זכרון אמריקאי גורלי

(פורסם לראשונה באוקטובר 2012 באתר אינטנרט אחר שנסגר לפני כמה חודשים)

באוגוסט 1984 שעוד קראו לזה שליחות, עברנו כל המשפחה לפורת' וורת' שבטקסס לשלוש שנים בעקבות אבי ששירת בחיל האוויר. כעבור שנה כשאני נער בן שש-עשרה יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי של ארה"ב, טיול שדומה לו עשיתי השנה אבל הפעם בתפקיד האבא. בזמן הנסיעות הארוכות, העמידה בתורים, וסתם בלילות שאחת מהתאומות ביקשה שארדים אותה ניסיתי להיזכר. בי, באבא שלי אבל הכי חשוב באמריקה שחוויתי בתור נער מתבגר לעומת איך שהיא נראית היום בעיניים של גבר מזדקן.

העברתי תחנות והן לא נגמרו. ההבדל בין ישראל של 1984 לארה"ב של 1984 מאד הצדיק את המילה "וואו". ישראל: ערוץ אחד בטלוויזיה עם תשדירי שירות ממשלתיים, ארה"ב: עשרות ערוצים, כבלים ופרסומות. ישראל: קבלת קו טלפון תוך עשור, ארה"ב: קבלת קו טלפון תוך יומיים. ישראל: בצפון הארץ יש שני גשרים ואת שניהם הקימו הבריטים, ארה"ב: כבישים של שלושה מסלולים עם מחלפי ענק. ישראל: מגדל שלום, ארה"ב: גורדי שחקים בכל מקום. ישראל: דיזנגוף סנטר, ארה"ב: קניוני ענק. ישראל: מכוניות בלי מזגן, אינפלציה של 400%, אין החזרות ותולים כביסה, ארה"ב: מזגן לכל פועל, אינפלציה 4.3%, אפשר לבטל עסקה ומיבש כביסה.
ההבדל בין ישראל של 2012 לארה"ב של 2012 לא מצדיק את המילה "וואו" ולכן גם לא שמעתי אף אחד מהילדים שלי אומר אותה על הדברים הרגילים/יום יומיים. יותר נכון להגיד את המשפט "בקרוב אצלנו" או אפילו לפעמים "אצלנו זה יותר טוב". חלפו ועברו הימים שפתיחת מקדונלד'ס גרמה לתור של מאות אנשים, חוץ מבמקרים שנפתחות רשתות לבגדי נשים אבל זה מכיוון שנשים הן בלתי שפויות בעליל. אבל להעלמות ה"וואו" יש מחיר כי בגלל שאנחנו יותר ויותר דומים לאמריקאים לקחנו מהם גם דברים פחות טובים כמו פערים חברתיים בלתי נסבלים. אין טוב בלי רע. משבר כלכלי? "בקרוב אצלנו".

המרחק בין לוס אנג'לס לניו-יורק הוא 2800 מיילים (4506 ק"מ).
בעקבות "משבר הנפט" ב 1973 שנגרם בגלל האמברגו שהטילה אופ"ק על המערב עקב העזרה שנתנה ארה"ב למדינתנו הקטנטונת במלחמת יום הכיפורים, חוקק חוק פדרלי שקובע שהמהירות המותרת המקסימלית היא 55 מייל (89 ק"מ) לשעה. חישוב מהיר מראה שב 55 מייל לשעה אתה מגיע מלוס אנג'לס לניו יורק ב 51 שעות ואם תיסע 65 מייל (105 ק"מ) לשעה תגיע תוך 43 שעות, הפרש של יום עבודה שלם.
בתור נער שזה עתה קיבל את הרישיון קשה היה לנסוע רק 55 מייל לשעה באולדסמוביל דלתא 88 בעלת מנוע V8 חמשה ליטרים בכבישים הארוכים והרחבים של אמריקה. זה היה כמעט עלבון. הטיב להביע זאת סמי האגר שכתב על זה שיר שהיה להיט בשנת 1984 בשם שאומר הכל " I Can't Drive 55". במהלך אותם שנים היו מדינות שניסו להעלות את המהירות המקסימלית המותרת ל 65 מייל לשעה, כמו למשל מדינת נבאדה בעלת כבישים שחוצים מדבריות. אבל הממשל הפדרלי הודיע למדינה שחייה בזכות ההימורים שאם היא לא תחזור  לתלם היא לא תקבל סיוע פדרלי לטיפול בכבישים.
המאבק הזה לא רק היה על מהירות עצמה אלא גם על היחס בין השלטון המרכזי הפדרלי לבין העצמאות של כל מדינה. קל לשכוח את זה אבל ראשי התיבות ארה"ב הן "ארצות הברית של אמריקה" ולכל אחת מארצות/מדינות יש דעה שונה על ענייני היום בין אם זה עבדות, נישואים חד מיניים או הגיל המינימלי שמותר לצרוך אלכוהול. ב 1995 בוטל סופית חוק "המהירות המקסימלית הארצית" וכל מדינה יכלה מאותה נקודה לקבוע בעצמה את המהירות המקסימלית המותרת. וכך במדינת ניו-יורק שייטתי ב 65, בפלורידה עמד הקרויז קונטרול על 70, רק לידיעה בצפון דקוטה זה 75 וביוטה 80. כנראה אם יש לך הרבה נשים נותנים לך את האופציה לברוח מהן כמה שיותר מהר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אמץ כביש

דוד ג'ו היה הדוד העשיר מאמריקה. בסוף מלחמת העולם השנייה מי שנשאר ממשפחות של הסבים והסבתות שלי היה צריך להחליט לאיפה ללכת. דוד ג'ו כמו יהודים רבים פנה מערבה לארצות הברית, עשה חיל בעסקים ועזר מרחוק למשפחתו שפנתה מזרחה לארץ ישראל. אז בדרך מוושינגטון הבירה ביקרנו אותו בביתו הצנוע שבברוקלין וכאשר נפטר העלנו את עצמותיו לבית הקברות בקריית ביאליק. סיפור הצלחה של יהדות ארצות הברית ידוע לכולם אולם עכשיו יש סיפור אחר שמתחרה בו. במשך כמעט שבע עשרה שנה של עבודה בחברת הייטק גדולה ראיתי עשרות רבות של ישראלים פונים גם הם מערבה, עושים רילוקיישן והופכים את קהילת הישראלים בארצות הברית לקהילה המהגרים הכי עשירה. ארצות הברית יודעת למשוך אליה את המוכשרים ביותר מכל קצוות העולם ואת מקומו של דוד ג'ו החליפו דויד, יבגני, ויקטור וערן שהסיכוי שיחזרו לישראל שואף לאפס ובניגוד לישראלים שפגשתי אז הם כבר לא מתביישים בהחלטה שלהם להגר. מצד שני למטייל העצמאי זה יתרון כי בניגוד לדוד ג'ו שחי בצניעות לרובם יש בית גדול שמאפשר אירוח וחיסכון בתשלום לבית מלון.

לתאגיד של דיסני יש את טביעת האצבע שלי. בכניסה לכל פארקי השעשועים של דיסני צריך כל אחד שיש לו כרטיס, שזה כל מי שמעל גיל 3, להעביר את האצבע שלו דרך סורק. זאת אמנם שיטה שמאפשרת לדיסני לאכוף את החוקים שלה בקשר לכניסות לפארקים אבל דחילק מי נתן להם רשות להקים מאגר ביומטרי?
ב 85 שאבי היה חוזר מנסיעות העסקים שלו הייתי מחכה לו ביציאה משרוול הטיסה כי פשוט זאת לא הייתה בעיה. שהגענו אז לוושינגטון הבירה הצטרפנו, בלי לקבוע תור חודשים מראש, לסיור בתוך הבית הלבן ואף אחד לא ביקש ממני להוריד את החגורה לפני שעליתי במעלית לאמפייר סטייט בלידינג בניו-יורק. נעלמה אותה שמחה, נאיביות, תחושת החופש והשמירה על הפרטיות שיש גם שיאמרו אפשרו את פיגועי 11/9. השאלה היא איפה אותו הגבול שעמלו עליו כה חזק האבות המייסדים של אמריקה? כי הסחף רק הולך ומתגבר. אם אובמה אישר לחסל אזרחים אמריקאים שחשודים בטרור בלי צורך במשפט אז מי אני שאלין על דיסני? התקווה היחידה שלי ושל שאר העולם היא שהמפגע הבא לא יחביא את חומר הנפץ בחור של התחת שלו.

בדרך לבוסטון עצרנו בפארק טבע על חוף הים. זה לא מקום שתיירים זרים עוצרים בו כך שהייתה לי הזדמנות להיות בתוך "עמך אמריקה" בזמן הוא לבוש בבגד ים. מה שהכי תפס את עיני, יותר נכון חסם את מבטי היה הגודל של הילדים במיוחד ילדי המיעוטים. זה לא היה ככה לפני 27 שנה. תאמינו לי שנער בן 16 זוכר טוב מאד איך נראים נערים ונערות בבגד ים. הרבה מנסים לפתור את הבעיה שעל תוצאותיה ההרסניות אין צורך להרחיב אבל רק נגיד שיש סיכוי גבוה שאותם ילדים יחיו פחות מהוריהם. אם זאת מישל אובמה שנעזרת בקשרים שיש לה כדי לקדם התוכנית "בואו נזוז" או ליגת ה NFL שדוחפת את הקמפיין "שחק 60" אבל כל עוד פלפל אחד עולה כמו ארוחה ילדים במקדונלד'ס הקרב הוא די אבוד.

הכינוי הרשמי של תלמידי בית ספר התיכון שלמדתי בו היה המורדים (Rebels). למי שלא צופה באדיקות בערוץ ההיסטוריה נעדכן שזה גם הכינוי של לוחמי מדינות הדרום (הקונפדרציה) בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. הדגל של הבית ספר היה הדגל של הקונפדרציה שפרשה מהברית עם הצפון עקב הרצון להמשיך להלין שכר למאות אלפי שחורים. אחוז האפרו-אמריקאים בבית ספר היה 10%, אחוז האפרו-אמריקאים בנבחרות הספורט היה לפחות 20% ואחד מהם אפילו הגיע לשחק ב NFL. בשביל בחור אפרו-אמריקאי הדגל של קונפדרציה הוא כמעט שווה ערך במשמעותו למה שדגל צלב הקרס הוא בשביל בחור יהודי. אבל לשים דברים פרופורציה עד 1973 הייתה הפרדה כמעט מלאה בין שחורים ללבנים בביתי הספר בפורת' וורת'. כמה שנים לאחר מכן עקב התגברות המחאות הוחלף הדגל של הבית ספר והכינוי של התלמידים השתנה לשודדים (Raiders) ו 24 שנים לאחר מכן נבחר נשיא שחור. בדרך לסי-וורלד חיפשתי תחנה מוזיקה ונפלתי על תוכנית של שיחות עם מאזינים. השדרן סיפר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חוזה שעד 2050 הלבנים "הלא היספנים" כבר לא יהיו הרוב באמריקה. שמחתי. החראות הללו אחראים לרוב הבעיות הכלכליות של העולם.

הפעם היחידה בחיי שמחאתי כפיים וקפצתי בהתלהבות בקולנוע היה שראיתי את רוקי 4.
זה קרה ברגע שרוקי מצליח להכניע את איוון דראגו האיום ונוקם בו על מות חברו אפולו קריד. יחד איתי קפץ כל האולם ואנשים החלו לתת "הי פייב" אחד לשני ולצעוק "USA, USA" בעוד על המסך רוקי עוטף את עצמו בדגל ארצות הברית. אמריקה ניצחה את הדוב הרוסי המאיים. למרות שאף פעם לא חשבתי שהרומן של אמריקה עם הדגל הוא פשיסטי כמו שאמר לי פעם בחור גרמני שעבדתי אתו אבל לעיתים זה כן היה נראה טיפה ילדותי ואפילו מתלהם.
כל יום שלילי בקיץ בוושינגטון הבירה מול האנדרטה המרשימה לזכר קרב המפורסם באיוו ג'ימה יש את המופע הכי מדהים שראיתי בחיי. במשך שעה שלמה חיילי מרינס אמריקאים עושים תרגילי סדר בדיוק רובוטי מלווים בתזמורת ענקית. הפעם התרגשתי מאד ובלב הייתה בי קנאה ביכולת להיות גאה במדינה שלך בלי ציניות ובלי צורך להסביר שזה שאתה מניף את הדגל לא אומר שאתה בעד הממשלה המכהנת. הדגלים מסביב, דרך אגב, היו בחצי התורן בעקבות הטבח הנורא באולם הקולנוע בקולורדו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
עמוד דום!

אחד המשפטים הכי מצחיקים בסרט "מפלצות נגד חייזרים" מכיל בתוכו אמת מאד עגומה. "עוד פעם נחת עב"מ באמריקה, המדינה היחידה שעב"מים בוחרים לנחות בה", אומר כתב חדשות שמאחוריו עומד רובוט ענק עם עין כחולה. אז בשיא המלחמה הקרה, זה היה לי ברור שאמריקה היא לא רק מרכז העולם אלא גם תמיד צודקת. הגודל, העוצמה, השיטה, ההצלחה והוליווד שטפו את מוחי הצעיר ולא אפשרו לי לראות גם צדדים אחרים שהפעם בלטו לי יותר.
את כמויות הזבל העצומות שנערמות בסמוך למתקן בפארק אפקוט שרואים בו סרט על כמה חשוב לשמור על הסביבה. את עשרות הבתים עם שלט "מעוקל מהבנק" זכר לפשע הכלכלי שהוליד את משבר "הסאב-פריים" מתחת לאף של הממשלה. את השמות האינדיאנים של הרים, נהרות ושבילים עדות לטיהור האתני שבוצע במאה התשע-עשרה במי שקיבלו בזרועות פתוחות את המתיישבים הראשונים. ואת $100 ששילמנו עבור ביקור אצל רופא משפחה ורכישת אנטיביוטיקה כי האישה פצעה את הרגל שהביטוח שלי יחזיר אבל לעשרות מיליוני אמריקאים לא, כי להם פשוט אין ביטוח.

הליכה לנושאת המטוסים אינטרפיד בחלק המערבי של מנהטן הייתה אחד הדברים הכי מפחידים שעשיתי בחיי. יחד איתי הלכו אז אבי שבכיס חולצתו $3000, אמי ושני אחי בני ה 11 ו 6. ניו יורק אז הייתה בדרך למטה עם ממוצע של 1500 רציחות בשנה שהשיא הגיע שש שנים אחרי זה עם 2245 רציחות. עקפנו מצפון את טיימס סקוור שהייתה ביב שופכין של חנויות סקס והלכנו דרך שכונה שגם ביום לא מומלץ היה להיכנס אליה.
נריץ את מכונת הזמן קדימה ובניו יורק היו בשנה שעברה 500 רציחות, טיימס סקוור מופצצת בתיירים מהסוג הלא חרמן והשכונה שהלכנו בה אז היא להיט נדל"ני רוחשת במסעדות וסנטרל פארק זו פנינה.
הרבה הסברים יש לשינוי המדהים שעשה התפוח הגדול. מהשיפור במצב הכלכלי בשנות ה-90, היד החזקה של ג'וליאני או לפי מה שטוענים מחברי הספר "פריקונומיקס" חוק ההפלות שעבר בשנת 1973. אני לא חששתי לעשות את אותה הליכה עם משפחתי והרגשתי לפעמים יותר בטוח אפילו מבישראל. רק צריך לזכור שהנתונים היבשים מראים כי עדיין מתבצעים בניו-יורק פי ארבע פשעים מישראל ושלא לדבר על מקומות אחרים כמו פלינט מישיגן שלוד זאת עיירת נופש ציורית לידה.

במהלך סיור על רכב אמפיבי בבוסטון הצביע המדריך על אחד הבתים ואמר שהוא מ 1703. כל האמריקאים שהיו ברכב הוציאו את ה"וואו" הכי מרשים ששמעתי במהלך אותו סיור. מסכנים האמריקאים אין להם סיכוי להתחרות בתחום ההיסטוריה מול רוב העולם. ב 1703 העם שלנו כבר צבר פז"מ לא קטן והספיק לא מעט. כדי לכפר על החיסרון הזה משתמשים בגודל ולכן לא מעט פעמים תשמעו משפטים כמו "זה הסכר השני בגודלו ממזרח למיססיסיפי" או משהו בסגנות. אולי בגלל זה יש להם בעיה עם מפלי הניאגרה בקנדה הם הרבה יותר טובים.

בקרב מכות לערס הישראלי אין סיכוי מול הערס האמריקאי. ערס זה ערס לא משנה איפה אתה בעולם. כמו שנכתב בשיר המפורסם "אותו חיתוך דיבור מה יש לומר" אבל ההבדל המרכזי הוא בנימוס היום יומי.  הערס האמריקאי לא השתנה. הוא עדיין אומר סליחה, מחזיק את הדלת ולא חותך בתור. אך מה שהשתנה זה התור. לא מעט מקומות אימצו את שיטת ה"אקספרס", שלם יותר ועקוף את התור. אם זה בבדיקות הביטחוניות או בתורים הארוכים בפארק המים "רטוב ופרוע" בכל מקום יש שני תורים. שני מעמדות. יש שיגידו שזה דבר טבעי לשיטה הקפיטליסטית ויש שיגידו שלפחות פעם בתור כולם היו שווים. אבל כמו שטארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי הירקן התוניסאי שהצית את עצמו החל את המהפכה בעולם הערבי יכול להיות שהמהפכה הבאה באמריקה תתחיל במקום שהכי פחות מצפים לה, בתור. שערס אמריקאי יתעצבן ויחליט להתנהג כמו ערס ישראלי.

על השלט היה כתוב "מגלשת מים מבטון הארוכה ביותר בעולם". אני חושב שזה היה איפשהו במדינת טנסי אבל גם אחרי שעות רבות של חיפושים באינטרנט לא הצלחתי לאתר את המיקום המדויק. בטון בניגוד לפלסטיק הוא לא סלחני ואחרי שעתיים אינטנסיביות חזרתי לחדר במוטל זב דם ועם כמות מכובדת של מכות יבשות שגרמו לכך שמחרת נראיתי כמו ילד מוכה. מכל המקומות שהייתי, מכל החוויות שעברתי הטירוף של אותה מגלשת מים הוא הזכרון הכי חזק שיש לי מאותו טיול. בדומה הבן שלי, אחרי 33 יום 1800 מייל ואין סוף פעילויות, לא מפסיק לדבר על המיני גולף ששיחקנו הכניסה לטרומנסבורג, עיירה קטנה באיזור אגמי האצבעות שבניו-יורק. כמו ארי פולמן בסרט "ואלס עם באשיר" גם אני לא מבין למה יש דברים שזוכרים ולמה יש דברים שלא אבל המסקנה שלי מהמקרה שלי ושל בני היא אחת. פעם הבאה שנטייל במדינה הקסומה, מיוחדת, ענקית, מפחידה ומשתנה דווקא ננסה לסטות משבילי התיירים ונחפש את אמריקה שלא רשומה במדריכי הטיולים. שם כנראה נמצא את הזיכרונות הכי טובים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
רפטינג ב Letchworth State Park

 


כתמיד אם אתם רוצים לתמוך בבלוג בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. אפשר גם לעשות Share לכתבה עם החברים שלכם וכך לעזור לי להגיע ליותר אנשים. תודה מראש!


 

מה שהיה הוא מה שיהיה?

הכתבה פורסמה (לאחר שינויים ועריכה) בגיליון ינואר 2016 של המגזין בלייזר.
יש להם גם אתר מעולה ששווה ביקור – http://www.blazermagazine.co.il

לפני כמעט שלושים שנה, בעשרים ושישי בדצמבר 1986, פרסמו העיתונאים איתי חסיד, חנן קריסטל ואילן כפיר בעיתון "חדשות" ז"ל, תחזית שלפיה כעבור עשור יהיה אהוד ברק (אז אלוף פיקוד מרכז) מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והוא יתמודד מול בנימין נתניהו (אז שגריר ישראל באו"ם) שיהיה ראש מפלגת הליכוד. אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני שלושת העיתונאים הללו במיוחד כשמשווים את הדיוק של התחזית הזאת לסקרים שמתבצעים לפני כל מערכת בחירות. האם יש מישהו כיום שמסוגל לחזות את מצב הפוליטיקה הישראלית בעוד שנה? שלא לדבר על עוד עשור?
פול התמנון נולד, יותר נכון בקע, בינואר 2008 ובילה את רוב חייו ב "מרכז חיי הים" שבאוברהאוזן, גרמניה עד שמת מוות טבעי במהלך השינה בעשרים ושישי לאוקטובר 2010. אין כמעט אוהד כדורגל אחד בעולם שלא שמע על פול התמנון שהתפרסם כשהצליח לחזות בהצלחה תוצאות של 12 מתוך 14 משחקי כדורגל ששוחקו ביורו 2008 ובמונדיאל 2010 (13 מתוכם של נבחרת גרמניה). האם קיים כיום מומחה לכדורגל גרמני שמסוגל להגיע לאותם אחוזי הצלחה כמו פול?
בכל עיתון, מהדורת חדשות או אתר אינטרנט טכנולוגי הופיעה בעשרים ואחד באוקטובר 2015 כתבה שעסקה בסרט "בחזרה לעתיד 2". למי שלא ראה את הטרילוגיה הנפלאה של סרטי "בחזרה לעתיד", נספר שגיבורי הסרט נוסעים מההווה (שנת 1985) שלושים שנה קדימה לתאריך העשרים ואחד באוקטובר 2015. העיסוק של כל הכתבות היה האם התחזיות שהופיעו בסרט לגבי איך יראו חיינו אכן התגשמו. חלק התחזיות לא התגשמו כמו מכוניות מעופפות, טבליות פיצה למיקרוגל או בגדים שמיבשים את עצמם אבל חלק כן כמו שימוש נפוץ ברחפנים, שיחות וידיאו או קונסולות משחקים שמזהות תנועת ידיים. כמה אנשים מסוגלים לחזות כיום באיזו טכנולוגיה נשתמש בעוד שלושים שנה?

אחוזי הצלחה של שקיל אוניל מקו העונשין

כמעט כל הזמן, אנחנו מנסים לחזות את העתיד אם לבד או בעזרת אחרים. אנחנו צופים בדני רופ כדי לדעת האם נוכל לטייל בסוף השבוע, אנחנו מהנהנים בראש כאילו אנחנו מבינים כאשר יועץ ההשקעות בבנק מסביר לנו על הקשר בין תחזית הצמיחה באירופה לאג"ח ארוך הטווח של מדינת ישראל וגם ממלאים מדי פעם כמה טורים בטוטו כי יש לנו הרגשה שהפעם מכבי/הפועל/בית"ר (מחק את המיותרת) תנצח. הסיבה העיקרית שאנחנו מאמינים לתחזיות העצמאיות שלנו או של אנשים אחרים נובעת בעיקר מהניסיון והצלחות עבר. אם קרן נאמנות מסוימת הצליחה בחמש השנים האחרונות להשיג תשואה יותר גבוהה מכל קרנות הנאמנות בסקטור שלה, סביר להניח שנגיע למסקנה שכדאי להעביר אליה את כספנו. אם באתר TripAdvisor מלון מסוים מקבל ציון גבוה מגולשים, באופן עקבי ולאורך שנים כנראה שנחשוב שלינה בו תענה על הציפיות שלנו. ובכיוון ההפוך זה מאד הגיוני שאם פרשני ספורט או פרשנים פוליטיים, לא יצליחו לחזות את תוצאות משחקים או בחירות בצורה טובה הם יודחו מתפקידם ויוחלפו. במקרה הזה, זה לא המצב.
פיליפ טטלוק הוא פרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה. פיליפ ערך מחקר בהשתתפות 300 מומחים פוליטיים וביקש מהם לבצע תחזיות לגבי עשרות מדינות ברחבי העולם. השאלות ששאל אותם היו לדוגמה: במדינה דמוקרטית (למשל צרפת) האם אנחנו צריכים לצפות כי לאחר הבחירות הבאות, מפלגת הרוב הנוכחית תישאר בשלטון, תגדיל את כוחה או תעבור לספסלי האופוזיציה? במדינה לא דמוקרטית (למשל סוריה) האם אנחנו צריכים לצפות לשינוי באופי הבסיסי של המשטר הפוליטי בחמש השנים הבאות? בעשור הקרוב? ואם כן, באיזה כיוון? ואיזו השפעה? המומחים ענו על שאלות בתחומי התמחותם, וחוץ מזה הם גם התבקשו לדרג את האמון שלהם בתחזיות שלהם. 300 המומחים יצרו מאגר של 80,000 תחזיות במשך 20 שנה וכשפיליפ בחן את נכונות התחזיות הוא מצא כי הם היו טיפה יותר טובים מאסטרטגית ניחוש אקראית לחלוטין אבל טיפה יותר גרועים מהקורא הממוצע של העיתון בו הופיעו מדי פעם התחזיות שלהם. הרשימה השמית של המומחים לא נחשפה לקהל הרחב כי שמירה על אנונימיות היא אחת הסיבות שגרמו לאותם מומחים להשתתף במחקר, אך אותו פרופסור סיפר באחד הרעיונות שחלקם מאד מפורסמים וידועים לקהל הרחב.  מחקר דומה בתחום יעוץ ההשקעות, בדק ששת אלפי תחזיות בתחום שוק המניות לאורך מספר שנים וגילה ששיעור הדיוק של המומחים היה 47.4 אחוז. למי שמתקשה בחשבון זה פחות מחצי! כל ילד עם מטבע מאוזן היה עושה יותר טוב, וגם לא לוקח דמי ניהול.
יש כמה סיבות שנותני תחזיות מקצועיים כמו פרשנים פוליטיים, פרשני ספורט, יועצי השקעות או חזאים לא נענשים על תחזיות לא נכונות. הראשונה היא שאין רישום היסטורי על ההצלחות והכישלונות כמו שיש לשחקני כדורסל עם אחוזי הקליעה. אם כל פעם שמומחה לשוק ההון היה מתראיין בטלוויזיה היה בתחתית המסך אחוזי ההצלחה שלו בעבר, אנשים היו מתייחסים שונה לדבריו.
השנייה שאנחנו מאוהבים בהצלחות אדירות כמו של שלושת עיתונאי "חדשות", פול התמנון או כל מי שחזה את המשבר ב 2008 אבל מצד שני מאפשרים למומחים לתת תחזיות אמורפיות כמו מכבי תנצח, תעשה תיקו או תפסיד. השלישית, והכי חשובה, כי יש דרישה אדירה לתחזיות העתיד, יש אפילו גיבורי על שזה הכוח המיוחד שלהם. ולכן גם ענפים כמו אסטרולוגיה, נומרולוגיה או אנשי דת שיודעים מתי העולם הולך להסתיים לא נעלמו מחיינו.
אז כל הנתונים ההיסטוריים מראים שאנחנו בני האדם הרבה פחות טובים בניבוי העתיד מאשר אנחנו חושבים, אז האם יש משהו שיכול לעזור לנו, משהו עם פחות רגש שלא בטוח בעצמו ולא צריך לפעמים ללכת לשירותים.

מה יקרה לנשיא האמריקאי שיבחר בשנת 2020?

שם נשיא שנת בחירות מפלגה נפצע / נורה / מת
ג'ורג וושינגטון 1789, 1792 ללא שיוך לא
ג'ון אדמס 1796 פדרליסטי לא
תומאס ג'פרסון 1800,1804 דמוקרטי רפובליקני לא
ג'יימס מדיסון 1808,1812 דמוקרטי רפובליקני לא
ג'יימס מונרו 1816,1820 דמוקרטי רפובליקני לא
ג'ון קווינסי אדמס 1824 דמוקרטי רפובליקני לא
אנדרו ג'קסון 1828,1832 דמוקרטי לא
מרטין ואן ביורן 1836 דמוקרטי לא
ויליאם הנרי הריסון 1840 ויגי מת ממחלה
ג'ון טיילר ויגי לא
ג'יימס פולק 1844 דמוקרטי לא
זאכרי טיילור 1848 ויגי מת ממחלה
מילרד פילמור ויגי לא
פרנקלין פירס 1852 דמוקרטי לא
ג'יימס ביוקנן 1856 דמוקרטי לא
אברהם לינקולן 1860, 1864 דמוקרטי נרצח
אנדרו ג'ונסון דמוקרטי לא
יוליסס סימפסון גרנט 1868, 1872 רפובליקני לא
רתרפורד הייז 1876 רפובליקני לא
ג'יימס גרפילד 1880 רפובליקני נרצח
צ'סטר ארתור רפובליקני לא
גרובר קליבלנד 1884 דמוקרטי לא
בנג'מין הריסון 1888 רפובליקני לא
גרובר קליבלנד 1892 דמוקרטי לא
ויליאם מקינלי 1896, 1900 רפובליקני נרצח
תאודור רוזוולט 1904 רפובליקני לא
ויליאם האוורד טאפט 1908 רפובליקני לא
וודרו וילסון 1912,1916 דמוקרטי לא
וורן הרדינג 1920 רפובליקני מת ממחלה
קלווין קולידג' 1924 רפובליקני לא
הרברט הובר 1928 רפובליקני לא
פרנקלין דלאנו רוזוולט 1932, 1936, 1940, 1944 דמוקרטי מת ממחלה
הארי טרומן 1948 דמוקרטי לא
דווייט אייזנהאואר 1952, 1956 רפובליקני לא
ג'ון פיצג'רלד קנדי 1960 דמוקרטי נרצח
לינדון ג'ונסון 1964 דמוקרטי לא
ריצ'רד ניקסון 1968, 1972 רפובליקני התפטר
ג'רלד פורד רפובליקני לא
ג'ימי קרטר 1976 דמוקרטי לא
רונלד רייגן 1980, 1984 רפובליקני נורה (נשאר בחיים)
ג'ורג' הרברט ווקר בוש 1988 רפובליקני לא
ביל קלינטון 1992, 1996 דמוקרטי לא
ג'ורג' ווקר בוש 2000, 2004 רפובליקני ניצל מניסיון התנקשות בגאורגיה
ברק אובמה 2008, 2012 דמוקרטי לא

הטבלה מעל מכילה רשימה של כל הנשיאים האמריקאים. רובם סיימו את הכהונה שלהם, מי בהצלחה יתרה ומי בכישלון גמור אבל יש כאלו שלא סיימו את הכהונה שלהם או כמעט לא סיימו את אותה. השאלה היא האם יש פה איזו שהיא חוקיות? במבט ראשון נראה שלא, עד ששמים לב לתבנית מעניינת. משנת 1840 כל נשיא שנבחר בשנה שמתחלקת ב 20 או שמת ממחלה או שנרצח או שנחלץ בנס מניסיון התנקשות. האגדה מספרת שזה בגלל קללה שהטיל שאמאן אינדיאני בשם טנסקואטאוה על ויליאם הנרי הריסון שנבחר בשנת 1940, מכיוון שהנ"ל ניצח את השבט שלו בקרב טיפקאנו. אפשר לצחוק, לדחות וללגלג על השערה כזאת אבל אי אפשר להכחיש שיש פה חוקיות. זה שאנחנו לא מבינים אותה לא אומר שזה לא נכון.
כבר בגיל צעיר אנחנו יודעים שאם זורקים משהו באוויר, חוץ מבלון הליום או דוגמנית על רזה, הוא נופל בחזרה לאדמה. יותר מאוחר ביסודי אנחנו לומדים שזה נקרא חוק המשיכה ובתיכון אפילו יודעים להשתמש בנוסחאות מתמטיות שמתארות בדיוק כמה זמן לוקח לגוף ליפול מגובה מסוים. אבל עם יד הלב, כמה מאתנו מבינים למה קיים כוח המשיכה? למה שני גופים עם מסה מושכים זה את זה? רובנו פשוט מקבלים את זה כמובן מאליו, כחוק של הטבע. אז אולי יש חוק של הטבע שאומר שנשיא אמריקאי שנבחר בשנה שמתחלקת ב 20 או ימות ממחלה, ירצח או שינסו להתנקש בחייו. דרך אגב הנשיא זאכרי טיילור שנבחר ב 1848 ונפטר, למרות ש 1848 לא מתחלק ב 20, היה קשר לקרב טיפקאנו ולכן הקללה השפיעה גם עליו. אין על שאמאנים אינדיאנים!
הדרך שגילינו ביחד את החוקיות הזאת היא שליד כל נשיא נרשמו כמה פרמטרים: שנת בחירה, שיוך מפלגתי ומה קרה לו במהלך כהונתו. גם ראינו ביחד שאין שום מתאם (קורלציה) בין השיוך המפלגתי של הנשיא לבין גורלו. אולי אם היינו מוסיפים עוד פרמטרים כמו דת, מצב משפחתי, נטייה מינית, גובה, השכלה היינו מגלים חוקיות נוספת. זה כמובן נהיה מאד מסובך להשתמש בשיטה הזאת כאשר יש אלפי דוגמאות ומאות פרמטרים כי אנחנו כבני האדם לא מסוגלים לנתח כמות כזאת של מידע. אבל יש מישהו שכן ואתם בטח יכולים לנחש מי זה.

אם אהבת את זה, אולי תאהב גם את זה

אחד הדברים שסוכנויות הסיוע של האו"ם היו מאד רוצות לדעת הוא היכן עלול להתרחש האסון ההומניטרי הבא. זה דבר ראשון יאפשר להם לנסות ולמנוע אותו ודבר שני להתכונן מראש לשגר לשם סיוע. השאלה הגדולה היא האם דבר כזה הוא בכלל אפשרי?
ארגון הבריאות העולמית מעריך שבממוצע תשעים אלף איש מתים כל שנה ממחלת הכולרה. זאת מחלה מדבקת, שיכולה להגיע למימדים של מגפה, ומופצת על ידי חיידק שפוגע במערכת העיכול וגורם לאיבוד מהיר של נוזלים. בארצות מפותחות מבחינה סניטארית התפרצות של מגפת הכולרה זה אירוע נדיר לעומת המצב בעולם השלישי, שהוא מוקד ההתעניינות של שסוכנויות הסיוע של האו"ם, ולפני כמה שנים הן קיבלו "טיפ" אדיר היכן עלולה לפרוץ המגפה הבאה.
את ה"טיפ" סיפקה מדענית ישראלית בשם ד"ר קירה רדינסקי. במסגרת עבודת הדוקטורט היא פיתחה מערכת לניבוי אירועים על סמך ניתוח סמנטי של ארכיוני חדשות מניו יורק טיימס משנת 1851 ומאגרי מידע נוספים. אם נשתמש בדוגמא של נשיאי ארצות הברית, המערכת דבר ראשון יצרה רשימה של כל השנים והמקומות בהן התפרצה מגפת כולרה וכל המקומות והשנים שבהן היא לא התפרצה, יחד עם רשימת פרמטרים לכל נתון ברשימה. לאחר מכן המערכת ניסתה למצוא חוקיות, איזה דפוס משותף, סיבה לשאלה למה במקום מסוים החלה מגפת כולרה ובמקום מסוים לא. התשובה הייתה שהיהודים אשמים. סתם, למרות שלרגע האמנתם. המערכת גילתה שבמקום שיש בצורת במשך שנתיים ואחרי זה שיטפונות, כעבור שבועיים יש סיכוי טוב שתפרוץ מחלת הכולרה. כשחושבים על הקשר שנמצא אפשר לנסות להבין גם למה. אם יש שנתיים בצורת, במיוחד במקומות לא מפותחים, אזי המון חיות וגם אנשים מתים והגופות שלהם מפוזרות בשטח, אחרי זה שיש שיטפון ואין מערכות ניקוז טובות הגופות צפות ויש ריכוזים גדולים של מים לא טהורים וזאת קרקע טובה להתפתחות מחלת הכולרה. הפתרון של או"ם לסיטואציה כזאת היא די פשוטה,  לשלוח מראש למקום כזה מים נקיים. אבל את הקשר הזה כל המומחים הגדולים לא ראו כי אף אחד מהם לא מסוגל לנתח כזאת כמות של נתונים ולמצוא קשרים אבל מחשב כן.
אחד השימושים הכי נפוצים ולוהטים כיום בשוק העסקי למערכת מהסוג הזה הוא שיפור מכירות. נניח שיש לכם סוכנות רכב והשגתם רשימה של מאה אלף  בעלי רישיונות הנהיגה באזור שלכם. למי תתקשרו קודם כדי להזמינו לאירוע מכירות מיוחד שאתם עושים? אם יש לכם רשימה של ההצלחות עבר (לקוחות שהגיעו לסוכנות וקנו רכב) ושל כישלונות עבר (לקוחות שהגיעו לסוכנות ולא קנו רכב) ועל כל לקוח ועסקה יש לכם נתונים כמו האם ללקוח כבר יש רכב, האם הוא נשוי וכדומה, המערכת יכולה לבחון את הרשימה ולמצוא דפוס, חוקיות. לדוגמא: לקוח שיש ברשותו רכב מעל חמש שנים, נשוי, ונוצרי יש סיכוי יותר טוב שיקנה מאשר שאר הלקוחות. זה מאפשר לכם לחפש ברשימה של מאה אלף לקוחות פוטנציאלים את מי שהכי דומה לפרופיל הנ"ל ולהרים אליו טלפון עם הצעה מפתה. יש כיום כמה חברות ישראליות שמספקות סוג כזה של פתרון שאחת מהן היא SalesPredict שבנתניה. נסו לנחש מי הקימה אותה? אם אמרתם ד"ר קירה רדינסקי אז צדקתם. (מאז פרסום הכתבה נמכרה חברת SalesPredict לחברת eBay).
האמת שאנחנו מוקפים במערכות מהסוג הזה. מערכת המלצות קניה שיש באמזון מנסה לחזות על פי התנהגות העבר שלך כלקוח מה עוד תרצה לקנות. באתר פנדורה "שוברים" כל שיר ל 450 מאפיינים מוזיקליים וכך יכולים להמליץ לך על שירים אחרים שתאהב על פי מה שהאזנת בעבר. ולפי מחקר שנעשה האנשים שמרוויחים הכי הרבה באתרי הימורי ספורט כמו FanDuel הם אנשים שפתחו מערכות שמנתחות ביצועים של ספורטאים. בגלל שככל שיש יותר נתונים מערכות מהסוג הזה עובדות יותר טוב, קמו לצידן חברות נוספות שעושות עסקים טובים מאיסוף ומכירת אינפורמציה מכל סוג שהוא. לדוגמא עם יש לכם רשימה של לקוחות, הייתם רוצים לדעת על כל אחד איפה הוא עובד, מה התפקיד לו בחברה, כמה הוא פעיל ברשתות החברתיות, מה תחומיי העניין שלו או מה רמת ההכנסה. את כל האינפורמציה הזאת אפשר לקנות בלא מעט כסף.
אז עכשיו בואו נחזור מאיפה שהתחלנו. השנה היא 2026, בלייזר חוגגים את גיליון מספר 300 ואחרי משבר נוסף הבחירות מוקדמות. האם אתם יכולים לנחש מי יהיו ראשי המפלגות שיתמודדו? סביר להניח שלא, אלא אם תאספו נתונים על כל מערכות הבחירות, המפלגות, המתמודדים וחברי הכנסת מאז קום המדינה ותזינו אותם למערכת חיזוי עתיד על פי נתוני עבר. מעניין אם התשובה תהיה אורן חזן נגד אחמד טיבי.


להרחבה מומלץ להאזין לפרק The Folly of Prediction של הפודקאסט המעולה Freakonomics


כתמיד אם אתם רוצים לתמוך בבלוג בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. אפשר גם לעשות Share לכתבה עם החברים שלכם וכך לעזור לי להגיע ליותר אנשים. תודה מראש!


 

לראות ולהראות עולם

פרופ' גיא בן סימון הוא מנהל המכון לפלסטיקה וארובות העיניים, במחלקת העיניים של בית החולים שיבא תל השומר. חוץ מזה הוא גם חבר ילדות שלי. ערב אחד ישבתי אתו על כוס קפה והוא סיפר על מסעות ההתנדבות שלו ברחבי העולם. שעתיים אחרי זה הבנתי שזה חייב תיעוד.

$30 לחומרים + 30 דקות של רופא עיניים שווה יכולת לראות.
קוראים לזה Blind Tours. הייתי מקבל מפה דהויה בפקס ומכונית 4X2 מסוג City Golf שמסוגלת לנסוע בכבישי האפר המוזנחים ויוצא לעיירה נידחת בדרום אפריקה. שם פגשתי מאות אנשים. חלקם עיוורים לחלוטין, חלקם הלכו עשרות קילומטרים במשך ימים שלמים וכולם באו כדי לנסות ולזכות בניתוח לטיפול בקטרקט שזאת מחלה המתבטאת בעכירות של עדשת העין. הייתי אז מתמחה שנה שניה, כלומניק במונחים רפואיים של המערב, אבל שם באפריקה אלוהים. בשבוע אחד עשיתי 110 ניתוחים שזאת כמות שעושה מתמחה בארץ בכמה שנים אם יש לו מזל. האני מאמין שלי שכל אחד יכול ללמוד את הטכניקה של ניתוח הקטרקט בלי צורך אפילו ללכת לבית ספר לרפואה כי בסופו של דבר אנחנו הרופאים די דומים למכונאי רכב. ההבדל המרכזי הוא רק מה קורה שהתהליך מסתבך ושם שאתה לבד בבית חולים לא מצויד כל טעות היא קריטית. חוץ מההישג המקצועי, הסיפוק בלראות אנשים שתוך יום מקבלים בחזרה את הראיה, החוש שרובנו מדרגים במקום הראשון שרשימת חמשת החושים הכי חשובים, היה בלתי נתפס. שם הבנתי בפעם הראשונה למה באמת הלכתי ללמוד רפואה. אחרי ביקור כזה הייתי חוזר ליוהנסבורג, לחלק הלבן שלה, אל כלובי הזהב של הלבנים שמוקפים גדרות ענק ועיירות עוני מזעזעות. $30 לחומרים + 30 דקות של רופא. זה כל מה שצריך. שם גם הבנתי שהעולם ממש לא פייר.

בזמן שישבתי על הנדנדה וקראתי ספר ניגש אלי שופט הצדק של האי ושאל אותי "תגיד לי, מה קורה אתכם ועם הפקסטינים?"
הנדנדה הייתה תלויה על עץ באטול פינגלאפ (Pingelap) אחד האיים של מיקרונזיה. על שלושה איי אלמוגים קטנטנים חיים כמה מאות בני אדם, אין שם חשמל, מים זורמים או כלי תחבורה ממונעים והקשר הרצוף עם העולם החיצון נשמר בעזרת רדיו אחד שעובד בקושי על בטריות. הגענו לשם אחרי טיסה מפחידה, במטוס קטן מעל אוקיאנוס גדול אחרי שגמרנו לטפל בלא מעט אנשים באי המרכזי של מיקרונזיה שנקרא פונאפי (Pohnpei). עקב סופה קטלנית במאה השמונה עשרה, הושמדה רוב האוכלוסייה ובגלל נישואים בתוך המשפחה (או במקרה שלנו בתוך האי) נוצרה שם מחלה נדירה של עיוורון צבעים מוחלט בכ 10% של מתושבים. המחלה תועדה בספרו המפורסם של אוליבר סאקס "האי של עיוורי הצבעים". זאת מחלה כל כך מוזרה שהאישון שלהם קטן(!) בחושך ונאלצנו לחקור אותם בעזרת מצלמה עם יכולות של אינפרה אדום. בני אדם הם יצורים מדהימים ועיוורון הצבעים אפשר להם לפתח טכניקת דיג בלילה ואנחנו אכלנו כמות של טונה אדומה שפה בתל אביב שווה משקלה בזהב. מהביקור הזה יצא לי, עדיין מתמחה צעיר, לכתוב מאמר יחד עם הפרופסור שהיה איתי והוביל את המסע. זה היה מאמר כל כך מוצלח שהוא פורסם בלי תיקונים בעיתון רפואה אנגלי שנחשב לעיתון מאד אנטישמי, כנראה בגלל הסיפור שלנו והפקיסטנים.

שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!
שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!

בכל עיר בירה יש את "המלון" שהוא המקום הכי חשוב.
באבוג'ה עיר הבירה של ניגריה זה היה הילטון, מלון סופר מערבי ומאד יקר. בין קירותיו הסתובבו פוליטיקאים מקומיים, שגרירים, שייחים סעודים לבושים גלביות מסורתיות ועונדים שעוני יוקרה, אנשי עסקים רבים ונערות ליווי יפיפיות. לא היה קשה לדמיין את הכסף הרב, שאין לדעת את מקורו, שהחליף שם ידיים בעסקאות שנרקמו שם בברים ובמסעדות כשבחוץ הייתה ניגריה האחרת. קשה, אלימה ומפחידה אפילו יותר מדרום אפריקה. ארץ שנסיעה ברחובותיה הייתה דומה במהותה למבצע צבאי לכל דבר. בזמן שהייה שם חשבתי על הסרט המעולה "מלון רואנדה" שמספר על סיפור הצלתם של בני טוטסי רבים בידי פול רוזסבגינה (שמגלם אותו דון צ'ידל), מנהל מלון ברואנדה, בזמן רצח העם שהתרחש ברואנדה בשנת 1994. המלון אירח את אותו סוג של אנשים שהיו במלון בניגריה אבל עם פרוץ המלחמה חולצו כל הזרים ופול, שהיה משבט ההוטו הטובח ונשוי לאישה משבט הטוטסי הנטבח, הכניס למלון לא רק את בני משפחתו אלא גם פליטים רבים. כדי לשמור על חייהם הוא נאלץ לפעול במניפולציות ושוחד של המליציות הרצחניות וקציני צבא רואנדה. חשבתי על זה לא רק בגלל שהסרט משקף את הבעיות האתניות שיש בכל רחבי אפריקה אלא גם בגלל שלא הבנתי עד היום מה מנע מהניגרים העניים שמחוץ למלון להחליט שנמאס להם מהפערים הבלתי נתפסים ומהשחיתות הפושעת ופשוט להסתער על המלון ולקחת מכל הבא ליד. אולי יום אחד הם יעשו את זה. למזלי זה לא קרה בזמן שהייתי שם.

יש בישראל כתשע מאות רופאי עיניים פעילים.
זה שם אותנו במקום הראשון בעולם ביחס של רופאי עיניים אל מול אוכלוסייה כללית. רק להשוואה באוסטרליה יש כמאתיים ושלא נדבר על כמה מעט יש באפריקה או דרום אמריקה. אבל אנחנו בישראל לא מובילים בכמות אלא גם באיכות ושמדברים על איכות בראש ובראשונה חייבים להזכיר את פרופ' מיכאל בלומנטל ז"ל. הוא היה זה שפיתח את טכניקת הניתוח Small Incision Cataract Surgery שבעזרת אמצעים פשוטים (סכינים קרות) ניתן לבצע את הניתוח הקטרקט בעלות נמוכה, עם תוצאות מצוינות מבחינת שיקום העין וללא תפרים. הוא היה מנהל המחלקה הכי מוערך בתל השומר ונערץ בכל העולם בייחוד במזרח הרחוק, באסיה, הודו, מאחר ששם הניתוח מאוד חיוני. הוא הקים כנסים בינלאומיים בארץ ובחול, הקים את עמותת העין, והיה חלוץ בתחומו בכל העולם. אני בחרתי בעיניים כי חשבתי שזה מקצוע שאפשר להכיל אותו. שאפשר ללמוד את כולו. ויחסית באמצעים פשוטים לבצע ניתוחים מורכבים ולעזור לאנשים בלי הרבה פלברה. אבל לא יכולתי לדמיין כמה המקצוע גדול. יש עשר תתי-התמחויות! זאת אומרת שאחרי התמחות של חמש שנים אתה עושה עוד שנתיים עד שלוש תת התמחות. מה שאני עוד אוהב במקצוע זה העובדה שהכל אפשר לגלות בבדיקה של העין ואין תלות במה שהחולה אומר לך כי כל מי שצפה בסדרה המעולה "האוס" יודע שכולם משקרים. בקיצור בשורה תחתונה כאשר שמדברים על המחסור הצפוי ברופאים בשנים הקרובות מדברים על הרדמה (ותת התמחות בטיפול נמרץ) כירורגיה כללית ונאונטולוגיה (רפואת פגים). לעומתם התמחויות הכי מבוקשות הן עור, מין, עיניים וכירורגיה פלסטית שזה אומר שכולם רוצים גם להיות יפים וגם לראות אנשים יפים אחרים.

שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור
שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור


הבטתי החוצה בזמן הניתוח ודרך החלון ראיתי ילדים מחרבנים באמצע הרחוב.
זה היה בבית החולים בעיר ג'ינקה שבדרום אתיופיה, עיר עלובה שבבית החולים כמעט ולא היה אפילו ציוד מינימלי וניתוחים נעשו שם ללא הרדמה. שם כיכבה מחלת הטרכומה, גרענת למי שחובב מושגים בעברית, שזאת מחלה זיהומית מדבקת של העיניים הנגרמת על ידי החיידק כלמידיה טרכומטיס. אם לא מטפלים בה העפעף מתהפך והריסים שורטים את העין עד למצב של עיוורון. בעולם המערבי היא לא קיימת אבל שם עקב תנאי ההיגיינה הירודים יותר אנשים מתעוורים מזה מאשר מקטרקט. כה חריפה המחלה הזאת שארגון הבריאות העולמי בנה תוכנית שנקראת 20/20, או 6/6 בארץ, שמטרתה לחסל את אותה עד שנת 2020 (איזה מזל יש לאפריקאים שראיה מעולה לא נקראת 30/30?). כמו כל דבר שקשור בבריאות גם במקרה של עיניים מניעה זאת הדרך הכי טובה לשמור על היכולת לראות טוב עד גיל מבוגר. תרחיקו חומרים דטרגנטים כמו אבקות כביסה מהילדים, משחקים סקווש או טניס? שימו משקפי מגן, תרכיבו משקפי שמש טובות בשמש הישראלית הקופחת, תירחצו ידיים, תסתכלו לתוך העיניים שלכם לפעמים – רואים משהו חריג? זה לא טוב! והיבדקו אצל רופא עיניים במיוחד אם אתם ילדים או עברתם את גיל 40. אם תעשו את כל מה שאמרתי יש סיכוי טוב שלא תגיעו למצב שכיבה שאני מעליכם מחזיק ביד כלים רפואיים.

בזמן הם שרפו את דגל ישראל, אנחנו בצענו ניתוחי עיניים בבית החולים הממשלתי.
זה היה במלדיבים, קבוצה של למעלה מאלף איים שנמצאת באוקיאנוס ההודי, ובהם גרים כארבע מאות אלף מוסלמים. אחרי כמה ימים של בטלה מאולצת נפגשנו עם הנשיא מוחמד נשיד, שעלה לשלטון בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו באיים שנערכו באוקטובר 2008, וסיימו שלושה עשורים של דיקטטורה. הנשיא, שגדול ממני רק בשנתיים נבחר לגיבור הסביבה מס' 1 של מגזין "טיים", כאשר חרת על דגלו את נושא איכות הסביבה והמאבק בהתחממות הגלובלית. הוא התנצל על ההתנהגות של בני ארצו, שסביר להניח לא יודעים איפה נמצאת ישראל על המפה, ואנחנו התחלנו לעבוד. זאת הייתה משלחת מטעם הארגון "עין מציון", ארגון מדהים שמורכב ממתנדבים יהודים מישראל ושאר מדינות העולם. כך שחוץ מלעזור לאנשים זה גם משרת את המטרה של שיפור תדמיתה הלא פשוטה של ישראל בעולם כאשר תתפלאו לשמוע גם משרד החוץ עוזר רבות. זאת גאווה אדירה לעבוד בארץ זרה שבחוץ מתנופף לו הדגל הכחול לבן, דגל שמסמן לכל הסביבה שהיהודים באו לעזור. הנשיא המתון התפטר לפני כשנה לאחר שבועות של הפגנות במלדיביים שנערכו נגדו ושיצא להפגין כנגד השלטון החדש נעצר והוכה על ידי הצבא‏. בימים אלו גם מסתובבת באינטרנט עצומה הקוראת לנשיא החדש לבטל את עונש המלקות שהוטל על אישה שנאנסה ע"י אביה. סביר להניח שהיום לא היו נותנים לנו לנתח. חבל.

מעציב ומצחיק אותי בו זמנית כשאנשים שואלים אותי למה אני ממשיך להתנדב בפרויקטים הללו. מעציב כי בדרך כלל זה קשור בכסף. הם לא מבינים למה אני עוזב לשבועיים את המרפאה הפרטית שלי, למה אני מחליט להרוויח פחות כסף. מבחינתי המטרה של כסף זה לספק לי ולמשפחתי את הדברים הבסיסיים ברמת חיים סבירה וזהו. לכל כך הרבה אנשים פה נדפק השכל סביב צבירת כסף שהם רק חיים פה בשביל הפנסיה ולך תדע האם בכלל כל הקרנות הללו ישרדו עד שאני אגיע לגיל 67. זה גם מעציב אותי כי הערך של נתינה לאחר, לשונה, לחלש, לעני נעלם פה מהנוף לאחרונה. ולמרות שתרומה שלי היא טיפה קטנה בים בסבל שיש פה בכדור-הארץ אני אצטט את פרופ' אסיה שאמר "זאת אמנם טיפה בים, אבל זאת הטיפה שלי". אמרתי שזה גם מצחיק אותי כי אנשים לא מבינים איזה חוויות אישיות ותרבותיות צברתי בכל המסעות הללו. מסעודות בבתי שגרירים לטקס קבלה בכפר נידח בהודו, מצלילה עם כרישים לחיוך של ילדה יפיפייה שהסרתי לה גידול מהעין, מלשתות בירה מקומית שמרדימה לך את כל הפרצוף לחברויות אמת שיצרתי עם הקולגות שלי. ההתנתקות הזאת מחיי היום יום נותנת לי גם את הכוח להמשיך למרות שדקה אחרי שנוחתים בארץ ופותחים את הרדיו זה כאילו שאף פעם לא עזבתי.

חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!
חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!

החלק הכי קשה במסעות הללו הוא לשכנע את האישה לתת לי לנסוע.
כשאנחנו נפגשים עם זוגות נוספים ואני מספר שטסתי למדגסקר כאשר אשתי הייתה בהריון רביעי עם רגל שבורה אני מקבל שני סוגים של מבטים מהזוגות האחרים. מהנשים מבט רצח, מהגברים מבט הערצה. אז זאת הזדמנות טובה פשוט להגיד לאישה תודה בשמי ובשם כל המטופלים ברחבי העולם.


נהנתם מכתבה? רוצים לתמוך בבלוג בחינם? בדף "תמיכה בבלוג" תוכלו לגלות איך. תודה!


 

משהו טוב לקרוא בשירותים

סמ"פ הוא התפקיד הצבאי הבכיר ביותר שהייתי בו. ההגדרה הכי טובה שאני מכיר לתפקידי הסגן היא "לעסוק בכל מה שהמפקד אינו יכול או אינו רוצה לעסוק בו ולהחליף אותו בהעדרו", שהיעדרות יכולה להיות עקב מוות בקרב או עקב ישיבת כוח אדם ובורקסים אצל המג"ד. אצלי זה התבטא בעיקר בהתעסקות בלוגיסטיקה ובפלוגת שריון יש המון לוגיסטיקה שרובה קשורה בנטייה המעצבנת של טנקים להתקלקל. לדאבוני לוגיסטיקה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה וכולם נזכרים בה רק כשהיא לא מתפקדת וזה נכון גם באזרחות.
אחד האתגרים המרכזיים בלוגיסטיקה הוא ניהול יעיל של מלאי, דבר שבא לידי ביטוי בצבא בחלפים של חלקי טנקים ובאזרחות במוצרי הצריכה שיש בבית. על מנת לספר על השיטה שאני נוהג בה אשתמש כדוגמה באחד מהמוצרים הכי חשובים בחיינו המודרניים, הנייר טואלט. אין זה משנה אם אתם מסוגלים להשתמש בנייר הירוק והמחוספס הצה"לי או אם אתם חייבים להשתמש בנייר התלת שכבתי עם ציורי הכלבים החמודים, אחת הסיטואציות הכי לא נעימות שיכולות לקרות לאנשים שחיים בעולם הראשון היא שנגמר נייר הטואלט.
לכן השאלה המתבקשת היא מה צריכה להיות אסטרטגיית הקנייה האופטימלי של נייר טואלט לבית? כזאת שגם תמנע את המצב שהוזכר מקודם וגם תהיה חסכונית מבחינה כספית. הנתון אולי הכי חשוב בקביעת האסטרטגיה הוא כמה גלילי נייר טואלט מחוסלים כל יום, מספר שתלוי במספר בני המשפחה, אחוז הנשים, מספר האנשים עם נזלת ורמת ההיגיינה הכללית. לצורך הדיון בואו נניח שבמשפחת ישראלי משתמשים כל יום בשישה גלילי נייר טואלט. נתון משמעותי נוסף הוא מחיר של גליל נייר טואלט יחיד ופה ידוע כי שככל שקונים חבילה שמכילה יותר גלילים המחיר לגליל יורד.
אין ספק שקניית חבילה אחת של 1000 ניירות טואלט תהיה הרבה יותר זולה (לגליל) מקנייה רצופה של 25 חבילות של 40 גלילי ניירות טואלט וגם תספיק ל 166 ימים. אך לרוב האנשים אין מקום פנוי בשביל לאחסן 1000 גלילי ניירות טואלט שתופסים נפח של מטר מעוקב אחד. פקטור נוסף שצריך להכניס לנוסחה הם המבצעים והנחות שיש לפעמים בחנויות על חבילות של נייר טואלט.
לצורך הדוגמא בואו נניח שבממוצע יש מבצע על חבילה של 48 גלילי נייר טואלט פעם בשבועיים. כדי לנצל את המבצע צריכה משפחת ישראלי שיהיה לה בבית מלאי מספיק לשבועיים, שזה מתרגם ל 84 גלילים (14 ימים * 6 גלילים ליום) או במילים אחרות 1.75 חבילות של 48 גלילים. המשמעות היא שאסטרטגיית הקנייה הטובה ביותר שתבטיח למשפחה שתמיד יהיה לה גלילי נייר טואלט במחיר הנמוך ביותר ושתתפוס את המקום הקטן ביותר בבית, היא לקנות פעם בשבועיים שתי חבילות אם יש בבית פחות מ 0.75 חבילה (36 גלילים), ולקנות חבילה אחת אם יש בבית 37 גלילים ומעלה.
אני משתמש בשיטה הזאת, של קביעת קו אדום יעיל, כבר כמה שנים בקניית מוצרים קשים שתאריך התפוגה שלהם רחוק (כמו קופסאות שימורים) או לא קיים (כמו נייר טואלט). זה חוסך לי עוגמת נפש, כסף ונותן לי את ההרגשה שהשירות שלי כסמ"פ לא היה לשווא.

איך זה נראה פעם

קשה להיות ארכיאולוג. לחפש אתרים שנשתמרו, לעבוד בחוץ בקיץ הלוהט ולהתעצבן כל פעם ששואלים אותך האם אתה יודע להשתמש בשוט כמו אינדיאנה ג'ונס. אבל אין מה לעשות, זאת הדרך היחידה לגלות מה היה פה פעם. בשלושים השנה האחרונות נוסף עולם חדש לעולמנו הפיזי, העולם הווירטואלי, קרי האינטרנט, גם בעולם הזה רוצים לפעמים אנשים לראות מה היה פה פעם, להיות "ארכיאולוגים אינטרנטיים". אבל השאלה היא האם אפשר לחפור באינטרנט? ואם כן היכן ניתן לראות את אתרי האינטרנט כפי שהם היו פעם?
נתקלתי בבעיה הזאת כשרציתי לבדוק, במסגרת תחקיר שעשיתי על היזם אלון מאסק, האם באמת חברת PayPal הציעה בעבר כסף לאנשים כדי שהם יפתחו חשבון. אמנם קראתי שכך היה בויקיפדיה ואתרי תוכן נוספים, אבל רציתי לוודא זאת אישית. "חבל מאד", חשבתי לעצמי, "שאני לא יכול לחזור בזמן ולגלוש לאתר של PayPal". בעודי מפנטז על מכונת הזמן של המדען התמהוני אמט "דוק" בראון גיליתי שקיים אתר שנקרא "Wayback Machine" שמאפשר זאת. האתר שכתובתו – http://archive.org/web – שומר מאז 1996 העתקים של קרוב לחמשת מאות מיליארד דפי אינטנרט. הכנסתי את הכתובת http://www.paypal.com  בחרתי את התאריך 24 לספטמבר 2001 ומה שקיבלתי אכן אישש את הטענה שרציתי לבדוק.

PayPal 24-9-01

בצד שמאל של הדף ניתן לראות שבאותו הזמן אפשר היה גם לתרום לנפגעי פיגועי ה 11 בספטמבר. אני זוכר טוב מאד את היום הזה שגלשתי לאתר http://www.cnn.com וראיתי את העמוד הזה.

CNN 11-9-2001

אחד הקשיים שאיתם צריך הארגון "The Internet Archive", ארגון ללא כוונת רווח אשר אחראי על התיעוד החשוב הזה, הוא להתמודד עם מהשינויים בפורמט בה נשמר הידע. לעומת כד מחרס שיוצר לפני אלפי שנים וניתן גם היום להשתמש בו, אין הרבה אנשים שיש לכם מכשיר בו הם יכולים לצפות בקלטת VHS שצולמה אך לפני עשרים שנה או לפתוח מסמך שנכתב במעבד תמלילים ישן. מי ערב לזה שהדפדפנים שנשתמש בהם עוד עשר שנים יוכלו להציג אתרים שנכתבו בשנות התשעים?
חוץ מאתרי אינטרנט נשמרים באתר גם תמונות, סירטוני וידאו, קטעי אודיו, ספרים מצולמים, ספרים דיגיטליים ואפילו משחקי מחשב שאפשר לשחק איתם. מה שעדיין חסר שם הן אפליקציות של מכשירים חכמים, למרות שאולי עדיף שקנדי קראש לא יישאר לדורות הבאים.
האם בעתיד יהיה מקצוע שיקרא "ארכיאולוג אינטרנטי"? סביר להניח שכן, והדבר הכי טוב זה שאפשר יהיה לעסוק בו בחדר עם מזגן.

YNet - 26 - 8 - 04

טרנטה, אבל שלי

פורסם במקור בגיליון יוני 2015 של המגזין בלייזר

בעידן שבו כולם משדרגים הכל, גבר אחד סוגר עשור עם הרנו סניק שלו ורק מתפלל שהיא לא תחזיר ציוד לפניו. הנה לינק לכתבה – http://www.blazermagazine.co.il/posts-wheels/25260