עכשיו ההם כי אני זקן

זאת הייתה ההלוויה הצבאית הראשונה שנכחתי בה. הקהל הרב הורכב מהמון קבוצות. משפחה, חברים לעבודה, חברי ילדות וגם מחיילי ומפקדי גדוד 8726. גדוד ותיק של טנקי מרכבה סימן 1 שלפני חצי שנה פורק. כל מי היה מעל גיל מסוים שוחרר, חלק שובצו בתוך פלוגת מילואים של חטיבה 7, חלק במפקדת חטיבת 188 וחלק בחטיבות מילואים אחרות. רוב אלו שהמשיכו גויסו בצו 8 במבצע "צוק איתן".
וכך בהלוויה עמדנו זה לצד זה חיילי ומפקדי גדוד 8726 המפורק. חלק באזרחי וחלק במדים. המומים מפגישת המחזור הנוראית ובלתי צפויה בה ליווינו את אמוץ, הסמג"ד שהיה מסוגל להזיז הר ותוך כדי כך לחייך חיוך ערמומי. אני הייתי מאילו שבאו על אזרחי. באותו הטקס של פירוק הגדוד שנערך לפני חצי שנה באשקלון, בגיל 44 ואחד עשרה חודשים, קיבלתי תעודה שמודיעה לי שזהו, נגמרה תקופה.

הסתכלתי על החברים במדים. אלון, המג"ד הקודם של הגדוד, ישב על כסא גלגלים אחרי שנפצע באותה תקרית ליד עין השלושה. לידו עמד פלג, שהחליף את אמוץ כסמג"ד והוצב בכרם שלום ומאחור עמד אלי, המ"פ הקודם שלי שהיה בכח הפינוי. הסתכלתי עליהם וקינאתי. קינאתי שהם שם ואני, כמו רוב תושבי מדינת ישראל, עובר את המבצע הזה בכניסה לממ"דים, בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.
חשוב לשים דברים בפרופורציה. את "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" העברתי באותה צורה ובזמן "מלחמת לבנון השנייה" ו"עמוד ענן" הוצב הגדוד ברמת הגולן בהמתנה לסורים שבסוף לא הגיעו. אבל אז ידעתי שאני חלק ממשהו גדול. ראיתי את ההרגשה הזאת אצל אחרים בעבר בכמה טקסים של שחרור ממילואים. בית התותחן בזכרון יעקב נמצא חמש עשרה דקות הליכה מהבית שלי ושם נערכו בשנים האחרונות רוב טקסי שחרור ממילואים את חיילי החטיבה. וכך יצא שכמה פעמים הגעתי לשם כדי לייצג את הפלוגה ולהגיד שלום ותודה. המבט על פני האנשים שעמדו להשתחרר באותו יום היה כמעט תמיד זהה. לא של שמחה יתרה אלא של עצבות. הכרתי את כולם טוב מאד. רובם לא אהבו לבוא למילואים, רובם שמחו על אימונים ותעסוקות שבוטלו ואתם יודעים מה, האמת גם אני. אבל השחרור מהמילואים סימן בשבילם דבר אחד, שלא צריכים אותם יותר.

גם מאד כעסתי. כעסתי על עצמי שבניגוד לאמוץ, שהיה בגילי, לא התנדבתי להמשיך ולשרת. כשנכנסתי למכונית בסיום ההלוויה הסתכלתי במראה ומאד לא אהבתי את הפרצוף שהסתכל עלי בחזרה.
חזרתי הביתה ולשם שינוי רציתי לשבת ולדבר עם האישה. בדרך כלל ברגעים קשים ומבלבלים אני נוטה להסתגר עם עצמי אבל הפעם הרגשתי צורך לדבר. סיפרתי לה על ההלוויה. על הרגע בו אמר הבן בקולו הצעיר והחנוק "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" וכל האנשים כאחד פשוט החלו לבכות. על הנאום המרגש של אלון שאיבד מישהו שהיה מעבר לחבר למילואים וכמה התחבקנו אחד עם השני אחרי שכולם הלכו. איך יכולתי לדמיין את הסיטואציה ההפוכה בה היא האלמנה ואני זה ששוכב בארון המכוסה בדגל ישראל. וכמה אני מרגיש חרא, חסר תועלת ומאוכזב מעצמי.
פעמים הסיעה אותי האישה לנקודות האיסוף בצו 8, בממוצע מאז שנפגשנו 21 יום בשנה במקום לישון בבית ישנתי רחוק ממנה באוהל, מוצב, קרוואן או על טנק. היא, כמו רוב הנשים, שנאה את הרגע שבו הוצאתי את הציוד הצבאי שלי מהארון. אבל היא גם הבינה למה אני מרגיש כך. היא הסתכלה עלי ואמרה את הדבר הכי נכון שהיה צריך להגיד: "די, עשית מספיק".

ואז באמת הבנתי. לא משנה אם הייתי מתנדב בסופו של דבר השירות הצבאי היה מסתיים. בעוד שנה, בעוד חמש שנים אבל הוא היה מסתיים. תהליך טבעי בו הצעירים מחליפים את המבוגרים. וזה קורה לא רק בצבא. זה קורה גם בעבודה, זה קורה גם בספורט, זה קורה גם בהנהגה וזה קורה גם בחיים על פני כדור הארץ. והחכמה היא לדעת איך להתכונן לאותם שינויים בלתי נמנעים, איך לנצל את האפשריות החדשות שנפתחו, את היתרון היחסי בגיל ואיך לתרום לחברה בדרכים שלא דורשות החזקת רובה והסתערות אל מול פני אויב, והכי חשוב איך ליהנות ממה שקורה הרגע. כי החיים קצרים, בלתי צפויים וחבל לבזבז אותם על בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אני, גברים, ישראל, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על עכשיו ההם כי אני זקן

  1. עודד הגיב:

    כמה נכון, לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר.

    אהבתי

  2. חיה הגיב:

    יפה. הייתי ממליצה לך לפנות לחינוך. יש הרבה ילדים שאתה יכול לתרום להם הרבה.

    אהבתי

  3. לשעבר 8726 הגיב:

    אז מה שלום אלון?

    אהבתי

  4. zvigal12 הגיב:

    אכן מוכרת לי ההרגשה הזאת של כבר לא צריכים אותי, אני שייך לדור ששחרורו היה בגיל 54 . קבלתי תעודה יפה שבה מודים לי על כול השנים, ובזה זה נגמר. מקצועי הצבאי היה בתחום המרגמות. ומה שנגמר לא היה רק השירות הצבאי אלא גם כול התורות שלמדתי על לוח הירי וחישובי זווית ההגבהה כבר לא היו רלוונטיים גם כן. מה שאני מבקש לציין שזה לא רק שאין זקוקים לנו אל שבאמת לא רק הדור מתחלף אלא גם כישוריו משתנים לעולם החדש, וגם הם מן הסתם יעברו אותו תהליך בבא העת. מי ייתן שכשיוותרו ע שרותם שלהם זה יהיה גם ויתור על שירות צבאי בכלל כי שלום אמת …כאן אני מפסיק כדי לא להיסחף לאשליות מסוכנות.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s