אנחנו על השחור [אבירם ברקאי]

קפצתי עם נדב לחנות הספרים השכונתית כי הוא קיבל שובר מתנה לכבוד יום ההולדת שלו. די מהר מצא הילד שלושה ספרים חדשים מהסדרות "נייט הגדול" ו "קפטן תחתונים" שהוא כה אוהב ובגלל שהיה מבצע של ספר שני ב 80% הנחה, הוא ניגש אלי ואמר "יאללה אבא, בחר איזה ספר שאתה רוצה, על חשבוני!".
אני לא אוהב להיכנס לחנות ספרים מבלי לדעת מראש איזה ספר אני רוצה מכיוון שיש כל כך הרבה ספרים מעניינים, ואני מיד נתקל בפרדוקס הבחירה (שיתוק שנגרם מעודף אפשרויות). למזלי כמה ימים לפני הביקור בחנות הספרים ראיתי בדף הפייסבוק של ה"משטח" פוסט על ספר חדש של אבירם ברקאי שנקרא "אנחנו על השחור" – סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל.
הייתי בן 13 כשהחל מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) אבל למרות זאת אני כמעט ולא יודע כלום על מהלכי המלחמה הזאת (בניגוד לידע שיש לי על מלחמת יום הכיפורים וששת הימים). אז הוספתי את הספר לערימה של הילד, הודיתי לו על המחווה ולפני שהתחלתי לקרוא אותו עשיתי לי רשימה של עשרה דברים שאני זוכר מאותה מלחמה (לא לפי סדר כרונולוגי).

1. נסיעה באופניים מבית הספר ביום הראשון למלחמה תוך כדי האזנה בטרנזיסטור להודעת דובר צה"ל שכוחות צה"ל נכנסו ללבנון.
2. שיירות של מובילי טנקים ונגמ"שים שנעים להם בכביש חיפה – עכו.
3. הפחד הגדול כאשר דובר צבא סוריה מודיע שבקרבות הופלו עשרות מטוסי חיל האוויר הישראלי והתדהמה והשמחה כשהתבררה התוצאה חסרת התקדים של 82-0 לטובתנו.
4. נסיעה לתחנה המרכזית בעכו ביום שישי של המלחמה כדי לחלק אוכל לחיילים רק כדי לגלות שהתחנה ריקה מאדם.
5. צפייה כל יום בשעה 17:00 בתוכנית הטלוויזיה "שלום הגליל" (שנהפכה ברבות הימים ל"ערב חדש") שהקרינה דרישות שלום מחיילים ושקופיות עם רשימת הנופלים.
6. הדאגה לאבא של ילדה מהשכבה שנפצע במהלך הקרבות.
7. הטיול שעשינו מבית הספר למחנה כורדני (ששכן מעבר לכביש) כדי לראות את השלל הרב שנתפס אצל המחבלים במהלך המלחמה.
8. מונדיאל 1982 שהחל שבוע אחרי התחלת המלחמה, ובמיוחד את המשחק בו הבקיע פאולו רוסי שלושער בניצחון 2-3 של איטליה על ברזיל בשלב השני של הבתים.
9. הדיון בשיעור היסטוריה יום אחרי רצח אמיל גרינצווייג (פעיל "שלום עכשיו") על ידי יונה אברושמי, במהלך הפגנה שהתקיימה בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
10. ההלם מאסון צור הראשון (91 הרוגים) והשני (60 הרוגים).

מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להפסיק. הכתיבה קולחת ויש בה שילוב נכון בין הסיפורים האישיים לבין התיאור של מהלכי המלחמה כולל סקירה היסטורית. בתור שריונר (לשעבר), שבילה חודשיים ברצועת הביטחון בסוף שנת 1994, יכולתי לדמיין את עצמי נוסע בצירים ההררים בכיוון כביש ביירות דמשק מחפש טנקים וחוליות נ"ט סוריות. כשהגעתי לפלוגת המילואים שלי בתור מ"מ צעיר היו בה כמה חיילים ומפקדים אשר לחמו במלחמה ההיא. אחד מהם סיפר שהלקח המרכזי שלו הוא שברגע שהוא רואה מישהו עם מזוודה הוא יורה בו (כי ככה סחבו הסורים את טילי הסאגר) ואחר סיפר על החשיבות של עבודה מסודרת בקרב שריון מול שריון. אבל עד היום אני מכה על חטא שמעולם לא חקרתי אותם יותר לעומק על מה שעבר עליהם.
הדפים האחרונים של הספר מכילים את רשימת 56 חיילי ומפקדי חטיבה 500 המורחבת שנפלו במלחמה (יחד עם תאריך נפילתם). החטיבה כללה גדודי שריון, חי"ר והנדסה מהסדיר ומהמילואים. במהלך קריאת הספר, עיינתי מדי פעם ברשימה כדי להתאים אותה להשתלשלות העניינים ובסיום הקריאה שאלתי את עצמי את השאלה הבלתי נמנעת. האם לאור המצב לפני המלחמה, לאור מטרות המלחמה וגם לאור תוצאות המלחמה צדקה ישראל שיצאה למבצע הזה.
האמת שאני עדיין מתלבט וקצרה היריעה מכדי לפרט את מחשבותיי על התוכנית להמליך שליט נוצרי במדינה כל כך מפולגת כדי שיעשה אתנו שלום ועד לגירוש המוצלח של אש"ף לתוניסיה (ממנו הוא לא התאושש עד הסכמי אוסלו). לכן אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, לחקור טיפה על אותה התקופה, לנסות לראות האם אפשר להסיק מסקנות לגבי המצב היום וגם לקוות שלא תהיה מלחמת לבנון השלישית.

%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%a4%d7%a8

גרופי של הומור

לפני ארבע שנים הופיעו בישראל ארבעה קומיקאים אמריקאים במופע שנקרא "Comedy For Koby". ליוויתי אותם מאחורי הקלעים, צחקתי, הפקתי תובנות ולמזלי הרב הם לא עשו לי מה שבדרך כלל עושים לגרופי.

לכל סטנדאפיסט היה קושי מסוים בחייו ואחת הדרכים להתמודדות היא בעזרת הומור. חפשו כמה שתרצו אבל אין אף גבר לבן, פרוטסטנטי, שנולד למשפחה עשירה וחי בפרברים שעושה סטנד-אפ. אולי גם כי  "אתם מכירים את הקטע שנגמר הקוויאר במחלקה הראשונה?" או "אני לא מבין למה צריך לחכות לגיל 21 בשביל להשתמש בקרן הנאמנות" לא מדבר להרבה אנשים. רון פירסון (Ron Pearson) נולד למשפחה עם עוד שבעה אחים ואחיות והוא מופיע כלהטוטן מול קהל מאז שהוא בן חמש-עשרה. קיבי רוג'רס (Kivi Rogers) הוא בחור שחור שגדל בשכונת "פואבלו דל ריו" מקום לא פשוט בלוס אנג'לס. חוץ מזה הוא עבר שני גירושים והתקף לב אחד. קורי כהני (Cory Kahaney) היא יהודייה והייתה הרבה מאד שנים אם חד-הורית, ואבי ליברמן (Avi Liberman), שמארגן את המופע, הוא יהודי שקרוע בין ישראל לארצות הברית.

מג"ד בגולני נמצא בבית יותר מסטנדאפיסט אמריקאי. שטחה של ארצות הברית גדול פי 473 משטחה של מדינת ישראל. לסטנדאפיסטים אמריקאים זה אומר שהם נמצאים הרבה זמן בדרכים. לפני שנתיים בילה רון מאתיים חמישים ושלושה ימים מחוץ לבית. יש לו נקודות נוסע מתמיד כמו לג'ורג קלוני בסרט "תלוי באויר". לטייל ולהופיע בכל רחבי העולם זה נחמד כשאין לך משפחה, אבי ליברמן אפילו הופיע מול חיילי ארצות הברית בעירק ואפגניסטן. אבל החיים בדרכים יכולים גם להיות הרסניים. עבודה בלילה, אלכוהול, אוכל מטוגן, בני זוג לרגע ולפעמים גם סמים. בנקודה מסוימת הרוב רוצים להתיישב במקום אחד. הפתרון של קיבי הוא להופיע על אוניות תיירים שיוצאות מפלורידה לקריביים. קורי מלמדת יום בשבוע בבית ספר לקומדיה במנהטן מקום מגוריה. רון הצליח להוריד לשליש את מספר הימים שהוא רחוק מאשתו ושני ילדיו בשתי דרכים. הראשונה  קשורה להיותו  "מחמם קהל" באזור מגוריו בלוס אנג'לס. לפני כל מופע עם קהל בטלוויזיה מגיע מישהו שמלהיב את הקהל ורון הוא האיש בשביל זה, השליטה שלו בקהל מדהימה. הוא עשה זאת בתוכנית האירוח של ג'ורג לופז ובלא מעט תוכניות בערוץ של דיסני. השיטה השנייה היא להרוויח יותר כסף להופעה. בארץ היה לזה פעם שם גנאי של "הופעה מול ועדי עובדים" או "הופעה בחתונה" עד שהגיעו קובי פרץ וחבריו. בארצות הברית, גם בגלל שיש פחות ועדי עובדים, אולי בגלל שזאת בכל זאת מולדת הקפיטליזם וגם שבאנגלית כל דבר נשמע יותר טוב קוראים לזה "Corporate Gigs" הופעות מול תאגידים. רון כל כך טוב בזה עד שהיה מועמד לתואר "קומיקאי התאגידי של השנה".

ישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים אבל מדהימה לתיירים. כל אחד מוצא פה משהו שמתאים לו. רון הוא נוצרי שחזר בתשובה, אלא שהנוצרים קוראים לזה כמו שם של תוכנית ריאליטי "נולד מחדש". שבוע שלם הוא הסתובב עם הברית החדשה וחיפש איפה ישו טייל בירושלים שזה יותר בטוח מלחפש איפה משה התברבר בסיני. קורי הביאה את בעלה ובנה למה שהיא הגדירה כמסע התגלית שלה בארץ אבות אבותיה ומאד התרשמה משבוע הגאווה בישראל. קיבי לא הפסיק להתלהב משינויים הגדולים שחלו בישראל מאז ביקר פה בפעם האחרונה לפני שלוש-עשרה שנה. אבי מגיע לפה כל חצי שנה כך ששום דבר כבר לא מפתיע אותו.

הומור זה מדע מדויק. הסט של רון די קבוע, אבל כדי להכניס טיפה שינויים רלוונטיים לישראל הוא ביקש מאבי כמה מילים בעברית שיוכל לשלב במופע. בשלב מסוים בהופעה רון מבקש מתנדבים מהקהל לעזור לו בקטע רכיבה עם חד אופן. הוא מעלה שני גברים לאחר שמוודא שאינם סובלים מבעיות גב, אחריהם הוא גם מבקש מתנדבת מהמין הנשי. הוא עושה זאת ע"י שליפת פתק מהכיס, מספר שזה פתק שאבי נתן לו ואומר בהיסוס "האם יש פה מישהי שהיא לא", עוצר, נושם, מתאמץ באופן הפגנתי, מחליף לעברית ואומר במבטא אמריקאי "שומר נגיעה?". הקהל משתולל מצחוק. "מקווה שהשכנים לא ידעו", ממשיך והקהל נחנק. "יש לי פה עוד משהו שאבי אמר לי", הוא שוב עוצר, שוב מתלבט ואומר "החרדים הם נטל על החברה".
לצופה מהצד הקטע הזה נראה ספונטני לחלוטין כמו הניסיונות הכושלים של רון לבצע את הפעלולים בפעם הראשונה. אבל הדיון שנערך בין ארבעת הסטנדאפיסטים מאחורי הקלעים על איך בדיוק יש להגיד את המשפט, להחזיק את הנייר ולהוסיף את המשפט על החרדים היה כאילו הם תכננו לשגר טיל למאדים.

_dsc0372
תכנון המופע של אבי

הרבה דברים טובים בישראל התחילו מאסון. גם המופע הזה. בשמיני למאי 2001 נרצחו קובי מנדל בן השלוש עשרה יחד עם חברו יוסף אישרן בן הארבע עשרה בידי טרוריסטים פלסטינים ליד ביתם בתקוע. ההורים של קובי, סת' ושרי שעלו מארה"ב לישראל בשנת 1996, החליטו שהדרך הכי טובה לכבד את זכרו של קובי היא להקים קרן שתעזור לילדים שקרוביהם נפגעו בפעולות טרור. הקרן מפעילה תכניות רבות ומגוונות שאחת מהן הוא מחנה קיץ שבו הילדים יכולים להיות שוב "פשוט ילדים", להביע את הרגשות שלהם בסביבה תומכת ומבינה ולמצוא חברים. אלפי ילדים כבר השתתפו בהצלחה מרובה בתוכניות הללו שהיום התרחבו גם לכלול ילדים שקרוביהם נפגעו בתאונות דרכים.
ב 2008 חבר אבי לקרן ע"ש קובי מנדל וסיבוב ההופעות הזה, שהחל כבר ב 2003, קיבל את השם "Comedy For Koby", קומדיה לקובי. פעם בחצי שנה, בתחילת יוני ובתחילת דצמבר מביא לארץ אבי שלושה סטנדאפיסטים בתמהיל מגוון ככל האפשר. הפעם הם הופיעו שמונה פעמים. במודיעין, תל אביב, ירושלים, אלון שבות, רעננה ובית שמש. הרווחים מההופעות נתרמים לקרן. ככה מנצחים את הטרור.

אם תקלל לא בטוח שתגיע רחוק. יש שלושה פרמטרים שבעזרתם אפשר לקטלג סטנדאפיסט: סוג החומר, צורת ההגשה והשימוש בגסויות. אם ניקח לדוגמא את ג'רי סיינפלד האגדי אז הוא לא משתמש בכלל בשפה גסה ומגיש את החומר שלו שעוסק בעיקר בחיי היום יום בצורת סיפורים. לעומתו לואיס בלק משתמש במילה Fuck לפחות פעם בשלושים שניות וצועק את הדעות שלו על המצב באמריקה כמו איש נרגן ועצבני. קיבי דומה יותר לביל. צורת ההגשה של רון היא מאד פיזית. אבי הוא הסתכלותי כמו סיינפלד ולקורי יש המון חומר על מה זה אומר להיות יהודייה. כולם מסכימים שאם סטנדאפיסט מסוגל להופיע גם נקי וידידותי למשפחות, זה מאפשר הרבה יותר הזדמנויות לעבוד.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בגוש עציון בלי מדים ונשק. הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים וכמה קילומטרים דרומית למקום ההופעה זרקו על הסיור שלי שני מטעני צינור. ההופעה נערכת באולם שמחות ליד ישיבת הר עציון באלון שבות. לא רחוק משם קבור קובי מנדל. מול במה קטנה מסודרים כ 200 כסאות פלסטיק ובמטבח הצמוד מתיישבים ומתארגנים להם ארבעת הסטנדאפיסטים בזמן שהקהל ממלא את האולם.
ישנה מסורת במסע שבסוף כל הופעה מעלה אבי את הסטנדאפיסטים לבמה גם כדי להודות להם וגם לקטע של שאלות ותשובות. העובדה שזאת הפעם הראשונה של קורי בישראל גורמת לכך שכמעט תמיד היא נשאלת "מה דעתך על ישראל?". הפעם קורי מספרת משהו על חומוס. השואלת לא מרפה. "מה באמת דעתך על ישראל?". קורי משירה מבט לשואלת ואומרת "תראי, אני מהאפר-איסט סייד של מנהטן, לא רק שיש מסביבי המון יהודים, גם הבניין שאני גרה בו שייך ומנוהל ע"י ישראלים. אני מרגישה כמו בבית". המופע נגמר והקהל מקיף את רון, קיבי, אבי וקורי. מודה, שואל, מצטלם ומחבק. עם כל הכבוד לאברהם פריד שיופיע שלושה ימים אחרי זה בגוש לא הרבה אומנים בקליבר הזה מגיעים לפה. חבל כי יש פה קהל טוב.

רוב רובו של הקהל בהופעות הוא אנגלו-סקסי דתי. אמריקאים, קנדים, אנגלים ואוסטרלים. מעט צברים אפילו יותר מעט חילונים. סת', אביו של קובי, פותח כל הופעה באותה צורה. מודה לספונסרים, מבקש תרומה לקרן ומסיים באותה מסורת של סיפור בדיחה. את הבדיחה הזאת נתן לו אבי בערב הראשון במודיעין.

'עיתונאי מסתובב בתל אביב.
הוא עוצר תייר מרוסיה ושואל אותו "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
התייר מרוסיה עונה "מה זה בשר?"
הוא עוצר תייר מארצות הבית ושואל אותו "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
התייר האמריקאי עונה "מה זה מחסור?"
הוא שואל ישראלי שעובר ליד "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
הישראלי עונה "מה זה סלח לי?"'

הצחוק של הקהל משולב בכאב של המחיר של לחיות פה עם בלבנט. לסת' עדיף שיישאר רבי. למרות שהוא מספר את אותה בדיחה כל הופעה יש לו עדיין בעיה בתזמון. שרי, אשתו של סת' ואימו של קובי, עומדת לידו וגם מספרת בדיחה. אם כל הנשים הדתיות היו נראות כמו שרי, מתנהגות כמו שרי ומספרות בדיחה כמו שרי לא היה צריך את הרב אמנון יצחק. מחר כל עם ישראל היה חוזר בתשובה.

_dsc0418
החבורה עונה לשאלות הקהל בסוף המופע

טיפה רכילות לא מזיקה. אבי ליברמן הוא קרוב משפחה דרך נישואים של הסנטור המפורסם ג'ו ליברמן. קיבי הופיע בפרק שמדורג בעשיריה הראשונה של הפרקים הכי אהובים של הסדרה "כולם אוהבים את ריימונד", הפרק שבו רוברט מתנהג כמו שחור. הוא סיפר שבגלל שגם רי רומנו וגם ברד גראט הם סטנדאפיסטים, הם עשו המון אימפרוביזציה אבל כמעט את הכל חתכו כי זה לא היה ראוי לצפיית משפחות בפריים טיים. במקור שם המשפחה של קורי היה כהנא אבל סבא שלה שינה אותו והוסיף Y כי זה נשמע יותר אירי ואז היה לו יותר קל להשיג עבודה. רון טוען שהנשים בישראל יפיפיות והוא ביקש שנשלח לו גיליון של המגזין "בלייזר", בשביל הכתבות כמובן.

יש דרך חדשה להשיג מימון לפרויקטים שקשורים בישראל וביהדות.
יש אתרים שעושים Crowd Funding שבתרגום עילג לעברית זה "ההמון יתרום". הכי מפורסם נקרא KickStart ובגלל שיהודים צריכים תמיד לעשות משהו שונה הוקם אתר בשם Jewcer. בתרגום עוד יותר עילג לעברית זה "להתניע יהודים". הפעם עקב פרישתו של הספונסר המרכזי של המסע, פתח אבי פרויקט באתר הזה. כל מי שתרם $1 שמו הוזכר בדף הפייסבוק וטוויטר של קומדיה לקובי, כל מי שתרם $50 קיבל זוג כרטיסים למועדון בניו יורק או לוס אנג'לס ומי שתרם $1000 שמו יופיע בסרט שיצולם על המופע. יום לפני תחילת המסע הגיע אבי ליעד שהציב, $10000. מי יודע אולי צריך לספר על הטריק הזה לכחלון.

יש תחבורה ציבורית סבירה בישראל. בנימינה לת"א ברכבת. ת"א לירושלים באוטובוס. תחנה מרכזית בירושלים לעיר העתיקה ברכבת הקלה והכל ב 50 ₪ זה מאד סביר. הבעיה היחידה היא השיחות שאנשים מנהלים בטלפונים שלהם. זה פשוט סיוט. אחרי יום נסיעות כזה אני יודע על כמה בעיות שיש באחת המערכות של חיל האוויר, למה יוסי עזב את רונית ושהאוכל של הדודה רבקה מרעננה לא משהו.

הכי חשוב זה להופיע. כמה שיותר. זאת התשובה של כולם לשאלה "מה העצה הכי טובה שלך לסטנדאפיסט מתחיל?". מול המראה מתאמנים רק על המלל כי אין לך שום מושג איך הקהל יגיב ומה התזמון הנכון שעובד. שאר הזמן יש להקדיש לכתיבה, לעשות נטוורקינג ולהקשיב לקומיקאים אחרים. זאת עבודה 24/7 וכדאי להסתובב עם פנקס ולרשום כל דבר שיכול להיות מצחיק. בנית הסט, חומר וסדר ההופעה, זאת משימה מאד חשובה. קורי מספרת שבהופעות שמשלמים לה הרבה כסף היא עושה את הקטעים שהיא יודעת שיצחיקו, "קטעי העוגן". בשביל עצמה היא מכניסה רק בדיחה אחת חדשה. לעומת זאת בהופעה במועדון שמשלמים לה $25 היא מרגישה חופשי להתפרע ולנסות. דרך אגב עוד דבר שהייתה עליו הסכמה זה שאם יש משהו אחר שעושה לך את זה או שאתה לא מרגיש שזה היעוד שלך בחיים עזוב את הקומדיה. זה יותר מדי קשה.

גבר טוב קשה למצוא. למצוא גבר יהודי טוב באמריקה עוד יותר קשה. על זה סיפרה קורי כהני. הייתי רווקה הרבה מאד שנים וזה שיגע את ההורים שלי. אבא שלי ממש יצא מדעתו. "אני לא מבין את זה, קורי היא יפיפייה ממש כמו סבתא". הם אמרו זאת כמחמאה כי סבתא שלי זכתה בצעירותה בתחרות יופי. כמובן שזה היה בלטביה. "אבא", אמרתי לו, "הסיבה היחידה שהיא זכתה זה בגלל שלא הייתה לה פלולה ושיער על הפנים".
סבתא שלי אמרה לי לצאת רק עם גברים יהודיים כי הם המאהבים הכי טובים. כן מאהבים לא עורכי דין. שנים יצאתי רק עם יהודים וגם בסופו של דבר התחתנתי עם עורך דין יהודי אבל בדרך גם יצאתי עם גויים. פשוט גמרתי את כל היהודים בסביבה.
יש פה גויים באולם? יופי תשמעו בדיחה. גוי מתקשר לאימא שלו ואומר לה שלמרות שהם קבעו לאכול ארוחת ערב הוא לא יוכל להגיע. אז אימא שלו אומרת בסדר.
לצאת עם גויים זה שונה לגמרי. אתם פחות חשופים לזה פה אבל אתם יודעים שהם לא אומרים לכן כמה עלתה ארוחת הערב בסוף היציאה? מדהים. פעם יצאתי עם בחור יהודי בשם שלדון ובסוף הארוחה הוא הגיש לי את החשבון וביקש ממני לחשב את הטיפ. "שלדון", אמרתי לו, "אתה בוגר MIT". אבל יש גם יתרון בזה שאומרים לך כמה עלתה הארוחה, ככה את יכולה לדעת מה את צריכה לעשות בסופה.

כולם רוצים להופיע אצל לטרמן. זה הגביע הקדוש. אצל סטנדאפיסטים אמריקאים יש כמה מדרגות של הצלחה. מופע במועדון נחשב או בפסטיבל גדול, הופעה בתוכניות לילה, Comedy Central Special וגולת הכותרת היא סיטקום. קורי אומרת לסטודנטים שלה שהיא לא יכולה להפוך מישהו למצחיק, אבל אם הוא מצחיק היא יכולה לעזור לו לבנות סט שאחרי כל כך הרבה שנים במקצוע היא יודעת שזה מה שתוכניות האירוח מחפשות. מעניין היה לראות שאזכור השם  "קומדי סנטרל" גורם לקבוצה להתעצבן. הטענה מאחורי הקלעים היא שהכל שם פוליטי ושהיחידים שיכולים להשיג שם מופע הם צעירים עם סגנון ייחודי, חוץ אולי מלואיס בלק ורון וויט. עצוב לראות שלא רק בהייטק אלא גם בתחום הזה כשמגיעים לגיל ארבעים מתחילות בעיות.

עזבו אתכם להקות משנות ה 70. זאת ההופעה הכי טובה שמגיעה לישראל בעקביות. ב 6 לדצמבר חוזר אבי עם שלושה סטנדאפיסטים מעולים איילין בוסלר, אלן היוי, טום קוטר. בקשה אחת יש לי. חילונים בואו בהמוניכם.

לעדכונים תעשו לייק ל Comedy For Koby באתר הזה, אתם יודעים זה שמתחיל באות f.

dec-2016

 

כנס כנס תרדוף

שבוע שעבר ביליתי יומיים נפלאים בכנס רברסים 2016 שנערך במכון ויצמן ברחובות. זהו כנס גדול של מפתחי תוכנה עבור מפתחי תוכנה שמאורגן ומופק ע"י מתנדבים. במהלך הכנס ישבתי עם מחברת ועט (אני מהדור הישן) ורשמתי כל מה שעלה בראשי. זה מה שהצלחתי לפענח מהכתב הלא ברור שלי.

#1

אם להיות כנה אלו הן חמשת הסיבות שאני הולך לכנסים לפי סדר החשיבות:
1) האוכל
2) הדבר הזה שתולים על הצוואר שכתוב בו מי אתה
3) מתנות קטנות שמקבלים
4) כשהייתי שכיר זה היה יום חופש מהעבודה
5) ההרצאות עצמן

#2

הכנס נערך בדיוק כשרכבת ישראל השביתה את תחנות ת"א עקב עבודות פיתוח. להפתעתי זה שיפר לי את החיים כי נסעתי מבנימינה לרחובות ברכבת שעקפה את ת"א ונסעה על המסילה המזרחית (מסילה שנעות בה בימים רגילים רק רכבות מסע או רכבות נוסעים ריקות). כך גם זמן הנסיעה שלי התקצר בתשע דקות וגם יצא לי לנסוע על המסילה המזרחית ההיסטורית. חוץ מזה גיליתי שהייתה רפורמה בתחבורה הציבורית ואפשר לנסוע יום שלם במרכז עבור 37.50 ₪ בלבד. עכשיו כל מה שנשאר זה רק להחיות את תחנת הרכבת בזכרון יעקב.

%d7%9e%d7%a2%d7%a7%d7%a3-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%9b%d7%91%d7%aa
באדום המעקף

#3

אחת החברות שנתנו חסות לכנס (תודה רבה!) היא חברת MyHertiage שעוזרת לגלות, לשמר ולשתף את ההיסטוריה המשפחתית של המשתמש. השירות שלהם מאד עזר לבנות שלי בזמן שהן עשו את עבודת שורשים לבת המצווה. באתר של החברה אפשר גם לקרוא סיפורים מרגשים על אנשים שמצאו קרובי משפחה אבודים. השאלה הנשאלת מבחינתי האישית היא למה שארצה למצוא עוד קרובי משפחה? למה אני צריך עוד אנשים שיזמינו אותי לבריתות וחתונות, שיבקשו ממני טובות, ושיגרמו למריבות? אני מציע להם שיעשו שירות אחר, שירות של העלמת קרובי משפחה. במיוחד עכשיו לפני חגי תשרי. יש לי הרגשה שזה יהיה להיט.

#4

האבות של הכנס, שזאת הפעם הרביעית שהוא מתקיים, הם רן תבורי ואורי להב והוא אבולוציה לפודקאסט ששניהם מריצים כבר 8 וחצי שנים שנקרא "רברס עם פלטפורמה". הפודקאסט עוסק בנושאי טכנולוגיה, תוכנה ואינטרנט ובחיי היום יום שלהם כחברים בתעשית ההי-טק הישראלית. את רן פגשתי בפעם הראשונה ב 2003 כשהוא הצטרף לקבוצה בה עבדתי במיקרוסופט. הבוס שלי ביקש ממני להיות החונך שלו אבל אחרי יום אחד הבנתי שרן כזה תותח שהוא צריך להיות חונך שלי. את אורי פגשתי כשהוא ורן ראיינו אותי לפרק של הפודקאסט שלהם בעקבות הכתבה שלי שפורסמה בבלייזר שהסבירה למה עזבתי את מיקרוסופט. בנוסף החברה האחרונה שעבדתי בה (סיילספרדיקט) שכנה כמה חודשים במשרדים של חברת Outbrain, שאורי הוא אחד מהמקימים שלה וכיום ה CTO. אין ספק שלמרות שאנחנו כבר 8 מיליון תושבים, ישראל זה עדיין מקום קטן.

#5

יחסית לכנס של אמזון שהייתי בו, אחוז הנשים שהגיעו היה סביר. זה הפוך ממה שקורה בכנסים של מקצוע הריפוי בעיסוק שאשתי הולכת אליהם ששם אין כמעט גברים. אני חושב שאולי כדאי לעשות איזה כנס משותף לשני המקצועות רק כדי להגיע לאיזשהו איזון. תמיד תהיתי למה אחוז הנשים שלומדות הנדסת תוכנה הוא כל כך נמוך בניגוד לעריכת דין ורפואה. למזלי אני מאזין שרוף של הפודקאסט Planet Money ושם הם לא רק עלו על הסיבה אלא גם גילו איך אפשר לשנות את האנומליה הזאת החלה ב 1984, השנה שאני התחלתי לתכנת ברצינות. זהירות ספויילר, אני זאת לא הסיבה – פשוט תאזינו לפרק.

women-in-cs

#6

לא שומעים את המרצה.
לא רואים את המצגת.
רואים את המצגת אבל הרזולוציה לא מתאימה.
שומעים את המרצה אבל לא שומעים את הסרטון.
הקליקר שמעביר את השקופיות לא מגיב.
הכל עובד כמו שצריך אבל פתאום הכל מפסיק לעבוד.
גם בכנס על טכנולוגיה עם טובי המפתחים, עם אנשים שהקימו סטרטאפים מוצלחים עדיין כל החוויה "האור-קולית" לא מתפקדת 100%. אולי כדאי לחזור למקרן השקופיות ומגאפון.

#7

בכל רגע נתון היו בין שתיים לשלוש הרצאות בו זמנית ורובן המכריע היו טובות. ההרצאות שהכי אהבתי מבין אלו ששמעתי היו:

Fund Raising 101 – Experience Written in Blood… – Yuval Kaminka (Co-Founder and CEO of JoyTones)

Front End Test Automation: past, present and future – Oren Rubin (CEO of Testim.io)

Good rules for building a bad Android App – Shem Magnezi (Senior Android developer)

Reverse Engineering the "Human API" for Automation and Profit – Nati Cohen (Production Engineer @ SimilarWeb)

Early Detection of Cancer: Using NLP Classifiers to Analyze Medical Research Papers – Limor Lahiani (Engineering Manager, Partner Catalyst Israel, Microsoft)

A Shallow introduction to Deep Learning – Eyal Gruss (Machine learning researcher and digital artist)

ולמי שתהה כל ההרצאות היו בעברית. למי שלא תהה לקח לי 10 דקות לישר את האנגלית לצד שמאל מבלי לדפוק את שאר הכתבה. נכון, אני חושב שזה מדהים שאם הייתי חוזר בזמן אלפיים שנה אחורה הייתי מסוגל לתקשר עם אבות אבותיי בעברית. אבל למרות זאת אני די כועס על אליעזר בן יהודה שהחיה את השפה העברית. מה היה רע אם היינו מדברים באנגלית? תחשבו כמה יותר פשוטים וקלים היו החיים שלנו ותחשבו כמה היינו קרובים לזה, הרי הבריטים שלטו פה יותר מ 30 שנה! לא הייתי רוצה שנזנח את העברית ונוותר על המורשת ההיסטורית שלנו אבל היא יכלה להיות שפה שניה שקיימת רק כדי לקרוא בתנ"ך. על זה נאמר גאד דמיט.

#8

הדבר האחרון שהיה בכנס נקרא Hall of Shame. כל מי שרצה עלה והתוודה על השטות הכי גדולה שלו/ה. חבר השופטים דירג את הווידויים לפי חומרת השטות, ייחודיות השטות ואיכות הצגת השטות. בפעם השנייה ברציפות זכה במקום בראשון מישהו מצבא ההגנה לישראל דבר שגורם לי להרגיש ממש בטוח. זה רעיון מעולה שצריך לעשות אותו בכל ארגון פעם בשנה כדי להשריש את מושג השקיפות והאחריות. דרך אגב הפרס למשתתפים היה אלכוהול איכותי שבטח יעזור להם לא לעשות יותר שטויות.

hall-of-shame(התמונה נלקחה מדף הפייסבוק של רברס עם פלטפורמה)

#9

זאת קריאה לעזרה לכל הסוציולוגים / כלכלנים / חוקרי התנהגות / סתם אנשים חכמים. איך פותרים את בעיית ה No Shows? כמות האנשים שיכולים להירשם לכנס היא כמובן מוגבלת ובגלל שהכנס כה מבוקש (והוא גם בחינם) הכרטיסים אזלו תוך כמה שעות בודדות. הבעיה היא שיש אחוז לא מבוטל של אנשים שנרשמו לכנס ולא הגיעו, דבר שמנע מאנשים אחרים להגיע. הפעם ניסו "להילחם" בתופעה ע"י לקיחת 50 ₪ ליום ממי שנרשם (דמי רצינות), 50 ש"ח שמוחזרים אם הנרשם אכן מגיע לכנס. זה לא כל כך עזר. זאת בעיה שפוגעת גם בשירותי הבריאות בעולם ויש שמנסים לפתור אותה בכל מני דרכים. אני חושב שאם אנשים פשוט יכבדו את הזולת הבעיה תעלם. זה בטח יקרה פה תוך שנה שנתיים.

#10

זאת ההרצאה שנתתי בכנס הקודם. תהנו ולהתראות בכנס הבא.


לבלוג שלי אין חסות אבל אם אתם רוצים לתמוך בו (יותר נכון בי) בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. תודה מראש!


 

לראות ולהראות עולם

פרופ' גיא בן סימון הוא מנהל המכון לפלסטיקה וארובות העיניים, במחלקת העיניים של בית החולים שיבא תל השומר. חוץ מזה הוא גם חבר ילדות שלי. ערב אחד ישבתי אתו על כוס קפה והוא סיפר על מסעות ההתנדבות שלו ברחבי העולם. שעתיים אחרי זה הבנתי שזה חייב תיעוד.

$30 לחומרים + 30 דקות של רופא עיניים שווה יכולת לראות.
קוראים לזה Blind Tours. הייתי מקבל מפה דהויה בפקס ומכונית 4X2 מסוג City Golf שמסוגלת לנסוע בכבישי האפר המוזנחים ויוצא לעיירה נידחת בדרום אפריקה. שם פגשתי מאות אנשים. חלקם עיוורים לחלוטין, חלקם הלכו עשרות קילומטרים במשך ימים שלמים וכולם באו כדי לנסות ולזכות בניתוח לטיפול בקטרקט שזאת מחלה המתבטאת בעכירות של עדשת העין. הייתי אז מתמחה שנה שניה, כלומניק במונחים רפואיים של המערב, אבל שם באפריקה אלוהים. בשבוע אחד עשיתי 110 ניתוחים שזאת כמות שעושה מתמחה בארץ בכמה שנים אם יש לו מזל. האני מאמין שלי שכל אחד יכול ללמוד את הטכניקה של ניתוח הקטרקט בלי צורך אפילו ללכת לבית ספר לרפואה כי בסופו של דבר אנחנו הרופאים די דומים למכונאי רכב. ההבדל המרכזי הוא רק מה קורה שהתהליך מסתבך ושם שאתה לבד בבית חולים לא מצויד כל טעות היא קריטית. חוץ מההישג המקצועי, הסיפוק בלראות אנשים שתוך יום מקבלים בחזרה את הראיה, החוש שרובנו מדרגים במקום הראשון שרשימת חמשת החושים הכי חשובים, היה בלתי נתפס. שם הבנתי בפעם הראשונה למה באמת הלכתי ללמוד רפואה. אחרי ביקור כזה הייתי חוזר ליוהנסבורג, לחלק הלבן שלה, אל כלובי הזהב של הלבנים שמוקפים גדרות ענק ועיירות עוני מזעזעות. $30 לחומרים + 30 דקות של רופא. זה כל מה שצריך. שם גם הבנתי שהעולם ממש לא פייר.

בזמן שישבתי על הנדנדה וקראתי ספר ניגש אלי שופט הצדק של האי ושאל אותי "תגיד לי, מה קורה אתכם ועם הפקסטינים?"
הנדנדה הייתה תלויה על עץ באטול פינגלאפ (Pingelap) אחד האיים של מיקרונזיה. על שלושה איי אלמוגים קטנטנים חיים כמה מאות בני אדם, אין שם חשמל, מים זורמים או כלי תחבורה ממונעים והקשר הרצוף עם העולם החיצון נשמר בעזרת רדיו אחד שעובד בקושי על בטריות. הגענו לשם אחרי טיסה מפחידה, במטוס קטן מעל אוקיאנוס גדול אחרי שגמרנו לטפל בלא מעט אנשים באי המרכזי של מיקרונזיה שנקרא פונאפי (Pohnpei). עקב סופה קטלנית במאה השמונה עשרה, הושמדה רוב האוכלוסייה ובגלל נישואים בתוך המשפחה (או במקרה שלנו בתוך האי) נוצרה שם מחלה נדירה של עיוורון צבעים מוחלט בכ 10% של מתושבים. המחלה תועדה בספרו המפורסם של אוליבר סאקס "האי של עיוורי הצבעים". זאת מחלה כל כך מוזרה שהאישון שלהם קטן(!) בחושך ונאלצנו לחקור אותם בעזרת מצלמה עם יכולות של אינפרה אדום. בני אדם הם יצורים מדהימים ועיוורון הצבעים אפשר להם לפתח טכניקת דיג בלילה ואנחנו אכלנו כמות של טונה אדומה שפה בתל אביב שווה משקלה בזהב. מהביקור הזה יצא לי, עדיין מתמחה צעיר, לכתוב מאמר יחד עם הפרופסור שהיה איתי והוביל את המסע. זה היה מאמר כל כך מוצלח שהוא פורסם בלי תיקונים בעיתון רפואה אנגלי שנחשב לעיתון מאד אנטישמי, כנראה בגלל הסיפור שלנו והפקיסטנים.

שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!
שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!

בכל עיר בירה יש את "המלון" שהוא המקום הכי חשוב.
באבוג'ה עיר הבירה של ניגריה זה היה הילטון, מלון סופר מערבי ומאד יקר. בין קירותיו הסתובבו פוליטיקאים מקומיים, שגרירים, שייחים סעודים לבושים גלביות מסורתיות ועונדים שעוני יוקרה, אנשי עסקים רבים ונערות ליווי יפיפיות. לא היה קשה לדמיין את הכסף הרב, שאין לדעת את מקורו, שהחליף שם ידיים בעסקאות שנרקמו שם בברים ובמסעדות כשבחוץ הייתה ניגריה האחרת. קשה, אלימה ומפחידה אפילו יותר מדרום אפריקה. ארץ שנסיעה ברחובותיה הייתה דומה במהותה למבצע צבאי לכל דבר. בזמן שהייה שם חשבתי על הסרט המעולה "מלון רואנדה" שמספר על סיפור הצלתם של בני טוטסי רבים בידי פול רוזסבגינה (שמגלם אותו דון צ'ידל), מנהל מלון ברואנדה, בזמן רצח העם שהתרחש ברואנדה בשנת 1994. המלון אירח את אותו סוג של אנשים שהיו במלון בניגריה אבל עם פרוץ המלחמה חולצו כל הזרים ופול, שהיה משבט ההוטו הטובח ונשוי לאישה משבט הטוטסי הנטבח, הכניס למלון לא רק את בני משפחתו אלא גם פליטים רבים. כדי לשמור על חייהם הוא נאלץ לפעול במניפולציות ושוחד של המליציות הרצחניות וקציני צבא רואנדה. חשבתי על זה לא רק בגלל שהסרט משקף את הבעיות האתניות שיש בכל רחבי אפריקה אלא גם בגלל שלא הבנתי עד היום מה מנע מהניגרים העניים שמחוץ למלון להחליט שנמאס להם מהפערים הבלתי נתפסים ומהשחיתות הפושעת ופשוט להסתער על המלון ולקחת מכל הבא ליד. אולי יום אחד הם יעשו את זה. למזלי זה לא קרה בזמן שהייתי שם.

יש בישראל כתשע מאות רופאי עיניים פעילים.
זה שם אותנו במקום הראשון בעולם ביחס של רופאי עיניים אל מול אוכלוסייה כללית. רק להשוואה באוסטרליה יש כמאתיים ושלא נדבר על כמה מעט יש באפריקה או דרום אמריקה. אבל אנחנו בישראל לא מובילים בכמות אלא גם באיכות ושמדברים על איכות בראש ובראשונה חייבים להזכיר את פרופ' מיכאל בלומנטל ז"ל. הוא היה זה שפיתח את טכניקת הניתוח Small Incision Cataract Surgery שבעזרת אמצעים פשוטים (סכינים קרות) ניתן לבצע את הניתוח הקטרקט בעלות נמוכה, עם תוצאות מצוינות מבחינת שיקום העין וללא תפרים. הוא היה מנהל המחלקה הכי מוערך בתל השומר ונערץ בכל העולם בייחוד במזרח הרחוק, באסיה, הודו, מאחר ששם הניתוח מאוד חיוני. הוא הקים כנסים בינלאומיים בארץ ובחול, הקים את עמותת העין, והיה חלוץ בתחומו בכל העולם. אני בחרתי בעיניים כי חשבתי שזה מקצוע שאפשר להכיל אותו. שאפשר ללמוד את כולו. ויחסית באמצעים פשוטים לבצע ניתוחים מורכבים ולעזור לאנשים בלי הרבה פלברה. אבל לא יכולתי לדמיין כמה המקצוע גדול. יש עשר תתי-התמחויות! זאת אומרת שאחרי התמחות של חמש שנים אתה עושה עוד שנתיים עד שלוש תת התמחות. מה שאני עוד אוהב במקצוע זה העובדה שהכל אפשר לגלות בבדיקה של העין ואין תלות במה שהחולה אומר לך כי כל מי שצפה בסדרה המעולה "האוס" יודע שכולם משקרים. בקיצור בשורה תחתונה כאשר שמדברים על המחסור הצפוי ברופאים בשנים הקרובות מדברים על הרדמה (ותת התמחות בטיפול נמרץ) כירורגיה כללית ונאונטולוגיה (רפואת פגים). לעומתם התמחויות הכי מבוקשות הן עור, מין, עיניים וכירורגיה פלסטית שזה אומר שכולם רוצים גם להיות יפים וגם לראות אנשים יפים אחרים.

שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור
שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור


הבטתי החוצה בזמן הניתוח ודרך החלון ראיתי ילדים מחרבנים באמצע הרחוב.
זה היה בבית החולים בעיר ג'ינקה שבדרום אתיופיה, עיר עלובה שבבית החולים כמעט ולא היה אפילו ציוד מינימלי וניתוחים נעשו שם ללא הרדמה. שם כיכבה מחלת הטרכומה, גרענת למי שחובב מושגים בעברית, שזאת מחלה זיהומית מדבקת של העיניים הנגרמת על ידי החיידק כלמידיה טרכומטיס. אם לא מטפלים בה העפעף מתהפך והריסים שורטים את העין עד למצב של עיוורון. בעולם המערבי היא לא קיימת אבל שם עקב תנאי ההיגיינה הירודים יותר אנשים מתעוורים מזה מאשר מקטרקט. כה חריפה המחלה הזאת שארגון הבריאות העולמי בנה תוכנית שנקראת 20/20, או 6/6 בארץ, שמטרתה לחסל את אותה עד שנת 2020 (איזה מזל יש לאפריקאים שראיה מעולה לא נקראת 30/30?). כמו כל דבר שקשור בבריאות גם במקרה של עיניים מניעה זאת הדרך הכי טובה לשמור על היכולת לראות טוב עד גיל מבוגר. תרחיקו חומרים דטרגנטים כמו אבקות כביסה מהילדים, משחקים סקווש או טניס? שימו משקפי מגן, תרכיבו משקפי שמש טובות בשמש הישראלית הקופחת, תירחצו ידיים, תסתכלו לתוך העיניים שלכם לפעמים – רואים משהו חריג? זה לא טוב! והיבדקו אצל רופא עיניים במיוחד אם אתם ילדים או עברתם את גיל 40. אם תעשו את כל מה שאמרתי יש סיכוי טוב שלא תגיעו למצב שכיבה שאני מעליכם מחזיק ביד כלים רפואיים.

בזמן הם שרפו את דגל ישראל, אנחנו בצענו ניתוחי עיניים בבית החולים הממשלתי.
זה היה במלדיבים, קבוצה של למעלה מאלף איים שנמצאת באוקיאנוס ההודי, ובהם גרים כארבע מאות אלף מוסלמים. אחרי כמה ימים של בטלה מאולצת נפגשנו עם הנשיא מוחמד נשיד, שעלה לשלטון בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו באיים שנערכו באוקטובר 2008, וסיימו שלושה עשורים של דיקטטורה. הנשיא, שגדול ממני רק בשנתיים נבחר לגיבור הסביבה מס' 1 של מגזין "טיים", כאשר חרת על דגלו את נושא איכות הסביבה והמאבק בהתחממות הגלובלית. הוא התנצל על ההתנהגות של בני ארצו, שסביר להניח לא יודעים איפה נמצאת ישראל על המפה, ואנחנו התחלנו לעבוד. זאת הייתה משלחת מטעם הארגון "עין מציון", ארגון מדהים שמורכב ממתנדבים יהודים מישראל ושאר מדינות העולם. כך שחוץ מלעזור לאנשים זה גם משרת את המטרה של שיפור תדמיתה הלא פשוטה של ישראל בעולם כאשר תתפלאו לשמוע גם משרד החוץ עוזר רבות. זאת גאווה אדירה לעבוד בארץ זרה שבחוץ מתנופף לו הדגל הכחול לבן, דגל שמסמן לכל הסביבה שהיהודים באו לעזור. הנשיא המתון התפטר לפני כשנה לאחר שבועות של הפגנות במלדיביים שנערכו נגדו ושיצא להפגין כנגד השלטון החדש נעצר והוכה על ידי הצבא‏. בימים אלו גם מסתובבת באינטרנט עצומה הקוראת לנשיא החדש לבטל את עונש המלקות שהוטל על אישה שנאנסה ע"י אביה. סביר להניח שהיום לא היו נותנים לנו לנתח. חבל.

מעציב ומצחיק אותי בו זמנית כשאנשים שואלים אותי למה אני ממשיך להתנדב בפרויקטים הללו. מעציב כי בדרך כלל זה קשור בכסף. הם לא מבינים למה אני עוזב לשבועיים את המרפאה הפרטית שלי, למה אני מחליט להרוויח פחות כסף. מבחינתי המטרה של כסף זה לספק לי ולמשפחתי את הדברים הבסיסיים ברמת חיים סבירה וזהו. לכל כך הרבה אנשים פה נדפק השכל סביב צבירת כסף שהם רק חיים פה בשביל הפנסיה ולך תדע האם בכלל כל הקרנות הללו ישרדו עד שאני אגיע לגיל 67. זה גם מעציב אותי כי הערך של נתינה לאחר, לשונה, לחלש, לעני נעלם פה מהנוף לאחרונה. ולמרות שתרומה שלי היא טיפה קטנה בים בסבל שיש פה בכדור-הארץ אני אצטט את פרופ' אסיה שאמר "זאת אמנם טיפה בים, אבל זאת הטיפה שלי". אמרתי שזה גם מצחיק אותי כי אנשים לא מבינים איזה חוויות אישיות ותרבותיות צברתי בכל המסעות הללו. מסעודות בבתי שגרירים לטקס קבלה בכפר נידח בהודו, מצלילה עם כרישים לחיוך של ילדה יפיפייה שהסרתי לה גידול מהעין, מלשתות בירה מקומית שמרדימה לך את כל הפרצוף לחברויות אמת שיצרתי עם הקולגות שלי. ההתנתקות הזאת מחיי היום יום נותנת לי גם את הכוח להמשיך למרות שדקה אחרי שנוחתים בארץ ופותחים את הרדיו זה כאילו שאף פעם לא עזבתי.

חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!
חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!

החלק הכי קשה במסעות הללו הוא לשכנע את האישה לתת לי לנסוע.
כשאנחנו נפגשים עם זוגות נוספים ואני מספר שטסתי למדגסקר כאשר אשתי הייתה בהריון רביעי עם רגל שבורה אני מקבל שני סוגים של מבטים מהזוגות האחרים. מהנשים מבט רצח, מהגברים מבט הערצה. אז זאת הזדמנות טובה פשוט להגיד לאישה תודה בשמי ובשם כל המטופלים ברחבי העולם.


נהנתם מכתבה? רוצים לתמוך בבלוג בחינם? בדף "תמיכה בבלוג" תוכלו לגלות איך. תודה!


 

אקזיט

ב 11/7/16 בסביבות השעה שבע וחצי בערב יצאה ההודעה הרשמית. חברת אי-ביי (eBay) קנתה את חברת סיילספרדקיט (SalesPredict) שבה עבדתי קרוב לשלוש שנים. בגלל שהתעסקתי גם בנושאים אדמיניסטרטיביים יצא לי להיות די מעורב בהכנה של תהליך הרכישה, חוויה מאד מעניינת ומלמדת. כדרכי בקודש כתבתי כתבה שתעדה את תהליך אך לדאבוני היו בה יותר מדי פרטים שעדיף לא לחשוף לכן היא קבורה אי שם בגוגל דרייב שלי ואולי עוד כמה שנים טובות אוכל לפרסם אותה. בינתיים הנה כמה נקודות מעניינות / אנקדוטות משעשעות / לקחים שעלו לי בראש.

להיות בצד של הקונה
בשיא ל 8% מהעובדים קראו ניר (עשרה מתוך מאה ועשרים). זה לא שאנשים שנקראים ניר נמשכים לעבודה במחשבים אלא פשוט שהשם ניר היה מאד נפוץ בסוף שנות השישים תחילת שנות השבעים, בכיתה א' חוץ ממני היו עוד שלושה ילדים עם השם הזה. ריבוי הנירים גרם לכך שמדי פעם אנשים התבלבלו ושלחו מייל לניר הלא נכון. יום אחד אני מקבל מייל ממנהל הסניף החיפאי של מיקרוסופט ישראל עם הכותרת "המצגת הסופית מוכנה, תקרא בבקשה ותיתן הערות". פתחתי את המצגת ומול העיניים שלי הופיעה תוכנית רכישה של חברת ווייל קומוניקיישן מראש העין על ידי מיקרוסופט ב 70 מיליון דולר. מיד הבנתי שלא אני הניר שאליו התכוון המנהל לשלוח את המצגת. לזכותי אומר שמיד סגרתי את המצגת, מחקתי את ההודעה (כולל מפח המחזור) והודעתי לו שהוא התבלבל. הוא הודה לי וביקש שלא אגלה את פרטי העסקה לאף אחד. ארבע חודשים אחרי הרכישה הזאת ביצעה חברת מיקרוסופט רכישה נוספת הפעם של חברת ג'יטקו מרעננה ב-110 מיליון ד'. במבט לאחור שתי הרכישות הללו לא היו מוצלחות מבחינת מיקרוסופט. המוצרים של החברות שנקנו התנדפו להם תוך שנים מועטות ובגל הפיטורים הגדול של תחילת 2009, בעקבות משבר הכלכלי העולמי, היו עובדי אחת החברות שנקנו הראשונים ללכת. את החברה שלנו קנתה אי-ביי לא בשביל המוצר אלא בשביל הטכנולוגיה והאנשים. יש לי הרגשה שהתוצאה הסופית תהיה שונה.

העולם שייך לעורכי הדין
הסיבה העיקרית היא הפחד שיש לנו אחד מהשני. כשקיבלתי את מסמך ההיפרדות שלי מהחברה (הייתי מועסק כיועץ חיצוני), התמלאו עיניי בדמעות. לא בגלל ההיפרדות אלא בגלל התוכן של המסמך. במהלך העבודה שלי הייתי חשוף לסודות הכי כמוסים של החברה, הייתה לי גישה לחשבון הבנק ולכל מערכות הניהול כגון הדואר האלקטרוני. אם חשקה נפשי בזאת הייתי מסוגל לגרום לחברה נזקים בלתי הפיכים או לגנוב לפחות 2000 ₪ בחודש בלי שאף אחד ירגיש, וכמו רוב רובם של העובדים במשק לא עשיתי זאת. אבל המסמך שהיה רשום באנגלית משפטית שקשה לקריאה בערך כמו כתביו המקוריים של שייקספיר הכילו סעיפים על סעיפים של הנחיות, הוראות יחד עם מקרים ותגובות. קראתי את כל הסעיפים ויכולתי לדמיין את המקרים שגרמו להם להתווסף למסמך שבמקרה שלי היה יכול להסתכם במשפט "תודה ניר ומהתאריך ה 22 ביולי אתה כבר לא עובד אצלנו". וכך יוצא שככל שעובר הזמן החוזים נהיים יותר עבים והתלות שלנו בעורכי דין, שיש להם אינטרס מובהק בהמשך המגמה הזאת, הולכת וגדלה. הפתרון הוא די פשוט. תהיו בני אדם.

לקח מספר 1
רק כשראיתי את קבוצת המכירות ואת אשת השיווק שלנו בפעולה הבנתי כמה טעיתי ביחס שלי לכל התחום הזה. במשך שנים נהניתי להתנשא כי הרי אני הייתי שייך לקבוצת המוצר, האלה שבאמת עובדים ועושים משהו, הרי אם המוצר הוא טוב למה שמישהו לא ירצה לקנות אותו? כן, אני יודע, שזאת גישה טיפשית ואפשר להגיד אפילו טיפה ילדותית והיא נבעה בעיקר מבורות שנגרמה מנתק מלאכותי. היום אני בטוח שאם מספיק אנשים וכוח מחשוב אפשר לבנות כל מוצר תוכנה שאפשר לחשוב עליו, אבל בלי אנשים מוכשרים שישווקו, ימתגו וימכרו אותו הוא יישאר אי שם בתוך חוות המחשבים הענקיות של ספקי שירותי הענן.

פספוס?
לרובנו יש סיפור נדל"ן. כזה שמתחיל ב "לסבא שלי הציעו לקנות דונם במרכז ת"א בשנת 1950 אבל סבתא העדיפה לרכוש לאבא שלי חליפה יפה לבר מצווה". גם לי יש סיפור כזה אבל במקום ת"א זאת קריית ביאליק ובמקום חליפה יפה לבר מצווה זה אקורדיון.  אבל יש לי גם סיפור נוסף. לפני ארבע שנים ראיינתי את קירה ה CTO של החברה לעיתון המקומי בשביל כתבה על הדוקטורט שלה שעסק בחיזוי העתיד. הכרתי אותה כשעבדנו ביחד במיקרוסופט ובסוף הריאיון היא סיפרה לי שהיא מקימה את החברה יחד עם ירון ה CEO שגם אותו הכרתי ממיקרוסופט. היא לא ביקשה ממני להשקיע אבל כל נים בגוף שלי ידע שזה הצעד הנכון לעשות. יש אנשים שיש להם מגע קסמים, שכל מה שהם עושים מצליח. קירה היא אחת כזאת. אבל מאז ומעולם הייתי צ'יקן שיט ולכן העדפתי את הריבית הגבוהה שמקבלים על פיקדונות בבנק ופספסתי הזדמנות לעשות תשואה יפה על ההשקעה תוך ארבע שנים. מאז שהחל תהליך המכירה אני מדי פעם מכה על חטא על הטעות שעשיתי, אבל אני מתנחם בכך שאם הייתי משקיע של החברה לא הייתי בא לעבוד שם, לא הייתי שותף לכל החוויות של השלוש שנים האחרונות, וגם לא הייתה לי חומר לכתבה מהסוג הזה.
אם כבר הזכרנו מניות אז הנה טיפ קטן לעובד שמקבל אופציות בהצעת עבודה מאחד שראה כמה גיליונות של אקסל שהכילו רשימה של מניות של משקיעים ואופציות של עובדים. אחרי שראית את מספר האופציות שקיבלת והבנת את לוחות הזמנים להבשלתם תשאל את השאלות הבאות ואפילו תתייעץ עם מישהו שמבין: כמה אחוזים זה מהחברה? מה קורה בזמן מכירה או הנפקה לאופציות שעדיין לא הובשלו? ומהי תוכנית המיסוי? כי רק אז תוכל באמת להבין את הפוטנציאל הכלכלי שלהן.

20160424_121802

סדר וניקיון
לתהליך הבדיקה לקראת הרכישה קוראים Due Diligence (בדיקת נאותות) שזה כמו בדיקת רכב לפני קניה אבל על סטרואידים. המון סטרואידים. כשקיבלנו את האקסל עם מאות השאלות והמשימות, נעשה לי חושך בעיניים. השאלות התחלקו לתשעה נושאים הבאים והנה דוגמא לשאלה/משימה בכל נושא. כללי: "ספק תוצאות של סקרי שביעות רצון של לקוחות החברה",  משאבי אנוש: "תאר את תהליך הפיטורים בחברה", פיננסי: "ספק ניתוח של כל ההוצאות של החברה לפי סיווג", סביבת עבודה: "האם לחברה יש נדל"ן? אם כן ענה על שלוש עשרה השאלות הבאות", משפטי: "תאר את המדיניות של החברה לגבי שימוש בקוד פתוח", תפעול: "מה הסיבה העיקרית להשבתה לא מתוכננת של פעילות החברה?", IT: "כמה תיבות דואר אלקטרוני יש בחברה?", אבטחת מידע: "האם עובדים צריכים לעבור הדרכה בנושא אבטחת מידע לפחות פעם בשנה?", Communications:  "האם יש לחברה רשימה על ערכים ומטרות שפורסמו?".
זאת הייתה עבודה סיזיפית שמהלכה שילמנו מחיר על כך שבשנה וחצי הראשונות לקיום החברה לא היינו מסודרים כמו שצריך. אז אם יש עוד משהו שתיקחו מהכתבה היא למרות שזה מעיק ונראה חסר חשיבות אם אתם מקימים חברה תהיו מסודרים מהיום הראשון. לא יודעים איך? קחו מישהו שחלום חייו זה לתייק דברים בקלסרים אמתיים או וירטואליים ולעשות רשימות באקסלים. זה שווה כל שקל.

במבט לאחור
האם אני חושב שההחלטה למכור את החברה ל eBay הייתה החלטה הנכונה? דבר ראשון נתחיל בזה שמה שאני חושב זה לא רלוונטי מהסיבה הפשוטה שלא הייתה לי זכות הצבעה בנושא. למרות שאני המועסק הרביעי הכי ותיק בחברה (השני הכי ותיק אם לא סופרים את המייסדים), למרות כל הזמן שהשקעתי, למרות שבאמת הרגשתי שמה שאני עושה זה יותר מעבודה לא הייתה לי אף מניה. אני לא סיכנתי כסף לפני ארבע שנים על רעיון, אני לא הבעלים של החברה והם מחליטים. עם כל הכבוד לעובדים הדעה שלנו לא חשובה. אני יכול לנחש שבין אלו שהיו שותפים להחלטה היו דעות מנוגדות שנבעו כל אחד מסיבותיו והאינטרסים שלו ואני יכול להבין את כולם. את אילו שדחפו למכור ואת אלו שרצו להמשיך כחברה עצמאית. אז אם הייתה לי זכות הצבעה מה הייתי מצביע? האמת שאני ממש לא יודע.
האם החברה יכלה לגדול ולהתפתח ואפילו להיות רווחית? כן. החברה צמחה, ה MRR (ההכנסה החודשית החוזרת) עלה, התבססה לה קבוצת מוצר טובה עם כוחות רעננים, קבוצת המכירות הייתה מעולה והיו בקנה דברים שלא היו למתחרים. אני אישית ראיתי את עצמי עוד כמה שנים מחליף את אבי ה CFO או שהייתי נהפך ל Test Manager של החברה אבל זה לא יקרה. אבל אל תחשבו שאני ממורמר או כועס, נהפוך הוא אני שמח ובמיוחד גאה.
אני גאה בשני המייסדים שהפכו רעיון למציאות.
אני גאה בעובדה שכסף ממשקיע רוסי, מימן חברה ישראלית ששילמה כסף לעובדים באמריקה. (לנין בטח מתהפך בקברו).
אני גאה בהישג הטכנולוגי.
אני גאה שכל יום רביעי ישבנו וצפינו ביחד בצורה חוקית בפרק בסדרה "סיליקון ואלי" (צחוק הגורל הוא שקנינו את ה DVD ב eBay)
אני גאה בדרך החתחתים שעברה החברה שכללה חמישה משרדים: רפת, משרד חלל עבודה משותף, שוכר משנה בתוך חברה טכנולוגית, חנות לתריסים והמשרדים הנוכחים.
אני גאה שלמרות שזה הרבה יותר קל ונוח ולהשתמש בקבלן ניקיון, המנקה שלנו הייתה עובדת מן המניין.
אני גאה בכמות המס שתגיע לקופת המדינה ושכל אזרחי המדינה ייהנו מההצלחה.
אני גאה בפיצויים שנתנו לעובדים האמריקאים למרות שזה לא היה חובה.
אבל עכשיו עם כל הגאווה הזאת, פאק, אני צריך למצוא עבודה חדשה.


רוצים לתמוך בבלוג ולעזור לי להמשיך להיות מובטל?
כשאתם קונים ב eBay.com פשוט תתחילו מהלינק הזה:
http://goo.gl/ErlnEh
ואני אקבל מ eBay עמלה של כ 6% על ההזמנה (לכם זה לא יעלה כלום).


 

תן ביס למשכורת

"ובשביל ארוחת הצהריים קח את הפנקס הזה", אמרה לי יעל ביום הראשון שלי בעבודה.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, כי עברו מאז 21 שנה, בפנקס היו 50 דפים נתלשים שכל אחד מהם היה שווה ערך לשלושים ש"ח לצורך תשלום עבור ארוחת צהריים. קניון חיפה עדיין לא היה קיים (הוא נפתח רק כעבור שנתיים) כך שהיו רק שלושה מקומות שכיבדו את התלושים בהם יכולנו לאכול.  מסעדת פועלים די מגעילה ששכנה מחוץ לשער האחורי של מת"מ, פיצה נאפולי בתחנת פז בחיבור בין רחוב פרויד לכביש 4 ובורגר ראנץ' בתחנת פז נוספת ליד אחד מבסיס צה"ל שבאזור.
בכדי להשתמש בתלוש של ארוחת הצהריים לא היה צורך לכתוב בצורה מפורשת את השם או את התאריך אלא לקשקש איזו חתימה וזהו. כמו כן אם גמרת פנקס פשוט נגשת לאחד הארונות במסדרון ולקחת פנקס חדש. איך ידעו בהנהלת החשבונות איך לחייב את העובד בסוף החודש אין לי מושג, ולמרות שאני יודע ששמרתי אותו לא הצלחתי למצוא את תלוש המשכורת שלי מאותה תקופה בכדי לבדוק. בחברה התרוצצו שמועות על עובדים שמנצלים את השיטה ומדי פעם מפנקים את המשפחה שלהם בארוחות צהריים על חשבון החברה תוך כדי שימוש באותם פתקים בלתי מזוהים.
כעבור כמה שנים הוחלפו הפנקסים במערכת שהנפיקה תלושי אוכל ע"י העברת כרטיס עובד ליד קורא כרטיסים, שדי מהר הוחלפה בכרטיסי הסיבוס ו 10 ביס שמאפשרים גם הזמנת משלוחי אוכל דרך אתר אינטרנט וגם שיוך לכרטיס האשראי של העובד.
אבל היתרון הכי גדול של הכרטיסים הללו הוא לאנשי האדמיניסטרציה שהיום זה אחד התחומים שאני מתעסק בהם. פעם בחודש אני מקבל חשבונית ודו"ח מפורט על הארוחות של העובדים שאני פשוט מעביר ישר לחשבת השכר שלנו וזהו. השירות אמנם עולה לנו 3% מסך ההזמנות אבל זה שווה כל שקל. אני רק יכול לדמיין את הזמן שבוזבז בספירת ומיון התלושים, פשוט סיוט. אך גם עכשיו, כשהכל ממוחשב ומסודר, יש לא מעט בעיות ודילמות שקשורות בהתנהגות של עובדים ובמדיניות של החברה.
לפני שלוש שנים כשנתנו כרטיסי 10 ביס לעובדים החלטנו שהתקציב החודשי לעובד יהיה 735 ₪ (21 יום * 35 ₪), תקציב שמספיק לאזור נתניה, ובנוסף לא הכנסו למערכת הגבלה לתקציב יומי. כמו כן ההטבה הזאת לא גולמה בתלוש, זאת אומרת כל עובד משלם את המס על ההטבה לפי מדרגת השכר שלו. בעבודה הקודמת שלי הוגדר לעובדים תקציב יומי (כל חריגה ירדה ישירות מהנטו) אבל כמדומני ההטבה הייתה מגולמת, זאת אומרת שהעבודה שילמה את המס על ההטבה.
כל חודש שמגיע הדו"ח של 10 ביס אני יכול לראות את אותן בעיות ודילמות שקשורות בהתנהגות של עובדים ובמדיניות של החברה והנה כמה דוגמאות:
1. עובד שמזמין אוכל בזמן שהוא עובד מהבית.
2. עובד שהיה בחופשה ארוכה מנצל את כל היתרה בהזמנת ארוחה אחת בשבילו.
3. כמו מקרה 2 אבל הוא מנצל את כל היתרה לארוחה משפחתית.
4. עובד שמביא אוכל מהבית ונותן לבן משפחה להשתמש בכרטיס.
5. עובד שמזמין אוכל בזמן שהוא ביום חופש.
אני בטוח שלכל אחד מכם יש דעה על הדוגמאות שנתתי, האם העובד נהג כשורה או לא. באופן כללי כמות הזמן שעובדים מתעסקים בשאלת תקציב האוכל היא פשוט בלתי נתפסת. כשאני מביט על נושא הזה אני חושב גם על תשלומים נוספים שמופיעים במשכורת כמו דמי נסיעה, דמי הבראה ומתנות לחגים. הסיבה שהם קיימים היא היסטורית ופעם היו גם תשלומים על ביגוד, ספרות מקצועית ועוד כל מני המצאות שנבעו מהסכמים עם ההסתדרות שמטרתם המרכזית הייתה להעלות את המשכורות של העובדים אבל לא לשלם על העלייה בשכר תנאים סוציאליים (כי לא מפרישים עבורם לפנסיה וקרן השתלמות וכדומה).
לכן פשוט צריך להפסיק עם כל התשלומים הללו, ומה צריך זה שהמשכורת של העובד תכלול בתוכה את כל ההטבות של אוכל, נסיעה, הבראה, מתנות לחגים וכדומה. גודל ההטבות יחושב כך שיחד עם ההפרשות הסוציאליות ההוצאה למעסיק לא תשנה. זה יפשט את מערכת השכר, את עבודת האדמיניסטרציה, לעובד הפנסיה תגדל ולא יהיו לו יותר דילמות מה מותר ומה אסור לו בזמן שהוא מזמין אוכל. גם כשהוא עובד מהבית.

item (8)