל, הארמון הנשיאותי של ניקולאה צ'אושסקו בבוקרשט והפירמידות הבנתי שכדי למשוך יותר תיירים לישראל יש לבנות, תוך כדי חריגה מתקציב ופולמוס תרבותי וארכיטקטוני, מבנה כמה שיותר גדול וכמה שיותר גבוה, ראה ערך גשר המיתרים בירושלים, כדי שעוד עשרים שנה יעמדו תיירים לידו וכמו שאתם מנחשים יקנו מזכרות ואוכל במחיר של נמל תעופה.