כנס כנס תרדוף


שבוע שעבר ביליתי יומיים נפלאים בכנס רברסים 2016 שנערך במכון ויצמן ברחובות. זהו כנס גדול של מפתחי תוכנה עבור מפתחי תוכנה שמאורגן ומופק ע"י מתנדבים. במהלך הכנס ישבתי עם מחברת ועט (אני מהדור הישן) ורשמתי כל מה שעלה בראשי. זה מה שהצלחתי לפענח מהכתב הלא ברור שלי.

#1

אם להיות כנה אלו הן חמשת הסיבות שאני הולך לכנסים לפי סדר החשיבות:
1) האוכל
2) הדבר הזה שתולים על הצוואר שכתוב בו מי אתה
3) מתנות קטנות שמקבלים
4) כשהייתי שכיר זה היה יום חופש מהעבודה
5) ההרצאות עצמן

#2

הכנס נערך בדיוק כשרכבת ישראל השביתה את תחנות ת"א עקב עבודות פיתוח. להפתעתי זה שיפר לי את החיים כי נסעתי מבנימינה לרחובות ברכבת שעקפה את ת"א ונסעה על המסילה המזרחית (מסילה שנעות בה בימים רגילים רק רכבות מסע או רכבות נוסעים ריקות). כך גם זמן הנסיעה שלי התקצר בתשע דקות וגם יצא לי לנסוע על המסילה המזרחית ההיסטורית. חוץ מזה גיליתי שהייתה רפורמה בתחבורה הציבורית ואפשר לנסוע יום שלם במרכז עבור 37.50 ₪ בלבד. עכשיו כל מה שנשאר זה רק להחיות את תחנת הרכבת בזכרון יעקב.

%d7%9e%d7%a2%d7%a7%d7%a3-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%9b%d7%91%d7%aa

באדום המעקף

#3

אחת החברות שנתנו חסות לכנס (תודה רבה!) היא חברת MyHertiage שעוזרת לגלות, לשמר ולשתף את ההיסטוריה המשפחתית של המשתמש. השירות שלהם מאד עזר לבנות שלי בזמן שהן עשו עבודת שורשים לבת המצווה. באתר של החברה אפשר גם לקרוא סיפורים מרגשים על אנשים שמצאו קרובי משפחה אבודים. השאלה הנשאלת מבחינתי האישית היא למה שארצה למצוא עוד קרובי משפחה? למה אני צריך עוד אנשים שיזמינו אותי לבריתות וחתונות, שיבקשו ממני טובות, ושיגרמו למריבות? אני מציע להם שיעשו שירות אחר, שירות של העלמת קרובי משפחה. במיוחד עכשיו לפני חגי תשרי. יש לי הרגשה שזה יהיה להיט.

#4

האבות של הכנס, שזאת הפעם הרביעית שהוא מתקיים, הם רן תבורי ואורי להב והוא אבולוציה לפודקאסט ששניהם מריצים כבר 8 וחצי שנים שנקרא "רברס עם פלטפורמה". הפודקאסט עוסק בנושאי טכנולוגיה, תוכנה ואינטרנט ובחיי היום יום שלהם כחברים בתעשית ההי-טק הישראלית. את רן פגשתי בפעם הראשונה ב 2003 כשהוא הצטרף לקבוצה בה עבדתי במיקרוסופט. הבוס שלי ביקש ממני להיות החונך שלו אבל אחרי יום אחד הבנתי שרן כזה תותח שהוא צריך להיות חונך שלי. את אורי פגשתי כשהוא ורן ראיינו אותי לפרק של הפודקאסט שלהם בעקבות הכתבה שלי שפורסמה בבלייזר שהסבירה למה עזבתי את מיקרוסופט. בנוסף החברה האחרונה שעבדתי בה (סיילספרדיקט) שכנה כמה חודשים במשרדים של חברת Outbrain, שאורי הוא אחד מהמקימים שלה וכיום ה CTO. אין ספק שלמרות שאנחנו כבר 8 מיליון תושבים, ישראל זה עדיין מקום קטן.

#5

יחסית לכנס של אמזון שהייתי בו, אחוז הנשים שהגיעו היה סביר. זה הפוך ממה שקורה בכנסים של מקצוע הריפוי בעיסוק שאשתי הולכת אליהם ששם אין כמעט גברים. אני חושב שאולי כדאי לעשות איזה כנס משותף לשני המקצועות רק כדי להגיע לאיזשהו איזון. תמיד תהיתי למה אחוז הנשים שלומדות הנדסת תוכנה הוא כל כך נמוך בניגוד לעריכת דין ורפואה. למזלי אני מאזין שרוף של הפודקאסט Planet Money ושם הם לא רק עלו על הסיבה אלא גם גילו איך אפשר לשנות את האנומליה הזאת החלה ב 1984, השנה שאני התחלתי לתכנת ברצינות. זהירות ספויילר, אני זאת לא הסיבה – פשוט תאזינו לפרק.

women-in-cs

#6

לא שומעים את המרצה.
לא רואים את המצגת.
רואים את המצגת אבל הרזולוציה לא מתאימה.
שומעים את המרצה אבל לא שומעים את הסרטון.
הקליקר שמעביר את השקופיות לא מגיב.
הכל עובד כמו שצריך אבל פתאום הכל מפסיק לעבוד.
גם בכנס על טכנולוגיה עם טובי המפתחים, עם אנשים שהקימו סטרטאפים מוצלחים עדיין כל החוויה "האור-קולית" לא מתפקדת 100%. אולי כדאי לחזור למקרן השקופיות ומגאפון.

#7

בכל רגע נתון היו בין שתיים לשלוש הרצאות בו זמנית ורובן המכריע היו טובות. ההרצאות שהכי אהבתי מבין אלו ששמעתי היו:

Fund Raising 101 – Experience Written in Blood… – Yuval Kaminka (Co-Founder and CEO of JoyTones)

Front End Test Automation: past, present and future – Oren Rubin (CEO of Testim.io)

Good rules for building a bad Android App – Shem Magnezi (Senior Android developer)

Reverse Engineering the "Human API" for Automation and Profit – Nati Cohen (Production Engineer @ SimilarWeb)

Early Detection of Cencer: Using NLP Classifiers to Analyze Medical Research Papers – Limor Lahiani (Engineering Manager, Partner Catalyst Israel, Microsoft)

A Shallow introduction to Deep Learning – Eyal Gruss (Machine learning researcher and digital artist)

ולמי שתהה כל ההרצאות היו בעברית. למי שלא תהה לקח לי 10 דקות לישר את האנגלית לצד שמאל מבלי לדפוק את שאר הכתבה. נכון, אני חושב שזה מדהים שאם הייתי חוזר בזמן אלפיים שנה אחורה הייתי מסוגל לתקשר עם אבות אבותיי בעברית. אבל למרות זאת אני די כועס על אליעזר בן יהודה שהחיה את השפה העברית. מה היה רע אם היינו מדברים באנגלית? תחשבו כמה יותר פשוטים וקלים היו החיים שלנו ותחשבו כמה היינו קרובים לזה, הרי הבריטים שלטו פה יותר מ 30 שנה! לא הייתי רוצה שנזנח את העברית ונוותר על המורשת ההיסטורית שלנו אבל היא יכלה להיות שפה שניה שקיימת רק כדי לקרוא בתנ"ך. על זה נאמר גאד דמיט.

#8

הדבר האחרון שהיה בכנס נקרא Hall of Shame. כל מי שרצה עלה והתוודה על השטות הכי גדולה שלו/ה. חבר השופטים דירג את הווידויים לפי חומרת השטות, ייחודיות השטות ואיכות הצגת השטות. בפעם השנייה ברציפות זכה במקום בראשון מישהו מצבא ההגנה לישראל דבר שגורם לי להרגיש ממש בטוח. זה רעיון מעולה שצריך לעשות אותו בכל ארגון פעם בשנה כדי להשריש את מושג השקיפות והאחריות. דרך אגב הפרס למשתתפים היה אלכוהול איכותי שבטח יעזור להם לא לעשות יותר שטויות.

hall-of-shame(התמונה נלקחה מדף הפייסבוק של רברס עם פלטפורמה)

#9

זאת קריאה לעזרה לכל הסוציולוגים / כלכלנים / חוקרי התנהגות / סתם אנשים חכמים. איך פותרים את בעיית ה No Shows? כמות האנשים שיכולים להירשם לכנס היא כמובן מוגבלת ובגלל שהכנס כה מבוקש (והוא גם בחינם) הכרטיסים אזלו תוך כמה שעות בודדות. הבעיה היא שיש אחוז לא מבוטל של אנשים שנרשמו לכנס ולא הגיעו, דבר שמנע מאנשים אחרים להגיע. הפעם ניסו "להילחם" בתופעה ע"י לקיחת 50 ₪ ליום ממי שנרשם (דמי רצינות), 50 ש"ח שמוחזרים אם הנרשם אכן מגיע לכנס. זה לא כל כך עזר. זאת בעיה שפוגעת גם בשירותי הבריאות בעולם ויש שמנסים לפתור אותה בכל מני דרכים. אני חושב שאם אנשים פשוט יכבדו את הזולת הבעיה תעלם. זה בטח יקרה פה תוך שנה שנתיים.

#10

זאת ההרצאה שנתתי בכנס הקודם. תהנו ולהתראות בכנס הבא.


לבלוג שלי אין חסות אבל אם אתם רוצים לתמוך בו (יותר נכון בי) בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. תודה מראש!


 

פורסם בקטגוריה טכנולוגיה, ישראל, עבודה | עם התגים , | 4 תגובות

לראות ולהראות עולם


פרופ' גיא בן סימון הוא מנהל המכון לפלסטיקה וארובות העיניים, במחלקת העיניים של בית החולים שיבא תל השומר. חוץ מזה הוא גם חבר ילדות שלי. ערב אחד ישבתי אתו על כוס קפה והוא סיפר על מסעות ההתנדבות שלו ברחבי העולם. שעתיים אחרי זה הבנתי שזה חייב תיעוד.

$30 לחומרים + 30 דקות של רופא עיניים שווה יכולת לראות.
קוראים לזה Blind Tours. הייתי מקבל מפה דהויה בפקס ומכונית 4X2 מסוג City Golf שמסוגלת לנסוע בכבישי האפר המוזנחים ויוצא לעיירה נידחת בדרום אפריקה. שם פגשתי מאות אנשים. חלקם עיוורים לחלוטין, חלקם הלכו עשרות קילומטרים במשך ימים שלמים וכולם באו כדי לנסות ולזכות בניתוח לטיפול בקטרקט שזאת מחלה המתבטאת בעכירות של עדשת העין. הייתי אז מתמחה שנה שניה, כלומניק במונחים רפואיים של המערב, אבל שם באפריקה אלוהים. בשבוע אחד עשיתי 110 ניתוחים שזאת כמות שעושה מתמחה בארץ בכמה שנים אם יש לו מזל. האני מאמין שלי שכל אחד יכול ללמוד את הטכניקה של ניתוח הקטרקט בלי צורך אפילו ללכת לבית ספר לרפואה כי בסופו של דבר אנחנו הרופאים די דומים למכונאי רכב. ההבדל המרכזי הוא רק מה קורה שהתהליך מסתבך ושם שאתה לבד בבית חולים לא מצויד כל טעות היא קריטית. חוץ מההישג המקצועי, הסיפוק בלראות אנשים שתוך יום מקבלים בחזרה את הראיה, החוש שרובנו מדרגים במקום הראשון שרשימת חמשת החושים הכי חשובים, היה בלתי נתפס. שם הבנתי בפעם הראשונה למה באמת הלכתי ללמוד רפואה. אחרי ביקור כזה הייתי חוזר ליוהנסבורג, לחלק הלבן שלה, אל כלובי הזהב של הלבנים שמוקפים גדרות ענק ועיירות עוני מזעזעות. $30 לחומרים + 30 דקות של רופא. זה כל מה שצריך. שם גם הבנתי שהעולם ממש לא פייר.

בזמן שישבתי על הנדנדה וקראתי ספר ניגש אלי שופט הצדק של האי ושאל אותי "תגיד לי, מה קורה אתכם ועם הפקסטינים?"
הנדנדה הייתה תלויה על עץ באטול פינגלאפ (Pingelap) אחד האיים של מיקרונזיה. על שלושה איי אלמוגים קטנטנים חיים כמה מאות בני אדם, אין שם חשמל, מים זורמים או כלי תחבורה ממונעים והקשר הרצוף עם העולם החיצון נשמר בעזרת רדיו אחד שעובד בקושי על בטריות. הגענו לשם אחרי טיסה מפחידה, במטוס קטן מעל אוקיאנוס גדול אחרי שגמרנו לטפל בלא מעט אנשים באי המרכזי של מיקרונזיה שנקרא פונאפי (Pohnpei). עקב סופה קטלנית במאה השמונה עשרה, הושמדה רוב האוכלוסייה ובגלל נישואים בתוך המשפחה (או במקרה שלנו בתוך האי) נוצרה שם מחלה נדירה של עיוורון צבעים מוחלט בכ 10% של מתושבים. המחלה תועדה בספרו המפורסם של אוליבר סאקס "האי של עיוורי הצבעים". זאת מחלה כל כך מוזרה שהאישון שלהם קטן(!) בחושך ונאלצנו לחקור אותם בעזרת מצלמה עם יכולות של אינפרה אדום. בני אדם הם יצורים מדהימים ועיוורון הצבעים אפשר להם לפתח טכניקת דיג בלילה ואנחנו אכלנו כמות של טונה אדומה שפה בתל אביב שווה משקלה בזהב. מהביקור הזה יצא לי, עדיין מתמחה צעיר, לכתוב מאמר יחד עם הפרופסור שהיה איתי והוביל את המסע. זה היה מאמר כל כך מוצלח שהוא פורסם בלי תיקונים בעיתון רפואה אנגלי שנחשב לעיתון מאד אנטישמי, כנראה בגלל הסיפור שלנו והפקיסטנים.

שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!

שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!

בכל עיר בירה יש את "המלון" שהוא המקום הכי חשוב.
באבוג'ה עיר הבירה של ניגריה זה היה הילטון, מלון סופר מערבי ומאד יקר. בין קירותיו הסתובבו פוליטיקאים מקומיים, שגרירים, שייחים סעודים לבושים גלביות מסורתיות ועונדים שעוני יוקרה, אנשי עסקים רבים ונערות ליווי יפיפיות. לא היה קשה לדמיין את הכסף הרב, שאין לדעת את מקורו, שהחליף שם ידיים בעסקאות שנרקמו שם בברים ובמסעדות כשבחוץ הייתה ניגריה האחרת. קשה, אלימה ומפחידה אפילו יותר מדרום אפריקה. ארץ שנסיעה ברחובותיה הייתה דומה במהותה למבצע צבאי לכל דבר. בזמן שהייה שם חשבתי על הסרט המעולה "מלון רואנדה" שמספר על סיפור הצלתם של בני טוטסי רבים בידי פול רוזסבגינה (שמגלם אותו דון צ'ידל), מנהל מלון ברואנדה, בזמן רצח העם שהתרחש ברואנדה בשנת 1994. המלון אירח את אותו סוג של אנשים שהיו במלון בניגריה אבל עם פרוץ המלחמה חולצו כל הזרים ופול, שהיה משבט ההוטו הטובח ונשוי לאישה משבט הטוטסי הנטבח, הכניס למלון לא רק את בני משפחתו אלא גם פליטים רבים. כדי לשמור על חייהם הוא נאלץ לפעול במניפולציות ושוחד של המליציות הרצחניות וקציני צבא רואנדה. חשבתי על זה לא רק בגלל שהסרט משקף את הבעיות האתניות שיש בכל רחבי אפריקה אלא גם בגלל שלא הבנתי עד היום מה מנע מהניגרים העניים שמחוץ למלון להחליט שנמאס להם מהפערים הבלתי נתפסים ומהשחיתות הפושעת ופשוט להסתער על המלון ולקחת מכל הבא ליד. אולי יום אחד הם יעשו את זה. למזלי זה לא קרה בזמן שהייתי שם.

יש בישראל כתשע מאות רופאי עיניים פעילים.
זה שם אותנו במקום הראשון בעולם ביחס של רופאי עיניים אל מול אוכלוסייה כללית. רק להשוואה באוסטרליה יש כמאתיים ושלא נדבר על כמה מעט יש באפריקה או דרום אמריקה. אבל אנחנו בישראל לא מובילים בכמות אלא גם באיכות ושמדברים על איכות בראש ובראשונה חייבים להזכיר את פרופ' מיכאל בלומנטל ז"ל. הוא היה זה שפיתח את טכניקת הניתוח Small Incision Cataract Surgery שבעזרת אמצעים פשוטים (סכינים קרות) ניתן לבצע את הניתוח הקטרקט בעלות נמוכה, עם תוצאות מצוינות מבחינת שיקום העין וללא תפרים. הוא היה מנהל המחלקה הכי מוערך בתל השומר ונערץ בכל העולם בייחוד במזרח הרחוק, באסיה, הודו, מאחר ששם הניתוח מאוד חיוני. הוא הקים כנסים בינלאומיים בארץ ובחול, הקים את עמותת העין, והיה חלוץ בתחומו בכל העולם. אני בחרתי בעיניים כי חשבתי שזה מקצוע שאפשר להכיל אותו. שאפשר ללמוד את כולו. ויחסית באמצעים פשוטים לבצע ניתוחים מורכבים ולעזור לאנשים בלי הרבה פלברה. אבל לא יכולתי לדמיין כמה המקצוע גדול. יש עשר תתי-התמחויות! זאת אומרת שאחרי התמחות של חמש שנים אתה עושה עוד שנתיים עד שלוש תת התמחות. מה שאני עוד אוהב במקצוע זה העובדה שהכל אפשר לגלות בבדיקה של העין ואין תלות במה שהחולה אומר לך כי כל מי שצפה בסדרה המעולה "האוס" יודע שכולם משקרים. בקיצור בשורה תחתונה כאשר שמדברים על המחסור הצפוי ברופאים בשנים הקרובות מדברים על הרדמה (ותת התמחות בטיפול נמרץ) כירורגיה כללית ונאונטולוגיה (רפואת פגים). לעומתם התמחויות הכי מבוקשות הן עור, מין, עיניים וכירורגיה פלסטית שזה אומר שכולם רוצים גם להיות יפים וגם לראות אנשים יפים אחרים.

שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור

שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור


הבטתי החוצה בזמן הניתוח ודרך החלון ראיתי ילדים מחרבנים באמצע הרחוב.
זה היה בבית החולים בעיר ג'ינקה שבדרום אתיופיה, עיר עלובה שבבית החולים כמעט ולא היה אפילו ציוד מינימלי וניתוחים נעשו שם ללא הרדמה. שם כיכבה מחלת הטרכומה, גרענת למי שחובב מושגים בעברית, שזאת מחלה זיהומית מדבקת של העיניים הנגרמת על ידי החיידק כלמידיה טרכומטיס. אם לא מטפלים בה העפעף מתהפך והריסים שורטים את העין עד למצב של עיוורון. בעולם המערבי היא לא קיימת אבל שם עקב תנאי ההיגיינה הירודים יותר אנשים מתעוורים מזה מאשר מקטרקט. כה חריפה המחלה הזאת שארגון הבריאות העולמי בנה תוכנית שנקראת 20/20, או 6/6 בארץ, שמטרתה לחסל את אותה עד שנת 2020 (איזה מזל יש לאפריקאים שראיה מעולה לא נקראת 30/30?). כמו כל דבר שקשור בבריאות גם במקרה של עיניים מניעה זאת הדרך הכי טובה לשמור על היכולת לראות טוב עד גיל מבוגר. תרחיקו חומרים דטרגנטים כמו אבקות כביסה מהילדים, משחקים סקווש או טניס? שימו משקפי מגן, תרכיבו משקפי שמש טובות בשמש הישראלית הקופחת, תירחצו ידיים, תסתכלו לתוך העיניים שלכם לפעמים – רואים משהו חריג? זה לא טוב! והיבדקו אצל רופא עיניים במיוחד אם אתם ילדים או עברתם את גיל 40. אם תעשו את כל מה שאמרתי יש סיכוי טוב שלא תגיעו למצב שכיבה שאני מעליכם מחזיק ביד כלים רפואיים.

בזמן הם שרפו את דגל ישראל, אנחנו בצענו ניתוחי עיניים בבית החולים הממשלתי.
זה היה במלדיבים, קבוצה של למעלה מאלף איים שנמצאת באוקיאנוס ההודי, ובהם גרים כארבע מאות אלף מוסלמים. אחרי כמה ימים של בטלה מאולצת נפגשנו עם הנשיא מוחמד נשיד, שעלה לשלטון בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו באיים שנערכו באוקטובר 2008, וסיימו שלושה עשורים של דיקטטורה. הנשיא, שגדול ממני רק בשנתיים נבחר לגיבור הסביבה מס' 1 של מגזין "טיים", כאשר חרת על דגלו את נושא איכות הסביבה והמאבק בהתחממות הגלובלית. הוא התנצל על ההתנהגות של בני ארצו, שסביר להניח לא יודעים איפה נמצאת ישראל על המפה, ואנחנו התחלנו לעבוד. זאת הייתה משלחת מטעם הארגון "עין מציון", ארגון מדהים שמורכב ממתנדבים יהודים מישראל ושאר מדינות העולם. כך שחוץ מלעזור לאנשים זה גם משרת את המטרה של שיפור תדמיתה הלא פשוטה של ישראל בעולם כאשר תתפלאו לשמוע גם משרד החוץ עוזר רבות. זאת גאווה אדירה לעבוד בארץ זרה שבחוץ מתנופף לו הדגל הכחול לבן, דגל שמסמן לכל הסביבה שהיהודים באו לעזור. הנשיא המתון התפטר לפני כשנה לאחר שבועות של הפגנות במלדיביים שנערכו נגדו ושיצא להפגין כנגד השלטון החדש נעצר והוכה על ידי הצבא‏. בימים אלו גם מסתובבת באינטרנט עצומה הקוראת לנשיא החדש לבטל את עונש המלקות שהוטל על אישה שנאנסה ע"י אביה. סביר להניח שהיום לא היו נותנים לנו לנתח. חבל.

מעציב ומצחיק אותי בו זמנית כשאנשים שואלים אותי למה אני ממשיך להתנדב בפרויקטים הללו. מעציב כי בדרך כלל זה קשור בכסף. הם לא מבינים למה אני עוזב לשבועיים את המרפאה הפרטית שלי, למה אני מחליט להרוויח פחות כסף. מבחינתי המטרה של כסף זה לספק לי ולמשפחתי את הדברים הבסיסיים ברמת חיים סבירה וזהו. לכל כך הרבה אנשים פה נדפק השכל סביב צבירת כסף שהם רק חיים פה בשביל הפנסיה ולך תדע האם בכלל כל הקרנות הללו ישרדו עד שאני אגיע לגיל 67. זה גם מעציב אותי כי הערך של נתינה לאחר, לשונה, לחלש, לעני נעלם פה מהנוף לאחרונה. ולמרות שתרומה שלי היא טיפה קטנה בים בסבל שיש פה בכדור-הארץ אני אצטט את פרופ' אסיה שאמר "זאת אמנם טיפה בים, אבל זאת הטיפה שלי". אמרתי שזה גם מצחיק אותי כי אנשים לא מבינים איזה חוויות אישיות ותרבותיות צברתי בכל המסעות הללו. מסעודות בבתי שגרירים לטקס קבלה בכפר נידח בהודו, מצלילה עם כרישים לחיוך של ילדה יפיפייה שהסרתי לה גידול מהעין, מלשתות בירה מקומית שמרדימה לך את כל הפרצוף לחברויות אמת שיצרתי עם הקולגות שלי. ההתנתקות הזאת מחיי היום יום נותנת לי גם את הכוח להמשיך למרות שדקה אחרי שנוחתים בארץ ופותחים את הרדיו זה כאילו שאף פעם לא עזבתי.

חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!

חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!

החלק הכי קשה במסעות הללו הוא לשכנע את האישה לתת לי לנסוע.
כשאנחנו נפגשים עם זוגות נוספים ואני מספר שטסתי למדגסקר כאשר אשתי הייתה בהריון רביעי עם רגל שבורה אני מקבל שני סוגים של מבטים מהזוגות האחרים. מהנשים מבט רצח, מהגברים מבט הערצה. אז זאת הזדמנות טובה פשוט להגיד לאישה תודה בשמי ובשם כל המטופלים ברחבי העולם.


נהנתם מכתבה? רוצים לתמוך בבלוג בחינם? בדף "תמיכה בבלוג" תוכלו לגלות איך. תודה!


 

פורסם בקטגוריה טכנולוגיה, ישראל, עבודה, פילוסופיה | עם התגים , | כתיבת תגובה

אקזיט


ב 11/7/16 בסביבות השעה שבע וחצי בערב יצאה ההודעה הרשמית. חברת אי-ביי (eBay) קנתה את חברת סיילספרדקיט (SalesPredict) שבה עבדתי קרוב לשלוש שנים. בגלל שהתעסקתי גם בנושאים אדמיניסטרטיביים יצא לי להיות די מעורב בהכנה של תהליך הרכישה, חוויה מאד מעניינת ומלמדת. כדרכי בקודש כתבתי כתבה שתעדה את תהליך אך לדאבוני היו בה יותר מדי פרטים שעדיף לא לחשוף לכן היא קבורה אי שם בגוגל דרייב שלי ואולי עוד כמה שנים טובות אוכל לפרסם אותה. בינתיים הנה כמה נקודות מעניינות / אנקדוטות משעשעות / לקחים שעלו לי בראש.

להיות בצד של הקונה
בשיא ל 8% מהעובדים קראו ניר (עשרה מתוך מאה ועשרים). זה לא שאנשים שנקראים ניר נמשכים לעבודה במחשבים אלא פשוט שהשם ניר היה מאד נפוץ בסוף שנות השישים תחילת שנות השבעים, בכיתה א' חוץ ממני היו עוד שלושה ילדים עם השם הזה. ריבוי הנירים גרם לכך שמדי פעם אנשים התבלבלו ושלחו מייל לניר הלא נכון. יום אחד אני מקבל מייל ממנהל הסניף החיפאי של מיקרוסופט ישראל עם הכותרת "המצגת הסופית מוכנה, תקרא בבקשה ותיתן הערות". פתחתי את המצגת ומול העיניים שלי הופיעה תוכנית רכישה של חברת ווייל קומוניקיישן מראש העין על ידי מיקרוסופט ב 70 מיליון דולר. מיד הבנתי שלא אני הניר שאליו התכוון המנהל לשלוח את המצגת. לזכותי אומר שמיד סגרתי את המצגת, מחקתי את ההודעה (כולל מפח המחזור) והודעתי לו שהוא התבלבל. הוא הודה לי וביקש שלא אגלה את פרטי העסקה לאף אחד. ארבע חודשים אחרי הרכישה הזאת ביצעה חברת מיקרוסופט רכישה נוספת הפעם של חברת ג'יטקו מרעננה ב-110 מיליון ד'. במבט לאחור שתי הרכישות הללו לא היו מוצלחות מבחינת מיקרוסופט. המוצרים של החברות שנקנו התנדפו להם תוך שנים מועטות ובגל הפיטורים הגדול של תחילת 2009, בעקבות משבר הכלכלי העולמי, היו עובדי אחת החברות שנקנו הראשונים ללכת. את החברה שלנו קנתה אי-ביי לא בשביל המוצר אלא בשביל הטכנולוגיה והאנשים. יש לי הרגשה שהתוצאה הסופית תהיה שונה.

העולם שייך לעורכי הדין
הסיבה העיקרית היא הפחד שיש לנו אחד מהשני. כשקיבלתי את מסמך ההיפרדות שלי מהחברה (הייתי מועסק כיועץ חיצוני), התמלאו עיניי בדמעות. לא בגלל ההיפרדות אלא בגלל התוכן של המסמך. במהלך העבודה שלי הייתי חשוף לסודות הכי כמוסים של החברה, הייתה לי גישה לחשבון הבנק ולכל מערכות הניהול כגון הדואר האלקטרוני. אם חשקה נפשי בזאת הייתי מסוגל לגרום לחברה נזקים בלתי הפיכים או לגנוב לפחות 2000 ₪ בחודש בלי שאף אחד ירגיש, וכמו רוב רובם של העובדים במשק לא עשיתי זאת. אבל המסמך שהיה רשום באנגלית משפטית שקשה לקריאה בערך כמו כתביו המקוריים של שייקספיר הכילו סעיפים על סעיפים של הנחיות, הוראות יחד עם מקרים ותגובות. קראתי את כל הסעיפים ויכולתי לדמיין את המקרים שגרמו להם להתווסף למסמך שבמקרה שלי היה יכול להסתכם במשפט "תודה ניר ומהתאריך ה 22 ביולי אתה כבר לא עובד אצלנו". וכך יוצא שככל שעובר הזמן החוזים נהיים יותר עבים והתלות שלנו בעורכי דין, שיש להם אינטרס מובהק בהמשך המגמה הזאת, הולכת וגדלה. הפתרון הוא די פשוט. תהיו בני אדם.

לקח מספר 1
רק כשראיתי את קבוצת המכירות ואת אשת השיווק שלנו בפעולה הבנתי כמה טעיתי ביחס שלי לכל התחום הזה. במשך שנים נהניתי להתנשא כי הרי אני הייתי שייך לקבוצת המוצר, האלה שבאמת עובדים ועושים משהו, הרי אם המוצר הוא טוב למה שמישהו לא ירצה לקנות אותו? כן, אני יודע, שזאת גישה טיפשית ואפשר להגיד אפילו טיפה ילדותית והיא נבעה בעיקר מבורות שנגרמה מנתק מלאכותי. היום אני בטוח שאם מספיק אנשים וכוח מחשוב אפשר לבנות כל מוצר תוכנה שאפשר לחשוב עליו, אבל בלי אנשים מוכשרים שישווקו, ימתגו וימכרו אותו הוא יישאר אי שם בתוך חוות המחשבים הענקיות של ספקי שירותי הענן.

פספוס?
לרובנו יש סיפור נדל"ן. כזה שמתחיל ב "לסבא שלי הציעו לקנות דונם במרכז ת"א בשנת 1950 אבל סבתא העדיפה לרכוש לאבא שלי חליפה יפה לבר מצווה". גם לי יש סיפור כזה אבל במקום ת"א זאת קריית ביאליק ובמקום חליפה יפה לבר מצווה זה אקורדיון.  אבל יש לי גם סיפור נוסף. לפני ארבע שנים ראיינתי את קירה ה CTO של החברה לעיתון המקומי בשביל כתבה על הדוקטורט שלה שעסק בחיזוי העתיד. הכרתי אותה כשעבדנו ביחד במיקרוסופט ובסוף הריאיון היא סיפרה לי שהיא מקימה את החברה יחד עם ירון ה CEO שגם אותו הכרתי ממיקרוסופט. היא לא ביקשה ממני להשקיע אבל כל נים בגוף שלי ידע שזה הצעד הנכון לעשות. יש אנשים שיש להם מגע קסמים, שכל מה שהם עושים מצליח. קירה היא אחת כזאת. אבל מאז ומעולם הייתי צ'יקן שיט ולכן העדפתי את הריבית הגבוהה שמקבלים על פיקדונות בבנק ופספסתי הזדמנות לעשות תשואה יפה על ההשקעה תוך ארבע שנים. מאז שהחל תהליך המכירה אני מדי פעם מכה על חטא על הטעות שעשיתי, אבל אני מתנחם בכך שאם הייתי משקיע של החברה לא הייתי בא לעבוד שם, לא הייתי שותף לכל החוויות של השלוש שנים האחרונות, וגם לא הייתה לי חומר לכתבה מהסוג הזה.
אם כבר הזכרנו מניות אז הנה טיפ קטן לעובד שמקבל אופציות בהצעת עבודה מאחד שראה כמה גיליונות של אקסל שהכילו רשימה של מניות של משקיעים ואופציות של עובדים. אחרי שראית את מספר האופציות שקיבלת והבנת את לוחות הזמנים להבשלתם תשאל את השאלות הבאות ואפילו תתייעץ עם מישהו שמבין: כמה אחוזים זה מהחברה? מה קורה בזמן מכירה או הנפקה לאופציות שעדיין לא הובשלו? ומהי תוכנית המיסוי? כי רק אז תוכל באמת להבין את הפוטנציאל הכלכלי שלהן.

20160424_121802

סדר וניקיון
לתהליך הבדיקה לקראת הרכישה קוראים Due Diligence (בדיקת נאותות) שזה כמו בדיקת רכב לפני קניה אבל על סטרואידים. המון סטרואידים. כשקיבלנו את האקסל עם מאות השאלות והמשימות, נעשה לי חושך בעיניים. השאלות התחלקו לתשעה נושאים הבאים והנה דוגמא לשאלה/משימה בכל נושא. כללי: "ספק תוצאות של סקרי שביעות רצון של לקוחות החברה",  משאבי אנוש: "תאר את תהליך הפיטורים בחברה", פיננסי: "ספק ניתוח של כל ההוצאות של החברה לפי סיווג", סביבת עבודה: "האם לחברה יש נדל"ן? אם כן ענה על שלוש עשרה השאלות הבאות", משפטי: "תאר את המדיניות של החברה לגבי שימוש בקוד פתוח", תפעול: "מה הסיבה העיקרית להשבתה לא מתוכננת של פעילות החברה?", IT: "כמה תיבות דואר אלקטרוני יש בחברה?", אבטחת מידע: "האם עובדים צריכים לעבור הדרכה בנושא אבטחת מידע לפחות פעם בשנה?", Communications:  "האם יש לחברה רשימה על ערכים ומטרות שפורסמו?".
זאת הייתה עבודה סיזיפית שמהלכה שילמנו מחיר על כך שבשנה וחצי הראשונות לקיום החברה לא היינו מסודרים כמו שצריך. אז אם יש עוד משהו שתיקחו מהכתבה היא למרות שזה מעיק ונראה חסר חשיבות אם אתם מקימים חברה תהיו מסודרים מהיום הראשון. לא יודעים איך? קחו מישהו שחלום חייו זה לתייק דברים בקלסרים אמתיים או וירטואליים ולעשות רשימות באקסלים. זה שווה כל שקל.

במבט לאחור
האם אני חושב שההחלטה למכור את החברה ל eBay הייתה החלטה הנכונה? דבר ראשון נתחיל בזה שמה שאני חושב זה לא רלוונטי מהסיבה הפשוטה שלא הייתה לי זכות הצבעה בנושא. למרות שאני המועסק הרביעי הכי ותיק בחברה (השני הכי ותיק אם לא סופרים את המייסדים), למרות כל הזמן שהשקעתי, למרות שבאמת הרגשתי שמה שאני עושה זה יותר מעבודה לא הייתה לי אף מניה. אני לא סיכנתי כסף לפני ארבע שנים על רעיון, אני לא הבעלים של החברה והם מחליטים. עם כל הכבוד לעובדים הדעה שלנו לא חשובה. אני יכול לנחש שבין אלו שהיו שותפים להחלטה היו דעות מנוגדות שנבעו כל אחד מסיבותיו והאינטרסים שלו ואני יכול להבין את כולם. את אילו שדחפו למכור ואת אלו שרצו להמשיך כחברה עצמאית. אז אם הייתה לי זכות הצבעה מה הייתי מצביע? האמת שאני ממש לא יודע.
האם החברה יכלה לגדול ולהתפתח ואפילו להיות רווחית? כן. החברה צמחה, ה MRR (ההכנסה החודשית החוזרת) עלה, התבססה לה קבוצת מוצר טובה עם כוחות רעננים, קבוצת המכירות הייתה מעולה והיו בקנה דברים שלא היו למתחרים. אני אישית ראיתי את עצמי עוד כמה שנים מחליף את אבי ה CFO או שהייתי נהפך ל Test Manager של החברה אבל זה לא יקרה. אבל אל תחשבו שאני ממורמר או כועס, נהפוך הוא אני שמח ובמיוחד גאה.
אני גאה בשני המייסדים שהפכו רעיון למציאות.
אני גאה בעובדה שכסף ממשקיע רוסי, מימן חברה ישראלית ששילמה כסף לעובדים באמריקה. (לנין בטח מתהפך בקברו).
אני גאה בהישג הטכנולוגי.
אני גאה שכל יום רביעי ישבנו וצפינו ביחד בצורה חוקית בפרק בסדרה "סיליקון ואלי" (צחוק הגורל הוא שקנינו את ה DVD ב eBay)
אני גאה בדרך החתחתים שעברה החברה שכללה חמישה משרדים: רפת, משרד חלל עבודה משותף, שוכר משנה בתוך חברה טכנולוגית, חנות לתריסים והמשרדים הנוכחים.
אני גאה שלמרות שזה הרבה יותר קל ונוח ולהשתמש בקבלן ניקיון, המנקה שלנו הייתה עובדת מן המניין.
אני גאה בכמות המס שתגיע לקופת המדינה ושכל אזרחי המדינה ייהנו מההצלחה.
אני גאה בפיצויים שנתנו לעובדים האמריקאים למרות שזה לא היה חובה.
אבל עכשיו עם כל הגאווה הזאת, פאק, אני צריך למצוא עבודה חדשה.


רוצים לתמוך בבלוג ולעזור לי להמשיך להיות מובטל?
כשאתם קונים ב eBay.com פשוט תתחילו מהלינק הזה:
http://goo.gl/ErlnEh
ואני אקבל מ eBay עמלה של כ 6% על ההזמנה (לכם זה לא יעלה כלום).


 

פורסם בקטגוריה ישראל, כלכלה, עבודה | עם התגים , | 10 תגובות

להפסיד בכבוד ולהרוויח בגדול


הכתבה פורסמה (לאחר שינויים ועריכה) בגיליון דצמבר 2015 של המגזין בלייזר.
יש להם גם אתר מעולה ששווה ביקור – 
http://www.blazermagazine.co.il

578% תשואה ב 2015? מלהפיק סרטים?! איך זה יכול להיות?!!
את השאלה הזאת שאלתי את עצמי אחרי שבזבזתי שעה וחצי בצפייה בטלוויזיה באחד הסרטים הכי גרועים שראיתי בחיי. כל כך הייתי מזועזע שמיד בסיומו גלשתי לאתר IMDB כדי לברר פרטים על הסרט הנורא הזה, שיצא בסוף 2013, ושנקרא באנגלית "Best Night Ever" ומספר על עלילותיהן של ארבע נשים שנוסעות למסיבת רווקות בלאס וגאס (הו, כמה מקורי). פחות עניין אותי מי היו השחקניות או מי ביים את הסרט אלא כמה הוא עלה, כמה הוא הכניס ומי לעזאזל הפיק אותו. את הסרט הפיקה חברה בשם Blumhouse Productions, הוא הכניס כשלוש מאות וחמישים אלף דולר ולא הצלחתי לגלות כמה הוא עלה. אבל ההנחה שלי הייתה שאותה חברת הפקות כבר לבטח לא קיימת, היא בטח קרסה כלכלית, אך כשגלשתי לדף של המנכ"ל שלה מר ג'ייסון בלום נדהמתי לגלות שב 2015 החברה הזאת הפיקה שניים עשרה סרטים. עברתי על כולם, כולם סרטי אימה. התקציב הממוצע שלהם הוא בסביבות השישה מיליון דולר, 40% מהם נכשלו קופתית, השאר החזירו את ההשקעה לפעמים פי 20. כשסכמתי את ההוצאות יצא לי שבעים מיליון דולר (תקציב של סרט הוליוודי) וכסכמתי את ההכנסות יצא לי ארבע מאות שבעים וחמש מיליון דולר (הכנסות של סרט הוליוודי מצליח), פי 6.78. ואז הבנתי שיש פה מישהו שכנראה יודע משהו שאחרים לא יודעים, שעובד בשיטה אחרת שדורשת כנראה גם שינוי פסיכולוגי בצורת המחשבה המקובלת במסדרונות הוליווד.

בתחילת שנות האלפיים הרבה מפיקים בהוליווד רצו שרוב כהן יביים את הסרט הבא שלהם.
זה קרה בזכות ההצלחה של הסרטים "מהיר ועצבני" שיצא ב 2001 (תקציב 38 מיליון דולר, הכנסות 200 מיליון דולר) ו "XXX" שיצא ב 2002 (תקציב 70 מיליון דולר, הכנסות 277 מיליון דולר).  ב 2005 מביים רוב בעלות של 135 מיליון דולר את הסרט "חמקן" שמספר על מטוס סילון המוטס בידי מחשב בעל אינטליגנציה מלאכותית שמפתח מודעות עצמאית והטייסים בני האנוש מנסים לעצור אותו לפני שהוא יפתח במלחמה. ההכנסות של הסרט היו 77 מיליון דולר בלבד והוא אחד מהכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. "כשהייתי נכנס למסעדה, אותם אנשים שאך לפני שנה היו רצים ללחוץ את ידי ולדבר איתי, היו נמנעים אפילו מלהסתכל עלי כאילו כישלון זאת מחלה מדבקת", סיפר רוב באחד הראיונות. אבל לג'ייסון בלום, המנכ"ל של Blumhouse Productions, הכישלון לא הפריע, כי כמו שראינו הוא רגיל להיכשל. הפילוסופיה העסקית של ג'ייסון התגבשה כאשר הוא החליט להיות אחד מהמפיקים והמפיצים של הסרט "פעילות על טבעית" שנעשה ע"י הישראלי אורן פלי. הסרט שיצא לאקרנים ב 2009, צולם בתקציב מגוחך של 15 אלף דולר והכניס 193 מיליון דולר, החזר על השקעה הטוב ביותר בהיסטוריה.
מאותו רגע מחליט ג'ייסון בלום שמעכשיו הסרטים שהוא יפיק יהיו כמעט תמיד סרטי אימה כאשר התקציב שלהם קטן ולא ניתן לחריגה בשום מקרה. ב 2015 אחד מהסרטים הללו נקרא "השכן ממול" והוא מגייס את ג'ניפר לופז לשחק ואת רוב כהן לביים כשהתקציב הוא 4 מיליון דולר. בסרט ג'ניפר לופז משחקת אישה שברגע של חולשה מקיימת יחסי מין עם השכן הצעיר והחתיך שעבר לגור ממול. כשהיא מבקשת לא להיפגש איתו יותר, הוא מאיים עליה ומתעלל בה פיזית ונפשית. לא נגלה את הסיום אבל אפשר לנחש מה קורה בסוף הסרט.
רוב מסיים לצלם את הסרט ב 24 יום בלבד ובזמן העריכה הוא מרגיש שהסרט לא מספיק טוב. ההרגשה מקבלת חיזוק אחרי שהוא רואה את תגובת הקהל בהקרנה לפני קבוצת ביקורת. הוא פונה לג'ייסון ומבקש עוד תקציב כדי לשפר את סצנת הסיום הכה חשובה בסרט אימה. ג'ייסון מסרב בנחרצות כי הסרט ניצל את כל 4 מיליון הדולרים. רוב מתחנן אך ג'ייסון בשלו, הסרט יצא לאקרנים כמו שהוא.
כבר סיפרנו ש 40% מהסרטים שמפיק ג'ייסון מפסידים כסף וחלקם אפילו לא מופץ והם נקברים בספריות הענק של נטפליקס. זה סיכון שג'ייסון מוכן לקחת כי ההשקעה בהם קטנה וחסומה ולא תביא אותו ואת המשקיעים שלו לפשיטת רגל. כמו כן ראינו שההחזר על ההשקעה שמביאים לו 60% מהסרטים הנותרים עומד כיום על כ 578%. בחמשת השנים האחרונות מבין 20 הסרטים עם החזר ההשקעה הכי טוב, 13 היו סרטי אימה ומתוכם 9 של חברת ההפקות של ג'ייסון בלום. השיטה בה נוהג ג'ייסון דומה לזאת של קרן הון סיכון טכנולוגית. הרבה השקעות קטנות שהצפייה שרובן יכשלו ואילו שיצליחו, יצליחו בגדול.
אוקי, אז מה קרה עם הסרט "השכן ממול"? ההחלטה של ג'ייסון היא סופית, הוא לא הולך להשקיע דולר נוסף בסרט. הוא מכיר את כל המקרים בהם אולפנים קרסו כי המשיכו להשקיע עוד ועוד כדי להצליח להוציא לאקרנים סרט שחרג מהתקציב המקורי במקום לחתוך ולספוג את ההפסדים. זה מאד אנושי להיות מושפע מהוצאות העבר בהחלטות לעתיד. לי זה גם קרה ושלמתי על זה מחיר כבד.

לפני חמש שנים החלטתי להקים אתר אינטרנט בנושא סטנד-אפ אמריקאי כשמודל הרווח היה מבוסס על פרסומות ושיווק שותפים. קניתי דומיין, שירותי אחסון, כתבתי לבד מערכת ניהול תוכן ומילאתי את האתר באינפורמציה על סטנד-אפ אמריקאי: סטנדאפיסטים, מועדונים בכל המדינות, סרטים וכתבות על נושאים שונים ומגוונים.
אחרי חצי שנה עשיתי סיכום והתוצאות היו איומות. בצד של ההכנסות הופיע המספר 160 דולר, בצד של ההוצאות 400 דולר וכ 600 שעות עבודה. כישלון מהדהד שהעלה מיד את השאלה האם להמשיך במיזם או לעצור. לאור כמות ההשקעה האדירה והאמונה שיש למיזם שלי סיכוי להצליח החלטתי להמשיך. הסיכום השנתי שערכתי כעבור חצי שנה היה עוד יותר עגום והשכל הישר אמר לי שהגיע הזמן להרים ידיים, לזנוח את הפרויקט ולספוג את ההפסדים. אבל אמוציונלית לא יכולתי. השקעתי כל כך הרבה זמן בלהקים ולתחזק את אתר שההחלטה שלי הייתה הפוכה, להשקיע עוד. העברתי את האתר למערכת ניהול תוכן יותר טובה וחינמית, קניתי פרסומות בגוגל, הוספתי תוכן רב שכלל ראיונות עם סטנדאפיסטים וקידמתי את האתר בכל דרך אפשרית. אבל זה לא הועיל. בשנה השנייה ההכנסות הסתכמו ב 20 דולר וההוצאות הסתכמו בעיקר בכ 1000 שעות עבודה. כל בר-דעת שהיה בוחן את מצב הפרויקט היה מיד מגיע להחלטה שחובה להפסיק אותו. זה שוב מה שההיגיון אמר לי, אך הרעיון של לזרוק לפח את כל הזמן היקר שהשקעתי בפרויקט פשוט גרם לי לכאב לב, אכזבה וכעס עמוק. "אם רק אתן לאתר הזדמנות נוספת, אם רק אשקיע עוד טיפה כסף וזמן אתחיל להרוויח", חשבתי אך למזלי הפעם לא הצלחתי לשכנע את עצמי. זנחתי את האתר שעדיין קיים בעיקר כדי להזכיר לי את המושג הכלכלי עלות שקועה או עלות אבודה (בלועזית sunk cost) שזאת הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר.

בניגוד להוצאות עתידיות להוצאה מהסוג הזה לא צריכה להיות השפעה על קבלת ההחלטות. נשאר בעולם הסרטים ובואו נניח שהחלטתם, בעקבות ביקורת מפרגנת של מבקר הקולנוע של המגזין שאתם קוראים כרגע, ללכת לסרט שפותח את פסטיבל הסרטים האפגנים בסינמטק תל-אביב. קניתם כרטיס ב 40 ₪ ושעה אחרי תחילת הסרט, שאורכו שלוש שעות, הגעתם למסקנה שזה הדבר הכי משעמם שראיתם בחייכם. בנקודת זמן זאת העלות האבודה היא ארבעים ₪ ששילמתם עבור הכרטיס וגם השעה שבזבזתם בצפייה בסרט. לא תקבלו אותם בחזרה והשאלה היא מה תחליטו, האם תצאו מאולם הקולנוע או שתישארו עד סוף הסרט. כלכלנים ואנשים שחוקרים תהליכי קבלת החלטות טוענים שהשיקולים שלכם לא צריכים להיות מושפעים מהעלות האבודה, כי היא אבודה. במקרה של הסרט האפגני השאלה היחידה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא "האם אני רוצה לבלות עוד שעתיים בצפייה בסרט אפגני משעמם?" ולא "האם אני רוצה לבלות עוד שעתיים בצפייה בסרט אפגני משעמם כי כבר שילמתי עליו 40 ₪ ובזבזתי שעה?".
לעלות אבודה, להפסדים, יש השפעה בהרבה החלטות בחיים שלנו. האם להמשיך להמר בקזינו אחרי שכבר הפסדנו סכום כסף מכובד? האם לקנות מכונת כביסה חדשה או לתקן את מכונת הכביסה הישנה ששוב התקלקלה אחרי שתוקנה כמה פעמים בעלות לא קטנה? והאם להתחתן עם בת זוג לא הכי מתאימה רק בגלל שאתם יוצאים ביחד כבר הרבה שנים?
נחזור לסרט בו עסקנו, "השכן ממול". כשרוב הבמאי מבין שההחלטה של ג'ייסון היא סופית והוא לא מושפע מאפקט של עלות אבודה הוא מגייס עוד שלוש מאות אלף דולר בעצמו מחברת יוניברסל, אחת המפיצות העתידיות של הסרט. הוא משתמש בכסף לצלם מחדש את סצנת האהבה בין ג'ניפר לופז לשכן שמגלם אותו ריאן ג'וזמן, וגם משפר את סצנת הסיום. המבקרים לא אוהבים את הסרט (כמה מפתיע…) אבל במבחן התוצאה ההכנסות של הסרט הן 50 מיליון דולר. עוד הצלחה אדירה ל Blumhouse Productions שלא נאלצה להשתתף בהוצאה נוספת.

ב 2016 יצאו לאקרנים אחד עשרה סרטים שיופקו ע"י חברת ההפקות של ג'ייסון בלום, מערבון אחד ועשרה סרטי אימה. דוגמה מייצגת לסרט אימה טיפוסי הוא Delirium בכיכובו של טופר גרייס (אריק מ"מופע שנות ה-70") ומספר על אדם שמשתחרר מבית חולים פסיכיאטרי ועובר לגור באחוזה משפחתית שירש אחרי שהוריו נפטרו. ככל שעובר הזמן הוא מתחיל להאמין שיש באחוזה רוחות רפאים. התקציב של סרט זה כמו התקציב של שאר הסרטים שיצאו ב 2016 הוא בסביבות השישה מיליון דולר. "יש לי שלושה חוקים מרכזיים שעוזרים לי להצליח להפיק סרטים בסכומים כה נמוכים יחסית לסרטים שרגילים של הוליווד", סיפר ג'ייסון בראיון. "הראשון, כמה שפחות תפקידים בהם אנשים מדברים. אם ניצב בסרט מדבר השכר שלו קופץ דרמטית. השני, כמה שפחות אתרי צילום, סרט שמתרחש כולו בתוך בית זה הכי טוב. השלישי, שמטרתו היא גם כדי שיהיה לצוות תמריץ חזק שהסרט יצליח הוא שהם מקבלים תשלום מינימלי עבור ההשתתפות אבל משתתפים ברווחים". רוב כהן הבמאי הרוויח בסופו של דבר 2 מיליון דולר עבור הסרט "השכן ממול". אפשר להתווכח על האפקט של השיטה הזאת על האיכות של התוצרים של תעשיית הסרטים אבל אי אפשר להתווכח על התוצאות הפיננסיות של השיטה הזאת. למרות שפרסים לא מעניינים את ג'ייסון בלום, הסרט ויפלאש שהפיק ב 2014, ומספר על חוויותיו של מתופף בתזמורת בית הספר התיכון "פרינסטון" היה מועמד שנה שעברה בטקס האוסקר בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר. הוא גם זכה בשלושה פסלונים: שחקן המשנה הטוב ביותר בו זכה ג'. ק. סימונס, העריכה הטובה ביותר והסאונד הטוב ביותר. עלות הסרט הייתה 3.3 מיליון דולר וההכנסות ברחבי העולם 33 מיליון (במיוחד בעקבות המועמדות), יחס דומה לשאר הסרטים שהופקו (שפחות אהובים ע"י המבקרים).

בשנת 2002 זכה דניאל כהנמן, אחד משלנו, בפרס נובל לכלכלה כי שילב תובנות ממחקרים פסיכולוגים בחקר הכלכלה, במיוחד בנוגע לשיפוט אנושי וקבלת החלטות בתנאי אי ודאות. חוץ מכבוד רב הוא זכה גם מלמעלה ממיליון דולר. אי אפשר לדעת האם ג'ייסון בלום קרא את מחקריו של דניאל כהנמן אבל תהליך קבלת ההחלטות שהוא פיתח מנתק ממנו את הרגש, את השיפוט האנושי. שילוב של השקעות קטנות והחלטה מראש מתי להפסיק השקעה בסרט לא משנה שזה יגרום להפסד כספי. אולי הוא לא זוכה בכבוד רב אבל כן מרוויח הרבה יותר ממיליון דולר. אז השאלה היא האם אפשר לקחת את מה השיטה של ג'ייסון ולהשתמש בה בחיי היום-יום ולחסוך חוץ מכסף גם הרבה כאב ראש שנגרם מהתלבטויות?
האם זה יהיה יותר ריווחי להחזיק תיק השקעות עם מגוון רחב מאד של מניות ולהחליט מראש שכל מניה שירדה ב 20% (או שעלתה ב 20%) נמכרת אוטומטית? האם זה יותר נכון להחליט שברגע שעלות הכוללת של תיקון מכונת כביסה יעבור 50% ממחיר מכונה חדשה לא מתקנים אותה יותר? והאם תמצא יותר מהר את האחת להתחתן איתה אם מראש תגביל בזמן את אורך מערכות יחסים לפני חתונה?
אני אישית מאד מצטער שלא השתמשתי בשיטה של ג'ייסון בזמן שעבדתי על אתר הסטנד-אפ שלי. הייתי חוסך המון זמן שהייתי יכול לנצל לצפות בסרטים שהוא מפיק או אפילו בסרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים האפגנים.

3049133-inline-i-2-3049133

אינפוגרפיקה: Imgur user IRicePie


רוצים לתמוך בבלוג הזה? זה די פשוט!
כשאתם מזמינים מלון מאתר Booking.com פשוט תתחילו מהלינק הזה:
http://www.booking.com/?aid=843320
ואני אקבל מהאתר עמלה של 3.75% על ההזמנה (לכם זה לא יעלה כלום).
תודה מראש!


 

פורסם בקטגוריה כלכלה | עם התגים , | כתיבת תגובה

תן ביס למשכורת


"ובשביל ארוחת הצהריים קח את הפנקס הזה", אמרה לי יעל ביום הראשון שלי בעבודה.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, כי עברו מאז 21 שנה, בפנקס היו 50 דפים נתלשים שכל אחד מהם היה שווה ערך לשלושים ש"ח לצורך תשלום עבור ארוחת צהריים. קניון חיפה עדיין לא היה קיים (הוא נפתח רק כעבור שנתיים) כך שהיו רק שלושה מקומות שכיבדו את התלושים בהם יכולנו לאכול.  מסעדת פועלים די מגעילה ששכנה מחוץ לשער האחורי של מת"מ, פיצה נאפולי בתחנת פז בחיבור בין רחוב פרויד לכביש 4 ובורגר ראנץ' בתחנת פז נוספת ליד אחד מבסיס צה"ל שבאזור.
בכדי להשתמש בתלוש של ארוחת הצהריים לא היה צורך לכתוב בצורה מפורשת את השם או את התאריך אלא לקשקש איזו חתימה וזהו. כמו כן אם גמרת פנקס פשוט נגשת לאחד הארונות במסדרון ולקחת פנקס חדש. איך ידעו בהנהלת החשבונות איך לחייב את העובד בסוף החודש אין לי מושג, ולמרות שאני יודע ששמרתי אותו לא הצלחתי למצוא את תלוש המשכורת שלי מאותה תקופה בכדי לבדוק. בחברה התרוצצו שמועות על עובדים שמנצלים את השיטה ומדי פעם מפנקים את המשפחה שלהם בארוחות צהריים על חשבון החברה תוך כדי שימוש באותם פתקים בלתי מזוהים.
כעבור כמה שנים הוחלפו הפנקסים במערכת שהנפיקה תלושי אוכל ע"י העברת כרטיס עובד ליד קורא כרטיסים, שדי מהר הוחלפה בכרטיסי הסיבוס ו 10 ביס שמאפשרים גם הזמנת משלוחי אוכל דרך אתר אינטרנט וגם שיוך לכרטיס האשראי של העובד.
אבל היתרון הכי גדול של הכרטיסים הללו הוא לאנשי האדמיניסטרציה שהיום זה אחד התחומים שאני מתעסק בהם. פעם בחודש אני מקבל חשבונית ודו"ח מפורט על הארוחות של העובדים שאני פשוט מעביר ישר לחשבת השכר שלנו וזהו. השירות אמנם עולה לנו 3% מסך ההזמנות אבל זה שווה כל שקל. אני רק יכול לדמיין את הזמן שבוזבז בספירת ומיון התלושים, פשוט סיוט. אך גם עכשיו, כשהכל ממוחשב ומסודר, יש לא מעט בעיות ודילמות שקשורות בהתנהגות של עובדים ובמדיניות של החברה.
לפני שלוש שנים כשנתנו כרטיסי 10 ביס לעובדים החלטנו שהתקציב החודשי לעובד יהיה 735 ₪ (21 יום * 35 ₪), תקציב שמספיק לאזור נתניה, ובנוסף לא הכנסו למערכת הגבלה לתקציב יומי. כמו כן ההטבה הזאת לא גולמה בתלוש, זאת אומרת כל עובד משלם את המס על ההטבה לפי מדרגת השכר שלו. בעבודה הקודמת שלי הוגדר לעובדים תקציב יומי (כל חריגה ירדה ישירות מהנטו) אבל כמדומני ההטבה הייתה מגולמת, זאת אומרת שהעבודה שילמה את המס על ההטבה.
כל חודש שמגיע הדו"ח של 10 ביס אני יכול לראות את אותן בעיות ודילמות שקשורות בהתנהגות של עובדים ובמדיניות של החברה והנה כמה דוגמאות:
1. עובד שמזמין אוכל בזמן שהוא עובד מהבית.
2. עובד שהיה בחופשה ארוכה מנצל את כל היתרה בהזמנת ארוחה אחת בשבילו.
3. כמו מקרה 2 אבל הוא מנצל את כל היתרה לארוחה משפחתית.
4. עובד שמביא אוכל מהבית ונותן לבן משפחה להשתמש בכרטיס.
5. עובד שמזמין אוכל בזמן שהוא ביום חופש.
אני בטוח שלכל אחד מכם יש דעה על הדוגמאות שנתתי, האם העובד נהג כשורה או לא. באופן כללי כמות הזמן שעובדים מתעסקים בשאלת תקציב האוכל היא פשוט בלתי נתפסת. כשאני מביט על נושא הזה אני חושב גם על תשלומים נוספים שמופיעים במשכורת כמו דמי נסיעה, דמי הבראה ומתנות לחגים. הסיבה שהם קיימים היא היסטורית ופעם היו גם תשלומים על ביגוד, ספרות מקצועית ועוד כל מני המצאות שנבעו מהסכמים עם ההסתדרות שמטרתם המרכזית הייתה להעלות את המשכורות של העובדים אבל לא לשלם על העלייה בשכר תנאים סוציאליים (כי לא מפרישים עבורם לפנסיה וקרן השתלמות וכדומה).
לכן פשוט צריך להפסיק עם כל התשלומים הללו, ומה צריך זה שהמשכורת של העובד תכלול בתוכה את כל ההטבות של אוכל, נסיעה, הבראה, מתנות לחגים וכדומה. גודל ההטבות יחושב כך שיחד עם ההפרשות הסוציאליות ההוצאה למעסיק לא תשנה. זה יפשט את מערכת השכר, את עבודת האדמיניסטרציה, לעובד הפנסיה תגדל ולא יהיו לו יותר דילמות מה מותר ומה אסור לו בזמן שהוא מזמין אוכל. גם כשהוא עובד מהבית.

item (8)

פורסם בקטגוריה ישראל, כלכלה | עם התגים , , | 3 תגובות

מטמון במחסן


"משחקי הכס", "המפץ הגדול", "בית הקלפים" ו "סברי מרנן" הן רק חלק מהסדרות שלא ראיתי וסביר להניח שגם לא אראה. לא שיש לי משהו נגדן, ועל חלקן אף שמעתי רק תשבחות. אבל מה לעשות שיש רק עשרים וארבע שעות ביממה שצריך לנצל כדי לעשות דברים אחרים טיפה יותר חשובים ולכן בחרתי לצפות רק בשלוש סדרות טלוויזיה: "האנטומיה של גריי", "סיליקון ואלי" ו "היסטוריה למכירה".
למי שלא מכיר "האנטומיה של גריי" היא סדרה על קורותיהם של רופאים בבית חולים אמריקאי, "סיליקון ואלי" היא סדרה קומית על חברת סטארט אפ ו"היסטוריה למכירה" עוקבת אחרי חנות משכון אמיתית בלאס וגאס. בכל פרק מראים בין שלושה עד ארבעה לקוחות שמגיעים לחנות על מנת למכור פריט מיוחד. זה יכול להיות ספר מהמאה ה 17, כדורסל שחתום ע"י שחקן מפורסם או צעצוע משנות ה 50. במהלך המשא ומתן על המחיר של הפריט הצופה (אני) לומד פרק קטן בהיסטוריה בצורה מעניינת וויזואלית.

בעקבות הסדרה החלטתי לבצע חיפוש יסודי במחסן שלי כדי לגלות אולי גם לי יש במקרה חפץ מעניין ששווה הרבה מאד כסף. אני לא אגרן כפייתי ובכל הזדמנות אני מפנה מהבית כמה שיותר דברים אבל ישנם חפצים מסוימים שאני מרגיש שאני חייב לשמור לרוב בגלל ערך סנטימנטלי. הנה כמה מעניינים שמצאתי והסיפור מאחוריהם.

אורגן חשמלי

האורגן נרכש בשנת 1980 ובמשך ארבע שנים למדתי לנגן (לא משהו). כבר כתבתי פעם על ההיסטוריה של ההפסד הכספי העצום שנגרם למשפחה שלנו בגלל קניית האורגן בטור שנקרא רבותיי ההיסטוריה חוזרת. האורגן הפסיק לעבוד והתחיל לקצר חשמלית לפני כשלוש שנים.

Organ

כרטיס עם הסברים על שפת הבייסיק של המחשב TI-99/4A

את המחשב קיבלתי בכיתה ח' ואחרי שעבר לקרוב משפחה מצא את מקומו בפח האשפה. את מחליפו ה Apple IIe תרמתי לפני שלוש שנים למוזיאון לתולדות המחשב האישי בישראל שנמצא בחיפה.

TI 99 Card

שאריות מהשירות הצבאי

מדי פעם צה"ל יוצא במבצע "מחזירים ציוד" וכל פעם אני אומר לעצמי שהפעם אני אחזיר את גוש המתכת בתמונה. גוש המתכת מכיל טונגסטן והוא הגיע מפגז L 52 שנורה מטנקים. אך דאגה זה לא מסוכן.

20160612_185949

מכתב דחייה מסגן עורך מעריב מר לוי יצחק הירושלמי

לא להאמין שפעם הכל נעשה בעזרת דואר רגיל. היתרון היה שלקח זמן עד שקיבלת את הדחייה.

Rejection Letter Maariv

לוחית רישוי של אופנוע

פעם שהייתי צעיר ואמיץ (או טיפש) היה לי אופנוע Suzuki DR350. זאת לוחית אחורית שנאלצתי להחליף (אני לא זוכר למה).

Suzuki 350

מודם 14400

זה מודם שקיבלתי ממקום העבודה הראשון שלי ושכחתי להחזיר (אני בטוח שהם יסתדרו בלעדיו). המודם הזה היה מהיר פי 48 מהמודם הראשון שקניתי.

Modem

הטור הראשון שכתבתי אי פעם

נכתב על מחשב IBM XT, בעזרת מעבד תמלילים "נועם" והודפס בעזרת מדפסת סיכות של Epson. זה נראה יותר ישן מהמגילות הגנוזות.

First Column

טוב כמו שאתם יכולים לראות לא מצאתי שום דבר ששווה היום הרבה כסף, אבל מי יודע אולי עוד עשור או שניים הדברים ישתנו ותהיה לי עוד סיבה לנסוע ללאס וגאס.

פורסם בקטגוריה אני, כלכלה | עם התגים | כתיבת תגובה