האם זה אפשרי?

אני משוגע על רכבות והאמת שאין לי מושג למה. אולי זה בגלל שקיבלתי לגו רכבת בגיל שש ולא הפסקתי לשחק בו כל הילדות שלי, אולי זה בגלל שאני נהנה לתכנן נסיעות על גבי מפות ואולי יש לי פשוט בעיה.
לשמחתי הרבה רכבת ישראל עברה מהפכה בעשרים השנה האחרונות דבר שמאפשר לי גם להימלט מהפקקים בדרך לתל אביב וגם לספק מרגוע לשיגעון שלי. שבוע שעבר נפתחו שלוש תחנות חדשות: רעננה דרום, רעננה מערב ומרכזית המפרץ ובעודי בוחן את המפה עלתה בראשי שאלה מעניינת.map_no_legendהשאלה ששאלתי את עצמי היא האם אני יכול לבקר בכל תחנות הקצה של רכבת ישראל בפחות מ 24 שעות כאשר תחנה הראשונה והאחרונה היא בנימינה שנמצאת ליד מקום מגוריי. (תחנת קצה מוגדרת ככזאת שאי אפשר לעבור דרכה). ישנן כיום תשע תחנות קצה: נהריה, כרמיאל, בית שאן, רעננה מערב, מודיעין – מרכז, ירושלים מלחה, ראשון לציון – הראשונים, באר שבע – מרכז ודימונה. כדי לפתור את הבעיה הזאת רציתי לכתוב תוכנת מחשב שתעשה זאת אבל לדאבוני רכבת ישראל כבר לא מספקת כמו בעבר גיליון אקסל עם כל לוחות הזמנים. (אפשר לקבל בקופות חוברת קטנה ומודפסת).
לכן נאלצתי לעשות זאת ידנית ודבר ראשון שחיפשתי זה את התחנה הכי בעייתית מבחינת לוחות זמנים מבין תשעת תחנות הקצה. די מהר התברר שזאת דימונה שהרכבת מגיעה ויוצאת ממנה שלוש פעמים ביום.
באר שבע – צפון/אוניברסיטה -> דימונה

-שבע צפון לדימונה

דימונה -> באר שבע – צפון/אוניברסיטה
לבאר-שבע צפון
נתון זה הבהיר לי שהמסלול המתוכנן חייב לכלול את דימונה בבוקר וזה מה שיצא לי (מסלול שנכון ל 9/7/18):

זמנים

הבעיה המרכזית בתכנון (חוץ מהעובדה שרכבות יכולות לאחר) היא החלפת הרכבות בתחנות מודיעין – מרכז ומרכזית המפרץ. ארבע דקות זה ממש מעט זמן.
אז מה אתם אומרים זה אפשרי? מישהו מוכן לנסות? זה לא יקר! חופשי יומי לכל הארץ עולה 60 ש"ח בלבד.
בכל מקרה אני מקווה שהרכבת תמשיך להתפתח ודי מהר לעבור על כל תחנות הקצה ב 24 שעות יהיה בלתי אפשרי. נסיעה נעימה.

את/ה בעד או נגד ביבי?

זהירות! הפוסט הזה מכיל מילים גסות ותיאורים מיניים. אם זה עלול להפריע לך בבקשה לעצור פה. ראו הוזהרת!

אם יש מילה אחת שגורמת לכל דיון לצאת משליטה זאת המילה 'ביבי'. מיד שעולה שמו של ראש הממשלה, אנשים מאבדים את זה וכל הדיון מצטמצם לשאלה הפשטנית האם את/ה בעד או נגד ביבי ומה דעתך על אשתו. בגלל שככה המצב אני מרגיש שדבר ראשון חובה עלי להגיד שאני לא אוהב או שונא את ביבי ושיש נושאים שאני מסכים עם הדעות והפעולות שלו ויש נושאים שאני חושב שהוא טועה. שש פעמים הצבעתי בבחירות בהן היה ביבי ראש הליכוד ובשלוש מתוכן הצבעתי בעד הליכוד, ושלוש מתוכן למפלגה אחרת. דרך אגב ההבנה שלי היא כשמצביעים חשוב לחשוב על הקואליציה שתוקם ופחות על מי ספציפית ינצח. עוד לא החלטתי למי אצביע בפעם הבאה שיהיו בחירות, שלפי התכנון כרגע זה יקרה בחמישי בנובמבר 2019, מבחינתי הכל תלוי מה יקרה עם אסדת הגז שאמורה להבנות 10 ק"מ מחוף דור.

בכדי להראות איך התגובות לכל מה שעושה ביבי הן צפויות וידועות מראש וכמה הדיון במהות נעלם בשנייה בה מזכירים את שמו בואו נדמיין את הסיטואציה הבאה.

(אני שוב חוזר על האזהרה שלי מתחילת הפוסט ומוסיף את המשפט הידוע והכסת"חיסטי שפוסט זה הוא סאטירי ואין לייחס לנאמר בו שום משמעות אחרת או ניסיון לפגוע).

בעקבות בקשה של נשיא ארצות הברית טראמפ, נוסע בנימין נתניהו לפגוש את אבו מאזן ברמאללה כדי לדון על תוכנית השלום החדשה של הנשיא האמריקאי. במהלך הפגישה במוקטעה מוצץ ביבי לאבו מאזן. כשאני אומר מוצץ אני לא מתכוון בצורה מטאפורית קרי ביבי מסכים לזכות השיבה, לחלוקת ירושלים או לפינוי התנחלויות. אני מתכוון שהוא מבצע באבו מאזן מין אוראלי.
נחשו מה יהיו התגובות ברגע שהידיעה על מה שקרה תופץ ברבים?

  1. הכתב הפוליטי של ערוץ 2, עמית סגל, יפרסם בערוץ הטלגרם שלו סקר של מינה צמח שמראה שהליכוד מתחזק בשלושה מנדטים וגם ייתן הסבר מעמיק למה זה קרה.
  2. מירי רגב תוציא הודעה לעיתונות בו היא מודיעה שברגעים כאלו היא מצטערת שאין לה בולבול.
  3. הפרשן אמנון אברמוביץ יפרסם סקופ בלעדי שחושף שביבי אמנם מצץ לאבו-מאזן אבל לא בלע.
  4. בעקבות חשיפת הסקופ מאמר המערכת של עיתון הארץ ינזוף בביבי שפגע בכבוד של הגבר הערבי.
  5. קבוצת רבנים תוציא מכתב מפתיע שתומך בעמדת עיתון הארץ שביבי כן היה צריך גם לבלוע כי ככה הוא היה ממלא את המצווה של "להשמיד את זרע עמלק"
  6. חמאס ירה כמה טילים (הפעם מקנאה)
  7. בוז'י הרצוג יצייץ בטוויטר: "ביבי, אם הייתי יודע הייתי מזמן מסכים לממשלת אחדות!" וישים אימוג'י של חציל
  8. בית הדין הגבוה לצדק יוציא צו מניעה. לא ידוע נגד מה אבל במערכות יחסים בג"ץ תמיד מעדיף להיות בצד האקטיבי ולא הפאסיבי.
  9. בנט יודיע שזאת עוד סיבה למה חשובה פסקת ההתגברות
  10. טוקבקיסט משמאל יכתוב באחד האתרים: "נו ימנים פשיסטים בסוף אתם רואים שדרכנו היא הנכונה"
  11. בתגובה טוקבקיסט מימין יכתוב: "יא סמולני בוגד. אם זה היה אבי גבאי הוא גם היה בולע וגם היה דוחף לאבו מאזן אצבע לתחת".
  12. ב"ישראל היום" יהללו את היכולות המגוונות של ביבי
  13. במאקו תפורסם כתבה על "עשרת הגברים שהיינו מוכנים למצוץ להם"
  14. גיא פינס יעשה תוכנית בה יראיינו סלבס על החוויה האורלית הראשונה שלהם.
  15. לאחר יום ביבי יוציא הודעה נגד הקרן החדשה לישראל

לא יודע אם צחקתם אבל בטוח שלא תופתעו אם זה בדיוק מה שיקרה.

 

העם רוצה אוויר נקי

המחאה האזרחית הכי יצירתית ומצליחה שראיתי בחיי הייתה של תושבי שכונת "חלומות זכרון" שנמצאת בחלק המזרחי של זכרון יעקב. באמצע השכונה, שאיכלוסה החל בסביבות שנת 2006, עבר מעל הגן הציבורי קו חשמל של מתח גבוה שאסור היה להיות בקרבתו יותר מכמה דקות ביום. לתושבים הובטח כי לפי התוכניות הקו יועתק מזרחית לשכונה אבל זה לא נעשה. התושבים פנו לחברת חשמל, למועצה המקומית וליזם וכל אחד מהם טען שהוא לא אשם באי ביצוע העתקת הקו.
באותה תקופה נתתי טרמפ כל בוקר לתושבת השכונה שעבדה איתי ויום אחד ראיתי על כל המרפסות שלטים בסגנון "קונים פוטנציאלים, אל תקנו פה דירות! קו המתח הגבוה יסרטן את הילדים שלכם". אני הייתי בשוק. מה פתאום שמישהו ישים כזה שלט על הבית שלו? זה מוריד את ערך הדירות. אבל הייתי טיפש ולא הבנתי את הגאונות של המהלך הזה. השכונה הייתה אז עדיין בתהליך בניה והקמפיין הזה פשוט בא לגרום ליזם להזיז את התחת שלו ולממש את ההבטחה. רוב התושבים בשכונה לא רצו למכור את הבית שלהם ולכן פגיעה זמנית במחירי הדירות לא הפריע להם, אבל ליזם זה כאב בכיס. תוך זמן קצר הושגו כל האישורים הנדרשים, בוצעו כל התיאומים והקו זז כלאחר כבוד מזרחית לשכונה והשלטים, שהשיגו את מטרתם, נעלמו מהמרפסות.

המחאה הצרכנית שהכי חסכה לי כסף הייתה מחאת הקוטג'. בתור זה שעושה את הקניות השבועיות התחלתי לשים לב באזור סוף שנת 2010, שכל שבוע המחיר של הקוטג' עולה בכמה אגורות עד שהגיע לשמונה שקלים לגביע. בגלל שזאת הגבינה שילדים שלי הכי אהבו (ועדיין אוהבים) מאד התעצבנתי אבל המשכתי לקנות עד שביוני 2011 הצטרפתי לחרם צרכנים והפסקתי לקנות אותה. תוך זמן לא רב ירד מחירה והיום עולה גביע קוטג' בסופר 5.5 שקלים. אם בממוצע אנחנו צורכים 8 גביעי קוטג' בשבוע זה מגיע לחסכון של 1000 ש"ח בשנה.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה סיפרתי לכם את כל זה? אז בבקשה דבר ראשון תצפו בסרטון הזה (אורכו 153 שניות).

אין ספק שמציאת הגז הטבעי זה דבר טוב למדינת ישראל. השימוש בגז לעומת שימוש בפחם הוא הרבה יותר ידידותי לסביבה. אבל כפי שראיתם בסרטון הטיפול בגז של מאגר לוויתן באסדה שתוקם 9 ק"מ מחוף דור יגרום לנזק סביבתי שינטרל את כל התועלת של השימוש בגז.
אם לא היה פתרון אחר לטיפול בגז הייתי אומר ניחא, זה מה יש. אבל במאגרי כריש ותנין של חברת אנרג'יאן הטיפול בגז נעשה בעזרת אסדה מעל הקידוח כך שזה אפשרי.בחודשים האחרונים מתעצמת המחאה של תושבי האיזור שכוללת פעולות רבות כאשר ביום שישי האחרון הייתה הפגנה גדולה בכיכר רבין ששילבה מיצג של תיפוף על מאות חביות שחורות וכלל גם צילום של קליף מוזיקלי יחודי. תרומת משפחתי למאבק החשוב היא פשוט להיות "גוף" שמדי פעם מגיע להיכן שצריך וכמו כן מדי אנחנו תורמים כמה שקלים כי המאבק עולה כסף. אתר המאבק שחשוב לכל תושבי ישראל, נמצא בכתובת http://www.homelandguards.org. תודה מראש על התמיכה שלכם ונקווה מאד שהוא יצליח (הוא חייב להצליח).

 

 

אנחנו על השחור [אבירם ברקאי]

קפצתי עם נדב לחנות הספרים השכונתית כי הוא קיבל שובר מתנה לכבוד יום ההולדת שלו. די מהר מצא הילד שלושה ספרים חדשים מהסדרות "נייט הגדול" ו "קפטן תחתונים" שהוא כה אוהב ובגלל שהיה מבצע של ספר שני ב 80% הנחה, הוא ניגש אלי ואמר "יאללה אבא, בחר איזה ספר שאתה רוצה, על חשבוני!".
אני לא אוהב להיכנס לחנות ספרים מבלי לדעת מראש איזה ספר אני רוצה מכיוון שיש כל כך הרבה ספרים מעניינים, ואני מיד נתקל בפרדוקס הבחירה (שיתוק שנגרם מעודף אפשרויות). למזלי כמה ימים לפני הביקור בחנות הספרים ראיתי בדף הפייסבוק של ה"משטח" פוסט על ספר חדש של אבירם ברקאי שנקרא "אנחנו על השחור" – סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל.
הייתי בן 13 כשהחל מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) אבל למרות זאת אני כמעט ולא יודע כלום על מהלכי המלחמה הזאת (בניגוד לידע שיש לי על מלחמת יום הכיפורים וששת הימים). אז הוספתי את הספר לערימה של הילד, הודיתי לו על המחווה ולפני שהתחלתי לקרוא אותו עשיתי לי רשימה של עשרה דברים שאני זוכר מאותה מלחמה (לא לפי סדר כרונולוגי).

1. נסיעה באופניים מבית הספר ביום הראשון למלחמה תוך כדי האזנה בטרנזיסטור להודעת דובר צה"ל שכוחות צה"ל נכנסו ללבנון.
2. שיירות של מובילי טנקים ונגמ"שים שנעים להם בכביש חיפה – עכו.
3. הפחד הגדול כאשר דובר צבא סוריה מודיע שבקרבות הופלו עשרות מטוסי חיל האוויר הישראלי והתדהמה והשמחה כשהתבררה התוצאה חסרת התקדים של 82-0 לטובתנו.
4. נסיעה לתחנה המרכזית בעכו ביום שישי של המלחמה כדי לחלק אוכל לחיילים רק כדי לגלות שהתחנה ריקה מאדם.
5. צפייה כל יום בשעה 17:00 בתוכנית הטלוויזיה "שלום הגליל" (שנהפכה ברבות הימים ל"ערב חדש") שהקרינה דרישות שלום מחיילים ושקופיות עם רשימת הנופלים.
6. הדאגה לאבא של ילדה מהשכבה שנפצע במהלך הקרבות.
7. הטיול שעשינו מבית הספר למחנה כורדני (ששכן מעבר לכביש) כדי לראות את השלל הרב שנתפס אצל המחבלים במהלך המלחמה.
8. מונדיאל 1982 שהחל שבוע אחרי התחלת המלחמה, ובמיוחד את המשחק בו הבקיע פאולו רוסי שלושער בניצחון 2-3 של איטליה על ברזיל בשלב השני של הבתים.
9. הדיון בשיעור היסטוריה יום אחרי רצח אמיל גרינצווייג (פעיל "שלום עכשיו") על ידי יונה אברושמי, במהלך הפגנה שהתקיימה בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
10. ההלם מאסון צור הראשון (91 הרוגים) והשני (60 הרוגים).

מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להפסיק. הכתיבה קולחת ויש בה שילוב נכון בין הסיפורים האישיים לבין התיאור של מהלכי המלחמה כולל סקירה היסטורית. בתור שריונר (לשעבר), שבילה חודשיים ברצועת הביטחון בסוף שנת 1994, יכולתי לדמיין את עצמי נוסע בצירים ההררים בכיוון כביש ביירות דמשק מחפש טנקים וחוליות נ"ט סוריות. כשהגעתי לפלוגת המילואים שלי בתור מ"מ צעיר היו בה כמה חיילים ומפקדים אשר לחמו במלחמה ההיא. אחד מהם סיפר שהלקח המרכזי שלו הוא שברגע שהוא רואה מישהו עם מזוודה הוא יורה בו (כי ככה סחבו הסורים את טילי הסאגר) ואחר סיפר על החשיבות של עבודה מסודרת בקרב שריון מול שריון. אבל עד היום אני מכה על חטא שמעולם לא חקרתי אותם יותר לעומק על מה שעבר עליהם.
הדפים האחרונים של הספר מכילים את רשימת 56 חיילי ומפקדי חטיבה 500 המורחבת שנפלו במלחמה (יחד עם תאריך נפילתם). החטיבה כללה גדודי שריון, חי"ר והנדסה מהסדיר ומהמילואים. במהלך קריאת הספר, עיינתי מדי פעם ברשימה כדי להתאים אותה להשתלשלות העניינים ובסיום הקריאה שאלתי את עצמי את השאלה הבלתי נמנעת. האם לאור המצב לפני המלחמה, לאור מטרות המלחמה וגם לאור תוצאות המלחמה צדקה ישראל שיצאה למבצע הזה.
האמת שאני עדיין מתלבט וקצרה היריעה מכדי לפרט את מחשבותיי על התוכנית להמליך שליט נוצרי במדינה כל כך מפולגת כדי שיעשה אתנו שלום ועד לגירוש המוצלח של אש"ף לתוניסיה (ממנו הוא לא התאושש עד הסכמי אוסלו). לכן אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, לחקור טיפה על אותה התקופה, לנסות לראות האם אפשר להסיק מסקנות לגבי המצב היום וגם לקוות שלא תהיה מלחמת לבנון השלישית.

%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%a4%d7%a8

גרופי של הומור

לפני ארבע שנים הופיעו בישראל ארבעה קומיקאים אמריקאים במופע שנקרא "Comedy For Koby". ליוויתי אותם מאחורי הקלעים, צחקתי, הפקתי תובנות ולמזלי הרב הם לא עשו לי מה שבדרך כלל עושים לגרופי.

לכל סטנדאפיסט היה קושי מסוים בחייו ואחת הדרכים להתמודדות היא בעזרת הומור. חפשו כמה שתרצו אבל אין אף גבר לבן, פרוטסטנטי, שנולד למשפחה עשירה וחי בפרברים שעושה סטנד-אפ. אולי גם כי  "אתם מכירים את הקטע שנגמר הקוויאר במחלקה הראשונה?" או "אני לא מבין למה צריך לחכות לגיל 21 בשביל להשתמש בקרן הנאמנות" לא מדבר להרבה אנשים. רון פירסון (Ron Pearson) נולד למשפחה עם עוד שבעה אחים ואחיות והוא מופיע כלהטוטן מול קהל מאז שהוא בן חמש-עשרה. קיבי רוג'רס (Kivi Rogers) הוא בחור שחור שגדל בשכונת "פואבלו דל ריו" מקום לא פשוט בלוס אנג'לס. חוץ מזה הוא עבר שני גירושים והתקף לב אחד. קורי כהני (Cory Kahaney) היא יהודייה והייתה הרבה מאד שנים אם חד-הורית, ואבי ליברמן (Avi Liberman), שמארגן את המופע, הוא יהודי שקרוע בין ישראל לארצות הברית.

מג"ד בגולני נמצא בבית יותר מסטנדאפיסט אמריקאי. שטחה של ארצות הברית גדול פי 473 משטחה של מדינת ישראל. לסטנדאפיסטים אמריקאים זה אומר שהם נמצאים הרבה זמן בדרכים. לפני שנתיים בילה רון מאתיים חמישים ושלושה ימים מחוץ לבית. יש לו נקודות נוסע מתמיד כמו לג'ורג קלוני בסרט "תלוי באויר". לטייל ולהופיע בכל רחבי העולם זה נחמד כשאין לך משפחה, אבי ליברמן אפילו הופיע מול חיילי ארצות הברית בעירק ואפגניסטן. אבל החיים בדרכים יכולים גם להיות הרסניים. עבודה בלילה, אלכוהול, אוכל מטוגן, בני זוג לרגע ולפעמים גם סמים. בנקודה מסוימת הרוב רוצים להתיישב במקום אחד. הפתרון של קיבי הוא להופיע על אוניות תיירים שיוצאות מפלורידה לקריביים. קורי מלמדת יום בשבוע בבית ספר לקומדיה במנהטן מקום מגוריה. רון הצליח להוריד לשליש את מספר הימים שהוא רחוק מאשתו ושני ילדיו בשתי דרכים. הראשונה  קשורה להיותו  "מחמם קהל" באזור מגוריו בלוס אנג'לס. לפני כל מופע עם קהל בטלוויזיה מגיע מישהו שמלהיב את הקהל ורון הוא האיש בשביל זה, השליטה שלו בקהל מדהימה. הוא עשה זאת בתוכנית האירוח של ג'ורג לופז ובלא מעט תוכניות בערוץ של דיסני. השיטה השנייה היא להרוויח יותר כסף להופעה. בארץ היה לזה פעם שם גנאי של "הופעה מול ועדי עובדים" או "הופעה בחתונה" עד שהגיעו קובי פרץ וחבריו. בארצות הברית, גם בגלל שיש פחות ועדי עובדים, אולי בגלל שזאת בכל זאת מולדת הקפיטליזם וגם שבאנגלית כל דבר נשמע יותר טוב קוראים לזה "Corporate Gigs" הופעות מול תאגידים. רון כל כך טוב בזה עד שהיה מועמד לתואר "קומיקאי התאגידי של השנה".

ישראל היא מדינה קטנה מוקפת אויבים אבל מדהימה לתיירים. כל אחד מוצא פה משהו שמתאים לו. רון הוא נוצרי שחזר בתשובה, אלא שהנוצרים קוראים לזה כמו שם של תוכנית ריאליטי "נולד מחדש". שבוע שלם הוא הסתובב עם הברית החדשה וחיפש איפה ישו טייל בירושלים שזה יותר בטוח מלחפש איפה משה התברבר בסיני. קורי הביאה את בעלה ובנה למה שהיא הגדירה כמסע התגלית שלה בארץ אבות אבותיה ומאד התרשמה משבוע הגאווה בישראל. קיבי לא הפסיק להתלהב משינויים הגדולים שחלו בישראל מאז ביקר פה בפעם האחרונה לפני שלוש-עשרה שנה. אבי מגיע לפה כל חצי שנה כך ששום דבר כבר לא מפתיע אותו.

הומור זה מדע מדויק. הסט של רון די קבוע, אבל כדי להכניס טיפה שינויים רלוונטיים לישראל הוא ביקש מאבי כמה מילים בעברית שיוכל לשלב במופע. בשלב מסוים בהופעה רון מבקש מתנדבים מהקהל לעזור לו בקטע רכיבה עם חד אופן. הוא מעלה שני גברים לאחר שמוודא שאינם סובלים מבעיות גב, אחריהם הוא גם מבקש מתנדבת מהמין הנשי. הוא עושה זאת ע"י שליפת פתק מהכיס, מספר שזה פתק שאבי נתן לו ואומר בהיסוס "האם יש פה מישהי שהיא לא", עוצר, נושם, מתאמץ באופן הפגנתי, מחליף לעברית ואומר במבטא אמריקאי "שומר נגיעה?". הקהל משתולל מצחוק. "מקווה שהשכנים לא ידעו", ממשיך והקהל נחנק. "יש לי פה עוד משהו שאבי אמר לי", הוא שוב עוצר, שוב מתלבט ואומר "החרדים הם נטל על החברה".
לצופה מהצד הקטע הזה נראה ספונטני לחלוטין כמו הניסיונות הכושלים של רון לבצע את הפעלולים בפעם הראשונה. אבל הדיון שנערך בין ארבעת הסטנדאפיסטים מאחורי הקלעים על איך בדיוק יש להגיד את המשפט, להחזיק את הנייר ולהוסיף את המשפט על החרדים היה כאילו הם תכננו לשגר טיל למאדים.

_dsc0372
תכנון המופע של אבי

הרבה דברים טובים בישראל התחילו מאסון. גם המופע הזה. בשמיני למאי 2001 נרצחו קובי מנדל בן השלוש עשרה יחד עם חברו יוסף אישרן בן הארבע עשרה בידי טרוריסטים פלסטינים ליד ביתם בתקוע. ההורים של קובי, סת' ושרי שעלו מארה"ב לישראל בשנת 1996, החליטו שהדרך הכי טובה לכבד את זכרו של קובי היא להקים קרן שתעזור לילדים שקרוביהם נפגעו בפעולות טרור. הקרן מפעילה תכניות רבות ומגוונות שאחת מהן הוא מחנה קיץ שבו הילדים יכולים להיות שוב "פשוט ילדים", להביע את הרגשות שלהם בסביבה תומכת ומבינה ולמצוא חברים. אלפי ילדים כבר השתתפו בהצלחה מרובה בתוכניות הללו שהיום התרחבו גם לכלול ילדים שקרוביהם נפגעו בתאונות דרכים.
ב 2008 חבר אבי לקרן ע"ש קובי מנדל וסיבוב ההופעות הזה, שהחל כבר ב 2003, קיבל את השם "Comedy For Koby", קומדיה לקובי. פעם בחצי שנה, בתחילת יוני ובתחילת דצמבר מביא לארץ אבי שלושה סטנדאפיסטים בתמהיל מגוון ככל האפשר. הפעם הם הופיעו שמונה פעמים. במודיעין, תל אביב, ירושלים, אלון שבות, רעננה ובית שמש. הרווחים מההופעות נתרמים לקרן. ככה מנצחים את הטרור.

אם תקלל לא בטוח שתגיע רחוק. יש שלושה פרמטרים שבעזרתם אפשר לקטלג סטנדאפיסט: סוג החומר, צורת ההגשה והשימוש בגסויות. אם ניקח לדוגמא את ג'רי סיינפלד האגדי אז הוא לא משתמש בכלל בשפה גסה ומגיש את החומר שלו שעוסק בעיקר בחיי היום יום בצורת סיפורים. לעומתו לואיס בלק משתמש במילה Fuck לפחות פעם בשלושים שניות וצועק את הדעות שלו על המצב באמריקה כמו איש נרגן ועצבני. קיבי דומה יותר לביל. צורת ההגשה של רון היא מאד פיזית. אבי הוא הסתכלותי כמו סיינפלד ולקורי יש המון חומר על מה זה אומר להיות יהודייה. כולם מסכימים שאם סטנדאפיסט מסוגל להופיע גם נקי וידידותי למשפחות, זה מאפשר הרבה יותר הזדמנויות לעבוד.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי בגוש עציון בלי מדים ונשק. הפעם האחרונה הייתה לפני שנתיים וכמה קילומטרים דרומית למקום ההופעה זרקו על הסיור שלי שני מטעני צינור. ההופעה נערכת באולם שמחות ליד ישיבת הר עציון באלון שבות. לא רחוק משם קבור קובי מנדל. מול במה קטנה מסודרים כ 200 כסאות פלסטיק ובמטבח הצמוד מתיישבים ומתארגנים להם ארבעת הסטנדאפיסטים בזמן שהקהל ממלא את האולם.
ישנה מסורת במסע שבסוף כל הופעה מעלה אבי את הסטנדאפיסטים לבמה גם כדי להודות להם וגם לקטע של שאלות ותשובות. העובדה שזאת הפעם הראשונה של קורי בישראל גורמת לכך שכמעט תמיד היא נשאלת "מה דעתך על ישראל?". הפעם קורי מספרת משהו על חומוס. השואלת לא מרפה. "מה באמת דעתך על ישראל?". קורי משירה מבט לשואלת ואומרת "תראי, אני מהאפר-איסט סייד של מנהטן, לא רק שיש מסביבי המון יהודים, גם הבניין שאני גרה בו שייך ומנוהל ע"י ישראלים. אני מרגישה כמו בבית". המופע נגמר והקהל מקיף את רון, קיבי, אבי וקורי. מודה, שואל, מצטלם ומחבק. עם כל הכבוד לאברהם פריד שיופיע שלושה ימים אחרי זה בגוש לא הרבה אומנים בקליבר הזה מגיעים לפה. חבל כי יש פה קהל טוב.

רוב רובו של הקהל בהופעות הוא אנגלו-סקסי דתי. אמריקאים, קנדים, אנגלים ואוסטרלים. מעט צברים אפילו יותר מעט חילונים. סת', אביו של קובי, פותח כל הופעה באותה צורה. מודה לספונסרים, מבקש תרומה לקרן ומסיים באותה מסורת של סיפור בדיחה. את הבדיחה הזאת נתן לו אבי בערב הראשון במודיעין.

'עיתונאי מסתובב בתל אביב.
הוא עוצר תייר מרוסיה ושואל אותו "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
התייר מרוסיה עונה "מה זה בשר?"
הוא עוצר תייר מארצות הבית ושואל אותו "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
התייר האמריקאי עונה "מה זה מחסור?"
הוא שואל ישראלי שעובר ליד "סלח לי, מה דעתך על המחסור העולמי בבשר?"
הישראלי עונה "מה זה סלח לי?"'

הצחוק של הקהל משולב בכאב של המחיר של לחיות פה עם בלבנט. לסת' עדיף שיישאר רבי. למרות שהוא מספר את אותה בדיחה כל הופעה יש לו עדיין בעיה בתזמון. שרי, אשתו של סת' ואימו של קובי, עומדת לידו וגם מספרת בדיחה. אם כל הנשים הדתיות היו נראות כמו שרי, מתנהגות כמו שרי ומספרות בדיחה כמו שרי לא היה צריך את הרב אמנון יצחק. מחר כל עם ישראל היה חוזר בתשובה.

_dsc0418
החבורה עונה לשאלות הקהל בסוף המופע

טיפה רכילות לא מזיקה. אבי ליברמן הוא קרוב משפחה דרך נישואים של הסנטור המפורסם ג'ו ליברמן. קיבי הופיע בפרק שמדורג בעשיריה הראשונה של הפרקים הכי אהובים של הסדרה "כולם אוהבים את ריימונד", הפרק שבו רוברט מתנהג כמו שחור. הוא סיפר שבגלל שגם רי רומנו וגם ברד גראט הם סטנדאפיסטים, הם עשו המון אימפרוביזציה אבל כמעט את הכל חתכו כי זה לא היה ראוי לצפיית משפחות בפריים טיים. במקור שם המשפחה של קורי היה כהנא אבל סבא שלה שינה אותו והוסיף Y כי זה נשמע יותר אירי ואז היה לו יותר קל להשיג עבודה. רון טוען שהנשים בישראל יפיפיות והוא ביקש שנשלח לו גיליון של המגזין "בלייזר", בשביל הכתבות כמובן.

יש דרך חדשה להשיג מימון לפרויקטים שקשורים בישראל וביהדות.
יש אתרים שעושים Crowd Funding שבתרגום עילג לעברית זה "ההמון יתרום". הכי מפורסם נקרא KickStart ובגלל שיהודים צריכים תמיד לעשות משהו שונה הוקם אתר בשם Jewcer. בתרגום עוד יותר עילג לעברית זה "להתניע יהודים". הפעם עקב פרישתו של הספונסר המרכזי של המסע, פתח אבי פרויקט באתר הזה. כל מי שתרם $1 שמו הוזכר בדף הפייסבוק וטוויטר של קומדיה לקובי, כל מי שתרם $50 קיבל זוג כרטיסים למועדון בניו יורק או לוס אנג'לס ומי שתרם $1000 שמו יופיע בסרט שיצולם על המופע. יום לפני תחילת המסע הגיע אבי ליעד שהציב, $10000. מי יודע אולי צריך לספר על הטריק הזה לכחלון.

יש תחבורה ציבורית סבירה בישראל. בנימינה לת"א ברכבת. ת"א לירושלים באוטובוס. תחנה מרכזית בירושלים לעיר העתיקה ברכבת הקלה והכל ב 50 ₪ זה מאד סביר. הבעיה היחידה היא השיחות שאנשים מנהלים בטלפונים שלהם. זה פשוט סיוט. אחרי יום נסיעות כזה אני יודע על כמה בעיות שיש באחת המערכות של חיל האוויר, למה יוסי עזב את רונית ושהאוכל של הדודה רבקה מרעננה לא משהו.

הכי חשוב זה להופיע. כמה שיותר. זאת התשובה של כולם לשאלה "מה העצה הכי טובה שלך לסטנדאפיסט מתחיל?". מול המראה מתאמנים רק על המלל כי אין לך שום מושג איך הקהל יגיב ומה התזמון הנכון שעובד. שאר הזמן יש להקדיש לכתיבה, לעשות נטוורקינג ולהקשיב לקומיקאים אחרים. זאת עבודה 24/7 וכדאי להסתובב עם פנקס ולרשום כל דבר שיכול להיות מצחיק. בנית הסט, חומר וסדר ההופעה, זאת משימה מאד חשובה. קורי מספרת שבהופעות שמשלמים לה הרבה כסף היא עושה את הקטעים שהיא יודעת שיצחיקו, "קטעי העוגן". בשביל עצמה היא מכניסה רק בדיחה אחת חדשה. לעומת זאת בהופעה במועדון שמשלמים לה $25 היא מרגישה חופשי להתפרע ולנסות. דרך אגב עוד דבר שהייתה עליו הסכמה זה שאם יש משהו אחר שעושה לך את זה או שאתה לא מרגיש שזה היעוד שלך בחיים עזוב את הקומדיה. זה יותר מדי קשה.

גבר טוב קשה למצוא. למצוא גבר יהודי טוב באמריקה עוד יותר קשה. על זה סיפרה קורי כהני. הייתי רווקה הרבה מאד שנים וזה שיגע את ההורים שלי. אבא שלי ממש יצא מדעתו. "אני לא מבין את זה, קורי היא יפיפייה ממש כמו סבתא". הם אמרו זאת כמחמאה כי סבתא שלי זכתה בצעירותה בתחרות יופי. כמובן שזה היה בלטביה. "אבא", אמרתי לו, "הסיבה היחידה שהיא זכתה זה בגלל שלא הייתה לה פלולה ושיער על הפנים".
סבתא שלי אמרה לי לצאת רק עם גברים יהודיים כי הם המאהבים הכי טובים. כן מאהבים לא עורכי דין. שנים יצאתי רק עם יהודים וגם בסופו של דבר התחתנתי עם עורך דין יהודי אבל בדרך גם יצאתי עם גויים. פשוט גמרתי את כל היהודים בסביבה.
יש פה גויים באולם? יופי תשמעו בדיחה. גוי מתקשר לאימא שלו ואומר לה שלמרות שהם קבעו לאכול ארוחת ערב הוא לא יוכל להגיע. אז אימא שלו אומרת בסדר.
לצאת עם גויים זה שונה לגמרי. אתם פחות חשופים לזה פה אבל אתם יודעים שהם לא אומרים לכן כמה עלתה ארוחת הערב בסוף היציאה? מדהים. פעם יצאתי עם בחור יהודי בשם שלדון ובסוף הארוחה הוא הגיש לי את החשבון וביקש ממני לחשב את הטיפ. "שלדון", אמרתי לו, "אתה בוגר MIT". אבל יש גם יתרון בזה שאומרים לך כמה עלתה הארוחה, ככה את יכולה לדעת מה את צריכה לעשות בסופה.

כולם רוצים להופיע אצל לטרמן. זה הגביע הקדוש. אצל סטנדאפיסטים אמריקאים יש כמה מדרגות של הצלחה. מופע במועדון נחשב או בפסטיבל גדול, הופעה בתוכניות לילה, Comedy Central Special וגולת הכותרת היא סיטקום. קורי אומרת לסטודנטים שלה שהיא לא יכולה להפוך מישהו למצחיק, אבל אם הוא מצחיק היא יכולה לעזור לו לבנות סט שאחרי כל כך הרבה שנים במקצוע היא יודעת שזה מה שתוכניות האירוח מחפשות. מעניין היה לראות שאזכור השם  "קומדי סנטרל" גורם לקבוצה להתעצבן. הטענה מאחורי הקלעים היא שהכל שם פוליטי ושהיחידים שיכולים להשיג שם מופע הם צעירים עם סגנון ייחודי, חוץ אולי מלואיס בלק ורון וויט. עצוב לראות שלא רק בהייטק אלא גם בתחום הזה כשמגיעים לגיל ארבעים מתחילות בעיות.

עזבו אתכם להקות משנות ה 70. זאת ההופעה הכי טובה שמגיעה לישראל בעקביות. ב 6 לדצמבר חוזר אבי עם שלושה סטנדאפיסטים מעולים איילין בוסלר, אלן היוי, טום קוטר. בקשה אחת יש לי. חילונים בואו בהמוניכם.

לעדכונים תעשו לייק ל Comedy For Koby באתר הזה, אתם יודעים זה שמתחיל באות f.

dec-2016

 

כנס כנס תרדוף

שבוע שעבר ביליתי יומיים נפלאים בכנס רברסים 2016 שנערך במכון ויצמן ברחובות. זהו כנס גדול של מפתחי תוכנה עבור מפתחי תוכנה שמאורגן ומופק ע"י מתנדבים. במהלך הכנס ישבתי עם מחברת ועט (אני מהדור הישן) ורשמתי כל מה שעלה בראשי. זה מה שהצלחתי לפענח מהכתב הלא ברור שלי.

#1

אם להיות כנה אלו הן חמשת הסיבות שאני הולך לכנסים לפי סדר החשיבות:
1) האוכל
2) הדבר הזה שתולים על הצוואר שכתוב בו מי אתה
3) מתנות קטנות שמקבלים
4) כשהייתי שכיר זה היה יום חופש מהעבודה
5) ההרצאות עצמן

#2

הכנס נערך בדיוק כשרכבת ישראל השביתה את תחנות ת"א עקב עבודות פיתוח. להפתעתי זה שיפר לי את החיים כי נסעתי מבנימינה לרחובות ברכבת שעקפה את ת"א ונסעה על המסילה המזרחית (מסילה שנעות בה בימים רגילים רק רכבות מסע או רכבות נוסעים ריקות). כך גם זמן הנסיעה שלי התקצר בתשע דקות וגם יצא לי לנסוע על המסילה המזרחית ההיסטורית. חוץ מזה גיליתי שהייתה רפורמה בתחבורה הציבורית ואפשר לנסוע יום שלם במרכז עבור 37.50 ₪ בלבד. עכשיו כל מה שנשאר זה רק להחיות את תחנת הרכבת בזכרון יעקב.

%d7%9e%d7%a2%d7%a7%d7%a3-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a8%d7%9b%d7%91%d7%aa
באדום המעקף

#3

אחת החברות שנתנו חסות לכנס (תודה רבה!) היא חברת MyHertiage שעוזרת לגלות, לשמר ולשתף את ההיסטוריה המשפחתית של המשתמש. השירות שלהם מאד עזר לבנות שלי בזמן שהן עשו את עבודת שורשים לבת המצווה. באתר של החברה אפשר גם לקרוא סיפורים מרגשים על אנשים שמצאו קרובי משפחה אבודים. השאלה הנשאלת מבחינתי האישית היא למה שארצה למצוא עוד קרובי משפחה? למה אני צריך עוד אנשים שיזמינו אותי לבריתות וחתונות, שיבקשו ממני טובות, ושיגרמו למריבות? אני מציע להם שיעשו שירות אחר, שירות של העלמת קרובי משפחה. במיוחד עכשיו לפני חגי תשרי. יש לי הרגשה שזה יהיה להיט.

#4

האבות של הכנס, שזאת הפעם הרביעית שהוא מתקיים, הם רן תבורי ואורי להב והוא אבולוציה לפודקאסט ששניהם מריצים כבר 8 וחצי שנים שנקרא "רברס עם פלטפורמה". הפודקאסט עוסק בנושאי טכנולוגיה, תוכנה ואינטרנט ובחיי היום יום שלהם כחברים בתעשית ההי-טק הישראלית. את רן פגשתי בפעם הראשונה ב 2003 כשהוא הצטרף לקבוצה בה עבדתי במיקרוסופט. הבוס שלי ביקש ממני להיות החונך שלו אבל אחרי יום אחד הבנתי שרן כזה תותח שהוא צריך להיות חונך שלי. את אורי פגשתי כשהוא ורן ראיינו אותי לפרק של הפודקאסט שלהם בעקבות הכתבה שלי שפורסמה בבלייזר שהסבירה למה עזבתי את מיקרוסופט. בנוסף החברה האחרונה שעבדתי בה (סיילספרדיקט) שכנה כמה חודשים במשרדים של חברת Outbrain, שאורי הוא אחד מהמקימים שלה וכיום ה CTO. אין ספק שלמרות שאנחנו כבר 8 מיליון תושבים, ישראל זה עדיין מקום קטן.

#5

יחסית לכנס של אמזון שהייתי בו, אחוז הנשים שהגיעו היה סביר. זה הפוך ממה שקורה בכנסים של מקצוע הריפוי בעיסוק שאשתי הולכת אליהם ששם אין כמעט גברים. אני חושב שאולי כדאי לעשות איזה כנס משותף לשני המקצועות רק כדי להגיע לאיזשהו איזון. תמיד תהיתי למה אחוז הנשים שלומדות הנדסת תוכנה הוא כל כך נמוך בניגוד לעריכת דין ורפואה. למזלי אני מאזין שרוף של הפודקאסט Planet Money ושם הם לא רק עלו על הסיבה אלא גם גילו איך אפשר לשנות את האנומליה הזאת החלה ב 1984, השנה שאני התחלתי לתכנת ברצינות. זהירות ספויילר, אני זאת לא הסיבה – פשוט תאזינו לפרק.

women-in-cs

#6

לא שומעים את המרצה.
לא רואים את המצגת.
רואים את המצגת אבל הרזולוציה לא מתאימה.
שומעים את המרצה אבל לא שומעים את הסרטון.
הקליקר שמעביר את השקופיות לא מגיב.
הכל עובד כמו שצריך אבל פתאום הכל מפסיק לעבוד.
גם בכנס על טכנולוגיה עם טובי המפתחים, עם אנשים שהקימו סטרטאפים מוצלחים עדיין כל החוויה "האור-קולית" לא מתפקדת 100%. אולי כדאי לחזור למקרן השקופיות ומגאפון.

#7

בכל רגע נתון היו בין שתיים לשלוש הרצאות בו זמנית ורובן המכריע היו טובות. ההרצאות שהכי אהבתי מבין אלו ששמעתי היו:

Fund Raising 101 – Experience Written in Blood… – Yuval Kaminka (Co-Founder and CEO of JoyTones)

Front End Test Automation: past, present and future – Oren Rubin (CEO of Testim.io)

Good rules for building a bad Android App – Shem Magnezi (Senior Android developer)

Reverse Engineering the "Human API" for Automation and Profit – Nati Cohen (Production Engineer @ SimilarWeb)

Early Detection of Cancer: Using NLP Classifiers to Analyze Medical Research Papers – Limor Lahiani (Engineering Manager, Partner Catalyst Israel, Microsoft)

A Shallow introduction to Deep Learning – Eyal Gruss (Machine learning researcher and digital artist)

ולמי שתהה כל ההרצאות היו בעברית. למי שלא תהה לקח לי 10 דקות לישר את האנגלית לצד שמאל מבלי לדפוק את שאר הכתבה. נכון, אני חושב שזה מדהים שאם הייתי חוזר בזמן אלפיים שנה אחורה הייתי מסוגל לתקשר עם אבות אבותיי בעברית. אבל למרות זאת אני די כועס על אליעזר בן יהודה שהחיה את השפה העברית. מה היה רע אם היינו מדברים באנגלית? תחשבו כמה יותר פשוטים וקלים היו החיים שלנו ותחשבו כמה היינו קרובים לזה, הרי הבריטים שלטו פה יותר מ 30 שנה! לא הייתי רוצה שנזנח את העברית ונוותר על המורשת ההיסטורית שלנו אבל היא יכלה להיות שפה שניה שקיימת רק כדי לקרוא בתנ"ך. על זה נאמר גאד דמיט.

#8

הדבר האחרון שהיה בכנס נקרא Hall of Shame. כל מי שרצה עלה והתוודה על השטות הכי גדולה שלו/ה. חבר השופטים דירג את הווידויים לפי חומרת השטות, ייחודיות השטות ואיכות הצגת השטות. בפעם השנייה ברציפות זכה במקום בראשון מישהו מצבא ההגנה לישראל דבר שגורם לי להרגיש ממש בטוח. זה רעיון מעולה שצריך לעשות אותו בכל ארגון פעם בשנה כדי להשריש את מושג השקיפות והאחריות. דרך אגב הפרס למשתתפים היה אלכוהול איכותי שבטח יעזור להם לא לעשות יותר שטויות.

hall-of-shame(התמונה נלקחה מדף הפייסבוק של רברס עם פלטפורמה)

#9

זאת קריאה לעזרה לכל הסוציולוגים / כלכלנים / חוקרי התנהגות / סתם אנשים חכמים. איך פותרים את בעיית ה No Shows? כמות האנשים שיכולים להירשם לכנס היא כמובן מוגבלת ובגלל שהכנס כה מבוקש (והוא גם בחינם) הכרטיסים אזלו תוך כמה שעות בודדות. הבעיה היא שיש אחוז לא מבוטל של אנשים שנרשמו לכנס ולא הגיעו, דבר שמנע מאנשים אחרים להגיע. הפעם ניסו "להילחם" בתופעה ע"י לקיחת 50 ₪ ליום ממי שנרשם (דמי רצינות), 50 ש"ח שמוחזרים אם הנרשם אכן מגיע לכנס. זה לא כל כך עזר. זאת בעיה שפוגעת גם בשירותי הבריאות בעולם ויש שמנסים לפתור אותה בכל מני דרכים. אני חושב שאם אנשים פשוט יכבדו את הזולת הבעיה תעלם. זה בטח יקרה פה תוך שנה שנתיים.

#10

זאת ההרצאה שנתתי בכנס הקודם. תהנו ולהתראות בכנס הבא.


לבלוג שלי אין חסות אבל אם אתם רוצים לתמוך בו (יותר נכון בי) בלי שזה יעלה לכם גרוש, פשוט גילשו לדף "תמיכה בבלוג" ותגלו איך. תודה מראש!