מילות פרידה


מבויש נגשתי לקדמת האודיטוריום וקבלתי לידי פסלון שמציין את העובדה שאני עובד כבר 15 שנה בחברה. כפי שאתם יכולים להיווכח הפסלון נראה כמו שנגנב מביתו הסודי של סופרמן בקוטב הצפוני, דבר שמאוד שימח את בני הקטן שהחרים אותו מיד כשהבאתי אותו הביתה. למרות שהציפייה היחידה שיש לי ממקום העבודה היא שהמשכורת המובטחת תופקד בחשבון הבנק שלי כל ראשון לחודש לועזי די הופתעתי שלא צ'ופרתי באיזה מתנה קטנה נוספת כגון 15 עוגיות שוקולד או 15 ימי חופש נוספים או אפילו 15 מניות של אפל.
אם תשאלו אותי מה הדבר הכי חשוב שלמדתי ב 15 השנה האחרונות, אני לא אתלבט אפילו שנייה ואומר לכם כי למדתי שאפשר להחליף כל אחד מעובדי החברה ושום דבר רע לא יקרה, לרוב יהיה אפילו יותר טוב. כשאתה מבין שבתמונה הכוללת אין לך חשיבות רק אז אתה יכול להגיע לשקט הנפשי האמיתי שרבים נוסעים להודו לכדי לחפשו במנזר אצל גורו שלא התקלח מאז שגנדי נרצח.
גישה זו נוגדת את ההתנהלות של רוב מי שהחליט או הוחלט בשבילו לעזוב את החברה. התנהלות זו באה לידי ביטוי באופן הכי בולט בפסטיבל הפרידה שמושק רשמית באימייל הפרידה ומסתיים במסיבת הפרידה. אני יודע מניסיון ומשיחות עם מאות עובדים שעזבו ב 15 שנה האחרונות, את גודל השקעה בניסוח אימייל הפרידה למרות שבסופו של דבר ל99% מהם יש את אותו פורמט והנה דוגמה למכתב יחסית קצר.
שלום לכולם,

כפי שרבים מכם כבר יודעים אחרי התלבטות קשה החלטתי לעזוב את החברה ע"מ לנסות דברים חדשים. השנים שעבדתי פה היו מאד משמעותיות בהתפתחות האישית והמקצועית שלי ורכשתי פה המון חברים. אני במיוחד רוצה להודות למנהלים הישירים שלי שהדריכו ותמכו בי לאורך כל הדרך, תודה רבה!
יום חמישי הוא היום האחרון שלי בחברה, ואני מזמין אתכם לעוגה בחדר הפגישות בגדול בשעה 15:00, אני מבטיח לא לנאום :-).

כתובת האימייל החדשה שלי היא xxx@gmail.com אשמח אם תשמרו על קשר.

משה המתגעגע

כתגובה לאימייל האמוציונאלי הזה בדרך כלל שולח הבוס הישיר תשובה לכולם בסגנון:

משה,

אני רוצה להודות לך על כל התרומה שלך לחברה לאורך השנים. היה תענוג להיות הבוס הישיר שלך, גם אני מרגיש שלמדתי המון. אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך. 

דויד העצוב

פעם אחת, רק פעם אחת הייתי רוצה לקרוא תכתובת פרידה כנה, ישרה, אמתית כשזאת שמורדת בכל חוקי החברה המקובלים, משהו בסגנון:

מה קורה?

זהו נשבר לי. אני לא יכול לסבול יותר. כל בוקר שאני מגיע לעבודה בא לי לצרוח כמו תרנגולת שזה עתה ערפו לה את הראש. לכן מהיום אני לא עובד פה יותר. אל תנסו ליצור איתי קשר, אני רוצה לשכוח את כל החוויה המזעזעת שעברתי בשנה האחרונה.

משה המשוחרר

כשהתגובה תהיה

משה,

אנחנו מצטערים ששכרנו אותך, עשית רק נזק. ורק לידע כללי לא עזבת, פוטרת.

דויד המאושר

 


(אם הגעתם עד לפה אז אני חושב שתאהבו גם את הפוסט – איך גיליתי מתי רוב האנשים עוזבים את מקום עבודתם)


פרסומת – עזבתם את מקום העבודה? צאו לחופש והזמינו מלון ב Booking.com.
המלצה חמה – ספרד, אנדורה והאיים הקנריים.


המפתח להצלחה


יש בתים כשאתה נכנס אליהם אתה מרגיש כאילו אתה נמצא בתוך תמונת השער של מגזין לעיצוב הבית. הכול נראה פשוט מושלם. הצבע של הקירות משתלב בריצוף, הקרמיקה במטבח מתאימה לארונות, מיקום וצורת הרהיטים משדרים פאנג שוואי, כמות ואיכות האור שבוקע מחלונות מבליטים את פרטי האומנות היפיפיים שמפוזרים בצורת אסטרטגית ברחבי הבית וכמובן הסדר הגרמני והניקיון המעבדתי. פשוט נראה שמישהו לא רק ישב וחשב על כל אספקט עיצוב אפשרי, אלא גם ממשיך לתחזק ולשפר.
הכי מדהים אותי להיכנס לבית כזה שגם גרים בו ילדים. אני פשוט לא מבין איך בית יכול להישאר נקי, מסודר ומעוצב ועדיין להכיל ילדים שבהגדרה הם יצורים מלוכלכים, מבולגנים ובלתי מעוצבים.
גולת הכותרת בבתים כאלו הם שירותי האורחים. אני תמיד מרגיש איך שמהעיים שלי משתוללים משמחה כל פעם שאני מבקר שירותי אורחים בבית מעוצב. לכל השירותים המעוצבים יש כמה דברים משותפים. הכיור הוא לא כיור רגיל אלא קערה צבעונית שמונחת על שולחן. מנגנון הורדת המים ומנגנון פתיחת וסגירת הברז יכולים להתחרות בסיבוכם רק באילו שבנמלי תעופה. המגבות ריחניות, הסבון טבעי, יש פופורי בתוך סלסלה קטנה על הרצפה, ותמונה הומוריסטית של ילד קטן עושה את צרכיו תלויה על הקיר.
אבל, ותמיד יש אבל, ברוב השירותים הללו חסר דבר מרכזי אחד. דבר אשר פוגם אנושות בחוויה והוא העובדה שאין מפתח, אי אפשר לסגור את הדלת מבפנים. לגלות כי היכולת לנעול את השירותים לא נלקחה בחשבון בזמן עיצוב הבית הכל כך מושקע שקול לגילוי כי פג תוקפו של הדרכון בעת ביקורת גבולות לפני טיול לחו"ל.
הפחד שמישהו יכנס בזמן שאתה הכי פגיע היא תרופת העצירות הכי יעילה ומכריחה אותך לחשוב על דרכים מתוחכמות ויצירתיות למנוע כניסת אנשים זרים.
שיטות הפעולה הם רבות ומגוונות. יש הדוגלים בשירה או יצירת מספיק רעש כדי שכל מפגע פוטנציאלי שמתקרב יבין שהשירותים תפוסים. יש אשר שוכרים שומר מבין אחד מדיירי הבית ויש אשר מנסים לחסום את הדלת בגופם בצורת אקרובטית דבר שבדרך כלל לא צולח שכן לרוב בשירותים מעוצבים הדלת רחוקה מאד מאסלה, כנראה אחד מחוקי הפאנג שוואי.
אז אני יוצא בקריאה נרגשת לכל מעצבי הבתים, בבקשה אל תשכחו את הדלת של שירותי האורחים, ופשוט תוסיפו מפתח.

דור המדבר


רק עכשיו כשעברה יותר משנה מאז אותו אירוע מכונן בחיי, אני יכול באמת להבין את משמעותו, גיל 40. נתחיל בעובדות היבשות. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כיום כשאני כבר בן 41 נשארו לי עוד 39.3 שנים לחיות, כשההסתברות למות השנה היא 0.132% ומתוך 100 בנים יהודיים שנולדו יחד איתי הצליחו להגיע על הלום 97.854.
כשבוחנים את המסגרות החברתיות שאני נמצא בהם מגלים שברובן אני כמעט המבוגר ביותר. אם זה בעבודה, במילואים או אפילו בין הורי ילדי הגן של בני הקטן. אך לפני 15 שנה אני הייתי ילד הפלא שיש לו עתיד מבטיח ולפתע אני הקשיש שעוד מעט צריך ללכת לעשות שופינג למצבה.
בכל יום הולדת תמיד שואלים "נו, אז איך זה להיות בן X?", כשבהחלפת קידומת השאלה היא בעלת יותר משמעות סמלית. אז כמו שציינתי בהתחלה רק כיום אני מבין את המשמעות של להיות בן 40.
מצד אחד אתה מבין ומרגיש שהגוף שלך הוא פחות סלחני מהעבר. אך לפני 8 שנים הייתי יכול להירדם באמצע החורף על רצפת בטון בין המיטות של בנותיי הקטנות ולקום בבוקר רענן כמו בפרסומות לתחבושות היגייניות לנשים. היום אם אני אעשה שטות כזאת אאלץ לקחת יום חופש ולקבוע פגישה אצל כירופרקט מומחה.
אבל מצד שני גיליתי פתאום שיש לי משהו מדהים. הבנתי שיש לי אותו במשבר הכלכלי של לפני שנתיים שכל הבורסות התרסקו עקב משבר הסאב-פריים באמריקה, ניסיון. במהלך חיי ראיתי כמה פעמים את בורסות העולם ממריאות ומתרסקות במחזוריות כשבסופו של דבר הכול מתאזן. אז כשחלק מהשקעותיי הראו הפסדים של 20%, ושרבים מהאנשים שאני מכיר מכרו בפאניקה אני החזקתי את עצמי בכוח, נשמתי לאט ונרגעתי.
מצד שלישי, אם בעבר יכולתי להאשים את הדור הקודם בכל הבעיות של מדינת ישראל היום אני מבין שאחרי כל כך הרבה שנים בארץ הקודש יש לי חלק לא קטן באשמה ובאחריות לתקנם.
אבל מצד רביעי, יש לי רק עוד 26 שנים לפנסיה ומחקרים רבים על אושר שהתפרסמו בשנים האחרונות הראו שאנשים הכי מאושרים בעשור הראשון והאחרון של חייהם, שגיל 40 הוא הכי גרוע וגיל 73 הכי טוב.
אז שאלת השאלות היא מה צריך לעשות כדי לנצל את 39.3 השנים שנותרו לי לחיות. יש לי כמה תוכניות כשהכי חשוב זה לא להירדם על רצפת בטון בחורף.

משיכה המונית


לקח לי זמן אבל סוף סוף הבנתי איך יוצרים אטרקציה תיירותית רווחית וזה קרה לי בעודי שט במעבורת על נהר ההדסון בדרך לפסל החירות. כמה עובדות מעניינות על פסל החירות: הוא מתנה מהעם הצרפתי, משקלו 225 טון, גובהו 93 מטר, על מנת להגיע לראש הפסל יש לטפס 154 מדרגות, עובי ציפוי הנחושת הוא כ 24 מ"מ ו 12 דולר עולה כרטיס נסיעה במעבורת לאי החירות מקום מושבו.
חכמים האמריקאים. כבר בסוף המאה ה 19 הם הבינו את הטריק. הרי הם יכלו לשים את הפסל במנהטן עצמה אבל הם בחרו לתקוע אותו על אי כשלושה קילומטרים מדרום-מערב לקצה הדרומי של מנהטן. בנוסף הם כנראה ישבו עם סוכנות פרסום טובה ומיתגו את הפסל כסמל החירות הבינלאומי כמו שאמריקאים יודעים למתג ,ראה ערך קוקה-קולה ומקדונלדס, וגרמו לארגון אונסק"ו להכריז על הפסל כאתר מורשת עולמית.
כך כדי לראות מקרוב את הפסל שבכל מדריך טיולים מוגדר כ"חובה" מוכרח התייר לשלם כסף על עצם הנסיעה לפסל ובאותה הזדמנות גם על מזכרות ואוכל במחירי נמל תעופה במעבורת ובאי עצמו. ערים נוספות בעולם ראו כי טוב ושכפלו את הצלחת פסל החירות ע"י יצירת העתק. תייר יכול לפגוש את פסל החרות בפריז, לאס וגאס, טוקיו, בואנוס איירס ועראבה (כן עראבה) ובאותה הזדמנות לרכוש מזכרות ואוכל במחירי נמל תעופה.
אבל האמריקאים הם לא היחידים שיודעים ליצור פטנט תיירותי. בשורה תחתונה מגדל פיזה הוא כשלון הנדסי אבל מיליוני התיירים שמבקרים אותו מוכיחים שוב ושוב ששיווק טוב עובד. נכון שגלילאו זרק כמה חפצים מהקומה העליונה אבל אחרי שעתיים של נסיעה מפירנצה המדהימה עמדתי נבוך מול המגדל העקום ושאלתי את עצמי למה באתי, חוץ מהסיבה המובנת של לקנות מזכרות ולאכול פיצה במחיר של נמל תעופה.
תוך כדי שאני חושב גם על מגדל אייפל, הארמון הנשיאותי של ניקולאה צ'אושסקו בבוקרשט והפירמידות הבנתי שכדי למשוך יותר תיירים לישראל יש לבנות, תוך כדי חריגה מתקציב ופולמוס תרבותי וארכיטקטוני, מבנה כמה שיותר גדול וכמה שיותר גבוה, ראה ערך גשר המיתרים בירושלים, כדי שעוד עשרים שנה יעמדו תיירים לידו וכמו שאתם מנחשים יקנו מזכרות ואוכל במחיר של נמל תעופה.