ההלם התרבותי הכי גדול שחטפתי כשעברתי לגור עם משפחתי בארה"ב בשנת 1984 לא היה קשור לריבוי הערוצים בטלוויזיה, תרבות הקניות או הטירוף של הסופרבול. ההלם היה קשור למה שקורה כל יום שני אחרון בחודש מאי – יום הזכרון לחללי מערכות ארצות הברית. בתור ישראלי התכוננתי נפשית ליום עצוב אבל כשבטלוויזיה הופיעו פרסומות שצעקו "יום זכרון שמח בואו לקנות מזרנים ב 50% הנחה" הבנתי שזה טיפה שונה ממה שאני רגיל. למרות שצריך לכבד תרבויות אחרות זה נראה די מגוחך שבסוף השבוע של יום הזכרון למליוני אמריקאים שנפלו ועדיין נופלים בקרבות בכל רחבי העולם מוציאה הוליווד את הסרטים הכי חמים, שהשנה לדוגמה זה "גברים בשחור 3".
אבל אם יש לאמריקאים מה ללמוד מאיתנו על ימי זכרון, אנחנו צריכים ללמוד מהם על יום העצמאות כי ברביעי ליולי הראשון שהייתי שם נדהמתי מכמות הדגלים שאנשים תלו. כמעט לכל בית בשכונה יש באופן קבוע מוט בכניסה ששבוע לפני יום העצמאות נתלה שם דגל הכוכבים והפסים ולרוב זה דגל גדול ונקי.
בגלל המאניה-דפרסיה שמאפיינת את חיינו פה בארץ הקודש, תהליך ההחלטה והאם וכמה דגלים לתלות עוקב אצלי לרוב אחרי הדפוס הבא:

שנים עשרה ימים לפני יום העצמאות – המימונה:

איזו מדינה של קיבוץ גלויות. נכון נעשו המון טעויות אבל בשורה התחתונה זה הולך די טוב אז השנה אני מתכוון לתלות כמה שיותר דגלי ישראל. הבעיה שאני לא זוכר איפה שמתי אותם.

עשרה ימים לפני יום העצמאות:

חיפשתי בכל הבית ואני לא מוצא אף דגל. נמאס לי כל שנה לקנות דגלים ושהם שוב ילכו לאיבוד. השנה גם בגלל המחאה החברתית ויוקר המחיה אני לא מוציא שקל אחד ולא משנה כמה שהילדים רוצים.

שבוע לפני יום העצמאות – יום השואה:

כל הכבוד למי ששרד את התופת של השואה. איך אני שלא יכול אפילו לדמיין את מה שקרה שם מתעצבן על כמה שעולים דגלים של המדינה שהיא הפתרון לגלות היהודית. היום אני תולה.

חמישה ימים לפני יום העצמאות:

זה הכדורגל שלנו? למה הידרדרנו! שחקנים הולכים מכות בסוף משחק? בושה. היום אני מוריד את הדגלים כמחאה.

ארבעה ימים לפני יום העצמאות:

עשיתי קניות וקיבלתי דגל למראה. זה כזה מגניב. אין מצב שאני לא תולה את זה.

יומיים לפני יום העצמאות:

הילדים לוחצים אבל אני מת מעייפות, אין לי כוח לצאת החוצה ולתלות את הדגלים. לא נורא שהשנה לא יהיו לנו דגלים בכניסה ועל המכונית זה לא אומר כלום.

יום לפני יום העצמאות:

נראה לי שהשנה יש פחות אנשים שתולים דגלים, מעניין למה. לתלות דגלים זה חשוב. צריך מדי פעם להסתכל על הטוב שבמדינה ולהיות פטריוט. אסור להתעצל. אני יוצא עכשיו לחנות לקנות עוד דגלים ולתלות.

חודש אחרי יום העצמאות – שבועות

טוב הדגלים על המכונית כבר מזמן התעופפו, אז הגיע הזמן להוריד את הדגלים בכניסה לבית שעדיין תלויים, כדי שהיה לי קל למצוא אותם שנה הבאה כשארצה לתלות, אולי.

עשרים דקות אחרי שהוציאו את הבנות שלי מחדר הניתוח שהן מונשמות בתוך אינקובטורים בדרך לפגייה, אמר אבא שלי שלטיול הבת מצווה שלהם ניסע כל המשפחה ביחד לדיסנילנד שבאורלנדו. אין ספק שזה היה משפט די הזוי ביחס לסיטואציה שהתרחשה באותו הרגע אבל כמעט 12 שנה אחרי, התחזית הזאת, בניגוד לרוב התחזיות של כל המומחים הפוליטיים והכלכליים, הולכת להתממש.
בימים אלו ממש שוקדת המשפחה על תכנון הטיול שהצעד הראשון הוא קבלת ויזה לאמריקה כי מה לעשות שם נמצאת פלורידה. במהלך הכנת הבקשה הגעתי לשלב שבו היית צריך לענות על 25 שאלות מאד מעניינות על כל אחד מילדי.
שאלות מסוג – "האם אתה מתכוון לעסוק בריגול, חבלה או כל פעולה לא חוקית אחרת בזמן שאתה נמצא בארצות הברית?",  "האם אי פעם הזמנת, עודדת, ביצעת, עזרת או השתתפת ברצח עם?" או "האם אתה מעורב או מתכוון להיות מעורב בהלבנת הון?".
מכיוון שהבנות שלי לא יכולות אפילו לפגוע בזבוב ולמרות שנדב הוא בן שמונה, גיל שבו הצורך לפרק משהו מאד מפותח, עניתי את התשובה 'לא' על כל אחת מ-25 השאלות. חקרתי טיפה מה פשר התהליך המוזר הזה והבנתי שהלוגיקה מאחוריו היא שאם תעשה את אחד מהמעשים הנוראים שענית עליהם 'לא' (כי מי מספיק מטומטם לכתוב כן) תקבל גם עונש כי שיקרת במילוי הטופס. משהו בסגנון:
"אוקי, מוחמד, זה עתה הרשענו אותך בניסיון לפיגוע ועל כך תקבל מאסר עולם. חוץ מזה בגלל ששיקרת בטופס הבקשה לויזה אתה מקבל עוד שנתיים בכלא". נשמע מאד הגיוני.
יודע כל מי שהסתובב פעם בארה"ב שלפי כמות המהגרים הבלתי חוקיים זה לא בעיה להיכנס לארצות הברית בלי ויזה שכן הזרימה בנהר הריו-גראנדה, שמהווה את הגבול בין טקסס למקסיקו, יותר חלשה מהזרימה בנהר הירדן. אז אם רוצח עם, מרגל, טרוריסט או סתם פושע שמעוניין לבקר בדיסנילנד הוא כנראה לא יבקש ויזה ויטוס באל-על.
אבל אני חושב גם שאם האמריקאים כן רוצים לשפר את איכות התיירים המגיעים אליהם הם צריכים ליצור שאלון מיון מיוחד לכל מדינה. בגלל שבתוך עמי אני יושב ואת חלקו אני פוגש בגנים, שמורות הטבע, בתי הקולנוע ובמסעדות שבארצנו הקטנטונת שלחתי לשגריר ארה"ב בישראל, דניאל ב. שפירו, את רשימת השאלות שצריך לשאול ישראלי לפני שנותנים לו ויזה.
"האם אי פעם זרקת זבל לא בפח אשפה כי בסופו של דבר כל הדברים הם אורגנים?", "האם המושג של 'לעמוד בתור בצורה מסודרת' זר לך?" ו "האם הגיל של הילד שלך תלוי במחיר של כרטיס הכניסה לפארקים?" הם רק חלק מהשאלות ששלחתי. לי יש הרגשה שהם הולכים לשנות את טופס הבקשה לויזה.

ארץ נהדרת – פילוס עולה לטיסה

2002 הייתה שנה נוראית. המשפט "פיצוץ עז נשמע בנתניה" היה פתיח לטרגדיה נוראית נוספת של
משפחות אבלות ופצועים לכל החיים. באותה תקופה הדרך המרכזית שלי להתמודדות עם המצב הייתה
התוכנית הקומית "של מי השורה הזאת בכלל?" האמריקאית. התוכנית שודרה בסביבות שמונה ושלושים כך לאחר שלושים דקות של גיהינום בחדשות של שמונה הייתי מעביר לערוץ שבו שודרה התוכנית ולא מפסיק לצחוק.
אין שום ספק שהומור הוא דרך מעולה להתמודד עם קושי ולא סתם אחוז הקומיקאים היהודיים בכל רחבי העולם עולה על שיעורם באוכלוסייה ונתון זה נכון גם לשאר המיעוטים. יש מעט מאד גברים נוצרים לבנים ועשירים שעושים סטנד אפ כי רוב האנשים לא יתחברו לשורה "אתם מכירים את הקטע שנגמר הקוויאר במחלקה ראשונה?".
למרות שכל מדריכי הטיולים ממליצים לקנות כרטיסים מראש ומזהירים שזה אתר מאד פופולרי הפתיע אותי התור לביתה של אנה פרנק באמסטרדם. אני חושב שהפנים התמימות והסיפור הכמעט הוליוודי מרככים את השואה ללא יהודים ומאפשרים להם להתחבר למה שקרה.
וכך בעודנו עומדים אני והאישה בתור בין תיירים רבים מארצות שונות ואט אט מתקרבים  לכיוון דלת הכניסה התחלנו להתמודד עם המעמד עם הומור שבמוחנו מהדהד המשפט האלמותי מהחמישה הקאמרית ?Haven't the Jewish People Suffered enough
דבר ראשון חשבנו שזה די לא פייר שיהודים צריכים לעמוד בתור כדי לראות אתר שקשור בשואה ושהפתרון הוא שלכל אתר כזה צריכה להיות כניסת VJP – Very Jewish Person.
במהלך הסיור בבית הודגש שוב ושוב איך היו צריכים האנשים במחבוא לשמור על שקט על מנת שלא יעוררו חשד וזה כלל שימוש בשירותים רק בלילה. אני והאישה הסכמנו בשתיקה מההכרות שיש לנו עם ילדינו שאותנו היו מגלים גג תוך יומיים.
כמו כל מוזיאון שמכבד את עצמו גם ביציאה המוזיאון של אנה פרנק הייתה חנות מזכרות וספרים ודי טבעי שכל הספרים היו "יומנה של אנה פרנק" במגוון שפות, אך המזכרות הדהימו אותנו. אמנם לא היה שם "סבון של פעם" אבל היה שם פוסטר של אנה כאילו הייתה כוכבת ערוץ הילדים ומחברת ריקה שדומה ליומן שלה. שקלנו לקנות לילדים אך לא ידענו איך הם יפרשו את משפט "קחו ילדים הנה יומן כמו של אנה פרנק תתחילו לכתוב ותהיו בשקט".
אחרי שיצאנו מהמוזיאון המאוד מומלץ וראינו איך התור בחוץ התארך כמעט כפול ארבע, שמחנו שבאנו מוקדם אבל הרגשנו טיפה לא טוב עם עצמנו על יתר בדיחות הדעת והחלטנו להפסיק עם זה.
הצלחנו די יפה במשימה עד שעלינו על רכבת מאמסטרדם לברלין.

פעם בשנה וחצי אני נגרר בעל כורחי למרכז השירות של ספקית התקשורת הסלולרית של אשתי כדי להחליף את המכשיר המיושן שלה בגאדג'ט (הנקרא בעברית חפיץ) שלכולם יש חוץ ממנה.
אחד השלבים בקבלת האושר האלקטרוני הוא חתימה על חוזה ארוך ומייגע שמכיל מאות סעיפים ותתי סעיפים. תוך כדי שאני חותם בכל פעם שנציגת השירות החביבה אומרת לי "וגם פה", ניסיתי להבין כיצד נהפכה עסקה שאומרת בעקרון "קח מכשיר, דבר  X דקות ושלם Y  שקלים" לספר חוקים שמכיל משפטים כמו "בהסכם זה תהיה למילים ולביטויים שלהלן המשמעות הרשומה בצידם, אלא אם כן משתמע מלשון הכתוב או מהקשרו מובן אחר." או "כל אחד מאירועים שמתוארים בסעיפים 4.1, 4.2, 8 ייחשבו כבהפרת תנאי מהותי של ההסכם בידי הלקוח, וזאת מבלי לגרוע ממחוייבותה של סלקום ליתן הודעה מוקדמת ללקוח, באותם מקרים לגביהם נקבע כך בהסכם זה."
חשבתי רבות על הנושא ומוחי לא נתן לי מנוח עד שבאתי לאסוף את נדב מהצהרון המדהים שלו, שבנותיי הגדולות היו במחזור הראשון שלו כאשר הוקם לפני כארבע שנים. בהתחלה החוזה של הצהרון הודפס במדפסת ביתית על חצי דף לבן והיה כתוב בו "הילדים יגיעו בהסעה מאורגנת, יאכלו ארוחת צהריים, יעשו שיעורי בית, ישתתפו בהפעלות מגוונות וההורים יאספו את הילדים בחמש אחר הצהריים. מחיר הצהרון יהיה כך וכך שקלים." פשוט קצר וקולע.
כעבור שנה עקב הבעיה מספר אחת של מדינת ישראל שהיא כמובן ההורים של הילדים האחרים במסגרות החינוכיות של הילדים שלי נוספו לחוזה כמה סעיפים נוספים כמו למשל:  "הורה שיאחר לקחת את ילדו מהצהרון יאלץ לשלם כך וכך שקלים נוספים על כל איחור" ו"האחריות להכנת שיעורי הבית מוטלת על הילד בלבד".
חלפה לה עוד שנה והפעם החוזה היה כבר באורך של שלושה עמודים ונראה כי הודפס במדפסת משרדית. בכל דף היה מקום לחתימת שני ההורים וחלק מהסעיפים החדשים עסקו בשביתות של מערכת החינוך, בעובדה שהילדים יאכלו מה שיתנו להם וכמה עולה לבטל את השתתפות הילד באמצע השנה.
על החוברת שקיבלנו לפני שנה התנוסס בגאון שמו של משרד עריכת דין מקומי והחוזה החל במילים "הואיל ורצו ההורים – להלן צד א', לשכור את שירותיו של הצהרון – להלן צד ב', על מנת לטפל בילד – להלן צד ג' מצהירים בזאת ההורים כי…."
בשביל לחתום על החוזה של השנה הנוכחית נאלצנו לשכור אני ואשתי רואה חשבון ועורך דין משלנו.

בשבילי תל אביב הייתה מאז ומעולם כמו חוץ לארץ. הניגוד בין העיירה הצפונית והמנומנמת שגדלתי בה לבין המטרופולין שבמרכז הארץ תמיד השאיר אותי פעור פה במהלך ביקוריי בתור ילד ועדיין לפעמים מדהים אותי גם כיום.
מקומות הבילוי הרבים, מרכזי התרבות, אפשריות התעסוקה מושכים את צעירי ארצנו וזאת למרות מחירי הנדל"ן הבלתי שפויים. המדינה לעומת זאת מאד מעוניינת לגרום לפיזור אוכלוסין, במיוחד אוכלוסייה צעירה, ואפילו הוקם משרד ממשלתי מיוחד שנקרא המשרד לפיתוח הנגב הגליל שמדי פעם יוצא במסע פרסום לעידוד מעבר אנשים לגליל ולנגב. אך נראה ששום דבר לא מצליח להשפיע על הצעירים ובזכות נהירתם לתל אביב מתגאה היום בהיותה עיר "הרווקים והרווקות" שכן שיעור הגברים הרווקים בגילאים 29-25 בעיר ללא הפסקה הוא הגבוה ביותר בארץ ועומד על 80% ואילו שיעור הרווקות על 66%. נתון מדהים זה נתן לי שני רעיונות. האחד שכדאי בתור גבר נשוי לעבור לתל אביב כי יש שם המון רווקות. הרעיון שני קפץ במוחי המעוות בזמן ביקור בסופר.
כל שבוע אני לוקח את אחד מילדי לערוך איתי את הקניות לבית. זה זמן איכות שבו אני לא רק מצליח לתקשר יותר טוב עם יוצא חלציי אלא גם מלמד אותו/אותה כללי צרכנות נבונים ומנצל אותם לביצוע משימות רבות ומגוונות כמו להביא מוצר מסוים או לפרוק את המוצרים בקופה.
לפני שבועיים באחת מהפעמים שהלכתי עם בני נדב הגענו לאזור דגני הבוקר ואמרתי לו שיבחר איזה דגני בוקר שהוא רוצה. בגלל כמות האפשריות הענקית שיש לא הצליח הילד להגיע להחלטה במה לבחור. אחרי כמה דקות של לקיחת והחזרת קופסאות הילד כמעט החל לבכות. "אבא," אמר לי המתלבט "אני לא יודע מה לעשות!".
אני לא הפסקתי לצחוק ונזכרתי בהרצאה מעולה שראיתי שנקראה "פרדוקס הבחירה, למה יותר זה פחות". בהרצאה מסופר על איך שפע הבחירה שיש לנו כיום גורם לשיתוק בקבלת ההחלטות שלנו. באחד הניסויים שנערכו בארצות הברית התגלה שיותר ריבות נקנו בסופר כאשר כמות סוגי הריבות הורד מ 28 ל 9 בלבד.
על סימפטום נוסף של התופעה הזאת קראתי לפני זמן מה בכתבה שעסקה ברווקים והרווקות של תל אביב. בכתבה מתוודים ואף טיפה מתלוננים הרווקים והרווקות על כך שבגלל שיש כל כך הרבה רווקים ורווקות שאפשר לצאת איתם הם כל הזמן חושבים שיש מישהו/מישהי יותר טוב ממי שיש להם כרגע ולכן לא ממהרים להתחתן.
מיד פניתי למשרד לפיתוח הנגב הגליל והודעתי שיש לי רעיון למסע הפרסום הבא שלהם  – "צעירים, בואו לנגב ולגליל! הסיכוי שלכם למצוא חתן או כלה הרבה יותר טובים. למה? תשאלו את נדב."

חורף ינואר 1993. חוץ מלהיות צוער בקורס קציני שריון אני גם קצין תורן שבועי והשעה היא 12 בלילה. סיימנו יום אימונים מפרך וכשהגענו לנקודה בשטח שבה היינו צריכים לישון גיליתי לתדהמתי שהאוהלים לא בנויים. עברתי בין חבריי הצוערים והודעתי שאנחנו נעשה מסדר השכבה מיד אחרי שנקים את האוהלים.
אבל זה לא עבד. לא משנה כמה "דרבנתי" את חבריי לקורס שום דבר לא זז ואף אוהל עומד לא נראה בשטח. אחרי 20 דקות ניגש אלי מפקד הקורס, אחד מהמפקדים הכי מדהימים שפגשתי בחיי ושהיום הוא אוגדונר, ואמר לי "ניר, יש לי הצעה, בוא ותהפוך את סדר הדברים. תכנס את כולם למסדר השכבה ושהקמת האוהלים תהיה על חשבון שעת השינה 'הרשמית' שלהם". קיבלתי את עצתו, כינסתי את כולם למסדר השכבה שבסופו שחררתי אותם לשינה ובניית האוהלים. תוך רבע שעה עמדו להם ארבעה אוהלים מדוגמים עם מיטות וקולות ראשונים של נחירות.
יום המשפחה ינואר 2010, 14:45. אחרי טיול מאד נחמד ומלמד עם עיזים ברמת הנדיב של הכיתה של אחת מבנותיי, המשכנו לפיקניק משפחתי בגן המשחקים החדש ליד מרכז המבקרים. בזמן שהזמנתי את טיול העיזים ביקשה ממני האחראית על הטיולים שאנחנו נעזוב את רמת הנדיב עד השעה 15:00.
לא משנה כמה "דרבנתי" את הוריי הילדים אף אחד אפילו לא התחיל לאסוף את חפציו ויוצא חלציו ולנוע לכיוון מכוניתו. לא ידעתי מה לעשות ואז נזכרתי באותו לילה קר בחורף 1993. נעמדתי לפני קבוצות ההורים שרבצו להם על הדשא והודעתי שהשערים של רמת הנדיב נסגרים ב 15:00 למכוניות ומי שלא ייצא עד אז יאלץ ללכת הביתה ברגל. מעולם לא ראיתי פינוי יותר מהיר ממה שקרה לאחר שהעברתי את האינפורמציה הזאת, זה היה כאילו ההורים קיבלו הודעה שצונאמי מגיע לחופי זיכרון. ב 14:59 גן המשחקים היה ריק מאדם.
אוקטובר 2010  אצל רופא השיניים שלי. לאחר בדיקה שגרתית, באתי לשלם וראיתי שהרופא פותח לי כרטיסיה חדשה לאחר שהנוכחית התמלאה. ביקשתי להסתכל על בכרטיסיה הישנה שרשומה בה היסטוריה של 15 שנות טיפולים וכשחיברתי את כל הסכומים שהוצאתי על טיפולי שיניים נפלתי מהכיסא.
בערב כינסתי את ילדיי שבעוד שבוע היו אמורים ללכת לבדיקה תקופתית אצל רופא השיניים שלהם ואמרתי להם "תראו, בתור הורים אני ואימא שלכם אחראים שיהיה לכם מקום לגור בו, מזון לאכול, בגדים ללבוש, שתרכשו השכלה ועל כל מה שקשור בבריאות שלא תלוי בכם וזה כולל ישור שיניים. אבל אנחנו לא מוכנים לממן לכם טיפולי שיניים שנגרמו בגלל שלא צחצחתם כמו שצריך. מהיום סתימות זה על חשבון דמי בכיס שלכם". בדרך כלל אני צריך "לדרבן" את הילדים שלי לצחצח שיניים אבל באותו שבוע אי אפשר היה להוציא אותם מהאמבטיה. מעולם לא ראיתי את ילדיי יותר לחוצים כמו באותו היום של הבדיקה התקופתית שתוצאותיה היו אפס חורים ושהכול תקין.
עכשיו כל מה שנשאר לי זה לראות איך אני יכול להשתמש באותה שיטה גם על אשתי.