נכנסתי למשרד וקירה בדיוק סיימה לדבר בטלפון.
היא נגשה אלי ואמרה: "אין סיכוי שתנחש עם מי דיברתי עכשיו!".
אוקי, זה הזמן לעצור ולתת טיפה רקע היסטורי.
פעם ראשונה שפגשתי את קירה היה במשרדי חברת מיקרוסופט שבחיפה ביולי 2009. אחד העובדים דפק על הדלת של המשרד שלי, ושאל האם אני יכול לתת טרמפ לסטודנטית חדשה שהצטרפה לחברה ושגרה כמוני בזכרון יעקב. עניתי שאין לי בעיה, ואז היא נכנסה למשרד וקבענו שאני אאסוף אותה למחרת מהבית שלה בשכונת "חלומות זכרון" בשעה שבע וחצי בבוקר.
וכך במשך כמעט ארבע חודשים חיכתה לי קירה יום יום בשעה שבע וחצי בבוקר ויחד נסענו לעבודה וגם בדרך שמנו את נדב, הבן שלי, בגן שלו בקיבוץ נחשולים. במשך רוב הנסיעה עד למשרדי מיקרוסופט שבמת"ם קירה דיברה ואני הקשבתי. אין מה לעשות היא אישה, דבר שקשור לאותה שיחה המסתורית.
נושא מרכזי שדיברה עליו קירה בזמן הנסיעות הוקדש לדוקטורט שלה שעסק בחיזוי העתיד על סמך העבר. כן קראתם נכון, חיזוי העתיד. בעזרת אלגוריתם שפיתחה נבנתה מערכת שמנסה להסיק מסקנות על בסיס דברים שכבר קרו. המערכת גילתה למשל שיש סיכוי מאד גבוה שמגפת כולירה תפרוץ במדינה עניה אם יש שיטפונות שנה אחרי שהייתה בצורת. דבר זה עוזר לארגון הבריאות העולמית להיערך בהתאם. הנתונים למערכת מגיעים מאתרים כמו ויקיפדיה או סריקת גיליונות של עיתונים מלפני 150 שנה ועד היום. המערכת צפתה את המהומות בסוריה אחרי שזה כבר קרה בלוב ותוניסיה, כאשר טענה שזה יהיה במקומות עם מצב סוציו-אקונומי נמוך ומשטר ערבי טוטליטרי. אני תמיד צחקתי ואמרתי שהדבר היחיד שמעניין אותי הוא מה יהיה מחיר הדולר או חבית נפט בחודש הבא. אחרי ארבע חודשים, בנובמבר 2009, נפרדו דרכנו, אבל המשכנו לשמור על קשר ואף הוזמנתי לחתונה שלה.
באוגוסט 2013 חזרנו לעבוד ביחד והפעם בחברה שהקימה קירה אשר נקראת SalesPredict. לפי השם אתם יכולים לנחש שהחברה עוסקת בפיתוח מערכת שעוזרת לאנשי מכירות לחזות אחרי אילו לקוחות פוטנציאלים שווה לרדוף.
במשך תשעה החודשים מאז שחזרנו לעבוד ביחד קירה זכתה בפרס של MIT ל 35 המדענים המבטיחים ביותר מתחת לגיל 35, בפרס 100 האנשים הטובים בעולם (כן יש דירוג כזה), הוזמנה לארוחת ערב אצל נשיא המדינה שמעון פרס, נכתב עליה בכל עיתון בארץ וגם רבים בחו"ל, היא הופיעה בכמה כתבות בטלוויזיה כאשר באחת מהן אני מופיע בתור סטטיסט.
אה, גם שכחתי לציין שהיא רק בת 27, יש לה 10 פטנטים על שמה, חגורה שחורה בקרטה, בעל מדהים, חיי חברה פעילים וכנראה גם יותר מ 24 שעות ביממה. אם אתם חושבים שאני מתחנף אז לא, היא לא הבוסית שלי, עדיין.
אז אם נחזור להתחלת סיפורנו אפשר להבין שהיה לי די קשה לנחש מה עוד יכול לקרות לקירה.
"זאת הייתה שגרירות ארה"ב שהודיע לך שאובמה הזמין אותך לארוחה בבית הלבן?", שאלתי.
"לא", ענתה קירה.
"זה נציג של וורן באפט שרוצה לקנות את החברה?", קיוויתי.
"לא", השיבה קירה.
"אראלה ממפעל הפיס?", תהיתי.
"אין לי מנוי", ענתה קירה.
"טוב", אמרתי, "אני נכנע".
"הודיעו לי הרגע שנבחרתי להדליק משואה בטקס הממלכתי שיפתח את חגיגות יום העצמאות השנה", אמרה קירה בחיוך.
שתקתי ואז הגבתי כמו שצריך בן אדם מתורבת ומפרגן להגיב: "וואט דה פאק? וואט דה פאק? וואט דה פאק? את? מדליקה משואה? לא יכול להיות? למה לי לא מגיע? אני אזרח טוב! עשיתי מילואים, אני משלם מסים, מתנדב בקהילה, למה לא אני!?".
"תירגע", חייכה קירה, "הטקס השנה הוא בסימן 'זמן נשים – הישגים ואתגרים', אז לא נראה לי שאתה עונה לקריטריון הזה".
אחרי ששתיתי כוס מים ונרגעתי ביקשתי סליחה על התגובה האמוציונאלית שלי וברכתי את קירה על בחירתה ועל הכבוד שנפל בחיקה. אני לרוב לא רואה את טקס הדלקת המשואות, אבל הפעם אשאר בבית כי אני יודע איך יראה הנאום של קירה ואולי היא תפשל ואז אוכל לצחוק עליה במשרד.
לי אין צורך במערכת של קירה לדעת שהעתיד שלה יהיה מיוחד. כבר אז בדרך מזכרון לחיפה הגעתי למסקנה שיום אחד היא גם תזכה בפרס טורינג (שהוא פרס נובל של מדעי המחשב). אבל אפילו אם זה לא יקרה אני אספר לנכדים שלי שלזמן קצר של ארבעה חודשים, הייתי הנהג של גברת רדינסקי.
זהו אחד מהפרקים הכי זכורים לי בסדרה "משפחת סימפסון". הוא שודר בעונה השנייה (1991) ונקרא באנגלית "One Fish, Two Fish, Blowfish, Blue Fish" ובו הומר אוכל דג במסעדה יפנית. דג מסוג pufferfish (אבו נפחא) שאם לא מבשלים אותו כראוי הוא רעיל ביותר. הומר הולך לרופא שלו, ד"ר היברט, אשר מודיע לו כי אכן הוא הולך למות.
ד"ר היברט: אתה עומד לעבור חמישה שלבים. הראשון הוא הכחשה. הומר: לא יכול להיות. אני לא הולך למות! ד"ר היברט: השני הוא כעס. הומר: לעזאזל, אההההההה! ד"ר היברט: אחרי זה, מגיע פחד. הומר: (פרנואיד) מה לאחר פחד? מה יש אחרי הפחד? ד"ר היברט: מיקוח. הומר: דוק, אתה חייב להוציא אותי מזה. אני אעשה שזה ישתלם לך. ד"ר היברט: ולבסוף, קבלה. הומר: ובכן, כולנו צריכים ללכת מתישהו. ד"ר היברט: מר סימפסון, ההתקדמות שלך מדהימה אותי.
חמשת השלבים שמדבר עליהם ד"ר היברט נקראים מודל קובלר-רוס (הידוע גם בתור חמשת שלבי האבל) והוא פותח על ידי הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס. המודל פורסם בשנת 1969 בספרה של קובלר-רוס שנקרא "על מוות וגסיסה". המודל מתאר את חמשת השלבים של התהליך אותו עוברים אנשים לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית. אני גיליתי שחמשת השלבים הללו מתאימים לא רק למי שחולה במחלה סופנית אלא גם במקרים אחרים כגון המקרים הבאים.
מישהו בעבודה שאתה כמעט ולא מכיר מתחתן שולח לך הזמנה במייל לחתונה הצמחונית שלו ביום שישי
הכחשה – ראיתי את המייל אבל אני לא פותח אותו.
כעס – למה לעזאזל הוא מזמין אותי? מאז שהגיע דברנו רק פעמיים במסדרון!
מיקוח – אולי אני אבקש ממנו לחתום על חוזה אי-הזמנות הדדי?
דיכאון – אינעל דינק, הלך לי עוד יום שישי וגם 250 ₪!
קבלה – טוב, אולי עדיף להגיע, יש לי הרגשה שיום אחד הוא יהיה הבוס אז צריך להתחיל להתחנף מעכשיו.
הגעה לגיל 40
הכחשה – אני בן 30 ו 10 שנים.
כעס – איפה כל המדענים הללו שמבטיחים למצוא את מעיין הנעורים?
מיקוח – אלוהים בבקשה! למרות שאני אתיאיסט אולי תעשה איזו ג'סטה?
דיכאון – אני עוד מעט הולך למות ולא הספקתי שום דבר.
קבלה– נו טוב, לפחות נשארו לי רק עוד 27 שנים עד לפנסיה.
סמארט-פון נופל לשירותים ומפסיק לעבוד
הכחשה – לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!
כעס – איזה אדיוט אני! למה אני צריך לקרוא סטאטוסים בפייסבוק בזמן שאני מחרבן?
מיקוח – אלוהים אתה זוכר שביקשתי ג'סטה? אז במקום זה תעשה שהטלפון יחזור לעבוד.
דיכאון – זהו חיי נגמרו, הייתי כבר ברמה 126 בקנדי קראש.
קבלה – נו טוב, שמעתי שיוצא סמסונג גלקסי חדש.
חרא של קליטה יש פה!
הפסד של הקבוצה שאתה אוהד במשחק הגמר
הכחשה – זה רק חלום, זאת לא המציאות.
כעס – שופט מניאק! איך הוא לא ראה את העבירה?
מיקוח – אם ההתאחדות תפסול את המשחק אני אלך לכל המשחקים של נבחרת ישראל.
דיכאון – זהו, עד סוף ימי חיי הם לא יזכו יותר בגביע.
קבלה – נו טוב, לפחות הפועל לא עלתה לגמר.
קבלת צו מילואים
הכחשה – מה פתאום מילואים? רק לפני חצי שנה סיימנו תעסוקה!
כעס – שתלך המדינה הזאת לעזאזל, למה לא מגייסים את החרדים?
מיקוח – (שיחה עם המ"פ) – בחייך, אני יודע לנהוג על טנק אני נוהג מגיל 18! אם תשחרר אותי מהמילואים האלו פעם הבאה אני אעשה כפול.
דיכאון – איזה סיוט שבוע אימון בחורף, אני הולך לקפוא למוות.
סקוט ברקן עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב. עכשיו הוא מפרסם את "שנה בלי מכנסיים" על התקופה שלו ב"אוטומטיק", תאגיד הייטק בלי שעות רצחניות, בלי ישיבות אינסופיות ואפילו בלי לבוא לעבודה. גם כתבנו עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב, והחודש הוא נתקל בספר שתפס אותו
שני פרויקטים מרכזיים היו בחברה הקודמת שעבדתי בה. שניהם היו חשובים ומורכבים ועבדו בהם אנשים במספר זהה. העובדים בפרויקט א' עבדו עד מאוחר מאוד בלילה, והעובדים בפרויקט ב' ראו רוב הזמן את השקיעה מהבית; בפרויקט א' לא עמדו בזמנים וביעדים שהוצבו, ובפרויקט ב' הצליחו בזה פחות או יותר; במסדרונות של פרויקט א' שררה אווירה של דיכאון, ובמסדרונות של פרויקט ב' היו חיוכים. אנשים שעבדו שם שומרים על קשר עד היום.
כדי לנסות להציל את המצב הוזמן לפרויקט א' יועץ חיצוני. אני שונא יועצים חיצוניים. לא קשה לזהות אותם: פתאום מנהל הפרויקט לא אוכל צהריים עם החבורה הרגילה שלו אלא עם גבר מסתורי. כעבור שבוע מכונסים כל עובדי הפרויקט, והיועץ החיצוני מוצג כמי שיעזור להטמיע שיטה חדשה שתעזור להוציא את המוצר בזמן, באיכות טובה ובפחות עבודה. במקרה של פרויקט א' זה לא עזר. מניסיון, לרוב זה לא עוזר.
יותר מיועצים חיצוניים אני לא סובל את הגורואים שכותבים ספרים על איך צריך לנהל פרויקטים על בסיס שיטה מסוימת. סקוט ברקן הוא גורו כזה בהרבה מובנים, אלא שלהפתעתי יש לנו המון במשותף: אנחנו כמעט באותו הגיל, עבדנו באותו הזמן במיקרוסופט, ושנינו עזבנו כדי לנסות את מזלנו בכתיבה. הוא נטש עמדת ניהול בכירה בחברה של ביל גייטס ונהיה מרצה מבוקש וכתב כמה רבי־מכר ("לגרום לדברים לקרות", "המיתוסים של החדשנות", "וידויים של נואם" ו"מוח בלהבות: רעיונות גדולים לאנשים סקרנים"), ואילו אני התדרדרתי לכתיבה במגזין הגברים היחיד בשפה העברית. לא היה לי אכפת: ידעתי שאי אפשר לחיות בתוך סיר הלחץ הזה לאורך זמן ולצאת ממנו בלי כוויות וצלקות לנצח, ואת המחירים הנלווים לחופש שלי אני בוחר לשלם כל יום מחדש.
לא מזמן, בעודי מחפש את הרעיון לרב־מכר משלי, חשבתי שיהיה מעניין לחזור לחברת הייטק ולכתוב על חוויותיי, ועל הדרך לבדוק אם עשיתי טעות איומה כשעזבתי. אבל אז גיליתי שוב שברקן הקדים אותי: הוא הלך ובדק אם גורו כמותו מסוגל לעשות בדיוק מה שהוא מטיף לו, ושזה גם יעבוד. לשם כך הוא הצטרף לשורותיו של Automattic, תאגיד לא סטנדרטי בכלל בנוף חברות התוכנה. רוב הבלוגים באינטרנט רצים על תוכנת WordPress מבית אוטומטיק, וזה עושה אותה רווחית ביותר, אבל מבחינת תרבות ארגונית היא עוף מוזר מאוד: אין בה היררכיה, עובדים בה מרחוק מכל מקום בעולם, ומדיניות החופשות שלה היא "צא מתי שבא לך".
אז מה, האם ברקן גילה את האור באוטומטיק? האם יש דרך אחרת לגמרי לעבוד בהייטק או בתאגידי העולם המודרני? כל התשובות והתובנות של הגורו נמצאות בספרו "שנה בלי מכנסיים". את מה שלי יש להגיד עליהן תשמעו מיד.
כמו כל דבר שקשור במחשבים, גם יצירת דפי אינטרנט הייתה פעם דבר מסובך. אם רצית אתר משלך עמדו בפניך שתי אפשרויות: הראשונה הייתה גם לדעת לכתוב ב־HTML, שפת הדפדפנים, וגם לנהל אתר אינטרנט. האפשריות השנייה הייתה לשלם למישהו שיעשה את כל זה בשבילך. בימינו זה כבר פשוט למדי; כל אחד מסוגל להיכנס לאתרים כגון wix.com ,weebly.com או squarespace.com ולהרים לעצמו בתוך שעה ובחינם אתר מעוצב עם חנות וירטואלית שגם נראה טוב על טלפונים חכמים ועל טאבלטים.
ב־wordpress.com יכול כל אדם באשר הוא להקים לעצמו בחינם ובמהירות בלוג לתפארת ולפרסם בו מאמרים וכתבות. האתר מריץ תוכנה בשם וורדפרס, וכל אחד שחפצה נפשו יכול להוריד אותה מהאתר wordpress.org, לעשות בה כרצונו ולהתקין אותה על שרתים שלו בלי לשלם גרוש לאף אחד. הסיבה? וורדפרס היא תוכנה שמפותחת בקוד פתוח על ידי מתנדבים ומופצת באופן חופשי. כל אחד יכול לתרום לקוד שלה ולשפר אותה.
אז מאיפה הכסף? ובכן, לכל מי שרוצה לפרסם בלוג שמבוסס על וורדפרס יש כאמור שתי אפשריות: הראשונה היא למצוא חברה לאחסון אתרים, לשלם לה על האחסון ולבקש ממנה שתתקין באתר את תוכנת וורדפרס החינמית. האופציה השנייה היא לפתוח בלוג חינם ישירות באתר wordpress.com. זה אומר שאי אפשר לשנות את הקוד של התוכנה, להכניס פרסומות של גוגל או להתקין תוספות שלא נמצאות ברשימה ידועה מראש. זה בחינם, לא צריך להתאמץ ויש תמיכה מצוינת, אבל אין חופש פעולה כמו באופציה הראשונה. אם אתה רוצה יותר מקום, ערכות עיצוב ייחודיות, שם דומיין משלך ושלא יופיעו פרסומות — תשלם על זה. חוץ מזה פיתחה החברה תוספים לתוכנה שעולים כסף, והיא גם מספקת שירותי וי־איי־פי לחברות גדולות כמו סי־אן־אן. מודל פרימיום קלאסי שעובד כמו שצריך, כי הרי אוטומטיק מרוויחה כסף. בכל הדירוגים מופיע האתר wordpress.com בטופ 20 ברשימת האתרים שאנשים גולשים אליהם, ולמעלה מ־70 מיליון אתרים מבוססים על תוכנת וורדפרס.
מאחורי הקלעים
באוגוסט 2010 הצטרף סקוט ברקן לאוטומטיק כעובד מספר 58. הוא נקרא לדגל על ידי מייסד החברה מאט מאלנווג והמנכ"ל טוני שניידר כדי להיות ראש צוות של אחד מעשרה צוותים שזה עתה הוקמו, כי עד אותה נקודה דיווחו כל העובדים ישירות למנכ"ל. ברקן הסכים בתנאי שיוכל לכתוב על זה ספר.
ברקן גילה שתרבות העבודה באוטומטיק התהוותה משני גורמים מרכזיים. הגורם הראשון והעיקרי הוא העובדה שהמוצר המרכזי — וורדפרס — הוא תוכנת קוד פתוח שעד היום עובדים עליה מתנדבים מכל העולם. אנשים שבזמנם החופשי מתקנים את הבאגים שבה, מוסיפים תכונות חדשות ותומכים בקהילת המשתמשים שלה בלי שום תמורה כספית. הגורם השני הוא האישיות המיוחדת של מי שייסד את החברה וסחף אחריו מגיל 18 את קהילת המפתחים של וורדפרס, מאט מאלנווג. את השקפת העולם של מאט ביחס לעובדים אפשר לסכם במשפט אחד: "אני אעשה הכל כדי לעזור לעובדים שלי לבצע את המשימות שאני רוצה שהם יבצעו".
בזכות השילוב של שני הגורמים האלה, העובדים באוטומטיק עובדים מרחוק, אבל ממש מרחוק. היות שהיא מוכנה לגייס כישרונות מכל רחבי העולם, היא יכולה לבחור את הטובים ביותר מבין כל העובדים בתבל, לא רק מהקרובים פיזית למשרדי החברה. כדי לבחון את כישורי המועמד לעבוד עצמאית מרחוק, הוא נדרש לבצע פרויקט פשוט במוצר. הוא מקבל גישה לכלים אמיתיים של החברה ולקוד של המוצר, ואם הצליח במשימה מציעים לו משרה. אם לא, אז לא.
את החודש הראשון מבלה כל עובד, לא משנה מה תפקידו המיועד, ב"צוות האושר", שם קוד לצוות שירות לקוחות. במשך חודש שלם הוא עוזר ללקוחות החברה לפתור בעיות וכך לומד להכיר את המוצר דרך העיניים של המשתמש הפשוט והעצבני. העובד החדש מגלה גם שהתקשורת בין כל העובדים בחברה נעשית דרך חדרי צ'אט ובלוג פנימי חשופים לכולם ודרך שיחות סקייפ, שיטה שיוצרת שקיפות מלאה. מוכר לכם? גם לי לא. תרבות העבודה של אוטומטיק מושכת אליה אנשים מסוג מסוים, ששמים דגש לא רק על תגמול כספי אלא גם על תרומה לכלל ועל יכולת עבודה עצמאית.
ברקן קיבל את התפקיד המאתגר של הקמת צוות המדיה החברתית וניהולו. זה היה שינוי תרבותי באוטומטיק: עד אותה נקודה כאמור דיווחו כולם ישירות למנכ"ל, ומעולם לא ניתנו הערכות זמנים ולא נערכו ישיבות ללא תכלית שנמרחו שעות. הדבר החשוב היחיד היה התפוקה, ולא מי מכבה אחרון את האור במשרד.
עד מהרה גילה המנהל החדש שניהול צוות של ארבעה אנשים בחברה מיוחדת כמו אוטומטיק דומה בבסיסו לניהול צוות של ארבעה אנשים בכל חברת הייטק, ואולי אפילו כמו בכל חברה אחרת. אנשים הם אנשים, והקפיצה הגדולה ביכולת של הצוות לעמוד במשימות באה במיוחד אחרי שהם נפגשים זה עם זה. הפגישות, על חשבון החברה שמשלמת בכל פעם שמישהו רוצה לנסוע, נערכות במקומות אקזוטיים כמו סיסייד בפלורידה, אתונה ביוון, סוהו במנהטן, פורטלנד באורגון, ליסבון בפורטוגל ואיי הוואי. שם בלילות, אחרי עבודה מאומצת בבקרים, מצליח האלכוהול לשבור את כל המחיצות בין העובדים ולייצר קבוצה מגובשת.
הקבוצה של סקוט מקבלת אחריות לפיתוח רכיב חשוב, מורכב ומרכזי שאמור לאפשר קישור בין כל התוספים שמפתחת החברה ונגישים למשתמשים באתר wordpress.com ובין אותם אנשים שמריצים את תוכנת וורדפרס בצורה עצמאית. חוץ מזה מקבל ברקן דדליין לסיום הפיתוח: כנס חשוב שבו יציג המנכ"ל את הרכיב לקהל.
לפני שנגלה אם סקוט וצוותו עמדו במשימתם (רמז: גורואים לא כותבים ספרים על כישלונות), בואו נשים דברים בפרופורציה. מחיר באג בתוכנת בלוגים כמו וורדפרס הוא פחות מִזניח לעומת באג בתוכנה שמריצה טורבינת חשמל או מכשיר רפואי. אין מה להשוות בין תסכול של בלוגר שהפוסט שלו נדפק ובין מאות אלפי אנשים בלי חשמל או מטופל שנחשף לקרינה מיותרת. מרווח הטעות הזה מאפשר חופש פעולה עצום לעובדי אוטומטיק. אפשר לשנות משהו באתר wordpress.com, ואם זה לא עובד כמו שצריך אפשר לתקן שוב די מהר.
אם נלך לשדה המטפורות, העבודה באוטומטיק דומה להיווצרות בזאר ים תיכוני (טלאי על טלאי), ועבודה על חללית למאדים דומה לבניית קתדרלה אירופית (ביצוע על סמך תכנון מדויק, מקדים ומעמיק). החשיבות של הצגת רכיב עובד וחף מבעיות בתאריך של כנס והצורך לסנכרן את דרישות הרכיב עם קבוצות אחרות בחברה שינו את צורת העבודה של חברי הצוות של סקוט מבזאר לקתדרלה. נעשה תכנון מקדים ומעמיק, הוגדרו ותועדפו משימות שניתנו לאנשים עם לוחות זמנים, נעשה מעקב יומיומי אחרי התקדמות הפרויקט, וכל בעיה שנוצרה טופלה. חוץ מזה אנשים עבדו קשה. אמנם מרחוק, אבל קשה. וכפי שרמזתי, ברקן והצוות הצליחו במשימה. כיום הרכיב שיצרו הוא אחד התוספים הכי פופולריים לוורדפרס.
סקוט ברקן עזב את אוטומטיק במאי 2012. הוא השאיר את ניהול הקבוצה לאחד העובדים הבכירים שלו, וחזר לעשות את מה שהוא הכי אוהב: לכתוב ולהרצות.
כשסיימתי לקרוא את "שנה בלי מכנסיים" חשבתי שני דברים. קודם כל, וואלה יופי: התפעלתי מהאומץ של ברקן לקום מעמדת הפרשן, לעלות למגרש ולקחת את הזריקה האחרונה כשהקבוצה היריבה מובילה בנקודה. קינאתי בהרפתקה שעבר בחברה מיוחדת ובעבודה על מוצר מוצלח שמיליוני אנשים משתמשים בו, לרוב מרחוק ולפעמים במקום אקזוטי.
הדבר השני שחשבתי הוא אוקיי, עבדת שנה בלי מכנסיים וגם כתבת על זה ספר, אבל מה זה אומר על העולם ששנינו עזבנו? כמעט כלום. לא מצאתי אצל ברקן שום נוסחת פלא לניהול פרויקטים, אולי כי אין נוסחה כזאת. וסוף סוף נפל לי האסימון: הכל אנשים. ככה הבנתי גם במה נעוץ ההבדל בין פרויקט א' לפרויקט ב' שהזכרתי בהתחלה. זה לא משנה אם לכל עובד יש משרד אישי או כולם עובדים באופן ספייס, לא משנה אם עובדים מרחוק או חובה להגיע כל יום למשרד בנתניה, ולא משנה אם עובדים בשיטת שש סיגמא, אם יום שישי הוא יום לבוש לא רשמי. מה שהכי חשוב הוא תרבות העבודה, ואת התרבות קובעים ומנחילים אנשים. את פרויקט א' הלחוץ הקימו עובדים שהאמינו בשעות עבודה ארוכות ובלחץ מתמיד, ואת פרויקט ב' הרגוע הקימו אנשים שהאמינו באיזון. והשאלה היא מה קדם למה: האם כל פרויקט משך אליו אנשים שהתאימו לתרבות שאפיינה אותו או אנשים שהצטרפו לכל פרויקט סיגלו לעצמם את התרבות שלו? כרגיל התשובה היא איפשהו באמצע, אבל יותר חשוב לזכור שגם תרבות אפשר לשנות. ראיתם איך נוצרה היררכיה באוטומטיק? אם יהיו מספיק אנשים שלא יאמצו את תרבות טירוף שעות העבודה, ישיבות חסרות התכלית או כל חולי אחר שקיים לא רק בהי-טק אלא בלא מעט ענפים בשוק העבודה הישראלי, יהיה פה הרבה יותר רגוע וגם יותר פרודוקטיבי. מבחינתי זה אומר דבר אחד: כשאחזור לתכנת, הקריטריון הכי חשוב לבחירת מקום העבודה לא יהיה המוצר המגניב שאעבוד עליו אלא האנשים השפויים שיעבדו איתי. עכשיו קחו את הלקח הזה ותנו אותו ליועץ החיצוני שבוודאי יגיע יום אחד לפרויקט שלכם עם שיטת ניהול מבטיחה.
"שנה בלי מכנסיים" (מאנגלית: קטיה בנוביץ') ראה אור לאחרונה בהוצאת דיונון
בכל יום הולדת אני נוהג לשבת עם עצמי כשעה ולהיזכר בכל מני אירועים שקרו לי מאז שנולדתי. השנה הזיכרון שלי התמקד באירוע שאם היה מופיע במדורי הספורט בעיתונות הייתה הכותרת שלו "ההחמצה הגדולה". זה קרה בחורף 1985 בעת משחק של נבחרת בית ספר בכדורגל, אבל לפני תיאור המקרה, טיפה רקע היסטורי.
בחורף 1985 שמו של הבית ספר בו למדתי היה Southwest High, ומיקומו הגיאוגרפי היה בעיר פורט וורת' אשר במדינה טקסס שבארצות הברית של אמריקה. הכדורגל, שכה משמעותי ברוב חלקי העולם, היה אז (והאמת שגם היום) מדורג די נמוך ברשימת מקצועות הספורט שנערים אמריקאים בוחרים לשחק בו. במקומות הראשונים ברשימה אפשר למצוא פוטבול אמריקאי, כדורסל, בייסבול ואפילו אתלטיקה קלה. מקצועות שהצלחה בהם יכולה להתבטא גם בהצלחה כספית. אז על בסיס הפתגם המפורסם "עדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות", והעובדה שהגעתי ממדינה שבה כדורגל הוא הספורט המועדף, היה לי יתרון מקדים אצל המאמן.
המאמן היה טקסני ענק שלא הפסיק ללעוס טבק וכל יריקה שלו היה שוות ערך לפיגוע ביולוגי. אימון נבחרת הכדורגל היה המקצוע השני שלו שכן הוא היה מאמן ההגנה של נבחרת הפוטבול האמריקאי של בית ספר. הוא התלהב מהזר, אני, שהגיע לקבוצה שלו ובמשחק הראשון של הנבחרת העלה אותי כחלוץ לקראת סוף המשחק כשהתוצאה הייתה 0-0. קיבלתי את הכדור באמצע המגרש, עברתי שחקן אחד, וכשהגעתי לרחבת ה 16 הוכשלתי ונשרקה לטובתנו בעיטת פנדל. את הפנדל בעט בהצלחה שחקן אחר ונבחרת ניצחה.
מעודד מהופעת הבכורה המוצלחת שלי, הכניס אותי המאמן במשחק השני למגרש עשר דקות לפני סיום המחצית הראשונה. מסרתי כמה מסירות, בעטתי פעם אחת לשער ודקה לסיום המחצית, בזמן התקפה מתפרצת, הרים שחקן מהקבוצה כדור לשער מצד ימין, הכדור עבר את השוער, ואני שעמדתי על קו השער הייתי רק צריך לנגוע נגיעה קלה בכדור והוא היה נכנס. אבל פספסתי וצעקת אכזבה גדולה נשמעה מכיוון הספסל.
הייתה לי סיבה טובה לפספוס והסיבה היא 3. 3 היה המספר של המשקפיים ששבועיים אחרי זה קיבלתי. במשך כמעט שנתיים הסתובבתי בלי לראות יותר מדי טוב לטווחים שמעל 10 מטר, פשוט לא רציתי להרכיב משקפיים. במחצית ניגש אלי המאמן ואמר לי במבטא טקסני כבד – "היית צריך להבקיע". מאותה נקודה לא העלה אותי המאמן למגרש אלא במקרים שבו הובלנו 6-0 או הובסנו 0-6.
יצא לי כמה פעמים לחשוב איך החיים שלי היו נראים אילו הייתי מבקיע. האם הייתי נהפך לכוכב הנבחרת ולמקובל חברתית? האם אחת המעודדות הייתה יוצאת איתי? האם אחרי סיום הלימודים הייתי מקבל מלגה מאוניברסיטה יוקרתית לבוא ולשחק אצלם? והאם היום הייתי פרשן כדורגל באחת מרשתות הטלוויזיה. אני לא יודע מה התשובות, ולמרות שאני מנחש שזה לא היה משנה, עדיין תחושת ההחמצה והכישלון רודפים אותי עד היום.
מצא את הישראלי
יומיים אחרי יום ההולדת שלי נכחתי באליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בירושלים. בני, יחד עם בת זוגו, התחרו מול 15 זוגות נוספים בדרגה שלהם. מהיציע נראה היה שהם רקדו מעולה אבל כשהגיעו התוצאות התברר שעקב טעות קטנה של בני בזמן ריקוד הרומבה, הוא ובת זוגו לא עלו לגמר וסיימו במקום ה 14. רק לשים דברים בפרופורציה מקום 14 בארץ! הפעם היחידה שאני הייתי מקום 14 בארץ הייתה שנולדתי, וכאשר שלוש עשרה ילדים נולדו אחרי והייתי הילד ה 14 הכי צעיר במדינה.
בערב לפני השינה ביקש ממני נדב להיות איתו בחדר. בניגוד לפעמים קודמות הפעם הוא היה מאד שקט ומרוכז בעצמו.
"על מה אתה חושב?", שאלתי אותו.
"על הטעות הדבילית שלי בריקוד", השיב בעצב, "אם לא הייתי עושה אותה היינו עולים לגמר".
"לא נורא", אמרתי לו, "פעם הבאה ואל תשכח שאתם מקום 14 בארץ".
לא נראה כי דברי עודדו אותו והוא נראה כמשחזר את הריקוד שוב ושוב בראשו כמו שאני משחזר את אותה החמצה אומללה.
הבנתי שאני צריך למצוא דרך נוספת לשפר את מצב רוחו אז סיפרתי לו את סיפור ההחמצה שלי ועל עוד 9 כישלונות נוספים שקרו לי בחיים ואיך התגברתי עליהם. הילד שכבר מתחיל להבין שאני לא האבא מהשיר "לאבא שלי יש סולם", הסתכל עלי המום בעיניים הגדולות והירוקות שלו ואמר: "אבא, בתחרות הבאה אני רוצה שאימא תלווה אותי".
יופי, עכשיו יש לי עוד רגע של כשלון להיזכר בו בימי ההולדת הבאים שלי.
מה משותף לחיסול בת"א, שביתת רופאים, משלוח ספינת קרב אירנית לחופי ארה"ב, בחורה בשם אתי שהשילה 50 ק"ג בשנתיים ויומן שכתבתי בזמן שאשתי הייתה במסע עסקים של 21 יום בארה"ב? כולם היו נושא לכתבות שהופיעו בעמוד הראשון של YNet.
כמו שאתם מבינים הלינק הוא לכתבה שלי – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4478971,00.html
יום שני. השעון המעורר מצלצל והשעה היא 6:30 בבוקר. יד שמאל שלי נגשת לטלפון ובחרדת קודש מתקתקת את הכתובת nfl.com בדפדפן. אט אט מתחיל הדף הראשי של אתר ליגת הפוטבול האמריקאית לעלות, וכאשר מופיעה במלואה הכתבה הראשית שוב נשבר לי הלב. זאת השנה השלישית ברציפות שזה קורה. הפסד במשחק ליגה במחזור האחרון. זה היה משחק של להיות או לחדול, של לסיים את העונה או לעלות לפלייאוף ולנסות לזכות בגביע לומברדי המפורסם.
הקשר שלי עם קבוצת הפוטבול האמריקאית הדאלאס קאובויס החל מאותן שתי סיבות שבגללן יש לי קשר, אמנם מאד מעומעם כיום, עם קבוצות הכדורגל מכבי נתניה, נוטינגהאם פורסט האנגלית ובורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית. זמן ומקום.
1977 הייתה השנה הראשונה שהתחלתי להתעניין בליגות הכדורגל. באותה שנה, כפי שאפשר לנחש, האלופות היו בישראל מכבי נתניה, באנגליה נוטינגהאם פורסט ובגרמניה בורוסיה מנשנגלדבך. למרות שמקום מגוריי היה קרוב לחיפה ולמרות אהדתו של אבי להפועל חיפה, זכייה באליפות עשתה עלי, ילד בן 8, כזה רושם שנצרב אצלי משהו במוח. משהו שאי אפשר לשנות עד היום. וכך אני אוהד את שלושת הקבוצות הללו, למרות שאין לי כיום מושג מי המאמן, מיהם השחקנים ואפילו באיזה ליגה הן משחקות.
בשנת 1984 התאהבתי בפוטבול אמריקאי. באותה שנה עברנו לגור בפורט וורת' שבמדינת טקסס, עיר שקרובה לדאלאס בה משחקת הקבוצה שנקראת בשם שמאד מתאים למקום: הדאלאס קאובויס (בוקרים). מהרגע שהבנתי את חוקי המשחק הנראה לרבים, עם צדק מסוים, כקבוצה של גברים בגרביונים שמטרתם היחידה היא להגיע למצב שכולם שוכבים אחד על השני בערימה, נהפך יום ראשון ליום של צפייה במשחקים המשודרים בטלוויזיה.
שם, באיזור הזמן המרכזי של אמריקה, המשחקים היו משודרים בכל הערוצים הארציים משעה 1 בצהריים עד 10 בלילה לפי אזורים גיאוגרפים. כך שלא היה יום ראשון אחד שלא יכולתי לשבת ולראות משחק של הקאובויס. רק חבל שבאותה תקופה הקבוצה הייתה מעבר לשיא שלה כך שהתרגלתי להיות מאוכזב.
בעקבות החזרה לישראל בשנת 87 והעובדה שאז לא היו כבלים או אינטרנט התנתקתי מליגת הפוטבול האמריקאית עד שנת 95. באותה שנה גלשתי פעם ראשונה באינטרנט ושמחתי לגלות שקבוצתי חזרה למקומה הטבעי וזכתה בשלוש אליפויות שאת האחרונה ב 96 (סופרבול 30) אפילו ראיתי בערוץ METV. ערוץ שרוב הזמן מקרין תוכניות שמנסות לשכנע שישו הוא, ורק הוא, האחד והיחיד.
פאסט-פורוורד להיום. למרות הפרשי השעות, אין בעיה לשום אוהד פוטבול מחוץ לארצות הברית לראות כל משחק בשידור חי ואיכות HD. העולם מקושר. אבל כל ההתקדמות הטכנולוגית הזאת לא שינתה דבר אחד שתמיד מפתיע אותי מחדש. בין החודשים ספטמבר וינואר, בהם מתנהלת ליגת הפוטבול, חלק מ"איכות השבוע שלי" נקבעת לפי האם דאלאס ניצחה או הפסידה ביום ראשון. זה לא מפסיק להדהים אותי כמה שזה משפיע עלי, איש מבוגר ומכובד בקהילה. איזה אפקט יש לאותה החלטה מקרית של לאהוד קבוצה לפני כמעט שלושים שנה.
אשתי שראתה את מצב רוחי העגום ביום שני, אחרי ההפסד של דאלאס במשחק המכריע מול פילדלפיה, הציעה לי פשוט להחליף קבוצה. אני, למרות אהבתי העכשווית אליה, אמרתי לה את המשפט שלא האמנתי שאי פעם אגיד לאימא של הילדים שלי: "אישה אפשר להחליף קבוצה לא". העונה הבאה תפתח בספטמבר 2014 וזה אומר דבר אחד. יש לי 35 ימי שני רגועים לפני שהכול מתחיל מחדש.
החיים על פי ניר 