1. מספר השניות שלוקח לבן אדם לשנות את דעתו מ"להכנס בהם" ל"עדיף הפסקת אש" אחרי שהוא מקבל צו 8: 2
2. הגודל המקסימלי בשניות של סרטון פורנו שלא יגרום לך לדלג על רובו: 45
3. הסיכוי באחוזים שיגמר הדיו השחור במדפסת שלך בדיוק שתצטרך להדפיס אישור חשוב למשרד ממשלתי: 89
4. הסיבה שהעולם עקום כי מספר הדברים שהוא עומד עליהם הוא: 3
5. מספר הפעמים שסוכן הביטוח הפנסיוני שלך צריך להסביר לך את חוקי הפנסיה עד שתבין: 78
6. מספר הדקות שלוקח לך לשכוח מה הוא הסביר לך אחרי שהוא הלך: 10
7. עד היום חשבנו שמספר הגוונים שיש לאפור הוא: 2
8. מספר הלייקים המינימלי שצריך לקבל לסטטוס שהעלת כדי שתרגיש טוב עם עצמך הוא לפחות: 20
9. הסיכוי באחוזים שמנגנון שטיפת הידיים בשתי מסעדות שונות יהיה זהה הוא: 25
10. צריך לחוקק חוק שמספר השערים המינימליים במשחק כדורגל חייב להיות לפחות: 2
11. מספר הימים עד שתוריד את הדגל אחרי יום העצמאות או תפרק את הסוכה אחרי סוכות הוא לפחות: 6
12. החיסרון הכי גדול בלחיות עוד 30 שנה זה שתזכה לראות את מירי בוהדנה בת: 65
13. מספר האצבעות על יד אחת של אותו שען חירש הוא גג: 5
14. מספר הדברים שאתה עושה מתוך רשימה של 5 דברים שאתה חייב לעשות היום הוא בממוצע: 3
15. המרחק האידיאלי בק"מ בין הבית שלך לבית של החמה שלך כשאין לך ילדים: 100
16. המרחק האידיאלי בק"מ בין הבית שלך לבית של החמה שלך כשיש לך ילדים: 1
17. המרחק האידיאלי בק"מ בין הבית שלך לבית של החמה שלך כשיש לך ילדים חולים: 0.01
18. מספר שעות השינה שחייל בטירונות ישן יותר מאבא לילד בן חודש: 2
19. מספר הפעמים בחודש האחרון שקיבלת טלפון ממספר חסוי ובסתר ליבך קיווית שזאת אראלה ממפעל הפיס: 4
20. מספר משחקי הסופר קלאסיקו שמותר באמת להתרגש מהם בשנה הוא גג: 2
21. כמות הפעמים שצריך להסביר לישראלי ממוצע את חוקי הפוטבול האמריקאי עד שסוף סוף יבין למה לעזאזל הם פתאום בועטים בכדור היא לפחות: 8
22. לא יעזור בית דין. אוכל הוא טעים רק אם אחוז השומן בו הוא לפחות: 15
23. מספר חודשי המאסר המינימליים שיש לגזור על כל קבלן שיפוצים אחרי שהוא מסיים את העבודה שלו: 5
24. התוספת הממוצעת במחיר כאשר למקבל השירות יש פרצוף של אשכנזי היא: 10%
25. ההפרש בשניות בין היציאה הראשונה לפרסומות בחדשות ערוץ 2 לבין זאת של ערוץ 10: 8
26. כמות העיניים שצריך בשביל "ים של דמעות" גדולה מ: 2
27. מספר הניצחונות הרצופים מתחילת השנה שקבוצת ספורט צריכה להשיג כדי שיכתירו אותה כמועמדת לזכייה באליפות: 1
28. כמות הכסף שאישה מבזבזת בזמן הריון הוא החודש שבו היא נמצאת כפול: 1000
29. גם אנחנו מחכים שיסללו כבר את כביש: 69
30. אחוז הבנים שנוגע בגדר חשמלית נגד חיות שכתוב עליה "גדר חשמלית נגד חיות לא לגעת! מסוכן! סכנת התחשמלות!": 23

אחרי שקראתי את מה שאתם עומדים לקרוא מיד שלחתי אי-מייל למחברת וביקשתי את אישורה לתרגם. לשמחתי ואני מקווה גם לשמחתכם היא הסכימה.

חרטות של העומדים למות
http://inspirationandchai.com/Regrets-of-the-Dying.html
כתבה באנגלית ברוני וור (Bronnie Ware)

במשך שנים רבות עבדתי בטיפול פליאטיבי שמטרתו הוא להקל על סבלו של המטופל המתמודד עם מחלה קשה, ולשפר את איכות חייו. המטופלים שלי היו אלה שאי אפשר היה לרפא את המחלה שלהם והם עזבו את בית החולים והלכו הביתה כדי למות ואני זאת שהייתי איתם בשבועות האחרונים של החיים שלהם.
גיליתי שרוב האנשים משתנים לטובה כאשר הם מתמודדים עם המוות שלהם ולמדתי לא לזלזל ביכולת השינוי של בני האדם. חלק מהשינויים היו אפילו פנומנליים. כצפוי כל מטופל חווה מגוון של רגשות: הכחשה, פחד, כעס, חרטה, עוד יותר הכחשה ובסופו של דבר קבלה. וכל חולים, בלי יוצא מהכלל, מצאו את השקט הפנימי שלהם לפני שהם נפטרו.
כששאלתי כל אחד מהמטופלים האם יש לו או לה חרטות, דברים שהם היו עושים אחרת, חמישה נושאים משותפים עלו שוב ושוב.

1. הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כמו שאני רציתי ולא כמו שאחרים רצו.

זאת הייתה החרטה הכי נפוצה מכולן. כאשר אנשים מבינים שהחיים שלהם כמעט נגמרו והם מביטים לאחור באופן ברור, קל להם לראות איזה וכמה מהחלומות שלהם לא התגשמו. לרוב האנשים זה הרבה יותר מחצי ומי שאחראי לכך היו הם בעצמם בבחירות שהם עשו.
חשוב מאוד לנסות ולהגשים לפחות חלק מהחלומות שלכם כי מהרגע שאתם מאבדים את הבריאות שלכם, זה כבר מאוחר מדי. מעטים מבינים שבריאות מביאה חופש לפני שהם מאבדים אותה.

2. הלוואי שלא הייתי עובד/ת כל כך קשה.

את זה אמרו כל הגברים. הם החמיצו את הילדות של ילדיהם והחברות עם בת הזוג שלהם. היו גם נשים שדברו על החרטה הזאת אבל בגלל שרובן היו מהדור הישן, חלקן הגדול של המטופלות לא היו מפרנסות. כל הגברים שטפלתי הצטערו עמוקות שבילו חלק כל כך גדול מחייהם במרוץ העכברים.
על ידי פישוט אורח החיים שלכם ובחירה מודעת בדרך, אפשר לחיות ברמת הכנסה יותר נמוכה מאשר אתם חושבים. על ידי יצירת יותר מקום בחיים שלכם, אתם הופכים להיות מאושרים יותר ופתוחים יותר להזדמנויות חדשות שיתאימו יותר טוב לסגנון החיים החדש שלכם.

3. הלוואי שהיה לי את האומץ להביע את רגשותיי.

אנשים רבים נוטים לדכא את רגשותיהם כדי לשמור יחסים תקינים עם אחרים. כתוצאה מכך, הם הסתפקו בקיום בינוני ומעולם לא הפכו להיות מה שהם היו באמת מסוגלים להיות. לרבות מהמחלות שחלו בהם המטופלים היה קשר למריירות והטינה שהם נשאו בתוכם.
אנחנו לא יכולים לשלוט על התגובות של אחרים. עם זאת, למרות שאנשים עשויים בתחילה להיות מופתעים כשאתם משנים את הדרך על ידי דיבור בכנות, בסופו של דבר זה מעלה את היחסים לרמה חדשה ובריאה לגמרי. או מצד שני מסלק מערכת יחסים לא בריאה מהחיים שלכם. כך או כך, אתם מנצחים.

4. אני מצטער שלא נשארתי בקשר עם החברים שלי.

לעתים קרובות אנשים לא באמת מבינים את מלוא יתרונות של חברים ותיקים עד השבועות האחרונים של החיים שלהם ולא תמיד היה אפשר לאתר את אותם חברים. רבים היו כה שקועים בחייהם שהם נתנו לחברויות אמת לחמוק מהם לאורך השנים. היו הרבה חרטות עמוקות על שלא הקדישו את הזמן והמאמץ הראויים לחברויות הללו. כולם מתגעגע לחברים שלהם כשהם עומדים למות.
זה די נפוץ באורח החיים העמוס שיש לכל אחד לתת לחברויות להתמסמס. אבל כשאתם מתמודדים עם המוות המתקרב האלמנטים הפיסיים של החיים נהיים פחות חשובים. כולם רוצים להסדיר את העניינים הכספיים שלהם כמה שיותר אבל לא כסף או מעמד זה מה שחשוב להם בסוף. הם רק רוצים לדאוג לטובתם של אלה שהם אוהבים ומשאירים מאחור. הבעיה שהם בדרך כלל חולים מדי ועייפים מדי מכדי לנהל משימה כזאת. הכל מסתכם באהבה ויחסים בסופו של דבר. זה כל מה שנשאר בשבועות האחרונים, האהבה ומערכות היחסים.

5. חבל שלא הרשתי לעצמי להיות מאושר/ת יותר.

באופן מפתיע זו אחת החרטות הכי נפוצות. רבים לא מבינים עד הסוף שהאושר הוא בחירה. הם נשארו תקועים בדפוסים והרגלים ישנים. מה שמכונה "איזור הנוחות" גלש גם לרגשות שלהם, כמו גם לחייהם הפיסיים ופחד מהשינוי גרם להם לחשוב שהם היו מרוצים. כאשר עמוק הם השתוקקו לצחוק כראוי ולהתנהג לפעמים בטיפשות.
כאשר אתה נמצא על ערש דווי, מה שאחרים חושבים עליך זה ממש לא משנה. כמה נפלא להיות מסוגל להרפות ולחייך שוב, הרבה לפני שאתה הולך למות.

החיים הם בחירה. אלו החיים שלך. בחר באופן מודע, בחר בתבונה, בחר בכנות. בחר באושר.

ברוני וור (Bronnie Ware) היא סופרת וכותבת שירים מאוסטרליה שבילתה כמה שנים בטיפול באנשים גוססים בביתם. היא פרסמה לאחרונה ספר באורך מלא בשם " The Top Five Regrets of the Dying – A Life Transformed by the Dearly Departing". זה ספר זכרונות שמספר איך השתנו חייה בעקבות אותה עבודה. לקבלת מידע נוסף, אנא בקרו באתר הרשמי www.bronnieware.com.

פורסם במקור בגיליון נובמבר של "בלייזר"

חודש לפני שנולד בני נדב חלמתי חלום. אני נמצא באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים, והקהל מריע. בני פוסע בצעדים בטוחים למרכז האולם, מקבל מדליה ומרים אותה גבוה למעלה. לפני שבוע התגשם החלום הזה, אבל כמו הרבה דברים שקשורים לנדב, זה יצא אחרת לגמרי ממה שחשבתי. חשוב לציין שהילד דומה לי. כלומר, אין לו כרס והוא לא מקריח, אבל הוא קופי־פייסט מושלם של איך שאני נראיתי בגילו. אלא שבניגוד לעץ, התפוח הזה אוהב לרקוד. נולד לרקוד, הייתי אומר, רק שבשלוש השנים הראשונות לחייו לא היו שום סימנים מקדימים לכך שילך בכיוון הזה. הוא אמנם התבלט בשיעורי מוזיקה ותנועה בגן, אבל היה מאוד שקט ומופנם. כל כך שקט שהגננת הביעה חשד לבעיית שמיעה. הסימן הראשון לבאות הופיע כשמלאו לו שלוש וחצי, בעיצומו של מרוץ משוגע למצוא לו חוג מתאים בפתח שנת הלימודים תשס"ח. שאלתי מה מעניין אותו, ונדב אמר שהוא רוצה ללכת לחוג בלט. "אתה מתכוון לחוג קפוארה", עניתי והדגמתי תנועות של לוחם ברזילאי אשכנזי. "לא", אמר הילד ועשה תנועה של בלרינה. "חוג בלט".

להיכנס לחוג בלט של ילדות זה כמו לבוא בשעריו של מפעל לייצור מסטיק בזוקה רגע אחרי שנפלה עליו פצצה. בתוך כל הוורוד הזה בלט בני הקטן, לבוש בכחול. המורה הייתה בהיי מעצם העובדה שיש לה תלמיד, אבל לא ידעה להתאים את עצמה למצב החדש. באחד השיעורים היא נתנה לכל הבנות וגם לבן שלי שרביט עם חוטים ונצנצים, וביקשה שירקדו לפי המוזיקה "כמו נסיכה". אימא שמנה אחת, שישבה לידי ולא ידעה שאני האב של הבן היחיד בחוג, אמרה לאימא אחרת שישבה לידה: "תראי את הפייגלה הזה". מכל הדברים שנאמרו לי או סביבי במהלך חיי, זה המשפט שהכי פגע בי. כמו כדור 5.56 הוא נכנס לי דרך האוזן ויצא מהאצבעות של הרגליים כשבדרך הוא קורע כל איבר חיוני בגוף. רעדתי, פשוט רעדתי במשך כל השיעור. כעסתי על האימא ההיא כמו שמעולם לא כעסתי על אדם זר. שלושה ימים אחרי התקרית הזאת קמתי מזיע באמצע הלילה עם התשובה המתחכמת שהייתי צריך לשלוף לה: "עם נשים שנראות כמוך, עדיף לבן שלי שיהיה הומו".
תראו, אין לי שום דבר נגד הומואים. אני מאחל להם שיבוא יום ולא יצטרכו להילחם על היחס והזכויות שמגיעות להם מהחברה ומהמדינה, אבל אני מעדיף שהבן שלי יגדל להיות סטרייט כמוני. הרי כולנו רוצים שהילדים שלנו לא רק יהיו יותר מוצלחים מאיתנו, אלא גם שיחשבו, יתנהגו ויחיו לפי סט הערכים שלנו. אין הורה שלא אומר "העיקר שיהיה מאושר", אבל מעדיף מאושר עם תעודת בוגר טכניון מאשר עם תעודת עובד החודש במקדונלד'ס. אנחנו חודשיים לפני בחירות ומבחינתי זה היה כישלון אישי ענק אם אחד הילדים שלי יצביע בעתיד למפלגה לא ציונית. אפילו רחמו העבריין מסיפורי יפו של מנחם תלמי התאכזב מכך שבנו חיים הוא תלמיד מצטיין ולא יודע מאיזה צד מחזיקים קלף של פוקר. אני מקווה שזה מבהיר את הנקודה.
לא דיברתי עם נדב על מה שקרה באזור ההורים באותו יום, אבל השרביט מאוד לא מצא חן בעיניו והוא החליט לפרוש מהחוג. אותי זה שימח בגלל כל האמור לעיל, וכבונוס נחסכו לי 180 שקלים בחודש והצורך לשנע אותו לחוג. הגעתי גם להחלטה אסטרטגית שאני צריך לחשוף אותו ליותר פעילויות גבריות, אז בכל יום ראשון ראינו ביחד משחק פוטבול בערוץ METV שגם משדרים שם במהלך המשחק פרסומות לטנדרים גדולים ובירות קרות. אבל חיידק הריקוד לא עזב אותו. בכל פעם שנשמעה מוזיקה היה נדב נעמד במרכז החדר — או המסעדה או המסיבה או המדרחוב, ופעם אחת גם במרכז בית הכנסת — ומתחיל לרקוד. כך זה נמשך שנתיים, עד שעלה לגן חובה וביקש ללכת לחוג ריקודים. התנאי האחד שלו היה שהמורה יהיה גבר.

במרכז הספורט המקומי מצאנו חוג לריקודים סלוניים עם מורה ממין זכר. כמשקל נגד רשמתי את נדב לחוג קונג־פו, וצחוק הגורל: המורה הייתה אישה שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. בשבועיים הראשונים, אולי בהשפעת הטראומה של השרביט, הילד רק ישב בצד והסתכל. בשיעור השלישי הוא החליט להצטרף לרוקדות ולרוקדים — חוץ ממנו היה אז עוד בן אחד — בגלל שמצאו חן בעיניו הנעליים היפות של המורה. אחרי חודשיים הוא עזב את חוג הקונג־פו (כנראה לשמחת המורה; הוא שב וטען בפניה שהקאטות מזכירות לו את ריקוד החימום שהוא לומד בריקודים הסלוניים). באותה שנה, בגלל לחץ חסר תקדים בעבודה, לא ממש התעניינתי בנעשה במרכז הספורט. מדי פעם היו שואלים אותי לאיזה חוג הולך הילד, ואני הייתי מודה בעובדות אבל כופר באשמה. זה השתנה יום אחד, בבת אחת, כשנאלצתי לאסוף אותו מהחוג והגעתי מוקדם מהמתוכנן. נגמרה לי הסוללה במחשב הנייד ולא יכולתי להמשיך לעבוד, אז כברירת מחדל צפיתי בבני רוקד ואלס אנגלי עם בת זוגו. ואם זה היה סרט מצויר, הייתם רואים את הלסת שלי נופלת לרצפה.
בסוף השיעור חיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אותו כל חייו. כל כך הייתי גאה בו וכל כך מאוכזב מעצמי. מההתנהגות שלי, מחוסר הפרגון, מהאגואיזם, מהכניעה בפני מה שחושבים אחרים, מזה שלא תמכתי בילד בן שש שמצא משהו שהוא אוהב ומתמיד ומשקיע בו. האם זה לא מה שאנחנו רוצים מהילדים שלנו? רצינות, השקעה, התמדה?

"יאללה, ריקוד אחרון, צריך ללכת לשחרר את הבייביסיטר" (צילום: לאוניד גופמן)

כעבור שבוע ניגשתי לדבר עם המורה שלו. היום אני מבין שעד אז נמנעתי מלדבר כי בתוכי קינאתי בו. קינאתי כי הבן שלי רואה בו את מודל לחיקוי, ולא בי. המורה סיפר לי את הסיפור שלו: איך זה היה לפני 17 שנה, הרבה לפני "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים", כשהוא היה רקדן בן 13. הוא סיפר על כינויי גנאי שהיו מנת חלקו בהתחלה, איך אלה נעלמו לאחר שהופיע לפני בית הספר ואיך הפך לזה שמביאים למסיבות כדי שימשוך בחורות. היום הוא נשוי לאישה ויש לו בת זוג לריקודים שיכולות לככב ברשימת 100 הנשים הסקסיות שמופיעה פעם בשנה במגזין הזה. הבן שלו, בגלל שככה זה בחיים, לא כל כך מתעניין בריקודים.

נדב רוקד ריקודים סלוניים כבר יותר משלוש שנים. בכל הזדמנות הוא משוויץ בזה, ממיס לבבות של נשים מגיל שש עד 60 ומחלק חתימות לנערות בנות 16. זה גם מה שהוא רוצה להיות כשיהיה גדול: רקדן ומורה לריקודים. אשקר אם אגיד שזה חלום חיי, ואגזים אם אגיד שזה מה שחשוב. לפני שבוע ישבתי באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים. הקהל הריע למשמע שמותיהם של בני ובת זוגו, והם פסעו בצעדי ריקוד בטוחים למרכז האולם. הוא קיבל מדליה, היא קיבלה מדליה ושניהם קדו את קידת הרקדנים. החלום שלי התגשם אחרת מאיך שחשבתי, אבל היום אני יודע מספיק בשביל לקוות — באמת באמת — שכשיהיה גדול, נדב יעשה ויהיה כל דבר שיגרום לו להיות מאושר. אני רק מקווה שהוא לא יצביע חד"ש.

לפני חודשיים פרסם משרד האוצר את תכנית החומש לחינוך פיננסי אותה גיבש עם מספר גופים. מי שמעוניין לדעת יותר מוזמן לגלוש לאתר http://finance.cet.ac.il. אין ספק שזה צעד בכיוון הנכון אבל אני ואשתי כבר מזמן הבנו שיש לחנך את הילדים שכסף לא גדל בכיס של אבא ואימא. חוץ מלקחת אותם לקניות ולהסביר להם איך קונים חכם או לנתח פרסומות על מבצעים מפתים הבנו שרק ע"י כך שהם "ילכלכו את הידים" הם באמת יבינו מה זאת אחריות פיננסית. זה התחיל לפני שלוש שנים כאשר החלטנו לתת לילדינו דמי כיס חודשיים, 30 ₪. כמו כן אחד קיבל גם מאתנו קופת חיסכון פשוטה. מיד התגלו הבדלי גישות בין הילדים. נדב הקטן הוא הצרכן האולטימטיבי, ברגע שיש לו כסף הוא ישר קונה משהו כך בסוף החודש תמיד הקופה שלו ריקה. מאיה "הצעירה" מבין התאומות היא "דן חסכן" האולטימטיבי ונועה חצי קונה חצי חוסכת. היה חשוב לנו לגרום לילדים שלנו לחשוב על מטרות וחסכון לטווח ארוך וחשבנו איך לעודד את זה וכך לפני שנה הצענו להם את ההצעה הבאה. אם הם מפקידים את דמי הכיס והמתנות שהם מקבילים לחגים ב"בנק אבא-אמא" הם יזכו ל 1% ריבית חודשית. כמובן שדבר ראשון היינו צריך להסביר להם מה זה 1% ריבית חודשית ולמי שכבר מחפש איך ליצור איתי קשר אני אוסיף ואגיד שההצעה פתוחה רק למי שרשום בתעודת זהות שלו שהוא ילד משותף שלי ושל אשתי. כמו כן הסברנו לילדים כמה טובה ההצעה שלנו ושבעולם האמיתי אם זה נשמע יותר מדי טוב זה כנראה רמאות.
למרות שכולם קיבלו את ההצעה ההתנהגות הצרכנית שלהם לא השתנתה רק הכסף שכב ב"בנק" במקום בקופה. לקראת סוף השנה הפיסיקלית הוצאנו לכל אחד "תדפיס" ובו פירוט הנכסים שלהם ומה המשמעות של 1% ריבית בחודש לכל אחד.
אחרי שכולם ראו כמה מאיה חסכה במשך שלוש השנים האחרונות החליטו גם נדב ונועה ללכת בעקבותיה. מעודד מהצלחתנו החלטתי, בלי התלהבות מצד השותפה הבכירה, להכות בברזל בעודו חם. מי שמכיר אותי יודע עד כמה גדולה שנאתי למסיבות ימי הולדת של הילדים בני זמננו. כן, אני יודע את החשיבות המסיבות לנפש הרכה של הילדים (יותר נכון של ההורים) ולכן הורדתי את המינון לפעם בשנתיים. בגלל ששנה שעברה לא חגגו לנדב יום הולדת לחברים בכיתה כבר נכנסתי לדיכאון לקראת ינואר החודש בו נולד אבל אז עלתה בראשי הברקה. באתי לנדב ואמרתי לו "תקשיב יא נדב, אם אתה מוותר על היום הולדת שלך אני שם לך בבנק אבא-אמא 1500 ₪". לי כמובן שזה משתלם כי לפי החישוב שלי עלות יום הולדת לילד (מפעיל + אוכל + זמן + מתנות) זה לפחות 2500 ₪ כך אני יוצא מרווח 1000 ₪ וגם לא צריך להתעסק עם ילדים של אחרים. נדב מיד הסכים ועשה אותי למאושר. התקווה שלי שזה יעבוד גם בחתונה שלו.

איזה מזל שלא קראו לזה צו 16 כי אז הייתי צריך לחשוב על שמונה תובנות נוספות.

הכי מסוכן להיות אזרח. לקבל צו שמונה זה לא כמו פעם וזה אבסורד. סדר העדיפויות במדינה צריך להיות אזרח, חייל מילואים, חייל סדיר, שחקן כדורגל, פרשן פוליטי. אבל בשנים האחרונות זה השתנה. העורף הוא החזית והטילים עפים מעל האוגדות המשוריינות ופוגעות בבני המשפחה שדואגים ל"ילדים שהתגייסו".

הסורים על הגדר. שנים זה היה הביטוי שמציין דחיפות. אבל היום באמת הסורים על הגדר. נכון שאלו המורדים הסורים ונכון שהם יורים לכיוון מזרח אבל עדיין יש סורים על הגדר. השינויים שקרו פה  בשנתיים האחרונות באזור מוכחים ששום דבר לא קבוע, חוץ אולי מהשנאה היוקדת לקיומה של מדינת ישראל.

הכי כיף לסגור מעגלים. היום בו שוחררתי מצו שמונה היה בדיוק 25 שנה אחרי שהתגייסתי. הבסיס שישנתי בו היה הבסיס הראשון שישנתי בו בסדיר ומפקד החטיבה היה אחד החיילים הראשונים שפגשתי. מה המשמעות של כל זה? כלום.

יש האומרים שצריך לחיות כאילו היום זה היום האחרון של חייך. בולשיט. גם אלו שאומרים את זה לא באמת מתכוונים כי אחרת לא היינו פוגשים אותם במקומות העבודה. כי מי רוצה לעבוד ביום האחרון של חייו? אני חושב שצריך לחיות את חייך כאילו מחר תקבל צו 8. יש לזה כמה משמעויות. הכי חשובה היא שתדאג שיהיה לך תיק מילואים מסודר כי זה די מעצבן לחפש בחמש בבוקר את הגטקס הצבאיים.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה טעה, מגבת זה לא הדבר הכי חשוב לארוז אלא נייר טואלט. מי שלא ראה חייל מילואים מחפש אחרי גליל נייר טואלט לא ראה ייאוש מימיו. אם הגזלנים באמת רוצים לעשות בוכטות שיחליפו את הטוויסט והמקופלת בנייר דו-שכבתי מפנק.

מדים עושים אותך עייף, רעב וחרמן אבל גם צעיר. אתה מקבל כוחות שלא חשבת שיש לך אולי כי המוח שלך חושב שאתה שוב בן 18. את מחיר הבלבול משלם הגב שלך אחרי הרמה של ארגז 105 שמכיל שני פגזי טנקים.

תסכול הוא כמו אש בשדה קוצים. אף פעם זה לא יהיה מושלם. לא תמיד יהיה את כל הציוד שדרוש ובהתחלה האוכל יהיה בצורת מנות קרב. אבל הפתרון לזה אסור שיהיה שיחות סטייל "יום שישי בסלון" כי זה לא עוזר וזה פוגע במאמץ הכללי. גם בחיים האזרחיים שלנו רוב הדברים רחוקים מאד מלהיות מושלמים.

דרוש צו 8 אזרחי. הכי קל לגייס את הכוחות סביב האויב החיצוני. אבל כדאי שנאחד כוחות גם נגד האויבים הפנימיים. חוסר כבוד אחד לשני, אי שמירה על החוק, חוסר שיווין הזדמנויות והדיבור הבלתי פוסק בטלפונים בזמן הנסיעה בתחבורה הציבורית. בגלל שיש המון אנשים טובים במדינה הזאת, אז זה מאד אפשרי.

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת, בגיליון יוני של "בלייזר"

בהשוואה לרפואה, חקלאות ושלא נדבר על זנות הנדסת תוכנה זה יחסית מקצוע מאד צעיר. אבל איך אתה יכול לדעת האם זה מתאים לך? לפני שאתה מתחיל את הדרך שעשו ביל, סטיב, מארק והבן המוצלח של השכנה בוא ותבין מה זה אומר.

שאלה – סעיף א'

עומרי ורונן הם בני דודים ושניהם אוהבים לצלם. בשבוע ממוצע כל אחד מהם מצלם כ 100 תמונות. כשמגיע סוף השבוע עומרי מוריד את התמונות למחשב ובעזרת תוכנה לניהול תמונות עובר על כולן. מוחק לא מוצלחות, רושם ליד כל אחת איפה התמונה נלקחה, מי מופיע בה ונותן לה גם שם משמעותי כמו "אני והבובל'ה שלי מחובקים". הפעולה הזאת לוקחת לעומרי כשלוש שעות. לעומתו רונן מוריד את כל התמונות למחשב ושם אותם בתיקיה שנקראת "התמונות שלי" יחד עם עוד אלפי התמונות שצילם בשנים האחרונות. את השלוש השעות הוא מנצל למשחק ב GTA.
מי פועל נכון? עומרי או רונן? אמרתם עומרי אתם צריכים טיפול פסיכיאטרי. אמרתם רונן אתם גברים טיפוסיים. אם אמרתם "זה תלוי" אולי יש לכם עתיד כמהנדסי תוכנה. במה זה תלוי? זה תלוי מה יקרה בעתיד כשמישהו ירצה לראות את התמונות שעומרי ורונן צילמו.

סעיף ב'

בואו נניח שגם עומרי וגם רונן רוצים לעשות אלבום תמונות לכבוד יום ההולדת ה-70 של הסבתא האהובה עליהם, בובל'ה. עומרי פותח את התוכנה לניהול תמונות ותוך 10 שניות מוצא את כל התמונות שהסבתא מופיעה בהן מסודרות לפי התאריך שבו הן צולמו. רונן לעומתו מבלה 10 שעות בחיפוש סיזיפי, מתיש ומורט עצבים אחרי מופעים של הסבתא תוך כדי מעבר על אלפי התמונות שצילם.
אז מי צדק בדיעבד? עומרי או רונן? אם מקודם אמרתם עומרי וגם עכשיו אמרתם עומרי אתם עדיין צריכים טיפול פסיכיאטרי. אם מקודם אמרתם רונן ועכשיו עומרי אז בטח קניתם רבע דונם אדמה חקלאית לפני הפשרה בחדרה. אם מקודם אמרתם עומרי ועכשיו אמרתם רונן יש לכם בעיה בהבנת הנקרא ואם אמרתם רונן בשנית אתם גברים טיפוסיים. ושוב אם אמרתם "זה תלוי" יש לכם אולי עתיד כמהנדסי תוכנה. כי זה באמת תלוי כמה פעמים ידרשו עומרי ורונן לכזה מבצע.
זהירות מתמטיקה של כיתה ב'! מספר השעות בשנה שמשקיע עומרי בסידור התמונות בזמן שרונן משפר את ביצועי השוד שלו ב GTA הן 52 * 3 = 156. אם כל מבצע סבתא שתואר ייקח לרונן הבלגניסט 10 שעות יותר מאשר לעומרי המסודר אזי 156 לחלק ל 10 זה כמעט 16. זאת אומרת שאם בשנה יהיו 16 מבצעים כאלו עומרי יוכל לבטל את הטיפול הפסיכיאטרי שלו.

נו אז?

אלו הן סוגי הבעיות שמהנדסי התוכנה עובדים עליהן כשהשאלה הנשאלת היא תמיד "כמה עולה להכניס איבר, להוציא איבר ולמצוא איבר?". במקרה של עומרי ורונן האיבר הוא תמונה ובאנגלית זה נשמע הרבה פחות גס ואפילו מזכיר את הגשש החיוור כי איבר נקרא אלמנט.
זמן ומקום. שני הפרמטרים המרכזיים שכל היום מעסיקים את מיליוני עובדי התעשייה שמאפשרים לכל אחד מכם לשחק ב Draw Something, לסדר תמונות, לעדכן בפייסבוק שאתם באמצע טיול במצפה רמון ולמצוא תוך מאיות השנייה מהו שמו האמיתי של בונו. פול דייוויד יוּסוֹן אם זה עניין אתכם. הטיפול בזמן ומקום נעשה דרך מבני נתונים ואלגוריתמים, וממש כמו במטריקס, כולנו מוקפים בחיי היום-יום במבני נתונים ואלגוריתמים בלי אפילו לדעת.

איפה שמתי?

מבני הנתונים הכי נפוץ אצל ישראלים בגילאים 18 ל 21 היא המחסנית (Stack). מחסנית של גליל יכולה להכיל 35 כדור ואפשר לבצע עליה שתי פעולות, הראשונה – הכנס כדור והשנייה – הוצא כדור, כשהכדור הראשון שנכנס הוא האחרון שיוצא. זה נקרא באנלית (LIFO (Last In First Out ובעברית נאי"ר (נכנס אחרון יוצא ראשון) וברוסית последним пришёл — первым ушёл. בהנדסת תוכנה יש למחסנית מקום של כבוד וכדי לא להלהיב יותר מדי חנונים, נו בגלל האסתמה, לא נרחיב למה אבל את הבעיה של להפוך משפט כאשר חובה לקרוא את המשפט מהתחלה לסוף, הכי קל לפתור בעזרתה.
איך? קחו לדוגמא משפט כמו "מהנדסי תוכנה מעולים במיטה". האלגוריתם, שנדון בו בהרחבה אחר כך, הוא שעוברים אות אות וכמו כדור 5.56 דוחפים אותה למחסנית. כשגומרים את כל האותיות פשוט מתחילים להוציא (לירות) אותן החוצה ואז יוצא "הטימה םילועמ הנכות יסדנהמ" שבאופן מוזר יותר נכון מהמשפט המקורי.
יש עוד המון סוגים של מבני נתונים כמו תור (הראשון שנכנס הראשון שיוצא – אזהרה לא תקף בישראל), רשימה מקושרת (החברים של אולמרט), מילון, ערימה ועץ בינרי בו כל איבר מצביע על שני אברים אחרים, די לצחקק, באנגלית זה נשמע יותר רציני. המשימה של כל אחד ממבני הנתונים הללו היא לאחסן נתונים בצורה הכי טובה לפתרון בעיה ספציפית בעזרת אלגוריתמים.

מתכון לניצחון

כל פעם שאתם רוצים להגיע עם המכונית שלכם למקום מסוים אתם מפעילים אלגוריתם של מציאת הדרך המהירה ביותר. פעם זה היה בעזרת מפות מודפסות ודיווחי התנועה של גלי צה"ל. זוכרים? רוצים להגיע מחיפה לבאר שבע: כביש 2, כביש ואדי מילק (70), כביש 6, כביש 40. אופס, דיווחו על תאונה בצומת פרדיס אז נמשיך על כביש 2 עד כביש ואדי ערה. אופס! היום זה יום האדמה, נשנה את התוכניות וניסע דרך איילון. היי אנחנו בת"א למה בכלל להמשיך?
היום רובנו העברנו את האחריות להגיע ממקום למקום לאפליקציה Waze שבעזרת הדיווחים של אלפי המשתמשים שנשמרים במבני נתונים יחד עם המפה של ישראל, מוצאת בעזרת אלגוריתם את הדרך הכי מהירה מסביב לכל פקק שנוצר. סביר להניח החבר'ה המאד מוכשרים של Waze לא המציאו אלגוריתם חדש כי הבעיה של להגיע ממקום למקום במחיר הנמוך ביותר היא עתיקה מאד. תשאלו את משה רבנו שלא הכיר את האלגוריתם של ההולנדי אדסחר דייקסטרה שפותר את הבעיה הזאת בצורה מאד אלגנטית.
אלגוריתמים נכתבים כסדרה של צעדים עם התניות ואם ניקח את הבעיה של הפיכת המשפט שפתרנו בעזרת מחסנית זה יראה בתרשים כך:

מה זה השטויות האלה?

רגע, אתם שואלים, זה מה שמהנדסי תוכנה עושים? כן, בהתחלה. כשמקבלים בעיה התהליך הוא כזה. דבר ראשון מזמנים פגישה עם עוד כמה מהנדסי תוכנה בשביל סיעור מוחות והיא נדחית שלוש פעמים כי משה היה צריך לצאת מוקדם, חיים בחופש ורונית לא יכולה. בסוף יושבים כולם מול הלוח, צועקים, מתפרצים לדברים של האחר ומחפשים את האלגוריתם שיחד עם מבני נתונים פותרים את הבעיה בצורה הזולה ואם אפשר הטובה ביותר. זה המקום שהיצירתיות מתפרצת והחשיבה מחוץ לקופסא מרימה את ראשה. דבר המאפשר ליצר מערכת מדהימה שמיירטת גראדים שנורים למרכזי אוכלוסין ומתעלמת מגראדים שנורים לשטחים פתוחים כי שם עובדים התאילנדים. אחרי עוד כמה  פגישות מגיעים להסכמה כי יש דד-ליין מההנהלה ואז ניגשים לכתוב את הקוד של התוכנה שאשכרה עושה את העבודה.

לדבר בשפה שהם מבינים.

אז מה זה קוד של תוכנה? זאת סדרה של פקודות שאומרות למחשב מה לעשות. כמו בצבא, רק יותר הגיוניות. המחשב מבין רק שפה אחת שהיא אפילו יותר קשה מסינית ולכן המציאו שפות שנוחות לבני האדם ושמתורגמות לשפה של המחשב. הוויכוח סביב איזה שפת תכנות היא הכי טובה יכול להתדרדר לשריטות קשות אבל כמו שסיפור טוב הוא מוצלח לא משנה באיזה שפה הוא נכתב זה נכון גם לקוד של תוכנה. יש המון שפות תכנות אם שמות מקורים כמו C++, C ו C#  אבל בואו נהיה יצירתיים ונמציא שפת תכנות נקרא לה בלייזר++ ונממש בה את האלגוריתם מהתרשים למעלה.

10. אות = ממקלדת-קרא .
20. אם "אות היא 'כלום'" לך לצעד 50.
30. למחסנית-הכנס(אות).
40. לך צעד 10.
50. אות = ממחסנית-הוצא.
60. אם "אות היא 'כלום'" לך ל 90.
70. למסך-הדפס(אות).
80. לך לצעד 50.
90. בירה-שתה.

הקוד עובד. בדקנו. אבל עד כמה הוא מוצלח? עד כמה הוא יעיל? עד כמה יהיה קל לשנות אותו בעתיד? זאת שאלה מעניינת וחשובה, אבל אנחנו עדיין תקועים בשלב 90.

שלב 100

האם זה נשמע כיף, מאתגר, מעורר מינית? האם שאלתם מה קורה שאין יותר מקום במחסנית? האם הרצתם את התוכנית על מספר משפטים שונים לא רק כדי לשתות בירה? האם שמתם לב שיש טעות במשפט ההפוך? האם אתם מעדיפים תרשימי זרימה מתרשימי זירמה? אם כן האלגוריתם הוא די פשוט, לכו ללמוד הנדסת תוכנה. יש שמועות שגם משלמים טוב.
דרך אגב, אז מה היו אומרים משה, חיים, רונית ושאר מהנדסי התוכנה על הבעיה של סידור התמונות? מי צודק עומרי או רונן? התשובה לשאלה היא די פשוטה. בגלל שהמחשבים של עומרי ורונן יקרסו או יגנבו אחרי שלוש שנים יחד עם הדיסק החיצוני ששימש לגיבוי, כל התמונות ייעלמו. רונן צדק. עדיף לשחק ב GTA.