חנוכה זה זמן טוב להיזכר במיתולוגיה היוונית כי ניצחנו אותם. הכוכבים של המיתולוגיה הם האלים, גיבורי העל של העולם הקדום. וכמו אצל גיבורי העל של היום, יש את המפורסמים יותר ויש אשר כוכבם דעך באלפיים חמש מאות השנה האחרונות. הנה הטופ 10 של הידועים יותר ושל הידועים פחות.

"זאוס" היה ראש המשפחה, אל הברקים, השמים ואדון האלים. בנם של הטיטאנים קרונוס וריה, אשר היה נשוי לאחותו הרה. (איכס!).  "מאוס" היה העכבר שלו, אל המזיקים הקטנים.

כל יורד ים הכיר את "פוסידון", אח של זאוס והאדס. גם הוא היה בנם של הטיטאנים קרונוס וריה. אל הים, רעידות האדמה והסוסים. שני בחשיבותו רק לזאוס. נהוג לציירו עם קילשון בעל שלושה ראשים ביד. לעומת זאת כל המבקרים במועדוני החשפנות הכירו את בן דודו "דון פוסי", אל מסיבות הרווקים הפרועות, נהוג לציירו עם בקבוק וודקה ושטר של 50 שקל ביד.

לאשתו ואחותו של זאוס (שוב איכס!) קראו "הרה", אלת הנישואין והאימהות ופטרוניתן של הנשים הנשואות. לזאוס הייתה גם אחות שקראו לה "ערה?" – אלת הרווקות והמסרונים באמצע הלילה.

לבנם של זאוס והרה קראו "ארס" שהיה אל המלחמה והצבא. לארס היה גם אח תאום יותר מעצבן בשם "ערס", אל הקללות, הדקירות ובדלי הסיגריות.

"אפרודיטה" הייתה אשתו של הפייסטוס. אלת היופי והאהבה. היא נוצרה מתוך האשך הכרות של אורנוס, אשר הושלך לים (זה כבר ממש חולני!). גם לה היה אח תאום בשם "אפרו". היא ביקרה אצלו המון כי הוא היה אל המספרות והקוסמטיקה.

כולם הכירו ואהבו את "הרמס" בנם של זאוס ומאיה בת אטלס. שליח האלים, אל העושר, המזל הטוב, אל הסוחרים, הנואמים, הסופרים, הנוודים וגם מגן הגנבים. לאחיו הפחות ידוע קראו "הרפס", היה הכבשה השחורה של המשפחה ובילה את רוב זמנו אצל "דון פוסי".

"אתנה" הייתה בתו של זאוס. אלת החוכמה, הניצחון, האמנות והצדק. כמו כן, האלה המגינה על העיר אתונה, הנקראת על שמה. היא נוצרה ממחשבותיו של זאוס, ויצאה מראשו. אחת מן האלות הבתולות. למרות האופי הנוח שלה היא לא הסתדרה עם בת דודתה "פנינה" אלת הצבע הוורוד והקיטש אשר לא הייתה אחת מן האלות הבתולות.

לזאוס הייתה אחות בשם "דמטר", אלת התבואה, היבול, והשפע. בתה פרספונה נחטפה על ידי האדס ולאחר מכן הפכה להיות אשתו. היא הייתה שבורה ממה שקרה לבתה ושמרה טוב טוב על בנה "דמיטרי" חסר הסבלנות, אל התמיכה הטכנית.

"דיוניסוס" היה מיוחד כי הוא היה בנם של זאוס ובת התמותה סֶמֶּלָּה (נסיכת תבאי). הוא היה אל היין, השיגעון, הפריון, התיאטרון, המסיבות והמסכה. היה לו אח פחות מיוחד "דיוחלופיסוס" שהיה אל שוק הפשפשים.

לא כולם היו אלים יפים. "הפייסטוס" בנם של זאוס והרה ובעלה של אפרודיטה בלט בכיעורו. הוא היה אל הנפחים, המלאכה, האש וחרשי הברזל. לאחיו היפה שהיה אל הבטלה ובזבוז הזמן קראו "הפייסבוק".

אין כמו בחירות כדי לחלק את האנשים לקבוצות. דתיים מול חילונים, ימנים מול שמאלנים, יהודים מול ערבים, קפיטליסטים מול סוציאליסטים, מרכז מול פריפריה, וגברים מול אלו שמפריעות להם לראות משחקי פוטבול אמריקאי (למרות שזה רק שלוש שעות, פעם בשבוע, בין החודשים ספטמבר לפברואר ובשאר הזמן רואים מה שהיא רוצה). אבל בחיי היום יום השוני בקבוצות הללו הוא פחות חשוב מאשר ניתן להם משקל בשיח הציבורי. רשימת הקבוצות הבאות מייצגת הרבה יותר טוב את השוני בין בני האדם ושייכות לאחת מהן מלמדת רבות על החברים בה והאם כדאי לשמור איתם על קשר. כמו כולם גם אני שייך רק לאחת מבין מהקבוצות המנוגדות ולפי ההסבר שלי תוכלו להבין לאיזה מהן.

אנשים שישנים עם פיג'מה מול אנשים שנכנסים למיטה עם מה שיש – אמנם אנחנו מבלים שליש מחיינו במיטה אבל האם זאת סיבה מספיקה כדי לקנות בגד שזה כל ייעודו? מה רע בטרנינג וחולצה ישנים שגם חוסכים קניה וגם מאפשרים לגשת לדלת הכניסה מבלי להתבייש שאתה בפיג'מה? לא סתם אף אחד לא יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה.

אנשים שמדברים בטלפון הנייד שלהם בקולי קולות מול אלא שלא – אני מוכן לסבול את האיחורים, את העמידה הצפופה, את הרציפים שלא מוגנים ממזג האוויר, את התקלות ואת המחיר הלא זול, אבל יש דבר אחד שגורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני נוסע ברכבת או אוטובוס, אלה אותם אנשים שמדברים בטלפון הנייד שלהם בקולי קולות. מה שמדהים הוא, שבניגוד לקבוצה שמנגנת מוזיקה בקולי קולות, אי אפשר לדעת מראש מי שייך לאותה קבוצה. זאת יכולה להיות ילדה בת 16 שרבה עם החבר שלה, חייל שמנסה להסביר למפקד שלו למה הוא מאחר או גבר בן 64 שמתגאה בנכדים שלו. יום אחד אני פשוט אקליט את כל השיחות הללו, שלא נותנות לי אפשרות לחשוב בשקט, ואעלה אותן לדף פייסבוק מיוחד שיקרא "שיחות ציבוריות מביכות".

אנשים שאוכלים גויאבה בפומבי מול כאלו שלא נוגעים בפרי הזה – יש לא מעט סיבות למה כדאי לאכול גויאבה. יש בה המון ויטמינים (פי ארבע ויטמין C מתפוז), מעט קלוריות, מכילה אנטיאוקסידנטים, עוזרת לטיפול בטחורים ומורידה חום. אבל מול כל המעלות הללו יש את העובדה הפשוטה שהיא פשוט מסריחה את הסביבה.

אנשים שמשתמשים במילה "פאק" מול חסידיו של אליעזר בן יהודה – אין שום ספק שעברית היא שפה מיוחדת. זה די מדהים לחשוב שאם הייתי נוסע אחורה בזמן 2000 שנה ופוגש את אבות אבותיי היינו יכולים לתקשר מילולית. אבל אחד מהחסרונות הגדולים של העברית הן הקללות, שאם חושבים על זה מעיד לטובה על עמנו. ברוב השפות הקללות לא רק נשמעות יותר טוב, אלא הן גם יותר מוצלחות. באנגלית יש כמובן את המילה המדהימה "פאק" שאפשר להשתמש בה בכל כך הרבה צורות והטיות. אבל למרות זאת אין שום סיבה לישראלי דובר עברית לשרבב את המילה הזאת למשפט, זה פשוט נשמע מגוחך. ("אחי בדרך לעבודה כמעט והתנגש בי איזה פאקינג אידיוט שלא יודע לנהוג")

אנשים שחונים עם התחת למדרכה לעומת אנשים שחונים עם החזית – בחניון טנקים צריך לחנות את הטנק בצורה כזאת שבמקרה ויש הקפצה אפשר לצאת במהירות ובבטיחות מהחניון ע"מ לסכל את מזימות האויב. זה לא רלוונטי במקרה של חניון מכוניות.

הורים שמנסים לשפר את מערכת החינוך ע"י עבודה משותפת מול שולחי המיילים ולוחמי הוואטסאפ  – לקח לי זמן להמציא להם כינוי אבל בסוף מצאתי – "ציידי המורים". אלה אותם הורים שאף פעם לא מתנדבים לעזור בפעילות כיתתית אבל קולם, יותר נכון מקלדתם, נשמע שוב שוב בתכתובות בו הם מתלוננים, לרוב על איזה מורה תורן. מורה, שלטענתם, לא מספיק נחמד / לא מספיק מקצועי / דורש יותר מדי / דורש פחות מדי / שאמר פעם לפני כמה שנים משהו למישהו שאולי העליב אותו. כדי לשמור על שפיותי אין לי וואטסאפ ובג'ימייל אפשר ליצר חוק שכל אי-מייל שהם שולחים, בתפוצת נאט"ו כמובן, מגיע ישר לפח האלקטרוני.

[איך יווצר הקשר הראשון עם חייזרים]

אנשים שמבינים את דו"ח הפנסיה / תלוש שכר / דו"ח מס הכנסה שלהם לעומת כאלו שמיד זורקים אותם לפח – הסוד הוא למצוא יועצת מס / פנסיה מקצועית שאתה סומך עליה. לשלם לה, לשבת איתה עד שאתה מבין טוב טוב מה זה לעזאזל "גילום זקופות", "זיכוי אישי" ומה הוא אחוז דמי הניהול שגובים ממך. למה דווקא יועצת? כי בתחום הזה נשים הן יותר אמינות. אנשים שלא עושים זאת ייהנו הרבה פחות בגיל הפרישה.

 אנשים שמסדרים את המיטה שלהם בבוקר לעומת כאלו שזה קורה פעם ברבעון – בכתבה בעיתון "את" מציינים שכדי לחזק את הזוגיות מומלץ לסדר את המיטה כל יום בבוקר. מנגד בכתבה באתר "מאקו" מסופר על מחקר בריטי חדש שטוען שמיטה מבולגנת מסייעת במזעור אוכלוסיית הטפילים הזעירה שנקראת קרדית אבק הבית. היצורים הזעירים הללו גורמים ללא מעט תגובות אלרגיות ואסתמטיות אצל בני אדם. השאלה היא מה עדיף: אישה שמחה או ירידה בכמות הטפילים במיטה, אכן שאלה קשה. בכל מקרה אני לא מסדר את המיטה כי אני עצלן.

אנשים שלא מבינים למה אין מקום בפארק בשעה 13:00 ביום שבת לעומת כאלו שמגיעים לשם ב 8:00 בבוקר – אם זה היה תלוי במשפחה שלי, הם היו קמים כל שבת ביקיצה טבעית שזה אומר 11:00. לדאבונם הם חיים עם חניך תורן שמעיר אותם לרוב ב 7:00. המירמור בשעתיים הראשונות מתחלף בהכרת תודה כשהם מבלים כמעט לבד בפארק, חוף ים או שמורת טבע. ההבנה כמה אני צודק מתרחשת כשאנחנו עוזבים את הפארק, חוף ים או שמורת טבע והם רואים את אלו שאוהבים לישון עד מאוחר מחפשים חניה.

אנשים שמשתפים את הטורים של הבלוג הזה עם החברים שלהם לעומת כאלו שנהנים לבד – תודה מראש למשתפים.

(פורסם בספר "החיים על פי ניר" – עדיין רלוונטי)

הרומן שלי עם הדולר החל בתחילת שנות השמונים כשגיליתי באחת מהמגירות של הורי מטבעות בסך של דולר ושמונה סנט שאבי הביא מאמריקה. ביקשתי את הרשות של הורי להפוך להיות בעל המציאה הזאת והם לשמחתי הסכימו. באותן שנים, למי שכח או לא יודע, הייתה בארץ אינפלציה של 400% והשקל החדש (יותר נכון הלירה ואחר כך השקל הישן) היו מפוחתים כל יום באחוזים נכבדים.
כל צהריים, אחרי שקניתי את עיתון מעריב מחנות המכולת, הייתי פותח את העיתון, מסתכל על השער היציג של הדולר ומכפיל ב 1.08. חוץ מהתרגול במתמטיקה הייתי נהנה ואפילו נפעם איך אפשר ל"התעשר" כל כך הרבה ביום אחד.
הפעם הבאה שנתקלתי בדולר בצורה רצינית הייתה כשהתחלתי לעבוד. מכיוון שאז עבדתי בשלוחה ישראלית של חברה אמריקאית גדולה השכר שלי היה צמוד לדולר. השנה הייתה 1995, ערך הדולר היה 3.00 ₪, והוא לא זז! עוברת לה שנה, שנתיים, שלוש והדולר מתקדם לו לאט לאט ולא מצליח (או לא רוצה) להדביק את האינפלציה.
ואז, בשנת 1998, החלטנו אני ואשתי לקנות דירה. כמו שאתם מנחשים שבוע אחרי שחתמנו על זיכרון דברים עם בעל דירה, פרץ המשבר ברוסיה והשער של הדולר קפץ מ 3.90 ₪ ל 4.32 ₪ תוך פחות משבוע, פיחות של 10% שהעלה את מחיר הדירה גם כן ב 10%. (אז מחירי הדירות היו בדולרים) בסוף העסקה לא יצאה לפועל, עקב סיבות רבות ומגוונות, וברגע שהעסקה בוטלה ירד מחיר הדולר חזרה ל 3.95 ₪. מאז עברו כבר 15 שנה והדולר הספיק לעלות עד כמעט 5 שקלים וירד לתהומות ה 3.25 כשהיום הוא שוב על סטרואידים ואוטוטו עובר את ה 4 ש"ח.

השאלה היא מהן הסיבות לפיחות או ייסוף השקל לעומת הדולר? כל ערב לאחר קריאת השער היציג של הדולר מודיעה קריינית החדשות שהגורם הוא שינוי (או אי שינוי) בריבית, המצב הביטחוני, הגירעון בתקציב, משבר באמריקה, משבר עם אמריקה, בחירות או משקלו של ראש הממשלה. אמנם אילו גורמים חשובים אבל הגורם המרכזי לשינוי בשער הדולר הוא אף אחד מהם. כשאני קם בבוקר וחושב שאולי כדי לקנות דולרים השער שלו מיד עולה, שאני רוצה למכור השער מיד יורד. לכן הגעתי למסקנה שאני הוא הסיבה לשינויים בהתנהגות הדולר ואם אתם רוצים לדעת מה יקרה לו תתקשרו אלי ותעשו ההפך ממה שאני אגיד לכם.

מכירים את ברכת היום הולדת "שתזכה באושר, עושר, יושר וכושר"? אז אני מבין איך אפשר לזכות בעושר (רמז: לא בהגרלת מפעל הפיס), אני יודע שבכדי להיות ישר צריך להתרחק מחבורת אולמרט ועל מנת להיות בכושר צריך, לדאבוני, לעשות כושר. אבל איך זוכים באושר הכה חמקמק? כדי לענות על השאלה הזאת ישבתי עם עצמי וגיליתי 13 דברים קטנים גורמים לי לאושר גדול.

להתעורר ולגלות שיש לך עוד כמה שעות טובות לישון – למרות שזה היה יותר רלוונטי בתקופה שהילדים שלי היו קטנים עם דפוסי שינה בעייתיים, גם היום אין כמו להתעורר, להיכנס לפאניקה כי הממיר מראה 561 (Fox Sports), להבין שאין שעה כזאת, להביט על הטלפון, לראות שהשעה היא רק אחת בלילה ושיש עוד לפחות חמש שעות שינה, להתכרבל מתחת לשמיכה, לעצום את העיניים ולהירדם.

שמנת חמוצה עם פרוסת חלה, מיץ תפוזים סחוט ולקינוח שוקולד מקופלת – "בוא איתי איש היי-טק", אמר לי נ' בסיום סיור לילה בתעסוקה מבצעית בשנת 97, "בוא תראה מה נהגים אוכלים בבוקר". הוא עצר את הג'יפ ליד מכולת, נכנס פנימה ויצא כעבור כמה דקות עם שמנת חמוצה וחלה פרוסה. באותו הרגע, על מכסה המנוע החם, אכלתי את ארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלתי בחיי. מאז מדי פעם אני מפנק את עצמי בשילוב הקטלני הזה, שיחד עם מיץ תפוזים סחוט ומקופלת ישנה הם בשבילי התענוג הקולינרי האולטימטיבי.

הרגע שהכלב מבין שאני הולך להוציא אותו לטיול – לא משנה איפה הוא נמצא בבית, ברגע שאני רק מרים את החגורה שלו הוא מגיע בריצה וקופץ בכזאת צהלה כאילו הוא היה בן אדם שזה עתה זכה בלוטו. זאת שמחה מדבקת שמקרינה מיד על כל הסביבה. את הטיול אני פחות אוהב במיוחד את הרגע שאני צריך לאסוף את מה שקרה לו אחרי שהוא אכל אוכל שלא מתאים לקיבה של כלבים.

ניצחון של הדאלאס קאובויס – עד גיל 15.5 לא התעניינתי בפוטבול אמריקאי ודאלאס הייתה תוכנית טלוויזיה שבה ירו בג'יי אר יואינג. אבל אז החיים הובילו אותי לעיר בשם פורט וורת' שנמצאת שעה נסיעה מדאלאס, ואחרי חודשיים כבר ביליתי כל יום ראשון בצפייה במשחקי הדאלאס קאובויס שמשחקת בליגת הפוטבול האמריקאית. חלפו יותר משלושים שנה מאז שראיתי פעם ראשונה את המדים הכחולים לבנים של הקבוצה. אבל עד היום כל יום ראשון, בין החודשים ספטמבר וינואר, אם מתמזל מזלי והמשחק של דאלאס משודר בכבלים, אני מתיישב מול הטלוויזיה בלילה צופה ומעודד. לפעמים אני מגלה את התוצאה רק למחרת בבוקר אבל התגובה היא תמיד זהה, אם דאלאס ניצחה יש לי חיוך גדול ובלתי מובן על הפנים. השנה לשמחתי אני מחייך המון.

כשבית מסודר – למרות שאשתי לא אוהבת שאני מודה בזה בפומבי אבל אנחנו משפחה מבולגנת ולכן רוב הזמן הבית שלנו מבולגן. לבנות שלי אני קורא ה"הוריקניות" כי אחרי שהם מבקרות בחדר נראה כאילו עבר שם הוריקן. אני מבין אותן כי בצעירותי אני הייתי ההוריקן, אבל כיום בתור המבוגר האחראי, אני מנסה לשמור על רמה מסוימת של סדר וניקיון ולרוב נכשל. הזמן היחיד שהבית באמת מסודר זה פעם בשבועיים אחרי שהעוזרת מסיימת. אני נעמד במטבח מסתכל סביב ושלווה עוטפת אותי. אבל אז מגיעות הבנות מהבית ספר.

לשמוע שיחה בין גיא לגבי – שני חברי ילדות שלי שכל מפגש ביניהם מיצר שיחות שגורמות לי לשכב על הרצפה מרוב צחוק. את תוכן השיחות אני לא אגלה מהסיבה הפשוטה שהנשים שלהם קוראות את הטור שלי לפעמים ואני לא רוצה שהם יסתבכו יותר מדי.

צפייה בסרט "חומות של תקווה" – אם לא ראיתם את הסרט הזה, דלגו על הסעיף הזה כי חבל שתגלו מה קרה בו. אני אישית מסוגל לצפות ב 142 דקות של הסרט הזה שוב ושוב למרות שאני יודע איך הצליח אנדי דופריין לברוח מהכלא. לא רק אני חושב כך. הסרט מדורג ראשון ברשימת מאתיים וחמישים הסרטים הטובים ביותר באתר IMDB. בכל פעם שאני מסיים לראות אותו בא לי לטרוף את החיים, למרות שמה שקורה בדרך כלל שאני הולך לטרוף משהו במטבח.

כשהילדים שלי מצליחים במשהו לא בניסיון הראשון – פעם הייתי מתלהב מאילו שמצליחים לעשות משהו בניסיון הראשון שלהם. זה באמת מרתק לראות אנשים שמבינים חומר שנלמד מיד אחרי סיום הרצאה או שמבקיעים שער במשחק הראשון שלהם בקבוצה. אבל היום אני הרבה יותר מעריך אנשים שלמרות קשיים וכישלונות התחלתיים עבדו קשה והצליחו בסוף להגיע לאותם הישגים. זה נכון שבעתיים אצל הילדים שלי. כשחושבים על זה, זה נכון גם לגבי עצמי.

לתקן באג מסתורי בתוכנה – על מנת להסביר את המשמעות של באג מסתורי בתוכנה, תחשבו שמישהו קרא ספר באורך של שלוש מאות עמודים ואמר לכם שיש חור בעלילה וביקש שתתקנו אותו. אתם מחזיקים בספר, מסתכלים עליו מבחוץ, ולא יודעים איפה להתחיל. זאת לפעמים ההרגשה שתוכנה לא עובדת כמו שצריך. אז מתחיל מסע בלשי שיכול לקחת ימים רבים אבל תמיד יש את רגע ה"אהה" שבו אתה מבין את התקלה ומקלל את הדביל שגרם לה.

לבלות בפארק מים – כל פעם שאנחנו מתכננים טיול לחו"ל דבר ראשון שאני מחפש האם ביעד הנסיעה יש שם פארק מים. בגילי המתקדם אני כבר לא עולה על רכבות הרים מהירות או כאלה שעושות 360 על מנת למנוע ממשפחתי את אי הנעימות בלראות את הגבר של המשפחה יושב על ספסל, רועד ולוגם במתינות מים מבקבוק. אבל אין לי בעיה עם מגלשות מים אפילו המופרעות ביותר. אחרי כל סיום גלישה אני מרגיש שוב כמו ילד בן 15.

ללמוד משהו חדש ומפתיע – אחרי שעוזבים את מסגרות הלימוד הפורמאליות האתגר הוא לנסות להמשיך וללמוד דברים חדשים לבד. כיום הדרך שלי לעבודה היא הדרך שלי ללמוד כי במקום להאזין לעוד פוליטיקאי אומר בדיוק מה שציפיתי שהוא יאמר, אני מאזין לפודקאסטים, תוכניות רדיו אינטרנטיות. השבוע באחד מהפרקים של הפודקאסט המעולה פריקונומיקס למדתי איך אנחנו מרזים. התשובה המפתיעה היא דרך הנשימה – האוויר שאנחנו נושפים כבד יותר מזה שאנחנו שואפים כי החמצן מוחלף בפחמן (תהליך הפוך ממה שקורה בצמחים). זה נותן לי רעיון למכון כושר חדשני לעצלנים.

להצליח לעשות תיקונים בבית – להחליט שהגיע הזמן להקשיב לתחנוני המשפחה לסדר את הבעיות שיש בבית. ללכת למחסן ולהביא את כל הכלים, לגלות לשמחתי שיש לי דיבלים וברגים שמתאימים למקדח, למדוד, להשתמש בפלס, לקדוח, לדפוק בפטיש, להבריג עם המברג, לתלות, לחבר, לבדוק שוב בפלס, לקבל מבטי הערצה מבני המשפחה, להרגיש שאתה גבר, לקבל צעקות מאשתך שתנקה את הלכלוך שעשית.

להצליח לשבת שעתיים על התחת ולעשות משהו – יש לי קוצים בתחת ויכולת הפרעה עצמית (ע"ע גלישה באינטרנט) די מפותחת.  אם אני מצליח לשבת שעתיים על התחת ולעשות רק דבר אחד אני מסוגל להזיז הרים. אם לא, אני יכול למרוח משימות לאורך ימים ארוכים. כמו הכתבה הזאת למשל שהתחלתי לכתוב אותה לפני שבועיים וסוף סוף סיימתי. עכשיו אני מאושר.

הכל התחיל בחודש ינואר 2013 כאשר חיכיתי בתור בסניף המרכזי של "דואר ישראל" במקום מגוריי, זכרון יעקב. החזקתי בידי פתק עם המספר 189 כאשר על המסכים רשום היה שכרגע מטפלים בלקוח מספר 164. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים ורק כעבור 45 דקות סוף סוף הגיע תורי. בניגוד לעצבנות של שאר הלקוחות, אני הייתי רגוע מהסיבה הפשוטה שלא מיהרתי לשום מקום. לפעמים אני אוהב סתם לשבת עם עט ונייר ולשרבט את המחשבות שלי. בעודי מסתכל על גבר מאד תזזיתי ועצבני שהחזיק ביד אחת פיסת נייר שמעידה שהוא פה בשביל דואר רשום, וביד השנייה פתק עם המספר 201 חשבתי פתאום לעצמי "כמה הוא יהיה מוכן לשלם לי בשביל לעמוד במקומו בתור?". שקל? חמישה שקלים? עשרים שקלים? אולי אפילו מאה? מיד שאלתי את עצמי את השאלה ההפוכה כמה אני אהיה מוכן לקבל כדי לתת לו שירות מהסוג הזה.

כמו גדולי הכלכלנים ההתנהגותיים של ימינו, עיינו ערך: דן אריאלי, החלטתי גם אני לערוך ניסוי. בגלל שאני מתחזק, בחינם, את דף הפייסבוק של אחד מהעיתונים המקומיים במקום מגוריי הסכים עורך העיתון לפרסם מודעה שלי בעיתון בלי שאצטרך לשלם עבורה. במודעה היה רשום:

תושבי זכרון יעקב
האם נמאס לכם לבזבז זמן יקר
בהמתנה לביצוע פעולות בדואר
אם כן, אנחנו נעשה זאת בשבילכם,
במהירות, מקצועיות, ואחריות
25 ₪ לפעולה
5 ₪ לכל פעולה נוספת
לפרטים: [מספר טלפון]

כמו כן הדפסתי את המודעה על דפי A4 ותליתי אותה על לוחות מודעות ברחבי המושבה וגם בכניסה לבית שלי.
למה בחרתי 25 ₪? חיפשתי שירות דומה באינטרנט וגיליתי שיש בישראל חברה שבשביל 100 ₪ לשעה, נציגי החברה יעשו כל מה שאתה רוצה. ידברו עם חברות טלפונים, יתעסקו עם נותני שירותים, יקנו את המדפסת הכי מתאימה וזולה, בקיצור יפנו ללקוח זמן כדי שהוא יתעסק בדברים שחשובים לו.
25 ₪ נראה לי גם כמחיר סביר שמישהו ישלם ע"מ לחסוך לו חצי שעה של עמידה בתור, לא כולל חניה. מצד שני זה גם שכר סביר עבור הזמן שלי, שכן בחזון שלי יהיו לי כל יום 30 לקוחות שידרשו ממני שש שעות עבודה, שרובן יושקעו בלהגיע לבית הלקוח. שלושים כפול עשרים וחמש שווה 750 ₪ או 125 ₪ לשעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

המודעה רצה מספר שבועות ואת כמות הטלפונים שקיבלתי אפשר לספור על אצבע אחת. לבסוף התייאשתי והודעתי לעורך העיתון להפסיק להריץ את המודעה אבל עדיין השארתי העתק על דלת הכניסה לחצר הבית שלי. שבועיים אחרי שהמודעה הפסיקה להופיע בעיתון נכנסה הביתה אשתי ושאלה אותי האם אני רוצה לעבוד כעוזר למנכ"ל. בתחילה לא הבנתי את השאלה ואז היא הסבירה לי שחברה שלה ראתה את המודעה שתלויה בכניסה לחצר ואמרה שבעלה, מנכ"ל של חברת סטארט-אפ, מחפש עוזר אדמיניסטרטיבי ליום בשבוע.

הבקשה די הפתיעה אותי. לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. אבל אמרתי לעצמי שכדאי לשבת איתו ולשמוע מה הוא צריך. התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בבית קפה. למחרת נפגשו בבית קפה ואני שתיתי שוקו, כי אני לא אוהב קפה. דבר ראשון הוא אמר שהוא לא מחפש מזכירה, ואין לו צורך במישהו שעובד משרה מלאה כי אין מספיק עבודה למשרה מלאה. הוא צריך עזרה רק יום בשבוע. אבל הוא כן מחפש מישהו שיוכל, חוץ מללכת לדואר, לעשות גם פרויקטים מיוחדים כמו להעביר את כל מערכת המיחשוב של החברה לענן, לתכנת לו באקסל או לרכוש ולהתקין ריהוט לעובדים. חשוב לציין שהוא פנה אלי כי בעברי אני מהנדס תוכנה ושריונר שיודע לעבוד עם כלי עבודה.
אמרתי לו שלעבוד יום בשבוע נשמע לי טוב כי זה משאיר לי ארבע ימים להתבטל, וביקשתי 100 ₪ לשעה. הוא אמר 90, אני אמרתי בסדר. הוא נתן לי את הטלפון של עורכת הדין שלו ואמר "תרים אליה טלפון היא תסביר לך מה צריך לעשות".

שבוע אחרי שדיברתי עם העורכת דין מצאתי את עצמי עומד בתור בשגרירות סין בת"א. בידי החזקתי מסמך שהחל את חייו בעברית, תורגם לאנגלית ברמת ישי והכיל את החותמות של נוטריון מחיפה, רשם בתי המשפט בחיפה ומשרד החוץ הישראלי בירושלים – תהליך שלקח כשמונה שעות עבודה. כל מה שנשאר לסיים את הדרישה של הממשלה הסינית היה לקבל חותמת של השגרירות הסינית על המסמך. בעודי אני עומד מול פקידה סינית שלא מחייכת, ושמדי פעם עוזבת את מקומה כדי לשאול את האחראי שלה משהו בסינית, עמד בדלפק שלידי מישהו שדיבר בטלפון והחזיק בידו כשלושים דרכונים. "אתה מורה דרך?", שאלתי אותו והוא השיב שהוא בעלים של סוכנות שמארגנת ויזות לסין עבור אנשים ועבור כל ויזה הוא מקבל 70 ₪. "כמה ויזות אתה עושה ביום?", שאלתי. "שישים", הוא אמר תוך כדי שהוא אומר לפקידה אחרת: "איט יז אוקי, אי ויל פיקס תיז תומורו", אליו הפקידה חייכה. אני בטוח שכבר עשיתם את החישוב בראש, 4200 ₪ ביום בשביל לעמוד בתור כאשר המשרד שלו שוכן קרוב מאד לשגרירות. האם העבודה שלו מעניינת? מאתגרת? זה ממש לא חשוב. אבל דחילק 4200 ₪ ביום בשביל לוודא שטפסים מולאו כמו שצריך ולעמוד שעתיים בתור?
כעבור כמה חודשים פנתה אלי ידידה נוספת ששמעה את מה שאני עושה, וכמה ימים מאוחר יותר מצאתי את עצמי עושה את אותה עבודה, יום בשבוע, בחברה נוספת. אז מה המסקנות שלי משנה של עבודה כעוזר אדמיניסטרטיבי? עבודה שמאפשרת לי לעבוד רק יומיים בשבוע.  מסקנה ראשונה: כל עבודה (חוקית) מכבדת את בעליה. מסקנה שנייה: יש הרבה מאד הזדמנויות עסקיות רווחיות שמבוססות על מציאת נישה. מסקנה שלישית: אין דבר יותר גרוע מלעמוד בתור בסניף המקומי של דואר ישראל.

פעם שנאתי פופ-אפס. אתם בטח מכירים את החלונות שקופצים בזמן גלישה שלרוב מראים פרסומות לרכישת מגרש (אחרון!) בפרדס-חנה. אחר כך הייתה תקופה, שאני די מתבייש בה, שניסיתי להרוויח מאותם חלונות קופצים. היום אני משתעשע איתם. כל פעם שאני נתקל בחלון כזה, שהיום הם נקראים פופ-אנדר, אני ממלא פרטים פיקטיביים של אנשים מפורסמים או דמיוניים. אחרי שאני לוחץ על הכפתור "שלח" אני צוחק ומנסה לדמיין מה קורה בצד השני. מה קורה אצל האנשים שקיבלו את הפרטים. האם הם ינסו להתקשר? האם הם יתעצבנו? והאם זה יגרום להם להפסיק לנסות לשדך לי אקדמאית? הנה כמה דוגמאות.

יאיר לפיד מנסה למצוא פתרון לתקציב המדינה

אבו מאזן שומר על כל האופציות פתוחות

ראש הממשלה רוצה להמשיך לשמח את אשתו 

גיבור העל אקווהמן רוצה מים נקיים גם ביבשה

 בני גנץ מתכנן קריירה שניה

החמאס רוצה לשפר את הנוכחות שלו ברשת

אני יודע שאפשר להתקין תוספים לדפדפנים שחוסמים את החלונות הללו, אבל חלק מהתוספים הללו עושים דברים יותר גרועים (כמו לאסוף מידע עליכם). כמו כן אני מכיר סטארט-אפ אחד שמיצר פתרון שעוקף את החסימות. בכל מקרה כמו שציינתי בהתחלה אני נהנה מהמחשבה על הזמן שאני מבזבז ל"צד השני". אולי תנסו גם אתם?