קפצתי עם נדב לחנות הספרים השכונתית כי הוא קיבל שובר מתנה לכבוד יום ההולדת שלו. די מהר מצא הילד שלושה ספרים חדשים מהסדרות "נייט הגדול" ו "קפטן תחתונים" שהוא כה אוהב ובגלל שהיה מבצע של ספר שני ב 80% הנחה, הוא ניגש אלי ואמר "יאללה אבא, בחר איזה ספר שאתה רוצה, על חשבוני!".
אני לא אוהב להיכנס לחנות ספרים מבלי לדעת מראש איזה ספר אני רוצה מכיוון שיש כל כך הרבה ספרים מעניינים, ואני מיד נתקל בפרדוקס הבחירה (שיתוק שנגרם מעודף אפשרויות). למזלי כמה ימים לפני הביקור בחנות הספרים ראיתי בדף הפייסבוק של ה"משטח" פוסט על ספר חדש של אבירם ברקאי שנקרא "אנחנו על השחור" – סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל.
הייתי בן 13 כשהחל מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) אבל למרות זאת אני כמעט ולא יודע כלום על מהלכי המלחמה הזאת (בניגוד לידע שיש לי על מלחמת יום הכיפורים וששת הימים). אז הוספתי את הספר לערימה של הילד, הודיתי לו על המחווה ולפני שהתחלתי לקרוא אותו עשיתי לי רשימה של עשרה דברים שאני זוכר מאותה מלחמה (לא לפי סדר כרונולוגי).
1. נסיעה באופניים מבית הספר ביום הראשון למלחמה תוך כדי האזנה בטרנזיסטור להודעת דובר צה"ל שכוחות צה"ל נכנסו ללבנון.
2. שיירות של מובילי טנקים ונגמ"שים שנעים להם בכביש חיפה – עכו.
3. הפחד הגדול כאשר דובר צבא סוריה מודיע שבקרבות הופלו עשרות מטוסי חיל האוויר הישראלי והתדהמה והשמחה כשהתבררה התוצאה חסרת התקדים של 82-0 לטובתנו.
4. נסיעה לתחנה המרכזית בעכו ביום שישי של המלחמה כדי לחלק אוכל לחיילים רק כדי לגלות שהתחנה ריקה מאדם.
5. צפייה כל יום בשעה 17:00 בתוכנית הטלוויזיה "שלום הגליל" (שנהפכה ברבות הימים ל"ערב חדש") שהקרינה דרישות שלום מחיילים ושקופיות עם רשימת הנופלים.
6. הדאגה לאבא של ילדה מהשכבה שנפצע במהלך הקרבות.
7. הטיול שעשינו מבית הספר למחנה כורדני (ששכן מעבר לכביש) כדי לראות את השלל הרב שנתפס אצל המחבלים במהלך המלחמה.
8. מונדיאל 1982 שהחל שבוע אחרי התחלת המלחמה, ובמיוחד את המשחק בו הבקיע פאולו רוסי שלושער בניצחון 2-3 של איטליה על ברזיל בשלב השני של הבתים.
9. הדיון בשיעור היסטוריה יום אחרי רצח אמיל גרינצווייג (פעיל "שלום עכשיו") על ידי יונה אברושמי, במהלך הפגנה שהתקיימה בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
10. ההלם מאסון צור הראשון (91 הרוגים) והשני (60 הרוגים).
מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להפסיק. הכתיבה קולחת ויש בה שילוב נכון בין הסיפורים האישיים לבין התיאור של מהלכי המלחמה כולל סקירה היסטורית. בתור שריונר (לשעבר), שבילה חודשיים ברצועת הביטחון בסוף שנת 1994, יכולתי לדמיין את עצמי נוסע בצירים ההררים בכיוון כביש ביירות דמשק מחפש טנקים וחוליות נ"ט סוריות. כשהגעתי לפלוגת המילואים שלי בתור מ"מ צעיר היו בה כמה חיילים ומפקדים אשר לחמו במלחמה ההיא. אחד מהם סיפר שהלקח המרכזי שלו הוא שברגע שהוא רואה מישהו עם מזוודה הוא יורה בו (כי ככה סחבו הסורים את טילי הסאגר) ואחר סיפר על החשיבות של עבודה מסודרת בקרב שריון מול שריון. אבל עד היום אני מכה על חטא שמעולם לא חקרתי אותם יותר לעומק על מה שעבר עליהם.
הדפים האחרונים של הספר מכילים את רשימת 56 חיילי ומפקדי חטיבה 500 המורחבת שנפלו במלחמה (יחד עם תאריך נפילתם). החטיבה כללה גדודי שריון, חי"ר והנדסה מהסדיר ומהמילואים. במהלך קריאת הספר, עיינתי מדי פעם ברשימה כדי להתאים אותה להשתלשלות העניינים ובסיום הקריאה שאלתי את עצמי את השאלה הבלתי נמנעת. האם לאור המצב לפני המלחמה, לאור מטרות המלחמה וגם לאור תוצאות המלחמה צדקה ישראל שיצאה למבצע הזה.
האמת שאני עדיין מתלבט וקצרה היריעה מכדי לפרט את מחשבותיי על התוכנית להמליך שליט נוצרי במדינה כל כך מפולגת כדי שיעשה אתנו שלום ועד לגירוש המוצלח של אש"ף לתוניסיה (ממנו הוא לא התאושש עד הסכמי אוסלו). לכן אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, לחקור טיפה על אותה התקופה, לנסות לראות האם אפשר להסיק מסקנות לגבי המצב היום וגם לקוות שלא תהיה מלחמת לבנון השלישית.
החיים על פי ניר 