בשבילי תל אביב הייתה מאז ומעולם כמו חוץ לארץ. הניגוד בין העיירה הצפונית והמנומנמת שגדלתי בה לבין המטרופולין שבמרכז הארץ תמיד השאיר אותי פעור פה במהלך ביקוריי בתור ילד ועדיין לפעמים מדהים אותי גם כיום.
מקומות הבילוי הרבים, מרכזי התרבות, אפשריות התעסוקה מושכים את צעירי ארצנו וזאת למרות מחירי הנדל"ן הבלתי שפויים. המדינה לעומת זאת מאד מעוניינת לגרום לפיזור אוכלוסין, במיוחד אוכלוסייה צעירה, ואפילו הוקם משרד ממשלתי מיוחד שנקרא המשרד לפיתוח הנגב הגליל שמדי פעם יוצא במסע פרסום לעידוד מעבר אנשים לגליל ולנגב. אך נראה ששום דבר לא מצליח להשפיע על הצעירים ובזכות נהירתם לתל אביב מתגאה היום בהיותה עיר "הרווקים והרווקות" שכן שיעור הגברים הרווקים בגילאים 29-25 בעיר ללא הפסקה הוא הגבוה ביותר בארץ ועומד על 80% ואילו שיעור הרווקות על 66%. נתון מדהים זה נתן לי שני רעיונות. האחד שכדאי בתור גבר נשוי לעבור לתל אביב כי יש שם המון רווקות. הרעיון שני קפץ במוחי המעוות בזמן ביקור בסופר.
כל שבוע אני לוקח את אחד מילדי לערוך איתי את הקניות לבית. זה זמן איכות שבו אני לא רק מצליח לתקשר יותר טוב עם יוצא חלציי אלא גם מלמד אותו/אותה כללי צרכנות נבונים ומנצל אותם לביצוע משימות רבות ומגוונות כמו להביא מוצר מסוים או לפרוק את המוצרים בקופה.
לפני שבועיים באחת מהפעמים שהלכתי עם בני נדב הגענו לאזור דגני הבוקר ואמרתי לו שיבחר איזה דגני בוקר שהוא רוצה. בגלל כמות האפשריות הענקית שיש לא הצליח הילד להגיע להחלטה במה לבחור. אחרי כמה דקות של לקיחת והחזרת קופסאות הילד כמעט החל לבכות. "אבא," אמר לי המתלבט "אני לא יודע מה לעשות!".
אני לא הפסקתי לצחוק ונזכרתי בהרצאה מעולה שראיתי שנקראה "פרדוקס הבחירה, למה יותר זה פחות". בהרצאה מסופר על איך שפע הבחירה שיש לנו כיום גורם לשיתוק בקבלת ההחלטות שלנו. באחד הניסויים שנערכו בארצות הברית התגלה שיותר ריבות נקנו בסופר כאשר כמות סוגי הריבות הורד מ 28 ל 9 בלבד.
על סימפטום נוסף של התופעה הזאת קראתי לפני זמן מה בכתבה שעסקה ברווקים והרווקות של תל אביב. בכתבה מתוודים ואף טיפה מתלוננים הרווקים והרווקות על כך שבגלל שיש כל כך הרבה רווקים ורווקות שאפשר לצאת איתם הם כל הזמן חושבים שיש מישהו/מישהי יותר טוב ממי שיש להם כרגע ולכן לא ממהרים להתחתן.
מיד פניתי למשרד לפיתוח הנגב הגליל והודעתי שיש לי רעיון למסע הפרסום הבא שלהם  – "צעירים, בואו לנגב ולגליל! הסיכוי שלכם למצוא חתן או כלה הרבה יותר טובים. למה? תשאלו את נדב."

יש לי שלושה אתרים שאני מתחזק. האתר "החיים על פי ניר" שבו אתם סביר להניח נמצאים כרגע, “The Stand-up Comedy Center” אתר המוקדש לסטנד אפ אמריקאי ואתר הומור כללי שבו אני מקבץ קטעי הומור מכל הסוגים וכל המינים.
בחודשים האחרונים אני חוקר איך אפשר לקדם את האתרים שלי במנועי החיפוש המובילים וגיליתי שאחד מהפרמטרים הכי חשובים הוא כמות ואיכות התוכן שיש באתר.
הבעיה היא שבשביל ליצר הרבה תוכן איכותי צריך לעבוד מאד קשה. לוקח לי שבועיים, המון ניסיונות כושלים וטונה של תסכולים רק בשביל לכתוב טור אחד ל "חיים על פי ניר". אז איך אני אוכל למלא שלושה אתרים?
לפתרון הגעתי לפני חודש בזמן שישבתי וסיכמתי לעצמי מה עבר עלי בשנת 2010. במהלך 2010 עבדתי בהרצליה וכדי לנצח את הפקקים ולהגיע בארבעים וחמש דקות בלבד לעבודה הייתי יוצא מהבית מוקדם מאד בבוקר בכל פעם שיכולתי. ע"מ להפיג את השעמום בנסיעה המונוטונית ניסיתי המון דרכים שאחת מהן הייתה להקשיב ברדיו לתוכנית הבוקר של דליק ווליניץ "יוצאים לאור". בחלק ניכר מהתוכנית הקריא דליק כתבות שפורסמו בעיתוני הבוקר והביע את עמדתו על האירוע שסוקר בכתבה.
לפעמים כשלא יכולתי לצאת מוקדם כי היה תורי לקחת את הילדים לבית הספר ו/או לגן הייתי פותח את הטלוויזיה ע"מ לראות מה חדש בעולמנו וגם שם ישבו מגישי החדשות והקריאו כתבות מעיתוני הבוקר והביעו דעה על מה שסוקר בכתבה.
זה גרם לי להבין איך הכול עובד. ישנו כתב שבדרך כלל מרוויח שכר מינימום ולפעמים גם מסכן את חייו על מנת לדווח מה קורה בשטח. סוכנות ידיעות גדולה כמו למשל רויטרס קונה את הכתבה ומפיצה אותה ברחבי העולם. עיתונים קונים את הכתבה מרויטרס ומדפיסים אותם בגיליונות שלהם ובסוף השרשרת יושבים להם מגישי חדשות ומקריאים את הכתבה ומביעים את דעתם.
וכך 300 מילים על פרה עם שני זנבות שנולדה בכפר נידח באוזבקיסטן יכולה למלא למעלה מ 100 שעות שידור מצטברות בכל רחבי העולם.
גם אני החלטתי להצטרף לחגיגה התוכן הממוחזר שמישהו אחר יצר. אם תגלשו מפה לאתר ההומור שלי תגלו שיש שם כתבה על האתר האחר שלי "The Stand-up Comedy Center"  ששם תוכלו לראות קטעי סטנד אפ שהרבה אנשים אחרים עבדו אליהם מאד קשה.

כבר שנים שהמשפחה שלי יודעת שמחודש ספטמבר עד פברואר כל יום ראשון בשעה 8 בערב, או 7 כתלות בשעון החורף של ישראל וארה"ב, אסור להפריע לי כי אני רואה בטלוויזיה פוטבול אמריקאי. למי שלא מבין את החוקים זה נראה ספורט מאד משונה אבל אחרי שלומדים את רזי המשחק זה פשוט ממכר.
למחרת שאני מגיע למשרד אני ניגש ישר לאתר של ה National Football League – NFL כדי להתעדכן במה קרה בזמן שישנתי. לפני חודשיים שבאתי לגלוש ל http://www.nfl.com התבלבלתי בכתיבת כתובת האתר והקלדתי בטעות http://www.nflc.com. בדף של האתר כתוב בגדול שניתן לקנות את הדומיין (מתחם) nflc.com והמחיר המבוקש הוא בסביבות $6950 . רק בכדי לסבר את האוזן מחירו של דומיין שלא שייך לאף אחד הוא בסביבות $10 לשנה. באותו דף גם יש קישור למאמר למה כדי לקנות דומיינים של 4 אותיות ודוגמאות לעסקאות שנעשו בעבר:  wehr.com נמכר עבור $73,400,  wine.com נמכר עבור $3,300,000 והשיא שייך ל fund.com  שנמכר עבור $9,999,950.
התשלום הכי גבוה ששולם עבור דומיין היה $13,000,000 ואתם יכולים לנחש כבר ששם הדומיין מציין את רוב התעבורה ברשת האינטרנט והוא sex.com.
בשלב זה אני מניח שרבים מכם רצו לראות האם הם יכולים לקנות דומיין נחשק ובזול אבל ניסיון זה שקול לחיפוש דירה חדשה בבית פרטי במרכז תל אביב בפחות מחמישים אלף ש"ח. גם אני ניסיתי במשך ימים למצוא שם של דומיין מעניין שאולי עוד כמה שנים יימכר באותם מחירים שציינתי למעלה אך כמו שסבי לא קנה דונם חול בקרית ביאליק בשנת 1949 גם אני לא השכלתי לקנות את pizza.com בשנת 1994 ב $20. (pizza.com נמכר לפני שנתיים וחצי ב 2.6 מיליון דולר!)
אך לפני שבועיים קיבלתי דואר מרשם דומיינים שבו נאמר כי מה 26 לדצמבר 2010 בשעה 14:00 יהיה ניתן לרכוש דומיינים בעברית עם סיומת co.il או org.il, ושמחיר דומיין כזה הוא 115 ₪. כמו כן נכתב בדואר שאפשר להכין מראש בקשות לרכישת דומיינים כך שבשעה היעודה הם ישלחו לאיגוד האינטרנט הישראלי בשיטת כל הקודם זוכה. מיד שהפנמתי את תוכן ההודעה ולקחי ההיסטוריה, גלשתי לאתר של רשם הדומיינים וביקשתי את הדומיינים הבאים שנגמרים ב co.il:

1. co.il.סקס
2. co.il.זכרוןיעקב
3. co.il.טיולים
4. co.il.חול
5. co.il.הומור
6. co.il.שלום
7. co.il.אבג
8. co.il.חשבון
9. co.il.דייט
10. co.il.מילותפרידה

לפני שלושה ימים קיבלתי הודעה שזכיתי בדומיין אחד מתוך העשרה, האם אתם יכולים לנחש באיזה?