1996

אחת הדרכים שחברות תוכנה בודקות את המוצר שלהם היא לתת לעובדים, ולפעמים אף לחייב אותם, לעבוד איתו לפני שמשחררים אותו לקהל הרחב. קוראים לשיטת הבדיקה הזאת Eating your own dog food, שבתרגום לא כל כך מוצלח לעברית זה "לאכול ראשונים את ה'חרא' שבישלתם". זאת שיטה די יעילה אבל יכולה גם להיות מאד מתסכלת לעובדים. אני זוכר את החשש הרב כשהחליפו לי את ה Office הטוב בגרסת אמצע (Beta) של ה Office הבא, את התקלות בגלישה כשחומת האש הפסיקה לעבוד ואת המסך הכחול האיום של חלונות.
גם את המוצר שלנו רצינו לבדוק בשיטה הזאת אבל אף אחד מחוץ לקבוצת המוצר לא רצה להתקין אותו משתי סיבות. הראשונה כי הם לא היו נחמדים והשנייה כי למשתמש הקצה לא היה מה לעשות איתו. המוצר יועד למפתחים שרצו לכתוב אפליקציות שרצו לדבר אחת עם השנייה. כינסנו ישיבה וחשבנו מה לעשות ולבסוף החלטנו לכתוב כמה אפליקציות בעצמנו שאולי יהיו מספיק טובות כדי לשכנע אנשים להתקין את המוצר, מה שנקרא Killer Apps. אני כתבתי אפליקציה שמאפשרת לאנשים לשלוח אחד לשני הודעות או תמונות, לראות מי נמצא ולהיות מנויים לערוץ של בדיחות יומיות. אנשים די אהבו את האפליקציה דבר שגרם להם להתקין את מוצר שלנו. אחרי שהמוצר יצא לשוק הפסקתי לתמוך באפליקציה הזאת ואנשים הפסיקו להשתמש בה.
שנתיים לאחר מכן, ב 8 ליוני 1998, רכשה חברת AOL את חברת מירבלייס שפיתחה את תוכנת המסרים המיידים ICQ  ב 407 מיליון דולר. המדינה הייתה אז כמרקחה על האקזיט המוצלח הראשון שסימן את ההתחלה של אומת הסטארט-אפ. אני, שכבר ידעתי שבתוכנת מסרים מידיים אין יותר מדי אתגרים טכנולוגים, הייתי פשוט בשוק.

2001

לפתע הבנתי שעברו חמש עשרה שנה מאז שסיימתי ללמוד בבית ספר התיכון בארצות הברית ועלה בי הצורך לנסות ולראות מה קרה עם האנשים שלמדו איתי. אחרי חיפוש של כשעה נתקלתי באתר אמריקאי שנקרא Classmates.com. האתר שהוקם ב 1995 היה אחד מהרשתות החברתיות הראשונות והכיל רשימה של בתי ספר ואנשים שלמדו בהם לפי שנים. מצאתי את הבית ספר שלי ואחרי שנרשמתי כמי שסיים אותו בשנת 1986, חשבתי לעצמי שזה רעיון אדיר להקים כזה אתר בישראל שיכיל בנוסף גם רשימות של יחידות צבאיות. שנה לאחר מכן הוקם אתר חבר'ה שבשיאו הכיל 1.5 מיליון משתמשים רשומים ונמכר בשנת 2007 עבור 15 מיליון ₪. טעויות ניהול והגעת פייסבוק לארץ גזרו את דינו של האתר לכישלון ואני עדיין מקבל מדי פעם לפעם, מאתר Classmates.com, הזמנות למפגשי מחזור בחצי השני את כדור הארץ.

2007

בדרך לעבודה שוב שמעתי את תזמוני התנועה של גל"צ. "זה די דבילי", אמרתי לאשתי כשחזרתי בערב, "למה הם צריכים להיות תלויים במאזינים שידווחו להם על מצב התנועה? שייתנו לכמה אנשים שנוסעים הרבה מכשירי GPS מיוחדים שישדרו לתחנה בצורה עצמאית את המיקום והמהירות שלהם, וכך הם יקבלו תמונה מצב מיידית ועדכנית של התנועה בכבישים". ב 2008 הוקמה חברת Waze שנמכרה ל Google ב 11 ביוני 2014 תמורת 1.3 מיליארד דולר.

2012

במסגרת פרויקט סיום של קורס הקמת עסק, הצגתי לפני משתתפי הקורס את הרעיון שלי. הרעיון עלה מצורך שנתקלתי בו רבות והוא היכולת למצוא במהירות זמן ומקום מוסכמים לפגישה של הרבה אנשים בעלי אילוצים רבים. כל משתתפי הקורס הסכימו שזה יכול להיות אתר טוב ושימושי ואני חזרתי הביתה עם חיוך על הפנים. יומיים אחרי זה, בזמן שהכנתי את המצגת ל"משקיעים" נתקלתי באתר בשם Doodle שעושה בדיוק את מה שתכננתי. הילדים שלי לא ידעו שאני יודע לקלל כל כך טוב.

2014

חסכתי מכם, וגם מהזיכרון שלי, אזכור של עוד כמה מקרים כאלו. אבל הדפוס מוכר וחוזר על עצמו. או שאני עצלן ופחדן מדי לממש את הרעיון שלי או שמישהו אחר כבר חשב ומימש אותו לפני. כמעט כל יום אני מקדיש זמן ע"מ לנסות ולמצוא רעיון מקורי וכל פעם אחרי שיטוט קצר באינטרנט אני מגלה שמישהו כבר מימש אותו. הכישלון המתמשך אפילו גרם לי להתחיל ולחשוב על רעיונות מהתחום האפור כמו למשל רשת חברתית לאסירים (?PrisonBook). איך אפשר להתחרות בכל כך הרבה אנשים מוכשרים ברחבי העולם? מה הסיכוי למצוא ולממש משהו ייחודי שאף אחד לא חשב עליו? איזה דיכאון אטומי.

2015

היום נראה שעליתי על משהו. תחזיקו לי אצבעות.

---

[פרסומת – באמזון אפשר למצוא הרבה ספרים על איך מייצרים ומיישמים רעיונות]

אין כמו בחירות כדי לחלק את האנשים לקבוצות. דתיים מול חילונים, ימנים מול שמאלנים, יהודים מול ערבים, קפיטליסטים מול סוציאליסטים, מרכז מול פריפריה, וגברים מול אלו שמפריעות להם לראות משחקי פוטבול אמריקאי (למרות שזה רק שלוש שעות, פעם בשבוע, בין החודשים ספטמבר לפברואר ובשאר הזמן רואים מה שהיא רוצה). אבל בחיי היום יום השוני בקבוצות הללו הוא פחות חשוב מאשר ניתן להם משקל בשיח הציבורי. רשימת הקבוצות הבאות מייצגת הרבה יותר טוב את השוני בין בני האדם ושייכות לאחת מהן מלמדת רבות על החברים בה והאם כדאי לשמור איתם על קשר. כמו כולם גם אני שייך רק לאחת מבין מהקבוצות המנוגדות ולפי ההסבר שלי תוכלו להבין לאיזה מהן.

אנשים שישנים עם פיג'מה מול אנשים שנכנסים למיטה עם מה שיש – אמנם אנחנו מבלים שליש מחיינו במיטה אבל האם זאת סיבה מספיקה כדי לקנות בגד שזה כל ייעודו? מה רע בטרנינג וחולצה ישנים שגם חוסכים קניה וגם מאפשרים לגשת לדלת הכניסה מבלי להתבייש שאתה בפיג'מה? לא סתם אף אחד לא יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה.

אנשים שמדברים בטלפון הנייד שלהם בקולי קולות מול אלא שלא – אני מוכן לסבול את האיחורים, את העמידה הצפופה, את הרציפים שלא מוגנים ממזג האוויר, את התקלות ואת המחיר הלא זול, אבל יש דבר אחד שגורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני נוסע ברכבת או אוטובוס, אלה אותם אנשים שמדברים בטלפון הנייד שלהם בקולי קולות. מה שמדהים הוא, שבניגוד לקבוצה שמנגנת מוזיקה בקולי קולות, אי אפשר לדעת מראש מי שייך לאותה קבוצה. זאת יכולה להיות ילדה בת 16 שרבה עם החבר שלה, חייל שמנסה להסביר למפקד שלו למה הוא מאחר או גבר בן 64 שמתגאה בנכדים שלו. יום אחד אני פשוט אקליט את כל השיחות הללו, שלא נותנות לי אפשרות לחשוב בשקט, ואעלה אותן לדף פייסבוק מיוחד שיקרא "שיחות ציבוריות מביכות".

אנשים שאוכלים גויאבה בפומבי מול כאלו שלא נוגעים בפרי הזה – יש לא מעט סיבות למה כדאי לאכול גויאבה. יש בה המון ויטמינים (פי ארבע ויטמין C מתפוז), מעט קלוריות, מכילה אנטיאוקסידנטים, עוזרת לטיפול בטחורים ומורידה חום. אבל מול כל המעלות הללו יש את העובדה הפשוטה שהיא פשוט מסריחה את הסביבה.

אנשים שמשתמשים במילה "פאק" מול חסידיו של אליעזר בן יהודה – אין שום ספק שעברית היא שפה מיוחדת. זה די מדהים לחשוב שאם הייתי נוסע אחורה בזמן 2000 שנה ופוגש את אבות אבותיי היינו יכולים לתקשר מילולית. אבל אחד מהחסרונות הגדולים של העברית הן הקללות, שאם חושבים על זה מעיד לטובה על עמנו. ברוב השפות הקללות לא רק נשמעות יותר טוב, אלא הן גם יותר מוצלחות. באנגלית יש כמובן את המילה המדהימה "פאק" שאפשר להשתמש בה בכל כך הרבה צורות והטיות. אבל למרות זאת אין שום סיבה לישראלי דובר עברית לשרבב את המילה הזאת למשפט, זה פשוט נשמע מגוחך. ("אחי בדרך לעבודה כמעט והתנגש בי איזה פאקינג אידיוט שלא יודע לנהוג")

אנשים שחונים עם התחת למדרכה לעומת אנשים שחונים עם החזית – בחניון טנקים צריך לחנות את הטנק בצורה כזאת שבמקרה ויש הקפצה אפשר לצאת במהירות ובבטיחות מהחניון ע"מ לסכל את מזימות האויב. זה לא רלוונטי במקרה של חניון מכוניות.

הורים שמנסים לשפר את מערכת החינוך ע"י עבודה משותפת מול שולחי המיילים ולוחמי הוואטסאפ  – לקח לי זמן להמציא להם כינוי אבל בסוף מצאתי – "ציידי המורים". אלה אותם הורים שאף פעם לא מתנדבים לעזור בפעילות כיתתית אבל קולם, יותר נכון מקלדתם, נשמע שוב שוב בתכתובות בו הם מתלוננים, לרוב על איזה מורה תורן. מורה, שלטענתם, לא מספיק נחמד / לא מספיק מקצועי / דורש יותר מדי / דורש פחות מדי / שאמר פעם לפני כמה שנים משהו למישהו שאולי העליב אותו. כדי לשמור על שפיותי אין לי וואטסאפ ובג'ימייל אפשר ליצר חוק שכל אי-מייל שהם שולחים, בתפוצת נאט"ו כמובן, מגיע ישר לפח האלקטרוני.

[איך יווצר הקשר הראשון עם חייזרים]

אנשים שמבינים את דו"ח הפנסיה / תלוש שכר / דו"ח מס הכנסה שלהם לעומת כאלו שמיד זורקים אותם לפח – הסוד הוא למצוא יועצת מס / פנסיה מקצועית שאתה סומך עליה. לשלם לה, לשבת איתה עד שאתה מבין טוב טוב מה זה לעזאזל "גילום זקופות", "זיכוי אישי" ומה הוא אחוז דמי הניהול שגובים ממך. למה דווקא יועצת? כי בתחום הזה נשים הן יותר אמינות. אנשים שלא עושים זאת ייהנו הרבה פחות בגיל הפרישה.

 אנשים שמסדרים את המיטה שלהם בבוקר לעומת כאלו שזה קורה פעם ברבעון – בכתבה בעיתון "את" מציינים שכדי לחזק את הזוגיות מומלץ לסדר את המיטה כל יום בבוקר. מנגד בכתבה באתר "מאקו" מסופר על מחקר בריטי חדש שטוען שמיטה מבולגנת מסייעת במזעור אוכלוסיית הטפילים הזעירה שנקראת קרדית אבק הבית. היצורים הזעירים הללו גורמים ללא מעט תגובות אלרגיות ואסתמטיות אצל בני אדם. השאלה היא מה עדיף: אישה שמחה או ירידה בכמות הטפילים במיטה, אכן שאלה קשה. בכל מקרה אני לא מסדר את המיטה כי אני עצלן.

אנשים שלא מבינים למה אין מקום בפארק בשעה 13:00 ביום שבת לעומת כאלו שמגיעים לשם ב 8:00 בבוקר – אם זה היה תלוי במשפחה שלי, הם היו קמים כל שבת ביקיצה טבעית שזה אומר 11:00. לדאבונם הם חיים עם חניך תורן שמעיר אותם לרוב ב 7:00. המירמור בשעתיים הראשונות מתחלף בהכרת תודה כשהם מבלים כמעט לבד בפארק, חוף ים או שמורת טבע. ההבנה כמה אני צודק מתרחשת כשאנחנו עוזבים את הפארק, חוף ים או שמורת טבע והם רואים את אלו שאוהבים לישון עד מאוחר מחפשים חניה.

אנשים שמשתפים את הטורים של הבלוג הזה עם החברים שלהם לעומת כאלו שנהנים לבד – תודה מראש למשתפים.

פעם שנאתי פופ-אפס. אתם בטח מכירים את החלונות שקופצים בזמן גלישה שלרוב מראים פרסומות לרכישת מגרש (אחרון!) בפרדס-חנה. אחר כך הייתה תקופה, שאני די מתבייש בה, שניסיתי להרוויח מאותם חלונות קופצים. היום אני משתעשע איתם. כל פעם שאני נתקל בחלון כזה, שהיום הם נקראים פופ-אנדר, אני ממלא פרטים פיקטיביים של אנשים מפורסמים או דמיוניים. אחרי שאני לוחץ על הכפתור "שלח" אני צוחק ומנסה לדמיין מה קורה בצד השני. מה קורה אצל האנשים שקיבלו את הפרטים. האם הם ינסו להתקשר? האם הם יתעצבנו? והאם זה יגרום להם להפסיק לנסות לשדך לי אקדמאית? הנה כמה דוגמאות.

יאיר לפיד מנסה למצוא פתרון לתקציב המדינה

אבו מאזן שומר על כל האופציות פתוחות

ראש הממשלה רוצה להמשיך לשמח את אשתו 

גיבור העל אקווהמן רוצה מים נקיים גם ביבשה

 בני גנץ מתכנן קריירה שניה

החמאס רוצה לשפר את הנוכחות שלו ברשת

אני יודע שאפשר להתקין תוספים לדפדפנים שחוסמים את החלונות הללו, אבל חלק מהתוספים הללו עושים דברים יותר גרועים (כמו לאסוף מידע עליכם). כמו כן אני מכיר סטארט-אפ אחד שמיצר פתרון שעוקף את החסימות. בכל מקרה כמו שציינתי בהתחלה אני נהנה מהמחשבה על הזמן שאני מבזבז ל"צד השני". אולי תנסו גם אתם?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השם המקורי של הטור היה "עשר סיבות למה עדיף להיות בחור חילוני מאשר בחור דתי". אבל אחרי שגמרתי לכתוב אותו הבנתי שלפני שאני מפרסם את הטור אולי כדאי שאקבל משוב עליו מבחור דתי. מכמה סיבות. לראות שלא כתבתי שטויות, לראות שלא העלבתי יותר מדי ואולי גם לגלות שיש יותר מעשר סיבות. אז חיפשתי בחור דתי מצחיק. בגלל שאני לא מכיר את חנוך דאום או קובי אריאלי שלחתי את הטור לחבר דתי, עם חוש הומור מפותח, שעבד איתי פעם במיקרוסופט. וזה הפינג פונג שיצא.

כשרות

ניר: יש לי ידיד שתמיד טוען "שאוכל כשר הוא אוכל לא טעים". על זה נאמר את המשפט הנדוש "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". אבל יש בעיות אחרות עם אוכל כשר. הבעיה מספר אחת היא שאין אותו בכל מני מקומות בעולם ואז צריכים לסחוב "מנה חמה". הבעיה השנייה מתרחשת כששומר כשרות מגיע לעבוד בקבוצה שרובה לא שומרת כשרות, דבר שדי מגביל את אפשריות לארוחת קבוצה אלא אם הולכים ל"משה ויעקב שירותי הסעדה למוסדיים". אבל זה עדיין עדיף מאשר כשמגיע עובד טבעוני משיחי.

יאיר: זה בכלל היתרון בלהיות דתי. יש לך תירוץ להתחמק מארוחות קבוצה מעיקות. כמו כן אתה פטור מלנסות לאכול דברים לא אכילים (כמו ג'וקים או קציצות של מקדונלד'ס).

מעבר לקבוצה השנייה

ניר: כל הורה רוצה שהילד שלו יהיה דומה לו. אבל חזרה בתשובה היא עדיין פחות נוראית מחזרה בשאלה. כולנו מוקפים יום יום בתורה, כולנו חוגגים (או לפחות נהנים מימי החופש) של החגים היהודיים, כל נאום של המנהיגים שלנו מדבר על "עם ישראל" אז זאת לא הפתעה גמורה אם ילד חוזר בתשובה. אבל לחזור בשאלה? זה כבר סיפור אחר. במיוחד שמי שחוזר בשאלה דבר ראשון עושה נזם באף.

יאיר: נראה לך?? אם הבן חוזר בתשובה אתה צריך להכשיר את המטבח לשים מזוזות על כל המשקופים ולשמוע את שיחות הנפש הארוכות שלו. ברור שעדיף נזם.

חיי אישות

ניר: אישתך היא יד ראשונה.

יאיר: אין תגובה.

שבת

ניר: אין שום ספק שיותר מ"שישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל" אבל יום שבת זה זמן מעולה לטיולים. אחרת צריך לקחת חופש בחול המועד ולטייל עם כל עם ישראל (שחלקו חבל שנשמר). כמו כן עדיף כלא סורי על לבלות ארבע ימים אצל החותנים כי ראש השנה יוצא ביום רביעי.

יאיר: יש לי 24 שעות שאני לא גולש ואין לי שום סיבה לקנות קורא ספרים דיגיטלי. בקשר לכלא הסורי וחותנים – אתה צודק.

כבוד הרב

ניר: עוד אחד שצריך להקשיב למה שהוא אומר.

יאיר: רב זה רק דרך להאשים את האחר בהחלטות שלך (יש שיאמרו שבשביל זה יש אלוהים)

כיפה

ניר: נראה אותך רוקד עם זה, אנטישמים מזהים אותך, זה נופל.

יאיר: אתה צודק אבל אתה לא צריך לחפש כיפה כשהמשטרה עוצרת אותך וזה מסתיר קרחות.

רמת הדתיות

ניר:  תמיד יהיה מישהו יותר דתי ממך שינפנף זאת בפרצוף שלך. חילוני זה חילוני. דרך אגב לכל ה"מסורתיים" אתם לא באמת דתיים.

יאיר: אבל אתה יודע מה לענות להם. אתה יודע איזה כיף זה לנהל ויכוח דתי עם חרדי פלצן שחושב שהוא יודע מה זה תורה?

הצפייה שיש לסביבה

ניר: כל החברים החילונים מצפים ממך לדעת הכל על הדת, על המנהגים, שתהיה ימני ומה כתוב בספר שמות פרק ג' פסוק ו'.

יאיר: אבל אין להם איך לבדוק.

דרישות התפקיד

ניר: לקום בחמש בבוקר? מה זה פה טירונות? לא להתגלח בספירת העומר? ומה זה לעזאזל צום גדליה?

יאיר: לא להתגלח נמצא אצלי ברובריקה של היתרונות. ואני ידעתי שיש דבר כזה חמש בבוקר.

זה לא באמת משנה

ניר: ואז מגיע יום הכיפורים. היום שבו הקדוש ברוך הוא מחליט מי ישרוד עוד שנה ויום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם למקום. לא משנה אם כל השנה אכלת גדי בחלב אימו, אלוהים יסלח לך. אני אישית מקווה שזה באמת כך.

יאיר: אבל האומר אחטא ואשוב אין מספקים בידו לעשות תשובה. אני חושב שהבעיה העיקרית ביום כיפור זה הצפיפות בבית הכנסת מכל החילונים. בכל מקרה כשיגיע הזמן אתן עליך המלצות טובות.

הנה עוד בחור דתי בשם יאיר שיש לו חוש הומור.

זאת הייתה ההלוויה הצבאית הראשונה שנכחתי בה. הקהל הרב הורכב מהמון קבוצות. משפחה, חברים לעבודה, חברי ילדות וגם מחיילי ומפקדי גדוד 8726. גדוד ותיק של טנקי מרכבה סימן 1 שלפני חצי שנה פורק. כל מי היה מעל גיל מסוים שוחרר, חלק שובצו בתוך פלוגת מילואים של חטיבה 7, חלק במפקדת חטיבת 188 וחלק בחטיבות מילואים אחרות. רוב אלו שהמשיכו גויסו בצו 8 במבצע "צוק איתן".
וכך בהלוויה עמדנו זה לצד זה חיילי ומפקדי גדוד 8726 המפורק. חלק באזרחי וחלק במדים. המומים מפגישת המחזור הנוראית ובלתי צפויה בה ליווינו את אמוץ, הסמג"ד שהיה מסוגל להזיז הר ותוך כדי כך לחייך חיוך ערמומי. אני הייתי מאילו שבאו על אזרחי. באותו הטקס של פירוק הגדוד שנערך לפני חצי שנה באשקלון, בגיל 44 ואחד עשרה חודשים, קיבלתי תעודה שמודיעה לי שזהו, נגמרה תקופה.

הסתכלתי על החברים במדים. אלון, המג"ד הקודם של הגדוד, ישב על כסא גלגלים אחרי שנפצע באותה תקרית ליד עין השלושה. לידו עמד פלג, שהחליף את אמוץ כסמג"ד והוצב בכרם שלום ומאחור עמד אלי, המ"פ הקודם שלי שהיה בכח הפינוי. הסתכלתי עליהם וקינאתי. קינאתי שהם שם ואני, כמו רוב תושבי מדינת ישראל, עובר את המבצע הזה בכניסה לממ"דים, בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.
חשוב לשים דברים בפרופורציה. את "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" העברתי באותה צורה ובזמן "מלחמת לבנון השנייה" ו"עמוד ענן" הוצב הגדוד ברמת הגולן בהמתנה לסורים שבסוף לא הגיעו. אבל אז ידעתי שאני חלק ממשהו גדול. ראיתי את ההרגשה הזאת אצל אחרים בעבר בכמה טקסים של שחרור ממילואים. בית התותחן בזכרון יעקב נמצא חמש עשרה דקות הליכה מהבית שלי ושם נערכו בשנים האחרונות רוב טקסי שחרור ממילואים את חיילי החטיבה. וכך יצא שכמה פעמים הגעתי לשם כדי לייצג את הפלוגה ולהגיד שלום ותודה. המבט על פני האנשים שעמדו להשתחרר באותו יום היה כמעט תמיד זהה. לא של שמחה יתרה אלא של עצבות. הכרתי את כולם טוב מאד. רובם לא אהבו לבוא למילואים, רובם שמחו על אימונים ותעסוקות שבוטלו ואתם יודעים מה, האמת גם אני. אבל השחרור מהמילואים סימן בשבילם דבר אחד, שלא צריכים אותם יותר.

גם מאד כעסתי. כעסתי על עצמי שבניגוד לאמוץ, שהיה בגילי, לא התנדבתי להמשיך ולשרת. כשנכנסתי למכונית בסיום ההלוויה הסתכלתי במראה ומאד לא אהבתי את הפרצוף שהסתכל עלי בחזרה.
חזרתי הביתה ולשם שינוי רציתי לשבת ולדבר עם האישה. בדרך כלל ברגעים קשים ומבלבלים אני נוטה להסתגר עם עצמי אבל הפעם הרגשתי צורך לדבר. סיפרתי לה על ההלוויה. על הרגע בו אמר הבן בקולו הצעיר והחנוק "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" וכל האנשים כאחד פשוט החלו לבכות. על הנאום המרגש של אלון שאיבד מישהו שהיה מעבר לחבר למילואים וכמה התחבקנו אחד עם השני אחרי שכולם הלכו. איך יכולתי לדמיין את הסיטואציה ההפוכה בה היא האלמנה ואני זה ששוכב בארון המכוסה בדגל ישראל. וכמה אני מרגיש חרא, חסר תועלת ומאוכזב מעצמי.
פעמים הסיעה אותי האישה לנקודות האיסוף בצו 8, בממוצע מאז שנפגשנו 21 יום בשנה במקום לישון בבית ישנתי רחוק ממנה באוהל, מוצב, קרוואן או על טנק. היא, כמו רוב הנשים, שנאה את הרגע שבו הוצאתי את הציוד הצבאי שלי מהארון. אבל היא גם הבינה למה אני מרגיש כך. היא הסתכלה עלי ואמרה את הדבר הכי נכון שהיה צריך להגיד: "די, עשית מספיק".

ואז באמת הבנתי. לא משנה אם הייתי מתנדב בסופו של דבר השירות הצבאי היה מסתיים. בעוד שנה, בעוד חמש שנים אבל הוא היה מסתיים. תהליך טבעי בו הצעירים מחליפים את המבוגרים. וזה קורה לא רק בצבא. זה קורה גם בעבודה, זה קורה גם בספורט, זה קורה גם בהנהגה וזה קורה גם בחיים על פני כדור הארץ. והחכמה היא לדעת איך להתכונן לאותם שינויים בלתי נמנעים, איך לנצל את האפשריות החדשות שנפתחו, את היתרון היחסי בגיל ואיך לתרום לחברה בדרכים שלא דורשות החזקת רובה והסתערות אל מול פני אויב, והכי חשוב איך ליהנות ממה שקורה הרגע. כי החיים קצרים, בלתי צפויים וחבל לבזבז אותם על בצפייה אינסופית במשדרי החדשות ובשיטוט חסר תכלית באתרי אינטרנט ורשתות החברתיות.

נכנסתי למשרד וקירה בדיוק סיימה לדבר בטלפון.
היא נגשה אלי ואמרה: "אין סיכוי שתנחש עם מי דיברתי עכשיו!".
אוקי, זה הזמן לעצור ולתת טיפה רקע היסטורי.
פעם ראשונה שפגשתי את קירה היה במשרדי חברת מיקרוסופט שבחיפה ביולי 2009. אחד העובדים דפק על הדלת של המשרד שלי, ושאל האם אני יכול לתת טרמפ לסטודנטית חדשה שהצטרפה לחברה ושגרה כמוני בזכרון יעקב. עניתי שאין לי בעיה, ואז היא נכנסה למשרד וקבענו שאני אאסוף אותה למחרת מהבית שלה בשכונת "חלומות זכרון" בשעה שבע וחצי בבוקר.
וכך במשך כמעט ארבע חודשים חיכתה לי קירה יום יום בשעה שבע וחצי בבוקר ויחד נסענו לעבודה וגם בדרך שמנו את נדב, הבן שלי, בגן שלו בקיבוץ נחשולים. במשך רוב הנסיעה עד למשרדי מיקרוסופט שבמת"ם קירה דיברה ואני הקשבתי. אין מה לעשות היא אישה, דבר שקשור לאותה שיחה המסתורית.
נושא מרכזי שדיברה עליו קירה בזמן הנסיעות הוקדש לדוקטורט שלה שעסק בחיזוי העתיד על סמך העבר. כן קראתם נכון, חיזוי העתיד. בעזרת אלגוריתם שפיתחה נבנתה מערכת שמנסה להסיק מסקנות על בסיס דברים שכבר קרו. המערכת גילתה למשל שיש סיכוי מאד גבוה שמגפת כולירה תפרוץ במדינה עניה אם יש שיטפונות שנה אחרי שהייתה בצורת. דבר זה עוזר לארגון הבריאות העולמית להיערך בהתאם. הנתונים למערכת מגיעים מאתרים כמו ויקיפדיה או סריקת גיליונות של עיתונים מלפני 150 שנה ועד היום. המערכת צפתה את המהומות בסוריה אחרי שזה כבר קרה בלוב ותוניסיה, כאשר טענה שזה יהיה במקומות עם מצב סוציו-אקונומי נמוך ומשטר ערבי טוטליטרי. אני תמיד צחקתי ואמרתי שהדבר היחיד שמעניין אותי הוא מה יהיה מחיר הדולר או חבית נפט בחודש הבא. אחרי ארבע חודשים, בנובמבר 2009, נפרדו דרכנו, אבל המשכנו לשמור על קשר ואף הוזמנתי לחתונה שלה.
באוגוסט 2013 חזרנו לעבוד ביחד והפעם בחברה שהקימה קירה אשר נקראת SalesPredict. לפי השם אתם יכולים לנחש שהחברה  עוסקת בפיתוח מערכת שעוזרת לאנשי מכירות לחזות אחרי אילו לקוחות פוטנציאלים שווה לרדוף.
במשך תשעה החודשים מאז שחזרנו לעבוד ביחד קירה זכתה בפרס של MIT ל 35 המדענים המבטיחים ביותר מתחת לגיל 35, בפרס 100 האנשים הטובים בעולם (כן יש דירוג כזה), הוזמנה לארוחת ערב אצל נשיא המדינה שמעון פרס, נכתב עליה בכל עיתון בארץ וגם רבים בחו"ל, היא הופיעה בכמה כתבות בטלוויזיה כאשר באחת מהן אני מופיע בתור סטטיסט.

אה, גם שכחתי לציין שהיא רק בת 27, יש לה 10 פטנטים על שמה, חגורה שחורה בקרטה, בעל מדהים, חיי חברה פעילים וכנראה גם יותר מ 24 שעות ביממה. אם אתם חושבים שאני מתחנף אז לא, היא לא הבוסית שלי, עדיין.
אז אם נחזור להתחלת סיפורנו אפשר להבין שהיה לי די קשה לנחש מה עוד יכול לקרות לקירה.
"זאת הייתה שגרירות ארה"ב שהודיע לך שאובמה הזמין אותך לארוחה בבית הלבן?", שאלתי.
"לא", ענתה קירה.
"זה נציג של וורן באפט שרוצה לקנות את החברה?", קיוויתי.
"לא", השיבה קירה.
"אראלה ממפעל הפיס?", תהיתי.
"אין לי מנוי", ענתה קירה.
"טוב", אמרתי, "אני נכנע".
"הודיעו לי הרגע שנבחרתי להדליק משואה בטקס הממלכתי שיפתח את חגיגות יום העצמאות השנה", אמרה קירה בחיוך.
שתקתי ואז הגבתי כמו שצריך בן אדם מתורבת ומפרגן להגיב:  "וואט דה פאק? וואט דה פאק? וואט דה פאק? את? מדליקה משואה? לא יכול להיות? למה לי לא מגיע? אני אזרח טוב! עשיתי מילואים, אני משלם מסים, מתנדב בקהילה, למה לא אני!?".
"תירגע", חייכה קירה, "הטקס השנה הוא בסימן 'זמן נשים – הישגים ואתגרים', אז לא נראה לי שאתה עונה לקריטריון הזה".
אחרי ששתיתי כוס מים ונרגעתי ביקשתי סליחה על התגובה האמוציונאלית שלי וברכתי את קירה על בחירתה ועל הכבוד שנפל בחיקה. אני לרוב לא רואה את טקס הדלקת המשואות, אבל הפעם אשאר בבית כי אני יודע איך יראה הנאום של קירה ואולי היא תפשל ואז אוכל לצחוק עליה במשרד.
לי אין צורך במערכת של קירה לדעת שהעתיד שלה יהיה מיוחד. כבר אז בדרך מזכרון לחיפה הגעתי למסקנה שיום אחד היא גם תזכה בפרס טורינג (שהוא פרס נובל של מדעי המחשב). אבל אפילו אם זה לא יקרה אני אספר לנכדים שלי שלזמן קצר של ארבעה חודשים,  הייתי הנהג של גברת רדינסקי.