הסבר חגיך לתייר

דבר ראשון אני רוצה לנצל את ההזדמנות לאחל לכולם/ן שנה טובה, חתימה טובה או גמר חתימה טובה (אני אף פעם לא סגור על מה אומרים).
אתחיל ואגיד שאני גאה להיות יהודי! בכלל זאת התקופה הכי טובה להיות בה יהודי. לא בגלל חוק הלאום אלא בגלל שכל חגי תשרי נפלו באמצע השבוע ומיד אחרי החופש הגדול. איזה כיף להורים.
רק שתדעו המילה "תשרי" מגיעה מהמילה הבבלית "תשריתו" שהפירוש שלה הוא "תבריזו מהעבודה".
אתה לא באמת מבין כמה החודש הזה מטורף עד כשאתה מנסה מסביר אותו לגוי.
בגלל שאני עובד בהייטק יוצא לי לעבוד עם לא מעט אמריקאים.
זה לא פשוט לעבוד עם אמריקאים. לא בגלל שהם אומרים על כל דבר wonderful, אלא בגלל שהם לא עובדים בשבת וראשון, אנחנו לא עובדים בשישי שבת, השעה בחוף המזרחי שקרוב אלינו היא 7 שעות אחורה כך שאנחנו יכולים לדבר טלפונית רק שלושה וחצי ימים בשבוע. ועכשיו כשהגיעו החגים, איזה בלאגן.
ככה נשמעה השיחה שהייתה לי בסקייפ עם גרג מניו-יורק ביום רביעי שעבר (לצורך הנוחות והמוטיב הקומי השארתי רק את החלק שלי בשיחה, כדי שתוכלו לדמיין את מה שהוא אמר)
"טוב גרג אז לפני שאנחנו מסיימים את השיחה, אני רוצה לעדכן אותך ששבוע הבא אנחנו לא עובדים בראשון, שני ושלישי כי יש לנו חג.
קוראים לו ראש השנה, זה חגיגות השנה העברית החדשה.
ביום הראשון אוכלים, ביום השני אוכלים וביום השלישי גם אוכלים.
שבוע אחרי זה אנחנו לא עובדים בשלישי ורביעי כי יש לנו עוד חג.
קוראים לו יום כיפורים, אנחנו צמים, מבקשים סליחות ורוכבים על אופניים.
לא! לא רשום בשום מקום בברית הישנה שמצווה לרכוב על אופניים. זה הנפצה שלנו.
רגע, שבוע אחרי זה אנחנו לא עובדים בראשון ושני כי יש לנו חג נוסף.
קוראים לו סוכות. סוכות.
אנחנו בונים מבנה טרומי, שהקירות שלו עשויים מבד והגג מענפי עץ דקל עם קישוטים מעפנים שהילדים הכינו בגן.
לא אני לא צוחק עליך, יש גם אנשים שישנים בסוכה.
לא אל תנתק! שבוע אחרי זה אנחנו שוב לא עובדים בראשון ושני. שוב יש לנו חג. סוכות שני. זה כמו סרט המשך. בסופו אנחנו מתחילים לקרוא את התנ"ך מהתחלה בפעם ה 3000.
כן זה די משעמם.

הכל זה ימי חופש של המדינה.
אתה רוצה להיות יהודי?
סחתיין, אין בעיה, רק תזכור שתצטרך לעבור ברית מילה.
חשבתי שתרד מזה".

 יש אלוהים?

לאחר הרבה דיונים עם עצמי, החלטתי להגדיר את עצמי כאגנוסטיקן (כמו האסטרונום היהודי – קרל סייגן). אני לא מאמין שאלוהים קיים אבל עדיין לא מצאתי לזה הוכחה חותכת. זה הימור די גדול כי מה יקרה אם אני טועה? איך ארגיש אם שנייה אחרי שאסיים את השירות שלי פה בכדור הארץ אמצא את עצמי בבקו"ם של אלוהים?
אני יכול לדמיין את הסיטואציה בה אני מגיע לחלון של אחת מפקידות הקבלה והיא תוך כדי תקתוק על המקלדת תשאל אותי: שם פרטי? שם משפחה? שם האב? שם האם? ארץ לידה? ואז שיעלו הפרטים שלי על המסך היא תחייך ותסתכל אלי במבט מזלזל ותגיד: "אני רואה שאתה אגנוסטיקן. אתה בטח מרגיש די דביל כרגע".
השאלה מה עושים בעולם הבא עם אנשים שלא האמינו בקיומו של אלוהים? אני יכול להניח שאם היית איש שהרע לזולת אזי לא משנה אם האמנת באלוהים או לא, תמצא את עצמך בגיהינום. אני גם יכול להניח שאם גם היית איש שעזר לזולת וגם האמנת באלוהים בטוח שתגיע לגן עדן. אבל מה יעלה בגורלו של איש נחמד (כמוני) שלא האמין שאלוהים קיים? מכיוון שנאמר "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו", יש לי תקווה שיש פתרון מיוחד לבעיה הזאת. פתרון שמתאים לסוג תוכניות הטלוויזיה שכה נפוצות פה בשנים האחרונות. תוכנית ראליטי בשם "מי רוצה להגיע לגן עדן?" ובה כל המתמודדים יתחרו זה בזה במין חידון תנ"ך עולמי. כל חודש מאה המתמודדים הכי טובים יקבלו כרטיס כניסה לגן עדן וכל השאר יאלצו להמשיך וללמוד תנ"ך (שזה סוג של גיהינום).
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בכל הדיון על קיומו של אלוהים זאת צביעות של אנשים. ואתחיל עם קבוצת האתאיסטים הדתיים. בחופש הגדול לפני שנתיים יצא לי לדבר עם אתאיסט דתי, כזה שבטוח שאלוהים לא קיים וכל כך שונא כל מה שקשור לדת שאם מנשקים לידו מזוזה הוא מתחרפן. בזמן השיחה, על נושא סתמי, הוא קיבל שיחת טלפון שמהאזנה מהצד הבנתי שקשורה בנופש בחו"ל.
"אתה לא מאמין איזה חופשה סידרתי", צהל הבחור והמשיך, "השנה חגי תשרי נופלים בצורה מעולה כך שיש שבעה ימי חופש!"
"רגע אחד", אמרתי לו, "מה פתאום אתה 'חוגג' את חגי תשרי שאפשר לסווגם כחגים דתיים?"
"מה אני יכול לעשות?", השיב הבחור, "מכריחים אותנו לצאת לחופש".
"אז פתאום כפייה דתית זה דבר טוב?", שאלתי בנימוס ציני, "אם אתה אתאיסט דתי אמיתי, עליך לגשת לבוס שלך ולהגיד לו שאתה רוצה לעבוד בחגי תשרי ואם זה בלתי אפשרי אז שיורידו לך שבעה ימי חופש מהצבירה". לפי התגובה שלו לא נראה לי שהוא קיבל את עצתי.
מצד שני יש לי שאלה לאנשים שמאמינים שהעולם נוצר לפני 5788 שנה בשעה עשר בבוקר ע"י אלוהים. יש מכונה סריקה שמשתמשת בטכניקת "דימות ברפואה גרעינית" (PET) על מנת לגלות מה קורה בתוך גוף האדם אחרי שהמטופל בולע חומר רדיואקטיבי. בעזרת טכניקה דומה של ניתוח זמן מחצית חיים של חומרים רדיואקטיבי אפשר גם לגלות את גילם של סלעים. אם אתם מאמינים לתוצאה של סריקת גוף האדם, ואני מאחל לכם שתמיד לא יתגלה שום דבר בעייתי, למה שלא תאמינו לתוצאות שמראות שיש סלעים שהגיל שלהם הוא טיפה יותר מ 5788 שנה?
מההיכרות שיש לי עם שני הצדדים נראה לי ששניהם ימשיכו בשלהם ויהיו טיפה צבועים לגבי האמונה שלהן, אבל כל עוד כולם יתייחסו לזולת בכבוד ונימוס לי זה ממש לא משנה.

100,000

12 שעות לפני סיום 2017, חגג הבלוג שלי 100,000 צפיות/כניסות. למרות שזה מספר יפה, האמת הכואבת היא שזה ממש לא הרבה, במיוחד לאור העובדה שהפוסט הראשון פורסם ב 04/06/2010. רק לצורך השוואה, כתבה שלי על אחוות גברים באמריקה שפורסמה במאקו, זכתה ל 28,238 צפיות. אין לי נתונים מדויקים על כתבות שלי שפורסמו ב YNet (בלייזר ומחשבים), אבל אני יודע שכמות האנשים שקראו אותן נמדדה גם היא בעשרות (ואף מאות) אלפים.

Months
כמה נתונים מעניינים

אני חושב שהבעיה של הבלוג שלי היא שהוא לא ממוקד בנושא ספציפי. כשבחנתי את הבלוגים שאני נוהג לבקר בהם בקביעות גיליתי שרובם עוסקים לעומק בנושא ספציפי. אם זה הסולידית שעוסק בהשקעות, FlyingOut שמתעסק בעולם התעופה או תרבות הפנאי שמדבר על תיאטרון, מוסיקה, ספרות, שירה ושאר ענייני תרבות הפנאי. הבלוג שלי הוא רוחבי. אפשר למצוא פה כתבות על ליגת ה NFL, פוסטים על הורות או תיאורי טיולים ברחבי העולם. כנראה שזה סוג של בלוג שלא מושך אנשים לבוא ולבקר שוב ושוב.

Countries (1).PNG
יש בעולם 195 מדינות. בצהוב 104 המדינות שמהן הגיע לפחות קורא אחד. (אני לא מאד פופולרי באפריקה) 

זה הגלגול השני של הבלוג. הוא הוקם לראשונה באתר GeoCities שהיה אחד מהאתרים הראשונים שאפשרו להקים אתר אינטרנט בקלות יחסית (למי שידע HTML – שפת הדפדפנים). לכבוד החתונה שלי בשנת 1998 הקמתי שם אתר שבו יכלו האורחים לאשר את השתתפותם ובגלל שזאת הייתה שנת 1998 רק מוזמן אחד השתמש באופציה הזאת. בינואר 1999, שנה לפני התפוצצות הבועת הדוט-קום, קנתה Yahoo את GeoCities בסכום של 3.57 מיליארד דולר וב 2009 סגרה אותו חוץ מביפן. מ 2010 הבלוג חי ב wordpress.com (מאד מומלץ למי שרוצה להרים בלוג/אתר).

nirkatz-geocities
כך נראה הבלוג ב GeoCities בשנת 2009

אבל למרות המיעוט היחסי של המבקרים אני שמח שהבלוג קיים. הוא "מכריח" אותי לכתוב מדי פעם, אני נהנה לבדוק כמה פעמים ביום כמה אנשים נכנסו לצפות בו, ואפילו מרוויח לאחרונה $2 בחודש מהפרסומות שמופיעות בו. זאת פיסת הנדל"ן הקטנה שלי באינטרנט הגדול שנשלט ע"י חברות ענק כמו פייסבוק או גוגל, ואני כולי תקווה שחגיגות ה 200,000 יקרו יותר מוקדם מ 2025.

Posts
רוצים לדעת למה "מילות פרידה" הוא פוסט מאד נפוץ? זה ההסבר – https://wp.me/pWw18-n9

ודבר אחרון – תודה לכם הקוראים.

עלות הפיספוס

למרות שביני וביל גייטס כבר מזמן אין יחסי עובד מעביד אני עדיין עוקב אחריו (וירטואלית כמובן). כל קיץ מפרסם ביל רשימה של ספרים שהוא ממליץ לקרוא, והפעם החלטתי לשמוע בעצתו ולקרוא את הספר "How Not to Be Wrong – The Power of Mathematical Thinking by Jordan Ellenberg". הספר, כמה לא מפתיע, עוסק בניתוח מתמטי של אירועים שקורים לנו בחיים. פרק 12 למשל מנסה לענות על השאלה החשובה: "מתי צריך להגיע לשדה התעופה לפני טיסה?".
בואו ונניח שרשות שדות התעופה עקבה אחרי מיליוני האנשים שעברו השנה בשדה התעופה בן גוריון ואלו הממצאים שלהם.

אופציה זמן הגעה לפני טיסה אחוז הטיסות שפוספסו
1 שלוש שעות 0%
2 שעתיים 2%
3 שעה וחצי 5%
4 שעה 15%
5 חצי שעה 100%

אזי על בסיס הטבלה הזאת מהי התשובה הנכונה לשאלה: "מתי צריך להגיע לשדה התעופה לפני טיסה?". עדיין אין תשובה כי חסר נתון מאד מרכזי והוא מדד הסבל. כמה אתם סובלים מלבזבז זמן בשדה התעופה וכמה אתם סובלים מפספוס טיסה. המדד הזה כמובן שונה מאדם לאדם (איש עסקים שטס המון מול משפחה של חמישה) ומסיטואציה לסיטואציה (טיסה לאירוע חשוב או לטיול של חמישה חודשים במזרח).
לשם דוגמא בואו ונניח שמדד הסבל שלכם הוא 1 יחידת סבל לכל שעה בשדה התעופה ו 6 יחידות סבל לטיסה שפוספסה. אזי כמות יחידות הסבל בכל אופציה מחושבת בצורה הבאה:
1 יחידת סבל * זמן הגעה לפני טיסה + אחוז הטיסות שפוספסו * 6 יחידות סבל.

אופציה מספר יחידות סבל
1 1 * 3 + 0% * 6 = 3
2 1 * 2 + 2% * 6 = 2.12
3 1 * 1.5 + 5% * 6 = 1.8
4 1 * 1 + 15% * 6 = 1.9
5 1 * 0.5 + 100% * 6 = 6.5

כפי שניתן לראות האופציה הכי טובה להקטנת הסבל היא לבחור באופציה 3 (הגעה של שעה וחצי לפני טיסה) שבה מספר יחידות הסבל הוא הנמוך ביותר.
השנה התחבטנו בשאלה דומה בזמן תכנון הטיול המשפחתי לארה"ב. היעד הראשוני שלנו הייתה מילווקי שנמצאת במדינת ויסקונסין וכמובן שאין לשם טיסות ישירות מתל אביב. לכן בזמן שעברנו על כל האפשריות שאלנו את עצמנו את השאלה, מה הזמן האופטימלי להמתנה בין טיסה לטיסה. לאחר מחקר מעמיק, על בסיס ניסיון העבר ושימוש בטבלה של אופציות וסבל בחרנו בטיסה של אייר קנדה מתל אביב לטורונטו שנוחתת ב 16:25 וטיסת המשך למילווקי גם של אייר קנדה שממריאה ב 18:10. זה נתן לנו שעה ארבעים וחמש דקות של מעבר בין טיסה אחת לשנייה (הרבה מעבר למה שמומלץ באתר הרשמי של שדה התעופה של טורונטו)
הטיסה של אייר קנדה מתל אביב לטורונטו איחרה בשעתיים. אנחנו פספסנו את הטיסה למילווקי, חיכינו שש שעות בשדה התעופה בתור אינסופי כדי לקבל מלון וטיסה חלופית למחרת וכך יצא שאיבדנו יום מהטיול. למזלנו בגלל אורך הטיול (25 יום) וגם בגלל שלא תכננו יותר מדי ביום הראשון הצלחנו להשלים את החסר ובנוסף יש לנו חוויה מלמדת (ומתמטית) לחיים.
ולכל מי שתהה במערכת היחסים בין ביל ואנוכי, הוא היה המעביד.

שיט!

 

יום שני בערב

כשהייתי בכיתה ח', בסוף שנת 1982, ידעתי שכל יום שני בשעה 20:00 אני חייב להיות בבית. לא בגלל שזאת הייתה דרישה של ההורים שלי אלא פשוט שבאותה השעה שודר פרק של הסדרה "תהילה". הסדרה, שהייתה מבוססת על סרט קולנוע בעל שם זהה, מתארת את קורותיהם של תלמידים ומורים ב"תיכון לאומנויות הבמה" בניו יורק. באותם שנים של ערוץ אחד ויחיד, אם היית מפספס שידור של פרק היה סיכוי טוב (כך חשבנו) שלעולם לא תהיה לנו ההזדמנות שניה לראות אותו. כמעט לאף אחד לא היה מכשיר וידאו (VCR) וגם לא היו שידורים חוזרים של סדרות שהוקרנו בערב. בגלל שכל הילדים בבית ספר דיברו למחרת על מה שהיה בפרק, מאד לא רציתי לפספס את השידור.

לפני כתשעה חודשים נרשמנו לשירות של HOT VOD והתחלנו להשלים את כל ה"חוסרים" שהיו לנו. (אנחנו לא צופים בסדרות בצורה בלתי חוקית). בהתחלה ראינו כל יום פרק של "משחקי הכס" (60 פרקים = חודשיים). אחרי זה המשכנו עם שני פרקים ביום של "המפץ הגדול" עונות 1 עד 7 (159 פרקים = חודשיים וחצי) וקינחנו בפרק ביום של "הפמליה" (96 פרקים = שלושה חודשים). זה היה מאד נחמד לסגור את הפער ועוד כל כך מהר, במיוחד לאור חוויות הילדות שלי, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני מפספס משהו, שההנאה שלי טיפה נפגעה.
הפרק הראשון של העונה הרביעית של הסדרה המעולה "סיליקון ואלי", שמספרת את סיפורם של כמה מתכנתים / יזמים בסיליקון ואלי שודר ביום שני ה 24 באפריל בשנה 22:30. מאז כל יום שני בשעה 22:30 אני רץ לסלון, כמו לפני 35 שנה, כדי לראות פרק חדש. למרות שזה מיותר, אני הרי יכול להקליט את הפרק, לראותו ב VOD מתי שארצה או אפילו להמתין לסיום העונה ואז לראות הכל ברצף, יש משהו בריטואל הזה שעושה לי טוב. במיוחד אני אוהב את ההמתנה של שבוע בין פרק לפרק, דבר שמאפשר לספוג את מה שקרה בפרק ולחשוב מה יקרה בפעם הבאה. זה סוג של דחיית סיפוקים שעושה רק טוב לנפש.
ומה לגבי הפרקים של תהילה שפספסתי בשנת 1982? תמיד אפשר למצוא אותם ב YouTube.

זכרון אמריקאי גורלי

(פורסם לראשונה באוקטובר 2012 באתר אינטנרט אחר שנסגר לפני כמה חודשים)

באוגוסט 1984 שעוד קראו לזה שליחות, עברנו כל המשפחה לפורת' וורת' שבטקסס לשלוש שנים בעקבות אבי ששירת בחיל האוויר. כעבור שנה כשאני נער בן שש-עשרה יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי של ארה"ב, טיול שדומה לו עשיתי השנה אבל הפעם בתפקיד האבא. בזמן הנסיעות הארוכות, העמידה בתורים, וסתם בלילות שאחת מהתאומות ביקשה שארדים אותה ניסיתי להיזכר. בי, באבא שלי אבל הכי חשוב באמריקה שחוויתי בתור נער מתבגר לעומת איך שהיא נראית היום בעיניים של גבר מזדקן.

העברתי תחנות והן לא נגמרו. ההבדל בין ישראל של 1984 לארה"ב של 1984 מאד הצדיק את המילה "וואו". ישראל: ערוץ אחד בטלוויזיה עם תשדירי שירות ממשלתיים, ארה"ב: עשרות ערוצים, כבלים ופרסומות. ישראל: קבלת קו טלפון תוך עשור, ארה"ב: קבלת קו טלפון תוך יומיים. ישראל: בצפון הארץ יש שני גשרים ואת שניהם הקימו הבריטים, ארה"ב: כבישים של שלושה מסלולים עם מחלפי ענק. ישראל: מגדל שלום, ארה"ב: גורדי שחקים בכל מקום. ישראל: דיזנגוף סנטר, ארה"ב: קניוני ענק. ישראל: מכוניות בלי מזגן, אינפלציה של 400%, אין החזרות ותולים כביסה, ארה"ב: מזגן לכל פועל, אינפלציה 4.3%, אפשר לבטל עסקה ומיבש כביסה.
ההבדל בין ישראל של 2012 לארה"ב של 2012 לא מצדיק את המילה "וואו" ולכן גם לא שמעתי אף אחד מהילדים שלי אומר אותה על הדברים הרגילים/יום יומיים. יותר נכון להגיד את המשפט "בקרוב אצלנו" או אפילו לפעמים "אצלנו זה יותר טוב". חלפו ועברו הימים שפתיחת מקדונלד'ס גרמה לתור של מאות אנשים, חוץ מבמקרים שנפתחות רשתות לבגדי נשים אבל זה מכיוון שנשים הן בלתי שפויות בעליל. אבל להעלמות ה"וואו" יש מחיר כי בגלל שאנחנו יותר ויותר דומים לאמריקאים לקחנו מהם גם דברים פחות טובים כמו פערים חברתיים בלתי נסבלים. אין טוב בלי רע. משבר כלכלי? "בקרוב אצלנו".

המרחק בין לוס אנג'לס לניו-יורק הוא 2800 מיילים (4506 ק"מ).
בעקבות "משבר הנפט" ב 1973 שנגרם בגלל האמברגו שהטילה אופ"ק על המערב עקב העזרה שנתנה ארה"ב למדינתנו הקטנטונת במלחמת יום הכיפורים, חוקק חוק פדרלי שקובע שהמהירות המותרת המקסימלית היא 55 מייל (89 ק"מ) לשעה. חישוב מהיר מראה שב 55 מייל לשעה אתה מגיע מלוס אנג'לס לניו יורק ב 51 שעות ואם תיסע 65 מייל (105 ק"מ) לשעה תגיע תוך 43 שעות, הפרש של יום עבודה שלם.
בתור נער שזה עתה קיבל את הרישיון קשה היה לנסוע רק 55 מייל לשעה באולדסמוביל דלתא 88 בעלת מנוע V8 חמשה ליטרים בכבישים הארוכים והרחבים של אמריקה. זה היה כמעט עלבון. הטיב להביע זאת סמי האגר שכתב על זה שיר שהיה להיט בשנת 1984 בשם שאומר הכל " I Can't Drive 55". במהלך אותם שנים היו מדינות שניסו להעלות את המהירות המקסימלית המותרת ל 65 מייל לשעה, כמו למשל מדינת נבאדה בעלת כבישים שחוצים מדבריות. אבל הממשל הפדרלי הודיע למדינה שחייה בזכות ההימורים שאם היא לא תחזור  לתלם היא לא תקבל סיוע פדרלי לטיפול בכבישים.
המאבק הזה לא רק היה על מהירות עצמה אלא גם על היחס בין השלטון המרכזי הפדרלי לבין העצמאות של כל מדינה. קל לשכוח את זה אבל ראשי התיבות ארה"ב הן "ארצות הברית של אמריקה" ולכל אחת מארצות/מדינות יש דעה שונה על ענייני היום בין אם זה עבדות, נישואים חד מיניים או הגיל המינימלי שמותר לצרוך אלכוהול. ב 1995 בוטל סופית חוק "המהירות המקסימלית הארצית" וכל מדינה יכלה מאותה נקודה לקבוע בעצמה את המהירות המקסימלית המותרת. וכך במדינת ניו-יורק שייטתי ב 65, בפלורידה עמד הקרויז קונטרול על 70, רק לידיעה בצפון דקוטה זה 75 וביוטה 80. כנראה אם יש לך הרבה נשים נותנים לך את האופציה לברוח מהן כמה שיותר מהר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אמץ כביש

דוד ג'ו היה הדוד העשיר מאמריקה. בסוף מלחמת העולם השנייה מי שנשאר ממשפחות של הסבים והסבתות שלי היה צריך להחליט לאיפה ללכת. דוד ג'ו כמו יהודים רבים פנה מערבה לארצות הברית, עשה חיל בעסקים ועזר מרחוק למשפחתו שפנתה מזרחה לארץ ישראל. אז בדרך מוושינגטון הבירה ביקרנו אותו בביתו הצנוע שבברוקלין וכאשר נפטר העלנו את עצמותיו לבית הקברות בקריית ביאליק. סיפור הצלחה של יהדות ארצות הברית ידוע לכולם אולם עכשיו יש סיפור אחר שמתחרה בו. במשך כמעט שבע עשרה שנה של עבודה בחברת הייטק גדולה ראיתי עשרות רבות של ישראלים פונים גם הם מערבה, עושים רילוקיישן והופכים את קהילת הישראלים בארצות הברית לקהילה המהגרים הכי עשירה. ארצות הברית יודעת למשוך אליה את המוכשרים ביותר מכל קצוות העולם ואת מקומו של דוד ג'ו החליפו דויד, יבגני, ויקטור וערן שהסיכוי שיחזרו לישראל שואף לאפס ובניגוד לישראלים שפגשתי אז הם כבר לא מתביישים בהחלטה שלהם להגר. מצד שני למטייל העצמאי זה יתרון כי בניגוד לדוד ג'ו שחי בצניעות לרובם יש בית גדול שמאפשר אירוח וחיסכון בתשלום לבית מלון.

לתאגיד של דיסני יש את טביעת האצבע שלי. בכניסה לכל פארקי השעשועים של דיסני צריך כל אחד שיש לו כרטיס, שזה כל מי שמעל גיל 3, להעביר את האצבע שלו דרך סורק. זאת אמנם שיטה שמאפשרת לדיסני לאכוף את החוקים שלה בקשר לכניסות לפארקים אבל דחילק מי נתן להם רשות להקים מאגר ביומטרי?
ב 85 שאבי היה חוזר מנסיעות העסקים שלו הייתי מחכה לו ביציאה משרוול הטיסה כי פשוט זאת לא הייתה בעיה. שהגענו אז לוושינגטון הבירה הצטרפנו, בלי לקבוע תור חודשים מראש, לסיור בתוך הבית הלבן ואף אחד לא ביקש ממני להוריד את החגורה לפני שעליתי במעלית לאמפייר סטייט בלידינג בניו-יורק. נעלמה אותה שמחה, נאיביות, תחושת החופש והשמירה על הפרטיות שיש גם שיאמרו אפשרו את פיגועי 11/9. השאלה היא איפה אותו הגבול שעמלו עליו כה חזק האבות המייסדים של אמריקה? כי הסחף רק הולך ומתגבר. אם אובמה אישר לחסל אזרחים אמריקאים שחשודים בטרור בלי צורך במשפט אז מי אני שאלין על דיסני? התקווה היחידה שלי ושל שאר העולם היא שהמפגע הבא לא יחביא את חומר הנפץ בחור של התחת שלו.

בדרך לבוסטון עצרנו בפארק טבע על חוף הים. זה לא מקום שתיירים זרים עוצרים בו כך שהייתה לי הזדמנות להיות בתוך "עמך אמריקה" בזמן הוא לבוש בבגד ים. מה שהכי תפס את עיני, יותר נכון חסם את מבטי היה הגודל של הילדים במיוחד ילדי המיעוטים. זה לא היה ככה לפני 27 שנה. תאמינו לי שנער בן 16 זוכר טוב מאד איך נראים נערים ונערות בבגד ים. הרבה מנסים לפתור את הבעיה שעל תוצאותיה ההרסניות אין צורך להרחיב אבל רק נגיד שיש סיכוי גבוה שאותם ילדים יחיו פחות מהוריהם. אם זאת מישל אובמה שנעזרת בקשרים שיש לה כדי לקדם התוכנית "בואו נזוז" או ליגת ה NFL שדוחפת את הקמפיין "שחק 60" אבל כל עוד פלפל אחד עולה כמו ארוחה ילדים במקדונלד'ס הקרב הוא די אבוד.

הכינוי הרשמי של תלמידי בית ספר התיכון שלמדתי בו היה המורדים (Rebels). למי שלא צופה באדיקות בערוץ ההיסטוריה נעדכן שזה גם הכינוי של לוחמי מדינות הדרום (הקונפדרציה) בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. הדגל של הבית ספר היה הדגל של הקונפדרציה שפרשה מהברית עם הצפון עקב הרצון להמשיך להלין שכר למאות אלפי שחורים. אחוז האפרו-אמריקאים בבית ספר היה 10%, אחוז האפרו-אמריקאים בנבחרות הספורט היה לפחות 20% ואחד מהם אפילו הגיע לשחק ב NFL. בשביל בחור אפרו-אמריקאי הדגל של קונפדרציה הוא כמעט שווה ערך במשמעותו למה שדגל צלב הקרס הוא בשביל בחור יהודי. אבל לשים דברים פרופורציה עד 1973 הייתה הפרדה כמעט מלאה בין שחורים ללבנים בביתי הספר בפורת' וורת'. כמה שנים לאחר מכן עקב התגברות המחאות הוחלף הדגל של הבית ספר והכינוי של התלמידים השתנה לשודדים (Raiders) ו 24 שנים לאחר מכן נבחר נשיא שחור. בדרך לסי-וורלד חיפשתי תחנה מוזיקה ונפלתי על תוכנית של שיחות עם מאזינים. השדרן סיפר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חוזה שעד 2050 הלבנים "הלא היספנים" כבר לא יהיו הרוב באמריקה. שמחתי. החראות הללו אחראים לרוב הבעיות הכלכליות של העולם.

הפעם היחידה בחיי שמחאתי כפיים וקפצתי בהתלהבות בקולנוע היה שראיתי את רוקי 4.
זה קרה ברגע שרוקי מצליח להכניע את איוון דראגו האיום ונוקם בו על מות חברו אפולו קריד. יחד איתי קפץ כל האולם ואנשים החלו לתת "הי פייב" אחד לשני ולצעוק "USA, USA" בעוד על המסך רוקי עוטף את עצמו בדגל ארצות הברית. אמריקה ניצחה את הדוב הרוסי המאיים. למרות שאף פעם לא חשבתי שהרומן של אמריקה עם הדגל הוא פשיסטי כמו שאמר לי פעם בחור גרמני שעבדתי אתו אבל לעיתים זה כן היה נראה טיפה ילדותי ואפילו מתלהם.
כל יום שלילי בקיץ בוושינגטון הבירה מול האנדרטה המרשימה לזכר קרב המפורסם באיוו ג'ימה יש את המופע הכי מדהים שראיתי בחיי. במשך שעה שלמה חיילי מרינס אמריקאים עושים תרגילי סדר בדיוק רובוטי מלווים בתזמורת ענקית. הפעם התרגשתי מאד ובלב הייתה בי קנאה ביכולת להיות גאה במדינה שלך בלי ציניות ובלי צורך להסביר שזה שאתה מניף את הדגל לא אומר שאתה בעד הממשלה המכהנת. הדגלים מסביב, דרך אגב, היו בחצי התורן בעקבות הטבח הנורא באולם הקולנוע בקולורדו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
עמוד דום!

אחד המשפטים הכי מצחיקים בסרט "מפלצות נגד חייזרים" מכיל בתוכו אמת מאד עגומה. "עוד פעם נחת עב"מ באמריקה, המדינה היחידה שעב"מים בוחרים לנחות בה", אומר כתב חדשות שמאחוריו עומד רובוט ענק עם עין כחולה. אז בשיא המלחמה הקרה, זה היה לי ברור שאמריקה היא לא רק מרכז העולם אלא גם תמיד צודקת. הגודל, העוצמה, השיטה, ההצלחה והוליווד שטפו את מוחי הצעיר ולא אפשרו לי לראות גם צדדים אחרים שהפעם בלטו לי יותר.
את כמויות הזבל העצומות שנערמות בסמוך למתקן בפארק אפקוט שרואים בו סרט על כמה חשוב לשמור על הסביבה. את עשרות הבתים עם שלט "מעוקל מהבנק" זכר לפשע הכלכלי שהוליד את משבר "הסאב-פריים" מתחת לאף של הממשלה. את השמות האינדיאנים של הרים, נהרות ושבילים עדות לטיהור האתני שבוצע במאה התשע-עשרה במי שקיבלו בזרועות פתוחות את המתיישבים הראשונים. ואת $100 ששילמנו עבור ביקור אצל רופא משפחה ורכישת אנטיביוטיקה כי האישה פצעה את הרגל שהביטוח שלי יחזיר אבל לעשרות מיליוני אמריקאים לא, כי להם פשוט אין ביטוח.

הליכה לנושאת המטוסים אינטרפיד בחלק המערבי של מנהטן הייתה אחד הדברים הכי מפחידים שעשיתי בחיי. יחד איתי הלכו אז אבי שבכיס חולצתו $3000, אמי ושני אחי בני ה 11 ו 6. ניו יורק אז הייתה בדרך למטה עם ממוצע של 1500 רציחות בשנה שהשיא הגיע שש שנים אחרי זה עם 2245 רציחות. עקפנו מצפון את טיימס סקוור שהייתה ביב שופכין של חנויות סקס והלכנו דרך שכונה שגם ביום לא מומלץ היה להיכנס אליה.
נריץ את מכונת הזמן קדימה ובניו יורק היו בשנה שעברה 500 רציחות, טיימס סקוור מופצצת בתיירים מהסוג הלא חרמן והשכונה שהלכנו בה אז היא להיט נדל"ני רוחשת במסעדות וסנטרל פארק זו פנינה.
הרבה הסברים יש לשינוי המדהים שעשה התפוח הגדול. מהשיפור במצב הכלכלי בשנות ה-90, היד החזקה של ג'וליאני או לפי מה שטוענים מחברי הספר "פריקונומיקס" חוק ההפלות שעבר בשנת 1973. אני לא חששתי לעשות את אותה הליכה עם משפחתי והרגשתי לפעמים יותר בטוח אפילו מבישראל. רק צריך לזכור שהנתונים היבשים מראים כי עדיין מתבצעים בניו-יורק פי ארבע פשעים מישראל ושלא לדבר על מקומות אחרים כמו פלינט מישיגן שלוד זאת עיירת נופש ציורית לידה.

במהלך סיור על רכב אמפיבי בבוסטון הצביע המדריך על אחד הבתים ואמר שהוא מ 1703. כל האמריקאים שהיו ברכב הוציאו את ה"וואו" הכי מרשים ששמעתי במהלך אותו סיור. מסכנים האמריקאים אין להם סיכוי להתחרות בתחום ההיסטוריה מול רוב העולם. ב 1703 העם שלנו כבר צבר פז"מ לא קטן והספיק לא מעט. כדי לכפר על החיסרון הזה משתמשים בגודל ולכן לא מעט פעמים תשמעו משפטים כמו "זה הסכר השני בגודלו ממזרח למיססיסיפי" או משהו בסגנות. אולי בגלל זה יש להם בעיה עם מפלי הניאגרה בקנדה הם הרבה יותר טובים.

בקרב מכות לערס הישראלי אין סיכוי מול הערס האמריקאי. ערס זה ערס לא משנה איפה אתה בעולם. כמו שנכתב בשיר המפורסם "אותו חיתוך דיבור מה יש לומר" אבל ההבדל המרכזי הוא בנימוס היום יומי.  הערס האמריקאי לא השתנה. הוא עדיין אומר סליחה, מחזיק את הדלת ולא חותך בתור. אך מה שהשתנה זה התור. לא מעט מקומות אימצו את שיטת ה"אקספרס", שלם יותר ועקוף את התור. אם זה בבדיקות הביטחוניות או בתורים הארוכים בפארק המים "רטוב ופרוע" בכל מקום יש שני תורים. שני מעמדות. יש שיגידו שזה דבר טבעי לשיטה הקפיטליסטית ויש שיגידו שלפחות פעם בתור כולם היו שווים. אבל כמו שטארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי הירקן התוניסאי שהצית את עצמו החל את המהפכה בעולם הערבי יכול להיות שהמהפכה הבאה באמריקה תתחיל במקום שהכי פחות מצפים לה, בתור. שערס אמריקאי יתעצבן ויחליט להתנהג כמו ערס ישראלי.

על השלט היה כתוב "מגלשת מים מבטון הארוכה ביותר בעולם". אני חושב שזה היה איפשהו במדינת טנסי אבל גם אחרי שעות רבות של חיפושים באינטרנט לא הצלחתי לאתר את המיקום המדויק. בטון בניגוד לפלסטיק הוא לא סלחני ואחרי שעתיים אינטנסיביות חזרתי לחדר במוטל זב דם ועם כמות מכובדת של מכות יבשות שגרמו לכך שמחרת נראיתי כמו ילד מוכה. מכל המקומות שהייתי, מכל החוויות שעברתי הטירוף של אותה מגלשת מים הוא הזכרון הכי חזק שיש לי מאותו טיול. בדומה הבן שלי, אחרי 33 יום 1800 מייל ואין סוף פעילויות, לא מפסיק לדבר על המיני גולף ששיחקנו הכניסה לטרומנסבורג, עיירה קטנה באיזור אגמי האצבעות שבניו-יורק. כמו ארי פולמן בסרט "ואלס עם באשיר" גם אני לא מבין למה יש דברים שזוכרים ולמה יש דברים שלא אבל המסקנה שלי מהמקרה שלי ושל בני היא אחת. פעם הבאה שנטייל במדינה הקסומה, מיוחדת, ענקית, מפחידה ומשתנה דווקא ננסה לסטות משבילי התיירים ונחפש את אמריקה שלא רשומה במדריכי הטיולים. שם כנראה נמצא את הזיכרונות הכי טובים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
רפטינג ב Letchworth State Park

 


כתמיד אם אתם רוצים לתמוך בבלוג בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. אפשר גם לעשות Share לכתבה עם החברים שלכם וכך לעזור לי להגיע ליותר אנשים. תודה מראש!