יש אלוהים?

לאחר הרבה דיונים עם עצמי, החלטתי להגדיר את עצמי כאגנוסטיקן (כמו האסטרונום היהודי – קרל סייגן). אני לא מאמין שאלוהים קיים אבל עדיין לא מצאתי לזה הוכחה חותכת. זה הימור די גדול כי מה יקרה אם אני טועה? איך ארגיש אם שנייה אחרי שאסיים את השירות שלי פה בכדור הארץ אמצא את עצמי בבקו"ם של אלוהים?
אני יכול לדמיין את הסיטואציה בה אני מגיע לחלון של אחת מפקידות הקבלה והיא תוך כדי תקתוק על המקלדת תשאל אותי: שם פרטי? שם משפחה? שם האב? שם האם? ארץ לידה? ואז שיעלו הפרטים שלי על המסך היא תחייך ותסתכל אלי במבט מזלזל ותגיד: "אני רואה שאתה אגנוסטיקן. אתה בטח מרגיש די דביל כרגע".
השאלה מה עושים בעולם הבא עם אנשים שלא האמינו בקיומו של אלוהים? אני יכול להניח שאם היית איש שהרע לזולת אזי לא משנה אם האמנת באלוהים או לא, תמצא את עצמך בגיהינום. אני גם יכול להניח שאם גם היית איש שעזר לזולת וגם האמנת באלוהים בטוח שתגיע לגן עדן. אבל מה יעלה בגורלו של איש נחמד (כמוני) שלא האמין שאלוהים קיים? מכיוון שנאמר "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו", יש לי תקווה שיש פתרון מיוחד לבעיה הזאת. פתרון שמתאים לסוג תוכניות הטלוויזיה שכה נפוצות פה בשנים האחרונות. תוכנית ראליטי בשם "מי רוצה להגיע לגן עדן?" ובה כל המתמודדים יתחרו זה בזה במין חידון תנ"ך עולמי. כל חודש מאה המתמודדים הכי טובים יקבלו כרטיס כניסה לגן עדן וכל השאר יאלצו להמשיך וללמוד תנ"ך (שזה סוג של גיהינום).
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בכל הדיון על קיומו של אלוהים זאת צביעות של אנשים. ואתחיל עם קבוצת האתאיסטים הדתיים. בחופש הגדול לפני שנתיים יצא לי לדבר עם אתאיסט דתי, כזה שבטוח שאלוהים לא קיים וכל כך שונא כל מה שקשור לדת שאם מנשקים לידו מזוזה הוא מתחרפן. בזמן השיחה, על נושא סתמי, הוא קיבל שיחת טלפון שמהאזנה מהצד הבנתי שקשורה בנופש בחו"ל.
"אתה לא מאמין איזה חופשה סידרתי", צהל הבחור והמשיך, "השנה חגי תשרי נופלים בצורה מעולה כך שיש שבעה ימי חופש!"
"רגע אחד", אמרתי לו, "מה פתאום אתה 'חוגג' את חגי תשרי שאפשר לסווגם כחגים דתיים?"
"מה אני יכול לעשות?", השיב הבחור, "מכריחים אותנו לצאת לחופש".
"אז פתאום כפייה דתית זה דבר טוב?", שאלתי בנימוס ציני, "אם אתה אתאיסט דתי אמיתי, עליך לגשת לבוס שלך ולהגיד לו שאתה רוצה לעבוד בחגי תשרי ואם זה בלתי אפשרי אז שיורידו לך שבעה ימי חופש מהצבירה". לפי התגובה שלו לא נראה לי שהוא קיבל את עצתי.
מצד שני יש לי שאלה לאנשים שמאמינים שהעולם נוצר לפני 5788 שנה בשעה עשר בבוקר ע"י אלוהים. יש מכונה סריקה שמשתמשת בטכניקת "דימות ברפואה גרעינית" (PET) על מנת לגלות מה קורה בתוך גוף האדם אחרי שהמטופל בולע חומר רדיואקטיבי. בעזרת טכניקה דומה של ניתוח זמן מחצית חיים של חומרים רדיואקטיבי אפשר גם לגלות את גילם של סלעים. אם אתם מאמינים לתוצאה של סריקת גוף האדם, ואני מאחל לכם שתמיד לא יתגלה שום דבר בעייתי, למה שלא תאמינו לתוצאות שמראות שיש סלעים שהגיל שלהם הוא טיפה יותר מ 5788 שנה?
מההיכרות שיש לי עם שני הצדדים נראה לי ששניהם ימשיכו בשלהם ויהיו טיפה צבועים לגבי האמונה שלהן, אבל כל עוד כולם יתייחסו לזולת בכבוד ונימוס לי זה ממש לא משנה.

מודעות פרסומת

100,000

12 שעות לפני סיום 2017, חגג הבלוג שלי 100,000 צפיות/כניסות. למרות שזה מספר יפה, האמת הכואבת היא שזה ממש לא הרבה, במיוחד לאור העובדה שהפוסט הראשון פורסם ב 04/06/2010. רק לצורך השוואה, כתבה שלי על אחוות גברים באמריקה שפורסמה במאקו, זכתה ל 28,238 צפיות. אין לי נתונים מדויקים על כתבות שלי שפורסמו ב YNet (בלייזר ומחשבים), אבל אני יודע שכמות האנשים שקראו אותן נמדדה גם היא בעשרות (ואף מאות) אלפים.

Months
כמה נתונים מעניינים

אני חושב שהבעיה של הבלוג שלי היא שהוא לא ממוקד בנושא ספציפי. כשבחנתי את הבלוגים שאני נוהג לבקר בהם בקביעות גיליתי שרובם עוסקים לעומק בנושא ספציפי. אם זה הסולידית שעוסק בהשקעות, FlyingOut שמתעסק בעולם התעופה או תרבות הפנאי שמדבר על תיאטרון, מוסיקה, ספרות, שירה ושאר ענייני תרבות הפנאי. הבלוג שלי הוא רוחבי. אפשר למצוא פה כתבות על ליגת ה NFL, פוסטים על הורות או תיאורי טיולים ברחבי העולם. כנראה שזה סוג של בלוג שלא מושך אנשים לבוא ולבקר שוב ושוב.

Countries (1).PNG
יש בעולם 195 מדינות. בצהוב 104 המדינות שמהן הגיע לפחות קורא אחד. (אני לא מאד פופולרי באפריקה) 

זה הגלגול השני של הבלוג. הוא הוקם לראשונה באתר GeoCities שהיה אחד מהאתרים הראשונים שאפשרו להקים אתר אינטרנט בקלות יחסית (למי שידע HTML – שפת הדפדפנים). לכבוד החתונה שלי בשנת 1998 הקמתי שם אתר שבו יכלו האורחים לאשר את השתתפותם ובגלל שזאת הייתה שנת 1998 רק מוזמן אחד השתמש באופציה הזאת. בינואר 1999, שנה לפני התפוצצות הבועת הדוט-קום, קנתה Yahoo את GeoCities בסכום של 3.57 מיליארד דולר וב 2009 סגרה אותו חוץ מביפן. מ 2010 הבלוג חי ב wordpress.com (מאד מומלץ למי שרוצה להרים בלוג/אתר).

nirkatz-geocities
כך נראה הבלוג ב GeoCities בשנת 2009

אבל למרות המיעוט היחסי של המבקרים אני שמח שהבלוג קיים. הוא "מכריח" אותי לכתוב מדי פעם, אני נהנה לבדוק כמה פעמים ביום כמה אנשים נכנסו לצפות בו, ואפילו מרוויח לאחרונה $2 בחודש מהפרסומות שמופיעות בו. זאת פיסת הנדל"ן הקטנה שלי באינטרנט הגדול שנשלט ע"י חברות ענק כמו פייסבוק או גוגל, ואני כולי תקווה שחגיגות ה 200,000 יקרו יותר מוקדם מ 2025.

Posts
רוצים לדעת למה "מילות פרידה" הוא פוסט מאד נפוץ? זה ההסבר – https://wp.me/pWw18-n9

ודבר אחרון – תודה לכם הקוראים.

עלות הפיספוס

למרות שביני וביל גייטס כבר מזמן אין יחסי עובד מעביד אני עדיין עוקב אחריו (וירטואלית כמובן). כל קיץ מפרסם ביל רשימה של ספרים שהוא ממליץ לקרוא, והפעם החלטתי לשמוע בעצתו ולקרוא את הספר "How Not to Be Wrong – The Power of Mathematical Thinking by Jordan Ellenberg". הספר, כמה לא מפתיע, עוסק בניתוח מתמטי של אירועים שקורים לנו בחיים. פרק 12 למשל מנסה לענות על השאלה החשובה: "מתי צריך להגיע לשדה התעופה לפני טיסה?".
בואו ונניח שרשות שדות התעופה עקבה אחרי מיליוני האנשים שעברו השנה בשדה התעופה בן גוריון ואלו הממצאים שלהם.

אופציה זמן הגעה לפני טיסה אחוז הטיסות שפוספסו
1 שלוש שעות 0%
2 שעתיים 2%
3 שעה וחצי 5%
4 שעה 15%
5 חצי שעה 100%

אזי על בסיס הטבלה הזאת מהי התשובה הנכונה לשאלה: "מתי צריך להגיע לשדה התעופה לפני טיסה?". עדיין אין תשובה כי חסר נתון מאד מרכזי והוא מדד הסבל. כמה אתם סובלים מלבזבז זמן בשדה התעופה וכמה אתם סובלים מפספוס טיסה. המדד הזה כמובן שונה מאדם לאדם (איש עסקים שטס המון מול משפחה של חמישה) ומסיטואציה לסיטואציה (טיסה לאירוע חשוב או לטיול של חמישה חודשים במזרח).
לשם דוגמא בואו ונניח שמדד הסבל שלכם הוא 1 יחידת סבל לכל שעה בשדה התעופה ו 6 יחידות סבל לטיסה שפוספסה. אזי כמות יחידות הסבל בכל אופציה מחושבת בצורה הבאה:
1 יחידת סבל * זמן הגעה לפני טיסה + אחוז הטיסות שפוספסו * 6 יחידות סבל.

אופציה מספר יחידות סבל
1 1 * 3 + 0% * 6 = 3
2 1 * 2 + 2% * 6 = 2.12
3 1 * 1.5 + 5% * 6 = 1.8
4 1 * 1 + 15% * 6 = 1.9
5 1 * 0.5 + 100% * 6 = 6.5

כפי שניתן לראות האופציה הכי טובה להקטנת הסבל היא לבחור באופציה 3 (הגעה של שעה וחצי לפני טיסה) שבה מספר יחידות הסבל הוא הנמוך ביותר.
השנה התחבטנו בשאלה דומה בזמן תכנון הטיול המשפחתי לארה"ב. היעד הראשוני שלנו הייתה מילווקי שנמצאת במדינת ויסקונסין וכמובן שאין לשם טיסות ישירות מתל אביב. לכן בזמן שעברנו על כל האפשריות שאלנו את עצמנו את השאלה, מה הזמן האופטימלי להמתנה בין טיסה לטיסה. לאחר מחקר מעמיק, על בסיס ניסיון העבר ושימוש בטבלה של אופציות וסבל בחרנו בטיסה של אייר קנדה מתל אביב לטורונטו שנוחתת ב 16:25 וטיסת המשך למילווקי גם של אייר קנדה שממריאה ב 18:10. זה נתן לנו שעה ארבעים וחמש דקות של מעבר בין טיסה אחת לשנייה (הרבה מעבר למה שמומלץ באתר הרשמי של שדה התעופה של טורונטו)
הטיסה של אייר קנדה מתל אביב לטורונטו איחרה בשעתיים. אנחנו פספסנו את הטיסה למילווקי, חיכינו שש שעות בשדה התעופה בתור אינסופי כדי לקבל מלון וטיסה חלופית למחרת וכך יצא שאיבדנו יום מהטיול. למזלנו בגלל אורך הטיול (25 יום) וגם בגלל שלא תכננו יותר מדי ביום הראשון הצלחנו להשלים את החסר ובנוסף יש לנו חוויה מלמדת (ומתמטית) לחיים.
ולכל מי שתהה במערכת היחסים בין ביל ואנוכי, הוא היה המעביד.

שיט!

 

יום שני בערב

כשהייתי בכיתה ח', בסוף שנת 1982, ידעתי שכל יום שני בשעה 20:00 אני חייב להיות בבית. לא בגלל שזאת הייתה דרישה של ההורים שלי אלא פשוט שבאותה השעה שודר פרק של הסדרה "תהילה". הסדרה, שהייתה מבוססת על סרט קולנוע בעל שם זהה, מתארת את קורותיהם של תלמידים ומורים ב"תיכון לאומנויות הבמה" בניו יורק. באותם שנים של ערוץ אחד ויחיד, אם היית מפספס שידור של פרק היה סיכוי טוב (כך חשבנו) שלעולם לא תהיה לנו ההזדמנות שניה לראות אותו. כמעט לאף אחד לא היה מכשיר וידאו (VCR) וגם לא היו שידורים חוזרים של סדרות שהוקרנו בערב. בגלל שכל הילדים בבית ספר דיברו למחרת על מה שהיה בפרק, מאד לא רציתי לפספס את השידור.

לפני כתשעה חודשים נרשמנו לשירות של HOT VOD והתחלנו להשלים את כל ה"חוסרים" שהיו לנו. (אנחנו לא צופים בסדרות בצורה בלתי חוקית). בהתחלה ראינו כל יום פרק של "משחקי הכס" (60 פרקים = חודשיים). אחרי זה המשכנו עם שני פרקים ביום של "המפץ הגדול" עונות 1 עד 7 (159 פרקים = חודשיים וחצי) וקינחנו בפרק ביום של "הפמליה" (96 פרקים = שלושה חודשים). זה היה מאד נחמד לסגור את הפער ועוד כל כך מהר, במיוחד לאור חוויות הילדות שלי, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני מפספס משהו, שההנאה שלי טיפה נפגעה.
הפרק הראשון של העונה הרביעית של הסדרה המעולה "סיליקון ואלי", שמספרת את סיפורם של כמה מתכנתים / יזמים בסיליקון ואלי שודר ביום שני ה 24 באפריל בשנה 22:30. מאז כל יום שני בשעה 22:30 אני רץ לסלון, כמו לפני 35 שנה, כדי לראות פרק חדש. למרות שזה מיותר, אני הרי יכול להקליט את הפרק, לראותו ב VOD מתי שארצה או אפילו להמתין לסיום העונה ואז לראות הכל ברצף, יש משהו בריטואל הזה שעושה לי טוב. במיוחד אני אוהב את ההמתנה של שבוע בין פרק לפרק, דבר שמאפשר לספוג את מה שקרה בפרק ולחשוב מה יקרה בפעם הבאה. זה סוג של דחיית סיפוקים שעושה רק טוב לנפש.
ומה לגבי הפרקים של תהילה שפספסתי בשנת 1982? תמיד אפשר למצוא אותם ב YouTube.

זכרון אמריקאי גורלי

(פורסם לראשונה באוקטובר 2012 באתר אינטנרט אחר שנסגר לפני כמה חודשים)

באוגוסט 1984 שעוד קראו לזה שליחות, עברנו כל המשפחה לפורת' וורת' שבטקסס לשלוש שנים בעקבות אבי ששירת בחיל האוויר. כעבור שנה כשאני נער בן שש-עשרה יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי של ארה"ב, טיול שדומה לו עשיתי השנה אבל הפעם בתפקיד האבא. בזמן הנסיעות הארוכות, העמידה בתורים, וסתם בלילות שאחת מהתאומות ביקשה שארדים אותה ניסיתי להיזכר. בי, באבא שלי אבל הכי חשוב באמריקה שחוויתי בתור נער מתבגר לעומת איך שהיא נראית היום בעיניים של גבר מזדקן.

העברתי תחנות והן לא נגמרו. ההבדל בין ישראל של 1984 לארה"ב של 1984 מאד הצדיק את המילה "וואו". ישראל: ערוץ אחד בטלוויזיה עם תשדירי שירות ממשלתיים, ארה"ב: עשרות ערוצים, כבלים ופרסומות. ישראל: קבלת קו טלפון תוך עשור, ארה"ב: קבלת קו טלפון תוך יומיים. ישראל: בצפון הארץ יש שני גשרים ואת שניהם הקימו הבריטים, ארה"ב: כבישים של שלושה מסלולים עם מחלפי ענק. ישראל: מגדל שלום, ארה"ב: גורדי שחקים בכל מקום. ישראל: דיזנגוף סנטר, ארה"ב: קניוני ענק. ישראל: מכוניות בלי מזגן, אינפלציה של 400%, אין החזרות ותולים כביסה, ארה"ב: מזגן לכל פועל, אינפלציה 4.3%, אפשר לבטל עסקה ומיבש כביסה.
ההבדל בין ישראל של 2012 לארה"ב של 2012 לא מצדיק את המילה "וואו" ולכן גם לא שמעתי אף אחד מהילדים שלי אומר אותה על הדברים הרגילים/יום יומיים. יותר נכון להגיד את המשפט "בקרוב אצלנו" או אפילו לפעמים "אצלנו זה יותר טוב". חלפו ועברו הימים שפתיחת מקדונלד'ס גרמה לתור של מאות אנשים, חוץ מבמקרים שנפתחות רשתות לבגדי נשים אבל זה מכיוון שנשים הן בלתי שפויות בעליל. אבל להעלמות ה"וואו" יש מחיר כי בגלל שאנחנו יותר ויותר דומים לאמריקאים לקחנו מהם גם דברים פחות טובים כמו פערים חברתיים בלתי נסבלים. אין טוב בלי רע. משבר כלכלי? "בקרוב אצלנו".

המרחק בין לוס אנג'לס לניו-יורק הוא 2800 מיילים (4506 ק"מ).
בעקבות "משבר הנפט" ב 1973 שנגרם בגלל האמברגו שהטילה אופ"ק על המערב עקב העזרה שנתנה ארה"ב למדינתנו הקטנטונת במלחמת יום הכיפורים, חוקק חוק פדרלי שקובע שהמהירות המותרת המקסימלית היא 55 מייל (89 ק"מ) לשעה. חישוב מהיר מראה שב 55 מייל לשעה אתה מגיע מלוס אנג'לס לניו יורק ב 51 שעות ואם תיסע 65 מייל (105 ק"מ) לשעה תגיע תוך 43 שעות, הפרש של יום עבודה שלם.
בתור נער שזה עתה קיבל את הרישיון קשה היה לנסוע רק 55 מייל לשעה באולדסמוביל דלתא 88 בעלת מנוע V8 חמשה ליטרים בכבישים הארוכים והרחבים של אמריקה. זה היה כמעט עלבון. הטיב להביע זאת סמי האגר שכתב על זה שיר שהיה להיט בשנת 1984 בשם שאומר הכל " I Can't Drive 55". במהלך אותם שנים היו מדינות שניסו להעלות את המהירות המקסימלית המותרת ל 65 מייל לשעה, כמו למשל מדינת נבאדה בעלת כבישים שחוצים מדבריות. אבל הממשל הפדרלי הודיע למדינה שחייה בזכות ההימורים שאם היא לא תחזור  לתלם היא לא תקבל סיוע פדרלי לטיפול בכבישים.
המאבק הזה לא רק היה על מהירות עצמה אלא גם על היחס בין השלטון המרכזי הפדרלי לבין העצמאות של כל מדינה. קל לשכוח את זה אבל ראשי התיבות ארה"ב הן "ארצות הברית של אמריקה" ולכל אחת מארצות/מדינות יש דעה שונה על ענייני היום בין אם זה עבדות, נישואים חד מיניים או הגיל המינימלי שמותר לצרוך אלכוהול. ב 1995 בוטל סופית חוק "המהירות המקסימלית הארצית" וכל מדינה יכלה מאותה נקודה לקבוע בעצמה את המהירות המקסימלית המותרת. וכך במדינת ניו-יורק שייטתי ב 65, בפלורידה עמד הקרויז קונטרול על 70, רק לידיעה בצפון דקוטה זה 75 וביוטה 80. כנראה אם יש לך הרבה נשים נותנים לך את האופציה לברוח מהן כמה שיותר מהר.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אמץ כביש

דוד ג'ו היה הדוד העשיר מאמריקה. בסוף מלחמת העולם השנייה מי שנשאר ממשפחות של הסבים והסבתות שלי היה צריך להחליט לאיפה ללכת. דוד ג'ו כמו יהודים רבים פנה מערבה לארצות הברית, עשה חיל בעסקים ועזר מרחוק למשפחתו שפנתה מזרחה לארץ ישראל. אז בדרך מוושינגטון הבירה ביקרנו אותו בביתו הצנוע שבברוקלין וכאשר נפטר העלנו את עצמותיו לבית הקברות בקריית ביאליק. סיפור הצלחה של יהדות ארצות הברית ידוע לכולם אולם עכשיו יש סיפור אחר שמתחרה בו. במשך כמעט שבע עשרה שנה של עבודה בחברת הייטק גדולה ראיתי עשרות רבות של ישראלים פונים גם הם מערבה, עושים רילוקיישן והופכים את קהילת הישראלים בארצות הברית לקהילה המהגרים הכי עשירה. ארצות הברית יודעת למשוך אליה את המוכשרים ביותר מכל קצוות העולם ואת מקומו של דוד ג'ו החליפו דויד, יבגני, ויקטור וערן שהסיכוי שיחזרו לישראל שואף לאפס ובניגוד לישראלים שפגשתי אז הם כבר לא מתביישים בהחלטה שלהם להגר. מצד שני למטייל העצמאי זה יתרון כי בניגוד לדוד ג'ו שחי בצניעות לרובם יש בית גדול שמאפשר אירוח וחיסכון בתשלום לבית מלון.

לתאגיד של דיסני יש את טביעת האצבע שלי. בכניסה לכל פארקי השעשועים של דיסני צריך כל אחד שיש לו כרטיס, שזה כל מי שמעל גיל 3, להעביר את האצבע שלו דרך סורק. זאת אמנם שיטה שמאפשרת לדיסני לאכוף את החוקים שלה בקשר לכניסות לפארקים אבל דחילק מי נתן להם רשות להקים מאגר ביומטרי?
ב 85 שאבי היה חוזר מנסיעות העסקים שלו הייתי מחכה לו ביציאה משרוול הטיסה כי פשוט זאת לא הייתה בעיה. שהגענו אז לוושינגטון הבירה הצטרפנו, בלי לקבוע תור חודשים מראש, לסיור בתוך הבית הלבן ואף אחד לא ביקש ממני להוריד את החגורה לפני שעליתי במעלית לאמפייר סטייט בלידינג בניו-יורק. נעלמה אותה שמחה, נאיביות, תחושת החופש והשמירה על הפרטיות שיש גם שיאמרו אפשרו את פיגועי 11/9. השאלה היא איפה אותו הגבול שעמלו עליו כה חזק האבות המייסדים של אמריקה? כי הסחף רק הולך ומתגבר. אם אובמה אישר לחסל אזרחים אמריקאים שחשודים בטרור בלי צורך במשפט אז מי אני שאלין על דיסני? התקווה היחידה שלי ושל שאר העולם היא שהמפגע הבא לא יחביא את חומר הנפץ בחור של התחת שלו.

בדרך לבוסטון עצרנו בפארק טבע על חוף הים. זה לא מקום שתיירים זרים עוצרים בו כך שהייתה לי הזדמנות להיות בתוך "עמך אמריקה" בזמן הוא לבוש בבגד ים. מה שהכי תפס את עיני, יותר נכון חסם את מבטי היה הגודל של הילדים במיוחד ילדי המיעוטים. זה לא היה ככה לפני 27 שנה. תאמינו לי שנער בן 16 זוכר טוב מאד איך נראים נערים ונערות בבגד ים. הרבה מנסים לפתור את הבעיה שעל תוצאותיה ההרסניות אין צורך להרחיב אבל רק נגיד שיש סיכוי גבוה שאותם ילדים יחיו פחות מהוריהם. אם זאת מישל אובמה שנעזרת בקשרים שיש לה כדי לקדם התוכנית "בואו נזוז" או ליגת ה NFL שדוחפת את הקמפיין "שחק 60" אבל כל עוד פלפל אחד עולה כמו ארוחה ילדים במקדונלד'ס הקרב הוא די אבוד.

הכינוי הרשמי של תלמידי בית ספר התיכון שלמדתי בו היה המורדים (Rebels). למי שלא צופה באדיקות בערוץ ההיסטוריה נעדכן שזה גם הכינוי של לוחמי מדינות הדרום (הקונפדרציה) בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. הדגל של הבית ספר היה הדגל של הקונפדרציה שפרשה מהברית עם הצפון עקב הרצון להמשיך להלין שכר למאות אלפי שחורים. אחוז האפרו-אמריקאים בבית ספר היה 10%, אחוז האפרו-אמריקאים בנבחרות הספורט היה לפחות 20% ואחד מהם אפילו הגיע לשחק ב NFL. בשביל בחור אפרו-אמריקאי הדגל של קונפדרציה הוא כמעט שווה ערך במשמעותו למה שדגל צלב הקרס הוא בשביל בחור יהודי. אבל לשים דברים פרופורציה עד 1973 הייתה הפרדה כמעט מלאה בין שחורים ללבנים בביתי הספר בפורת' וורת'. כמה שנים לאחר מכן עקב התגברות המחאות הוחלף הדגל של הבית ספר והכינוי של התלמידים השתנה לשודדים (Raiders) ו 24 שנים לאחר מכן נבחר נשיא שחור. בדרך לסי-וורלד חיפשתי תחנה מוזיקה ונפלתי על תוכנית של שיחות עם מאזינים. השדרן סיפר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חוזה שעד 2050 הלבנים "הלא היספנים" כבר לא יהיו הרוב באמריקה. שמחתי. החראות הללו אחראים לרוב הבעיות הכלכליות של העולם.

הפעם היחידה בחיי שמחאתי כפיים וקפצתי בהתלהבות בקולנוע היה שראיתי את רוקי 4.
זה קרה ברגע שרוקי מצליח להכניע את איוון דראגו האיום ונוקם בו על מות חברו אפולו קריד. יחד איתי קפץ כל האולם ואנשים החלו לתת "הי פייב" אחד לשני ולצעוק "USA, USA" בעוד על המסך רוקי עוטף את עצמו בדגל ארצות הברית. אמריקה ניצחה את הדוב הרוסי המאיים. למרות שאף פעם לא חשבתי שהרומן של אמריקה עם הדגל הוא פשיסטי כמו שאמר לי פעם בחור גרמני שעבדתי אתו אבל לעיתים זה כן היה נראה טיפה ילדותי ואפילו מתלהם.
כל יום שלילי בקיץ בוושינגטון הבירה מול האנדרטה המרשימה לזכר קרב המפורסם באיוו ג'ימה יש את המופע הכי מדהים שראיתי בחיי. במשך שעה שלמה חיילי מרינס אמריקאים עושים תרגילי סדר בדיוק רובוטי מלווים בתזמורת ענקית. הפעם התרגשתי מאד ובלב הייתה בי קנאה ביכולת להיות גאה במדינה שלך בלי ציניות ובלי צורך להסביר שזה שאתה מניף את הדגל לא אומר שאתה בעד הממשלה המכהנת. הדגלים מסביב, דרך אגב, היו בחצי התורן בעקבות הטבח הנורא באולם הקולנוע בקולורדו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
עמוד דום!

אחד המשפטים הכי מצחיקים בסרט "מפלצות נגד חייזרים" מכיל בתוכו אמת מאד עגומה. "עוד פעם נחת עב"מ באמריקה, המדינה היחידה שעב"מים בוחרים לנחות בה", אומר כתב חדשות שמאחוריו עומד רובוט ענק עם עין כחולה. אז בשיא המלחמה הקרה, זה היה לי ברור שאמריקה היא לא רק מרכז העולם אלא גם תמיד צודקת. הגודל, העוצמה, השיטה, ההצלחה והוליווד שטפו את מוחי הצעיר ולא אפשרו לי לראות גם צדדים אחרים שהפעם בלטו לי יותר.
את כמויות הזבל העצומות שנערמות בסמוך למתקן בפארק אפקוט שרואים בו סרט על כמה חשוב לשמור על הסביבה. את עשרות הבתים עם שלט "מעוקל מהבנק" זכר לפשע הכלכלי שהוליד את משבר "הסאב-פריים" מתחת לאף של הממשלה. את השמות האינדיאנים של הרים, נהרות ושבילים עדות לטיהור האתני שבוצע במאה התשע-עשרה במי שקיבלו בזרועות פתוחות את המתיישבים הראשונים. ואת $100 ששילמנו עבור ביקור אצל רופא משפחה ורכישת אנטיביוטיקה כי האישה פצעה את הרגל שהביטוח שלי יחזיר אבל לעשרות מיליוני אמריקאים לא, כי להם פשוט אין ביטוח.

הליכה לנושאת המטוסים אינטרפיד בחלק המערבי של מנהטן הייתה אחד הדברים הכי מפחידים שעשיתי בחיי. יחד איתי הלכו אז אבי שבכיס חולצתו $3000, אמי ושני אחי בני ה 11 ו 6. ניו יורק אז הייתה בדרך למטה עם ממוצע של 1500 רציחות בשנה שהשיא הגיע שש שנים אחרי זה עם 2245 רציחות. עקפנו מצפון את טיימס סקוור שהייתה ביב שופכין של חנויות סקס והלכנו דרך שכונה שגם ביום לא מומלץ היה להיכנס אליה.
נריץ את מכונת הזמן קדימה ובניו יורק היו בשנה שעברה 500 רציחות, טיימס סקוור מופצצת בתיירים מהסוג הלא חרמן והשכונה שהלכנו בה אז היא להיט נדל"ני רוחשת במסעדות וסנטרל פארק זו פנינה.
הרבה הסברים יש לשינוי המדהים שעשה התפוח הגדול. מהשיפור במצב הכלכלי בשנות ה-90, היד החזקה של ג'וליאני או לפי מה שטוענים מחברי הספר "פריקונומיקס" חוק ההפלות שעבר בשנת 1973. אני לא חששתי לעשות את אותה הליכה עם משפחתי והרגשתי לפעמים יותר בטוח אפילו מבישראל. רק צריך לזכור שהנתונים היבשים מראים כי עדיין מתבצעים בניו-יורק פי ארבע פשעים מישראל ושלא לדבר על מקומות אחרים כמו פלינט מישיגן שלוד זאת עיירת נופש ציורית לידה.

במהלך סיור על רכב אמפיבי בבוסטון הצביע המדריך על אחד הבתים ואמר שהוא מ 1703. כל האמריקאים שהיו ברכב הוציאו את ה"וואו" הכי מרשים ששמעתי במהלך אותו סיור. מסכנים האמריקאים אין להם סיכוי להתחרות בתחום ההיסטוריה מול רוב העולם. ב 1703 העם שלנו כבר צבר פז"מ לא קטן והספיק לא מעט. כדי לכפר על החיסרון הזה משתמשים בגודל ולכן לא מעט פעמים תשמעו משפטים כמו "זה הסכר השני בגודלו ממזרח למיססיסיפי" או משהו בסגנות. אולי בגלל זה יש להם בעיה עם מפלי הניאגרה בקנדה הם הרבה יותר טובים.

בקרב מכות לערס הישראלי אין סיכוי מול הערס האמריקאי. ערס זה ערס לא משנה איפה אתה בעולם. כמו שנכתב בשיר המפורסם "אותו חיתוך דיבור מה יש לומר" אבל ההבדל המרכזי הוא בנימוס היום יומי.  הערס האמריקאי לא השתנה. הוא עדיין אומר סליחה, מחזיק את הדלת ולא חותך בתור. אך מה שהשתנה זה התור. לא מעט מקומות אימצו את שיטת ה"אקספרס", שלם יותר ועקוף את התור. אם זה בבדיקות הביטחוניות או בתורים הארוכים בפארק המים "רטוב ופרוע" בכל מקום יש שני תורים. שני מעמדות. יש שיגידו שזה דבר טבעי לשיטה הקפיטליסטית ויש שיגידו שלפחות פעם בתור כולם היו שווים. אבל כמו שטארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי הירקן התוניסאי שהצית את עצמו החל את המהפכה בעולם הערבי יכול להיות שהמהפכה הבאה באמריקה תתחיל במקום שהכי פחות מצפים לה, בתור. שערס אמריקאי יתעצבן ויחליט להתנהג כמו ערס ישראלי.

על השלט היה כתוב "מגלשת מים מבטון הארוכה ביותר בעולם". אני חושב שזה היה איפשהו במדינת טנסי אבל גם אחרי שעות רבות של חיפושים באינטרנט לא הצלחתי לאתר את המיקום המדויק. בטון בניגוד לפלסטיק הוא לא סלחני ואחרי שעתיים אינטנסיביות חזרתי לחדר במוטל זב דם ועם כמות מכובדת של מכות יבשות שגרמו לכך שמחרת נראיתי כמו ילד מוכה. מכל המקומות שהייתי, מכל החוויות שעברתי הטירוף של אותה מגלשת מים הוא הזכרון הכי חזק שיש לי מאותו טיול. בדומה הבן שלי, אחרי 33 יום 1800 מייל ואין סוף פעילויות, לא מפסיק לדבר על המיני גולף ששיחקנו הכניסה לטרומנסבורג, עיירה קטנה באיזור אגמי האצבעות שבניו-יורק. כמו ארי פולמן בסרט "ואלס עם באשיר" גם אני לא מבין למה יש דברים שזוכרים ולמה יש דברים שלא אבל המסקנה שלי מהמקרה שלי ושל בני היא אחת. פעם הבאה שנטייל במדינה הקסומה, מיוחדת, ענקית, מפחידה ומשתנה דווקא ננסה לסטות משבילי התיירים ונחפש את אמריקה שלא רשומה במדריכי הטיולים. שם כנראה נמצא את הזיכרונות הכי טובים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
רפטינג ב Letchworth State Park

 


כתמיד אם אתם רוצים לתמוך בבלוג בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. אפשר גם לעשות Share לכתבה עם החברים שלכם וכך לעזור לי להגיע ליותר אנשים. תודה מראש!


 

מה שהיה הוא מה שיהיה?

הכתבה פורסמה (לאחר שינויים ועריכה) בגיליון ינואר 2016 של המגזין בלייזר.
יש להם גם אתר מעולה ששווה ביקור – http://www.blazermagazine.co.il

לפני כמעט שלושים שנה, בעשרים ושישי בדצמבר 1986, פרסמו העיתונאים איתי חסיד, חנן קריסטל ואילן כפיר בעיתון "חדשות" ז"ל, תחזית שלפיה כעבור עשור יהיה אהוד ברק (אז אלוף פיקוד מרכז) מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והוא יתמודד מול בנימין נתניהו (אז שגריר ישראל באו"ם) שיהיה ראש מפלגת הליכוד. אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני שלושת העיתונאים הללו במיוחד כשמשווים את הדיוק של התחזית הזאת לסקרים שמתבצעים לפני כל מערכת בחירות. האם יש מישהו כיום שמסוגל לחזות את מצב הפוליטיקה הישראלית בעוד שנה? שלא לדבר על עוד עשור?
פול התמנון נולד, יותר נכון בקע, בינואר 2008 ובילה את רוב חייו ב "מרכז חיי הים" שבאוברהאוזן, גרמניה עד שמת מוות טבעי במהלך השינה בעשרים ושישי לאוקטובר 2010. אין כמעט אוהד כדורגל אחד בעולם שלא שמע על פול התמנון שהתפרסם כשהצליח לחזות בהצלחה תוצאות של 12 מתוך 14 משחקי כדורגל ששוחקו ביורו 2008 ובמונדיאל 2010 (13 מתוכם של נבחרת גרמניה). האם קיים כיום מומחה לכדורגל גרמני שמסוגל להגיע לאותם אחוזי הצלחה כמו פול?
בכל עיתון, מהדורת חדשות או אתר אינטרנט טכנולוגי הופיעה בעשרים ואחד באוקטובר 2015 כתבה שעסקה בסרט "בחזרה לעתיד 2". למי שלא ראה את הטרילוגיה הנפלאה של סרטי "בחזרה לעתיד", נספר שגיבורי הסרט נוסעים מההווה (שנת 1985) שלושים שנה קדימה לתאריך העשרים ואחד באוקטובר 2015. העיסוק של כל הכתבות היה האם התחזיות שהופיעו בסרט לגבי איך יראו חיינו אכן התגשמו. חלק התחזיות לא התגשמו כמו מכוניות מעופפות, טבליות פיצה למיקרוגל או בגדים שמיבשים את עצמם אבל חלק כן כמו שימוש נפוץ ברחפנים, שיחות וידיאו או קונסולות משחקים שמזהות תנועת ידיים. כמה אנשים מסוגלים לחזות כיום באיזו טכנולוגיה נשתמש בעוד שלושים שנה?

אחוזי הצלחה של שקיל אוניל מקו העונשין

כמעט כל הזמן, אנחנו מנסים לחזות את העתיד אם לבד או בעזרת אחרים. אנחנו צופים בדני רופ כדי לדעת האם נוכל לטייל בסוף השבוע, אנחנו מהנהנים בראש כאילו אנחנו מבינים כאשר יועץ ההשקעות בבנק מסביר לנו על הקשר בין תחזית הצמיחה באירופה לאג"ח ארוך הטווח של מדינת ישראל וגם ממלאים מדי פעם כמה טורים בטוטו כי יש לנו הרגשה שהפעם מכבי/הפועל/בית"ר (מחק את המיותרת) תנצח. הסיבה העיקרית שאנחנו מאמינים לתחזיות העצמאיות שלנו או של אנשים אחרים נובעת בעיקר מהניסיון והצלחות עבר. אם קרן נאמנות מסוימת הצליחה בחמש השנים האחרונות להשיג תשואה יותר גבוהה מכל קרנות הנאמנות בסקטור שלה, סביר להניח שנגיע למסקנה שכדאי להעביר אליה את כספנו. אם באתר TripAdvisor מלון מסוים מקבל ציון גבוה מגולשים, באופן עקבי ולאורך שנים כנראה שנחשוב שלינה בו תענה על הציפיות שלנו. ובכיוון ההפוך זה מאד הגיוני שאם פרשני ספורט או פרשנים פוליטיים, לא יצליחו לחזות את תוצאות משחקים או בחירות בצורה טובה הם יודחו מתפקידם ויוחלפו. במקרה הזה, זה לא המצב.
פיליפ טטלוק הוא פרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה. פיליפ ערך מחקר בהשתתפות 300 מומחים פוליטיים וביקש מהם לבצע תחזיות לגבי עשרות מדינות ברחבי העולם. השאלות ששאל אותם היו לדוגמה: במדינה דמוקרטית (למשל צרפת) האם אנחנו צריכים לצפות כי לאחר הבחירות הבאות, מפלגת הרוב הנוכחית תישאר בשלטון, תגדיל את כוחה או תעבור לספסלי האופוזיציה? במדינה לא דמוקרטית (למשל סוריה) האם אנחנו צריכים לצפות לשינוי באופי הבסיסי של המשטר הפוליטי בחמש השנים הבאות? בעשור הקרוב? ואם כן, באיזה כיוון? ואיזו השפעה? המומחים ענו על שאלות בתחומי התמחותם, וחוץ מזה הם גם התבקשו לדרג את האמון שלהם בתחזיות שלהם. 300 המומחים יצרו מאגר של 80,000 תחזיות במשך 20 שנה וכשפיליפ בחן את נכונות התחזיות הוא מצא כי הם היו טיפה יותר טובים מאסטרטגית ניחוש אקראית לחלוטין אבל טיפה יותר גרועים מהקורא הממוצע של העיתון בו הופיעו מדי פעם התחזיות שלהם. הרשימה השמית של המומחים לא נחשפה לקהל הרחב כי שמירה על אנונימיות היא אחת הסיבות שגרמו לאותם מומחים להשתתף במחקר, אך אותו פרופסור סיפר באחד הרעיונות שחלקם מאד מפורסמים וידועים לקהל הרחב.  מחקר דומה בתחום יעוץ ההשקעות, בדק ששת אלפי תחזיות בתחום שוק המניות לאורך מספר שנים וגילה ששיעור הדיוק של המומחים היה 47.4 אחוז. למי שמתקשה בחשבון זה פחות מחצי! כל ילד עם מטבע מאוזן היה עושה יותר טוב, וגם לא לוקח דמי ניהול.
יש כמה סיבות שנותני תחזיות מקצועיים כמו פרשנים פוליטיים, פרשני ספורט, יועצי השקעות או חזאים לא נענשים על תחזיות לא נכונות. הראשונה היא שאין רישום היסטורי על ההצלחות והכישלונות כמו שיש לשחקני כדורסל עם אחוזי הקליעה. אם כל פעם שמומחה לשוק ההון היה מתראיין בטלוויזיה היה בתחתית המסך אחוזי ההצלחה שלו בעבר, אנשים היו מתייחסים שונה לדבריו.
השנייה שאנחנו מאוהבים בהצלחות אדירות כמו של שלושת עיתונאי "חדשות", פול התמנון או כל מי שחזה את המשבר ב 2008 אבל מצד שני מאפשרים למומחים לתת תחזיות אמורפיות כמו מכבי תנצח, תעשה תיקו או תפסיד. השלישית, והכי חשובה, כי יש דרישה אדירה לתחזיות העתיד, יש אפילו גיבורי על שזה הכוח המיוחד שלהם. ולכן גם ענפים כמו אסטרולוגיה, נומרולוגיה או אנשי דת שיודעים מתי העולם הולך להסתיים לא נעלמו מחיינו.
אז כל הנתונים ההיסטוריים מראים שאנחנו בני האדם הרבה פחות טובים בניבוי העתיד מאשר אנחנו חושבים, אז האם יש משהו שיכול לעזור לנו, משהו עם פחות רגש שלא בטוח בעצמו ולא צריך לפעמים ללכת לשירותים.

מה יקרה לנשיא האמריקאי שיבחר בשנת 2020?

שם נשיא שנת בחירות מפלגה נפצע / נורה / מת
ג'ורג וושינגטון 1789, 1792 ללא שיוך לא
ג'ון אדמס 1796 פדרליסטי לא
תומאס ג'פרסון 1800,1804 דמוקרטי רפובליקני לא
ג'יימס מדיסון 1808,1812 דמוקרטי רפובליקני לא
ג'יימס מונרו 1816,1820 דמוקרטי רפובליקני לא
ג'ון קווינסי אדמס 1824 דמוקרטי רפובליקני לא
אנדרו ג'קסון 1828,1832 דמוקרטי לא
מרטין ואן ביורן 1836 דמוקרטי לא
ויליאם הנרי הריסון 1840 ויגי מת ממחלה
ג'ון טיילר ויגי לא
ג'יימס פולק 1844 דמוקרטי לא
זאכרי טיילור 1848 ויגי מת ממחלה
מילרד פילמור ויגי לא
פרנקלין פירס 1852 דמוקרטי לא
ג'יימס ביוקנן 1856 דמוקרטי לא
אברהם לינקולן 1860, 1864 דמוקרטי נרצח
אנדרו ג'ונסון דמוקרטי לא
יוליסס סימפסון גרנט 1868, 1872 רפובליקני לא
רתרפורד הייז 1876 רפובליקני לא
ג'יימס גרפילד 1880 רפובליקני נרצח
צ'סטר ארתור רפובליקני לא
גרובר קליבלנד 1884 דמוקרטי לא
בנג'מין הריסון 1888 רפובליקני לא
גרובר קליבלנד 1892 דמוקרטי לא
ויליאם מקינלי 1896, 1900 רפובליקני נרצח
תאודור רוזוולט 1904 רפובליקני לא
ויליאם האוורד טאפט 1908 רפובליקני לא
וודרו וילסון 1912,1916 דמוקרטי לא
וורן הרדינג 1920 רפובליקני מת ממחלה
קלווין קולידג' 1924 רפובליקני לא
הרברט הובר 1928 רפובליקני לא
פרנקלין דלאנו רוזוולט 1932, 1936, 1940, 1944 דמוקרטי מת ממחלה
הארי טרומן 1948 דמוקרטי לא
דווייט אייזנהאואר 1952, 1956 רפובליקני לא
ג'ון פיצג'רלד קנדי 1960 דמוקרטי נרצח
לינדון ג'ונסון 1964 דמוקרטי לא
ריצ'רד ניקסון 1968, 1972 רפובליקני התפטר
ג'רלד פורד רפובליקני לא
ג'ימי קרטר 1976 דמוקרטי לא
רונלד רייגן 1980, 1984 רפובליקני נורה (נשאר בחיים)
ג'ורג' הרברט ווקר בוש 1988 רפובליקני לא
ביל קלינטון 1992, 1996 דמוקרטי לא
ג'ורג' ווקר בוש 2000, 2004 רפובליקני ניצל מניסיון התנקשות בגאורגיה
ברק אובמה 2008, 2012 דמוקרטי לא

הטבלה מעל מכילה רשימה של כל הנשיאים האמריקאים. רובם סיימו את הכהונה שלהם, מי בהצלחה יתרה ומי בכישלון גמור אבל יש כאלו שלא סיימו את הכהונה שלהם או כמעט לא סיימו את אותה. השאלה היא האם יש פה איזו שהיא חוקיות? במבט ראשון נראה שלא, עד ששמים לב לתבנית מעניינת. משנת 1840 כל נשיא שנבחר בשנה שמתחלקת ב 20 או שמת ממחלה או שנרצח או שנחלץ בנס מניסיון התנקשות. האגדה מספרת שזה בגלל קללה שהטיל שאמאן אינדיאני בשם טנסקואטאוה על ויליאם הנרי הריסון שנבחר בשנת 1940, מכיוון שהנ"ל ניצח את השבט שלו בקרב טיפקאנו. אפשר לצחוק, לדחות וללגלג על השערה כזאת אבל אי אפשר להכחיש שיש פה חוקיות. זה שאנחנו לא מבינים אותה לא אומר שזה לא נכון.
כבר בגיל צעיר אנחנו יודעים שאם זורקים משהו באוויר, חוץ מבלון הליום או דוגמנית על רזה, הוא נופל בחזרה לאדמה. יותר מאוחר ביסודי אנחנו לומדים שזה נקרא חוק המשיכה ובתיכון אפילו יודעים להשתמש בנוסחאות מתמטיות שמתארות בדיוק כמה זמן לוקח לגוף ליפול מגובה מסוים. אבל עם יד הלב, כמה מאתנו מבינים למה קיים כוח המשיכה? למה שני גופים עם מסה מושכים זה את זה? רובנו פשוט מקבלים את זה כמובן מאליו, כחוק של הטבע. אז אולי יש חוק של הטבע שאומר שנשיא אמריקאי שנבחר בשנה שמתחלקת ב 20 או ימות ממחלה, ירצח או שינסו להתנקש בחייו. דרך אגב הנשיא זאכרי טיילור שנבחר ב 1848 ונפטר, למרות ש 1848 לא מתחלק ב 20, היה קשר לקרב טיפקאנו ולכן הקללה השפיעה גם עליו. אין על שאמאנים אינדיאנים!
הדרך שגילינו ביחד את החוקיות הזאת היא שליד כל נשיא נרשמו כמה פרמטרים: שנת בחירה, שיוך מפלגתי ומה קרה לו במהלך כהונתו. גם ראינו ביחד שאין שום מתאם (קורלציה) בין השיוך המפלגתי של הנשיא לבין גורלו. אולי אם היינו מוסיפים עוד פרמטרים כמו דת, מצב משפחתי, נטייה מינית, גובה, השכלה היינו מגלים חוקיות נוספת. זה כמובן נהיה מאד מסובך להשתמש בשיטה הזאת כאשר יש אלפי דוגמאות ומאות פרמטרים כי אנחנו כבני האדם לא מסוגלים לנתח כמות כזאת של מידע. אבל יש מישהו שכן ואתם בטח יכולים לנחש מי זה.

אם אהבת את זה, אולי תאהב גם את זה

אחד הדברים שסוכנויות הסיוע של האו"ם היו מאד רוצות לדעת הוא היכן עלול להתרחש האסון ההומניטרי הבא. זה דבר ראשון יאפשר להם לנסות ולמנוע אותו ודבר שני להתכונן מראש לשגר לשם סיוע. השאלה הגדולה היא האם דבר כזה הוא בכלל אפשרי?
ארגון הבריאות העולמית מעריך שבממוצע תשעים אלף איש מתים כל שנה ממחלת הכולרה. זאת מחלה מדבקת, שיכולה להגיע למימדים של מגפה, ומופצת על ידי חיידק שפוגע במערכת העיכול וגורם לאיבוד מהיר של נוזלים. בארצות מפותחות מבחינה סניטארית התפרצות של מגפת הכולרה זה אירוע נדיר לעומת המצב בעולם השלישי, שהוא מוקד ההתעניינות של שסוכנויות הסיוע של האו"ם, ולפני כמה שנים הן קיבלו "טיפ" אדיר היכן עלולה לפרוץ המגפה הבאה.
את ה"טיפ" סיפקה מדענית ישראלית בשם ד"ר קירה רדינסקי. במסגרת עבודת הדוקטורט היא פיתחה מערכת לניבוי אירועים על סמך ניתוח סמנטי של ארכיוני חדשות מניו יורק טיימס משנת 1851 ומאגרי מידע נוספים. אם נשתמש בדוגמא של נשיאי ארצות הברית, המערכת דבר ראשון יצרה רשימה של כל השנים והמקומות בהן התפרצה מגפת כולרה וכל המקומות והשנים שבהן היא לא התפרצה, יחד עם רשימת פרמטרים לכל נתון ברשימה. לאחר מכן המערכת ניסתה למצוא חוקיות, איזה דפוס משותף, סיבה לשאלה למה במקום מסוים החלה מגפת כולרה ובמקום מסוים לא. התשובה הייתה שהיהודים אשמים. סתם, למרות שלרגע האמנתם. המערכת גילתה שבמקום שיש בצורת במשך שנתיים ואחרי זה שיטפונות, כעבור שבועיים יש סיכוי טוב שתפרוץ מחלת הכולרה. כשחושבים על הקשר שנמצא אפשר לנסות להבין גם למה. אם יש שנתיים בצורת, במיוחד במקומות לא מפותחים, אזי המון חיות וגם אנשים מתים והגופות שלהם מפוזרות בשטח, אחרי זה שיש שיטפון ואין מערכות ניקוז טובות הגופות צפות ויש ריכוזים גדולים של מים לא טהורים וזאת קרקע טובה להתפתחות מחלת הכולרה. הפתרון של או"ם לסיטואציה כזאת היא די פשוטה,  לשלוח מראש למקום כזה מים נקיים. אבל את הקשר הזה כל המומחים הגדולים לא ראו כי אף אחד מהם לא מסוגל לנתח כזאת כמות של נתונים ולמצוא קשרים אבל מחשב כן.
אחד השימושים הכי נפוצים ולוהטים כיום בשוק העסקי למערכת מהסוג הזה הוא שיפור מכירות. נניח שיש לכם סוכנות רכב והשגתם רשימה של מאה אלף  בעלי רישיונות הנהיגה באזור שלכם. למי תתקשרו קודם כדי להזמינו לאירוע מכירות מיוחד שאתם עושים? אם יש לכם רשימה של ההצלחות עבר (לקוחות שהגיעו לסוכנות וקנו רכב) ושל כישלונות עבר (לקוחות שהגיעו לסוכנות ולא קנו רכב) ועל כל לקוח ועסקה יש לכם נתונים כמו האם ללקוח כבר יש רכב, האם הוא נשוי וכדומה, המערכת יכולה לבחון את הרשימה ולמצוא דפוס, חוקיות. לדוגמא: לקוח שיש ברשותו רכב מעל חמש שנים, נשוי, ונוצרי יש סיכוי יותר טוב שיקנה מאשר שאר הלקוחות. זה מאפשר לכם לחפש ברשימה של מאה אלף לקוחות פוטנציאלים את מי שהכי דומה לפרופיל הנ"ל ולהרים אליו טלפון עם הצעה מפתה. יש כיום כמה חברות ישראליות שמספקות סוג כזה של פתרון שאחת מהן היא SalesPredict שבנתניה. נסו לנחש מי הקימה אותה? אם אמרתם ד"ר קירה רדינסקי אז צדקתם. (מאז פרסום הכתבה נמכרה חברת SalesPredict לחברת eBay).
האמת שאנחנו מוקפים במערכות מהסוג הזה. מערכת המלצות קניה שיש באמזון מנסה לחזות על פי התנהגות העבר שלך כלקוח מה עוד תרצה לקנות. באתר פנדורה "שוברים" כל שיר ל 450 מאפיינים מוזיקליים וכך יכולים להמליץ לך על שירים אחרים שתאהב על פי מה שהאזנת בעבר. ולפי מחקר שנעשה האנשים שמרוויחים הכי הרבה באתרי הימורי ספורט כמו FanDuel הם אנשים שפתחו מערכות שמנתחות ביצועים של ספורטאים. בגלל שככל שיש יותר נתונים מערכות מהסוג הזה עובדות יותר טוב, קמו לצידן חברות נוספות שעושות עסקים טובים מאיסוף ומכירת אינפורמציה מכל סוג שהוא. לדוגמא עם יש לכם רשימה של לקוחות, הייתם רוצים לדעת על כל אחד איפה הוא עובד, מה התפקיד לו בחברה, כמה הוא פעיל ברשתות החברתיות, מה תחומיי העניין שלו או מה רמת ההכנסה. את כל האינפורמציה הזאת אפשר לקנות בלא מעט כסף.
אז עכשיו בואו נחזור מאיפה שהתחלנו. השנה היא 2026, בלייזר חוגגים את גיליון מספר 300 ואחרי משבר נוסף הבחירות מוקדמות. האם אתם יכולים לנחש מי יהיו ראשי המפלגות שיתמודדו? סביר להניח שלא, אלא אם תאספו נתונים על כל מערכות הבחירות, המפלגות, המתמודדים וחברי הכנסת מאז קום המדינה ותזינו אותם למערכת חיזוי עתיד על פי נתוני עבר. מעניין אם התשובה תהיה אורן חזן נגד אחמד טיבי.


להרחבה מומלץ להאזין לפרק The Folly of Prediction של הפודקאסט המעולה Freakonomics


כתמיד אם אתם רוצים לתמוך בבלוג בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. אפשר גם לעשות Share לכתבה עם החברים שלכם וכך לעזור לי להגיע ליותר אנשים. תודה מראש!