רגע מכונן

בכל יום הולדת אני נוהג לשבת עם עצמי כשעה ולהיזכר בכל מני אירועים שקרו לי מאז שנולדתי. השנה הזיכרון שלי התמקד באירוע שאם היה מופיע במדורי הספורט בעיתונות הייתה הכותרת שלו "ההחמצה הגדולה". זה קרה בחורף 1985 בעת משחק של נבחרת בית ספר בכדורגל, אבל לפני תיאור המקרה, טיפה רקע היסטורי.

בחורף 1985 שמו של הבית ספר בו למדתי היה Southwest High, ומיקומו הגיאוגרפי היה בעיר פורט וורת' אשר במדינה טקסס שבארצות הברית של אמריקה. הכדורגל, שכה משמעותי ברוב חלקי העולם, היה אז (והאמת שגם היום) מדורג די נמוך ברשימת מקצועות הספורט שנערים אמריקאים בוחרים לשחק בו. במקומות הראשונים ברשימה אפשר למצוא פוטבול אמריקאי, כדורסל, בייסבול ואפילו אתלטיקה קלה. מקצועות שהצלחה בהם יכולה להתבטא גם בהצלחה כספית. אז על בסיס הפתגם המפורסם "עדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות", והעובדה שהגעתי ממדינה שבה כדורגל הוא הספורט המועדף, היה לי יתרון מקדים אצל המאמן.

המאמן היה טקסני ענק שלא הפסיק ללעוס טבק וכל יריקה שלו היה שוות ערך לפיגוע ביולוגי. אימון נבחרת הכדורגל היה המקצוע השני שלו שכן הוא היה מאמן ההגנה של נבחרת הפוטבול האמריקאי של בית ספר. הוא התלהב מהזר, אני, שהגיע לקבוצה שלו ובמשחק הראשון של הנבחרת העלה אותי כחלוץ לקראת סוף המשחק כשהתוצאה הייתה 0-0. קיבלתי את הכדור באמצע המגרש, עברתי שחקן אחד, וכשהגעתי לרחבת ה 16 הוכשלתי ונשרקה לטובתנו בעיטת פנדל. את הפנדל בעט בהצלחה שחקן אחר ונבחרת ניצחה.
מעודד מהופעת הבכורה המוצלחת שלי, הכניס אותי המאמן במשחק השני למגרש עשר דקות לפני סיום המחצית הראשונה. מסרתי כמה מסירות, בעטתי פעם אחת לשער ודקה לסיום המחצית, בזמן התקפה מתפרצת, הרים שחקן מהקבוצה כדור לשער מצד ימין, הכדור עבר את השוער, ואני שעמדתי על קו השער הייתי רק צריך לנגוע נגיעה קלה בכדור והוא היה נכנס. אבל פספסתי וצעקת אכזבה גדולה נשמעה מכיוון הספסל.

הייתה לי סיבה טובה לפספוס והסיבה היא 3. 3 היה המספר של המשקפיים ששבועיים אחרי זה קיבלתי. במשך כמעט שנתיים הסתובבתי בלי לראות יותר מדי טוב לטווחים שמעל 10 מטר, פשוט לא רציתי להרכיב משקפיים. במחצית ניגש אלי המאמן ואמר לי במבטא טקסני כבד – "היית צריך להבקיע". מאותה נקודה לא העלה אותי המאמן למגרש אלא במקרים שבו הובלנו 6-0 או הובסנו 0-6.
יצא לי כמה פעמים לחשוב איך החיים שלי היו נראים אילו הייתי מבקיע. האם הייתי נהפך לכוכב הנבחרת ולמקובל חברתית? האם אחת המעודדות הייתה יוצאת איתי? האם אחרי סיום הלימודים הייתי מקבל מלגה מאוניברסיטה יוקרתית לבוא ולשחק אצלם? והאם היום הייתי פרשן כדורגל באחת מרשתות הטלוויזיה. אני לא יודע מה התשובות, ולמרות שאני מנחש שזה לא היה משנה, עדיין תחושת ההחמצה והכישלון רודפים אותי עד היום.

יומיים אחרי יום ההולדת שלי נכחתי באליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בירושלים. בני, יחד עם בת זוגו, התחרו מול 15 זוגות נוספים בדרגה שלהם. מהיציע נראה היה שהם רקדו מעולה אבל כשהגיעו התוצאות התברר שעקב טעות קטנה של בני בזמן ריקוד הרומבה, הוא ובת זוגו לא עלו לגמר וסיימו במקום ה 14. רק לשים דברים בפרופורציה מקום 14 בארץ! הפעם היחידה שאני הייתי מקום 14 בארץ הייתה שנולדתי, וכאשר שלוש עשרה ילדים נולדו אחרי והייתי הילד ה 14 הכי צעיר במדינה.

בערב לפני השינה ביקש ממני נדב להיות איתו בחדר. בניגוד לפעמים קודמות הפעם הוא היה מאד שקט ומרוכז בעצמו.
"על מה אתה חושב?", שאלתי אותו.
"על הטעות הדבילית שלי בריקוד", השיב בעצב, "אם לא הייתי עושה אותה היינו עולים לגמר".
"לא נורא", אמרתי לו, "פעם הבאה ואל תשכח שאתם מקום 14 בארץ".
לא נראה כי דברי עודדו אותו והוא נראה כמשחזר את הריקוד שוב ושוב בראשו כמו שאני משחזר את אותה החמצה אומללה.
הבנתי שאני צריך למצוא דרך נוספת לשפר את מצב רוחו אז סיפרתי לו את סיפור ההחמצה שלי ועל עוד 9 כישלונות נוספים שקרו לי בחיים ואיך התגברתי עליהם. הילד שכבר מתחיל להבין שאני לא האבא מהשיר "לאבא שלי יש סולם", הסתכל עלי המום בעיניים הגדולות והירוקות שלו ואמר: "אבא, בתחרות הבאה אני רוצה שאימא תלווה אותי".
יופי, עכשיו יש לי עוד רגע של כשלון להיזכר בו בימי ההולדת הבאים שלי.