אנחנו על השחור [אבירם ברקאי]


קפצתי עם נדב לחנות הספרים השכונתית כי הוא קיבל שובר מתנה לכבוד יום ההולדת שלו. די מהר מצא הילד שלושה ספרים חדשים מהסדרות "נייט הגדול" ו "קפטן תחתונים" שהוא כה אוהב ובגלל שהיה מבצע של ספר שני ב 80% הנחה, הוא ניגש אלי ואמר "יאללה אבא, בחר איזה ספר שאתה רוצה, על חשבוני!".
אני לא אוהב להיכנס לחנות ספרים מבלי לדעת מראש איזה ספר אני רוצה מכיוון שיש כל כך הרבה ספרים מעניינים, ואני מיד נתקל בפרדוקס הבחירה (שיתוק שנגרם מעודף אפשרויות). למזלי כמה ימים לפני הביקור בחנות הספרים ראיתי בדף הפייסבוק של ה"משטח" פוסט על ספר חדש של אבירם ברקאי שנקרא "אנחנו על השחור" – סיפורה של חטיבה 500 במבצע שלום הגליל.
הייתי בן 13 כשהחל מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) אבל למרות זאת אני כמעט ולא יודע כלום על מהלכי המלחמה הזאת (בניגוד לידע שיש לי על מלחמת יום הכיפורים וששת הימים). אז הוספתי את הספר לערימה של הילד, הודיתי לו על המחווה ולפני שהתחלתי לקרוא אותו עשיתי לי רשימה של עשרה דברים שאני זוכר מאותה מלחמה (לא לפי סדר כרונולוגי).

1. נסיעה באופניים מבית הספר ביום הראשון למלחמה תוך כדי האזנה בטרנזיסטור להודעת דובר צה"ל שכוחות צה"ל נכנסו ללבנון.
2. שיירות של מובילי טנקים ונגמ"שים שנעים להם בכביש חיפה – עכו.
3. הפחד הגדול כאשר דובר צבא סוריה מודיע שבקרבות הופלו עשרות מטוסי חיל האוויר הישראלי והתדהמה והשמחה כשהתבררה התוצאה חסרת התקדים של 82-0 לטובתנו.
4. נסיעה לתחנה המרכזית בעכו ביום שישי של המלחמה כדי לחלק אוכל לחיילים רק כדי לגלות שהתחנה ריקה מאדם.
5. צפייה כל יום בשעה 17:00 בתוכנית הטלוויזיה "שלום הגליל" (שנהפכה ברבות הימים ל"ערב חדש") שהקרינה דרישות שלום מחיילים ושקופיות עם רשימת הנופלים.
6. הדאגה לאבא של ילדה מהשכבה שנפצע במהלך הקרבות.
7. הטיול שעשינו מבית הספר למחנה כורדני (ששכן מעבר לכביש) כדי לראות את השלל הרב שנתפס אצל המחבלים במהלך המלחמה.
8. מונדיאל 1982 שהחל שבוע אחרי התחלת המלחמה, ובמיוחד את המשחק בו הבקיע פאולו רוסי שלושער בניצחון 2-3 של איטליה על ברזיל בשלב השני של הבתים.
9. הדיון בשיעור היסטוריה יום אחרי רצח אמיל גרינצווייג (פעיל "שלום עכשיו") על ידי יונה אברושמי, במהלך הפגנה שהתקיימה בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
10. ההלם מאסון צור הראשון (91 הרוגים) והשני (60 הרוגים).

מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להפסיק. הכתיבה קולחת ויש בה שילוב נכון בין הסיפורים האישיים לבין התיאור של מהלכי המלחמה כולל סקירה היסטורית. בתור שריונר (לשעבר), שבילה חודשיים ברצועת הביטחון בסוף שנת 1994, יכולתי לדמיין את עצמי נוסע בצירים ההררים בכיוון כביש ביירות דמשק מחפש טנקים וחוליות נ"ט סוריות. כשהגעתי לפלוגת המילואים שלי בתור מ"מ צעיר היו בה כמה חיילים ומפקדים אשר לחמו במלחמה ההיא. אחד מהם סיפר שהלקח המרכזי שלו הוא שברגע שהוא רואה מישהו עם מזוודה הוא יורה בו (כי ככה סחבו הסורים את טילי הסאגר) ואחר סיפר על החשיבות של עבודה מסודרת בקרב שריון מול שריון. אבל עד היום אני מכה על חטא שמעולם לא חקרתי אותם יותר לעומק על מה שעבר עליהם.
הדפים האחרונים של הספר מכילים את רשימת 56 חיילי ומפקדי חטיבה 500 המורחבת שנפלו במלחמה (יחד עם תאריך נפילתם). החטיבה כללה גדודי שריון, חי"ר והנדסה מהסדיר ומהמילואים. במהלך קריאת הספר, עיינתי מדי פעם ברשימה כדי להתאים אותה להשתלשלות העניינים ובסיום הקריאה שאלתי את עצמי את השאלה הבלתי נמנעת. האם לאור המצב לפני המלחמה, לאור מטרות המלחמה וגם לאור תוצאות המלחמה צדקה ישראל שיצאה למבצע הזה.
האמת שאני עדיין מתלבט וקצרה היריעה מכדי לפרט את מחשבותיי על התוכנית להמליך שליט נוצרי במדינה כל כך מפולגת כדי שיעשה אתנו שלום ועד לגירוש המוצלח של אש"ף לתוניסיה (ממנו הוא לא התאושש עד הסכמי אוסלו). לכן אני ממליץ לכם לקרוא את הספר, לחקור טיפה על אותה התקופה, לנסות לראות האם אפשר להסיק מסקנות לגבי המצב היום וגם לקוות שלא תהיה מלחמת לבנון השלישית.

%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%a4%d7%a8

עכשיו ההם כי אני זקן


זאת הייתה ההלוויה הצבאית הראשונה שנכחתי בה. הקהל הרב הורכב מהמון קבוצות. משפחה, חברים לעבודה, חברי ילדות וגם מחיילי ומפקדי גדוד 8726. גדוד ותיק של טנקי מרכבה סימן 1 שלפני חצי שנה פורק. כל מי היה מעל גיל מסוים שוחרר, חלק שובצו בתוך פלוגת מילואים של חטיבה 7, חלק במפקדת חטיבת 188 וחלק בחטיבות מילואים אחרות. רוב אלו שהמשיכו גויסו בצו 8 במבצע "צוק איתן".
וכך בהלוויה עמדנו זה לצד זה חיילי ומפקדי גדוד 8726 המפורק. חלק באזרחי וחלק במדים. המומים מפגישת המחזור הנוראית ובלתי צפויה בה ליווינו את אמוץ, הסמג"ד שהיה מסוגל להזיז הר ותוך כדי כך לחייך חיוך ערמומי. אני הייתי מאילו שבאו על אזרחי. באותו הטקס של פירוק הגדוד שנערך לפני חצי שנה באשקלון, בגיל 44 ואחד עשרה חודשים, קיבלתי תעודה שמודיעה לי שזהו, נגמרה תקופה.

הסתכלתי על החברים במדים. אלון, המג"ד הקודם של הגדוד, ישב על כסא גלגלים אחרי שנפצע באותה תקרית ליד עין השלושה. לידו עמד פלג, שהחליף את אמוץ כסמג"ד והוצב בכרם שלום ומאחור עמד אלי, המ"פ הקודם שלי שהיה בכח הפינוי. הסתכלתי עליהם וקינאתי. קינאתי שהם שם ואני, כמו רוב תושבי מדינת ישראל, עובר את המבצע הזה בכניסה לממ"דים, בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.
חשוב לשים דברים בפרופורציה. את "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" העברתי באותה צורה ובזמן "מלחמת לבנון השנייה" ו"עמוד ענן" הוצב הגדוד ברמת הגולן בהמתנה לסורים שבסוף לא הגיעו. אבל אז ידעתי שאני חלק ממשהו גדול. ראיתי את ההרגשה הזאת אצל אחרים בעבר בכמה טקסים של שחרור ממילואים. בית התותחן בזכרון יעקב נמצא חמש עשרה דקות הליכה מהבית שלי ושם נערכו בשנים האחרונות רוב טקסי שחרור ממילואים את חיילי החטיבה. וכך יצא שכמה פעמים הגעתי לשם כדי לייצג את הפלוגה ולהגיד שלום ותודה. המבט על פני האנשים שעמדו להשתחרר באותו יום היה כמעט תמיד זהה. לא של שמחה יתרה אלא של עצבות. הכרתי את כולם טוב מאד. רובם לא אהבו לבוא למילואים, רובם שמחו על אימונים ותעסוקות שבוטלו ואתם יודעים מה, האמת גם אני. אבל השחרור מהמילואים סימן בשבילם דבר אחד, שלא צריכים אותם יותר.

גם מאד כעסתי. כעסתי על עצמי שבניגוד לאמוץ, שהיה בגילי, לא התנדבתי להמשיך ולשרת. כשנכנסתי למכונית בסיום ההלוויה הסתכלתי במראה ומאד לא אהבתי את הפרצוף שהסתכל עלי בחזרה.
חזרתי הביתה ולשם שינוי רציתי לשבת ולדבר עם האישה. בדרך כלל ברגעים קשים ומבלבלים אני נוטה להסתגר עם עצמי אבל הפעם הרגשתי צורך לדבר. סיפרתי לה על ההלוויה. על הרגע בו אמר הבן בקולו הצעיר והחנוק "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" וכל האנשים כאחד פשוט החלו לבכות. על הנאום המרגש של אלון שאיבד מישהו שהיה מעבר לחבר למילואים וכמה התחבקנו אחד עם השני אחרי שכולם הלכו. איך יכולתי לדמיין את הסיטואציה ההפוכה בה היא האלמנה ואני זה ששוכב בארון המכוסה בדגל ישראל. וכמה אני מרגיש חרא, חסר תועלת ומאוכזב מעצמי.
פעמים הסיעה אותי האישה לנקודות האיסוף בצו 8, בממוצע מאז שנפגשנו 21 יום בשנה במקום לישון בבית ישנתי רחוק ממנה באוהל, מוצב, קרוואן או על טנק. היא, כמו רוב הנשים, שנאה את הרגע שבו הוצאתי את הציוד הצבאי שלי מהארון. אבל היא גם הבינה למה אני מרגיש כך. היא הסתכלה עלי ואמרה את הדבר הכי נכון שהיה צריך להגיד: "די, עשית מספיק".

ואז באמת הבנתי. לא משנה אם הייתי מתנדב בסופו של דבר השירות הצבאי היה מסתיים. בעוד שנה, בעוד חמש שנים אבל הוא היה מסתיים. תהליך טבעי בו הצעירים מחליפים את המבוגרים. וזה קורה לא רק בצבא. זה קורה גם בעבודה, זה קורה גם בספורט, זה קורה גם בהנהגה וזה קורה גם בחיים על פני כדור הארץ. והחכמה היא לדעת איך להתכונן לאותם שינויים בלתי נמנעים, איך לנצל את האפשריות החדשות שנפתחו, את היתרון היחסי בגיל ואיך לתרום לחברה בדרכים שלא דורשות החזקת רובה והסתערות אל מול פני אויב, והכי חשוב איך ליהנות ממה שקורה הרגע. כי החיים קצרים, בלתי צפויים וחבל לבזבז אותם על בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.