צפיות, מבקרים, לייקים ותגובות

הסיבה שבשנים 2013 ו 2014 ביקרו בבלוג הרבה יותר אנשים היא שאותן שנים כתבתי באתר YNet ובסוף כל כתבה היה לינק לאתר שלי. השנה פירסמתי 23 פוסטים בבלוג שהיעד שהצבתי ל 2016 הוא 36 פוסטים ו 18000 צפיות. אין לי שליטה על כמות הלייקים והתגובות.

עשרת הפוסטים הכי פופולרים

הפוסטים שמוקפים במלבן כתום פורסמו השנה והסיבה למה הפוסט "מילות פרידה" נמצא במקום הראשון נחקרה ופורסמה בפוסט "איך גיליתי מתי רוב האנשים עוזבים את מקום עבודתם". הפוסט שהכי נהניתי לכתוב היה "תעשה לי לייב".

עשרת המדינות שמהן הגיעו הכי הרבה קוראים וקוראות

מעניין לדעת האם אפשר להסיק שזאת גם התפלגות יודעי השפה העברית ברחבי העולם. מדינות שמהן הייתה רק כניסה אחת לבלוג הן: בולגריה, אקוודור, גאורגיה, וייטנאם, רואנדה, קוריאה הדרומית, הונגריה, אזרבייג'ן, דרום אפריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, סינגפור, סרי לנקה, צ'ילה, רומניה ואוקראינה. ב 2014 ביקר בבלוג מישהו מלוב ו 2013 מלבנון.

עשרת האתרים שהפנו הכי הרבה קוראים לבלוג

כאן אין הפתעות, איזה מזל שיש את גוגל.

 

כמה קוראים קבועים יש לבלוג

135 רשומים לקבלת עדכונים בצורה אוטומטית (130 אם מורידים אותי וכמה משתמשים פיקטיבים).
280 עשו לייק לדף של הבלוג בפייסבוק.
19 מקבלים ממני מייל.

איך התעשרתי מהבלוג

וורדפרס (האתר שמארח את הבלוג הזה), משלם רק כאשר ההכנסה מגיע ל $100. לפי החישובים שלי בקצב הנוכחי זה יקרה ב 2111.

נתונים כללים על הבלוג

מעניין מה הסיפור ביום שלישי.

תודה שקראתם. זה לא מובן מאליו. השנה אני שוקל אולי גם להוציא פודקאסט שמבוסס של הבלוג הנה ניסיון ראשון, מקווה שתהנו. הנה לינק לפרק הראשון:
https://drive.google.com/file/d/0B88tvsH0FomHY044a3NWZnY4R3M/view?usp=sharing

2015 הייתה השנה הראשונה שלי בתור עוסק מורשה. בחודש הבא אני אשב ואכין דו"ח מסכם על הפעילות הפיננסית שלי לקראת הדיווח לרשויות המס אבל לפני כן ישבתי והכנתי דו"ח קטן שמכיל תשע חוויות ותובנות שצברתי השנה.

התרגשתי מלעשות דברים של "גדולים" בפעם הראשונה – זה אולי ישמע פתטי אבל ממש רעדו לי הידיים כשהוצאתי את חשבונית המס הראשונה שלי. כזאת שמכילה סכום שכתוב לידו "תשלום כולל מע"מ", וזאת למרות שהסכום הזה נמוך משמעותית מהשכר שהיה לי בתור שכיר. ביום ששילמתי בדואר את דו"ח המע"מ הדו-חודשי הראשון שלי, שהכנתי לבד, הרגשתי כבר ממש כמו איש עסקים חשוב.

התלהבתי מזה שיש הוצאות מוכרות – בתחילת השנה ישבתי במשרדים של רואת החשבון שלי לשיחת הסבר על חובותיו וזכויותיו של עוסק מורשה. החלק בשיחה שגרם לי לחייך מאוזן לאוזן היה שעברנו על כל ההוצאות המוכרות למס הכנסה ולמע"מ. דלק: 100% למס הכנסה ו66.67% למע"מ, חשמל: 25% למס הכנסה ומע"מ, ביטוח לרכב: 100% למס הכנסה, 0% למע"מ, קניית מחשב: 100% למס הכנסה ולמע"מ. פשוט תענוג. דרך אגב גם לשכירים יש הוצאות מוכרות שהאחת מהן היא תשלום שכר טרחה לרואה חשבון עבור הכנת הדוח השנתי וכן עמלה שמשולמת לחברות החזרי מס בגין דוחות שהוגשו עבור שנים קודמות. אין, פשוט אין על רואי החשבון.

הבנתי לעומק איך אפשר בקלות לרמות את הרשויות של המדינה – אבל אני לא עושה זאת.

התבאסתי מחגי תשרי – גם שנת תשע"ו וגם שנת תשע"ז סידרו לנו מלא ימי חופש (7!). כשהייתי שכיר, חגי תשרי, היו לרוב התקופה הכי נפלאה של השנה וזאת למרות הארוחות המשפחתיות. לעצמאי זה סיפור אחר לחלוטין כי לא לעבוד שבעה ימים חותך את המשכורת בשליש.

נהייתי מאד מאד מסודר – זה לא שפעם הייתי בלגניסט. גם לפני 2015 הייתי מסודר בכל הנוגע לעניינים הכלכליים שלי ושל משפחתי. יש לנו תקציב שנתי, קלסרים, תיקיות במחשב או גיליונות של אקסל שמכילים כל מה שצריך כדי לתת תמונה מדויקת על מצבנו הכלכלי. אבל השנה עליתי מדרגה, כי כל חשבונית מס חשובה וכל מכתב שמגיע מביטוח לאומי צריך לקרוא טוב טוב ולהבין לעומק.

התגעגעתי לחזור ולהיות שכיר – זה קרה כמה פעמים במהלך השנה. יש המון שקט נפשי בלקבל משכורת קבועה, בלדעת שיש לך ימי מחלה ושמישהו אחר משלם את רוב התשלום לביטוח הלאומי וגם מפריש לפנסיה ולקרן ההשתלמות שלך. אבל זה עבר לי די מהר.

טעיתי בהבנה של המושג משכורת – דיברתי עם כמה עצמאים וכולם עברו את הרגע, שבדרך כלל קורה אחרי חודשיים, בו יורד האסימון שההכנסות הן ברוטו ולא נטו כמו אצל שכיר. שמתוך 100 ₪ שנכנסים לחשבון הבנק 17% זה מע"מ, מהרווחים (אם יש) אז לפחות 9.82% זה ביטוח לאומי ודמי בריאות (מעל 60% מהשכר הממוצע זה כבר 16.23%) ואז יש גם את החלק של מס הכנסה. לשכיר יש את הפריווילגיה להתעצבן פעם בחודש שהוא מסתכל בתלוש, לעצמאי זה כואב כל פעם שצריך לשלם לרשויות המס.

שמחתי שיש קשר ישיר בין ההשקעה לתמורה – עכשיו, שעברו כבר יותר מ 12 שנים, אני מרשה לעצמי לגלות שבמשך כל חודש אפריל 2003 לא עשיתי כלום בעבודה. לפעמים אפילו הייתי נועל את הדלת וישן, ממש כמו ג'ורג קוסטנזה. זה קרה כי הייתי בין פרויקטים ולא מצאו לי תפקיד אז נהניתי מחודש של בטלה והמשכורת נכנסה כרגיל. מצד שני כמה חודשים לאחר מכן עבדתי שעות ארוכות ומיגעות ושוב נכנסה אותה המשכורת. בגלל שאני יודע כמה בדיוק שווה שעת עבודה שלי, אני יכול בחודש מסוים ללחוץ על הדוושה ולעבוד שעות ארוכות כדי שחודש לאחר מכן אני אוכל לישון להתבטל כמו ג'ורג קוסטנזה.

היו לא מעט פעמים שרציתי לצעוק על הבוס שלי – אבל אז הבנתי שזה אני.

באופן כללי נראה שאשתי די מרוצה מהעובדה שאני בעלה, זאת למרות שנינו מסכימים שאם היא הייתה טיפה יותר מתאמצת היא הייתה מוצאת מישהו הרבה יותר טוב. אחד דברים שהבעל החלופי והחתיך היה עושה, שאני נמנע מלעשות, זה לקנות לה מתנות. זה נראה לי די דבילי שבעל יקנה לאשתו מתנות. "אתה רוצה משהו לעצמך ליום ההולדת / יום הנישואין / יום האישה / יום המשפחה / יום הרווק הסיני? אז תקני בעצמך!", אני תמיד אומר לה ובו זמנית מתכופף כדי לברוח מנעל שעפה לכיווני.
ולכן מה רבה הייתה הפתעתה כאשר לפני ארבע חודשים הודעתי לה שמצאתי משהו מעולה שאני רוצה לקנות לה, אפילו לא בשביל אירוע או יום מיוחד. "תקשיבי", אמרתי, "מה שאת צריכה זה שעון למדידת צעדים שגם מודד את כמות ואיכות השינה. מישהי בעבודה הראתה לי היום איך השעון הזה עזר לה לשפר את הבריאות שלה". בהתחלה חשדה אשתי בכוונות הטהורות שלי. "מה עוד השעון הזה עושה?", שאלה, "עוקב אחרי ההוצאות של כרטיס האשראי?". שכנעתי אותה שאין כלום מאחורי החשדות שלה נגדי ובזמן הטיול בקיץ באנדורה קנינו שעון מסוג AS80 של Beurer (פשוט הרבה יותר זול שם).
המתנה התגלתה כלהיט במיוחד לאור העובדה שבעזרת אפליקציה נלווית אפשר לשמור את כל הנתונים שנאספים ביום יום ולנתח אותם לאחר מכן. אבל כבר חודש, עקב נסיבות שלא אפרט מטעמי צניעות הפרט, השעון נמצא בשימוש אצלי והאישה עברה להשתמש באפליקציית מודדת צעדים בטלפון NOTE 4 החדש שלה, שהיא קנתה לעצמה כמתנה על קבלת הדוקטורט.

זה צילום מסך את מספר הצעדים שהלכתי כל יום בין התאריכים 16/11 ל 22/11. הקו הירוק מציין את היעד היומי שלי כרגע: 4000. השעון הראה לי שאם אני לא עושה משהו מיוחד, אני מסוגל לגמור יום עם 600 צעדים בלבד, שרובם הליכה מהמכונית למשרד, מהמשרד למטבח ולשירותים ובחזרה. זה די פתטי וגם אומר שאני צריך למצוא דרך להוסיף כ 3400 צעדים ביום, מבלי לעשות "כושר יזום". אני שונא לעשות "כושר יזום" כמו לצאת להליכה, לרוץ, ללכת לחדר כושר, לשחות או לסובב אופניים שמתקדמים לשום מקום בשיעור ספינינג. אני מאמין בתאוריית "התוך כדי". שתוך כדי החיים הרגילים שלי אני צריך לגמוע 4000 צעדים. התאוריה קיבלה חיזוק כשהבת שלי לקחה לי את השעון יום אחד לבית ספר וחזרה עם 4600 צעדים אפילו מבלי שהיה לה שיעור ספורט, ובסוף השבוע הזה כשביליתי בטיולים במרכז הארץ, עשיתי ביומיים 27968 צעדים!
מדדתי שטיול רגיל עם הכלב זה בסביבות 1000 צעדים, קניות בסופר 500 צעדים, ללכת לדואר 2000 צעדים, לעלות במדרגות ולא במעלית 100 צעדים. אז יוצא שביום שאני מוציא את הכלב, עושה קניות, עולה במדרגות והולך לדואר אני מצליח אפילו לעבור את היעד היומי שלי. אבל הבעיה היא, שלשמחתי, ברוב הימים אני לא צריך לעשות קניות או ללכת לדואר וכך כמעט כל יום לפני השינה אני מתבאס מהמספר הנמוך של הצעדים שעשיתי. ולכן המסקנה האישית שלי מכל הסיפור הזה היא שזאת הפעם האחרונה שאני קונה מתנה לאשתי.

הפעם הראשונה שנתקלתי בגיליון של המגזין "בלייזר" הייתה לפני שתיים עשרה שנה, חודשיים לפני שנדב נולד. הדבר היחיד שאני זוכר מאותו גיליון הוא שבעמוד השער הייתה תמונה של ביל קלינטון. כנראה שגם התלהבתי ממה שקראתי כי שבוע אחרי זה הרמתי טלפון למחלקת המנויים של המגזין ועשיתי מנוי. אם מישהו היה אומר לי אז בנובמבר 2003 שכעבור עשור תפורסם מדי פעם במגזין הזה כתבה מפרי עטי הייתי חושב שהוא, בניגוד לביל קלינטון, כן לקח משהו לריאות.
קריירת הכתיבה שלי במגזין החלה בשנת 2005 במדור מכתבים למערכת. לא רק שהמכתב ששלחתי התפרסם, אלא גם קיבלתי בתמורה בדואר ספר מתח של הוצאת ידיעות אחרונות. מעודד מהצלחתי שלחתי בשנת 2006 למדור "דברים שגבר צריך לדעת" שתי רשימות, האחת בנושא חלל והשנייה בנושא כושר שהמשותף הוא שבשניהם אני אף פעם לא אהיה. הרשימות פורסמו ואפילו קיבלתי עבודת בית לכתוב כתבה על איזה נושא שארצה כדי לבחון את כישורי הכתיבה שלי. אני מתבייש להגיד מה בחרתי אבל נכשלתי בגדול (ובצדק).
פאסט פורוורד, בראשון בינואר 2012 שבוע אחרי שעזבתי את מיקרוסופט בלי לדעת מה אני הולך לעשות, שלחתי לעורך המגזין ליאור נעמן,  אי-מייל שכותרתו "אני רוצה להיות כתב בבלייזר (שוב)". הוא ענה לי בנימוס שאשלח כמה רעיונות לכתבות ומפה לשם מצאתי את עצמי בשביעי בפברואר 2012 במשרדי "בלייזר" ברחוב המסגר 9 שבתל אביב.
איך אתם חושבים שנראים המשרדים של "בלייזר", עיתון הגברים היחיד בישראל? ובכן אתם טועים. עדיף לעבוד במשרדים של חברת היי-טק. ליאור עבר איתי ביחד על רשימת הרעיונות ששלחתי שכללו תיעוד נסיעה בקטנוע 50 סמ"ק על כביש 90 ממטולה לאילת ולבסוף הוא אמר לי "עזוב, קח שבוע ותכתוב למה עזבת את מיקרוסופט".
כעבור שבוע מול מעבד התמלילים Word, לחצתי על כפתור "שלח" להודעת מייל שהכילה כתבה באורך של 3233 מילים שכותרתה "אפס אחד – CTRL ALT DELETE". שלושה ימים ישבתי לחוץ מול האי-מייל בצפייה לתשובה וכשהיא הגיעה ועוד הייתה חיובית, פרצתי בכאלו צעקות שמחה שנועה, הבת שלי, אמרה לי שהיא ראתה אותי שמח בעבר אבל לא כזה מאושר.
הכתבה שכותרתה "ריסטארט" פורסמה בגיליון אפריל 2012 של המגזין. מאז פורסמו חמש עשרה כתבות פרי עטי וחלקן אף הופיעו באתר YNet כך שזכיתי גם לחוות את עולם הטוקבקיסטים מהצד השני של המתרס. חוץ מלפתח עור של פיל, כדי לעמוד בחלק מהתגובות של הטוקבקיסטים ("אדם חרטטן ללא טיפת ענווה בושה לאדם כזה") קרו לי עוד כמה דברים טובים בזכות העובדה שמאז ב 33% מהגיליונות של "בלייזר" הופיעה כתבה שלי.
הדבר הראשון הוא שכתיבה שלי השתפרה בכמה רמות. אין דבר יותר טוב ומתסכל לכותב מאשר לעבוד מול עורך שיודע את העבודה. את הכתבה "ריסטראט" חתך תומר קמרלינג העורך משנה, באלף מילים(!), החליף את הסדר של כמה פסקאות, שינה כמה משפטים ושיפר אותה ב 100%. הדבר הטוב השני שקרה הוא שהבנתי, די מהר, שמבחינה כלכלית כתיבה היא לא אופציה ריאלית וזה דחף אותי להקים עסק בתחום אחר לגמרי ולבסוף להתגלגל לסטארט-אפ מצליח. הדבר השלישי הטוב הוא לחוות שוב ושוב תגובת גברים (חיוך מאוזן לאוזן) ונשים (מבט מופתע לפעמים לטובה ולפעמים לרעה) ברגע שאני מספר שאני לפעמים כותב ב"בלייזר". אני חושב שגם הנשים וגם הגברים טועים בתגובה שלהם. אני אישית לא שותה אלכוהול, לא מעשן סיגרים, לא מתעניין במכוניות או כדורגל וגם נשים צעירות בלבוש מינימלי לא עושות לי את זה. אבל אני כן קראתי, קורא ואמשיך לקרוא את המגזין בגלל הכתבות הרציניות, בגלל חוש ההומור האיכותי, בגלל העיצוב הגרפי ובמיוחד בגלל איכות הכתיבה שמאפשרת לי ליהנות מקריאה על נושאים שביום יום לא מעניינים אותי.
טוב, אם הגעתם עד לפה, אז דבר ראשון תודה רבה ותרשו לי גם לספר לכם שלבלייזר יש אתר אינטרנט חדש, כזה שנראה טוב גם בסמארטפון. אני ממליץ לכם לבקר בו וגם ליהנות משתי כתבות קצרות שלי. האחת על משחקי מחשב של נעוריי ושנייה על בתים שרובנו לא יכולים ואתם יודעים מה גם לא צריכים לקנות.

– פורסם בפעם הראשונה באוגוסט 2002 (באתר הישן ובספר) ולדאבוני עדיין רלוונטי –

מאז אוקטובר 2000 יש בי כעס עצום על הערבים אזרחי מדינת ישראל וסביר להניח שגם הם לא כל כך מסמפתים אותי. מצויד ברגש זה וברצון לתרום למאמץ המלחמתי החלטתי כי הקבלן שישפץ את ביתנו החדש יהיה מישהו קרבי שעושה מילואים. צמצמתי את המועמדים לשניים, ומבין השניים בחרתי במישהו מקומי.
יום לפני תחילת העבודה ישבנו שנינו וסיכמנו מה יש לעשות וסגרנו על מחיר. למחרת הגיע קבלן השיפוצים ואיתו שני עובדיו, וכמו שאתם יכולים לנחש שניהם מוגדרים כבני דודינו. הקטן שנראה כמו מבוקש מספר 1 של התנזים אחרי תפיסתו את מרואן ברגותי, החזיק בידו גרזן, והגדול שנראה כמו מבוקש מספר 2 של החמאס בשומרון לבש על ראשו כיפה לבנה והיה לו מבט מאד מעוצבן.
קבלן השיפוצים הציג בפני את העובד הקטן. "תכיר זה עלא, ראש הלשכה שלי. הוא ינהל את השיפוץ של הבית שלך". שניהם דיברו אחד עם השני והקבלן הלך לדרכו והשאיר אותי לבדי עם עלא והבחור הנוסף ששם החיבה שלו בישראל קונטקט.
קונטקט לא נראה רגוע ודיבר בעצבנות עם עלא. אני לא מבין ערבית, ולכן לא היה לי מושג אם הם מתכננים איך הם יעשו את העבודה שלהם או כיצד הם מתכוונים להרוג אותי עם הגרזן ולמכור את גופתי לג'יהאד האיסלמי. כדי להוסיף לחרדתי יצא קונטקט מהבית והחל לעשות תנועות של מתפלל, תוך כדי שהוא שם את ידו על ביטנו. "זהו", חשבתי לעצמי, "הוא מתפלל לפני שהוא מבצע את הפיגוע". התחלתי לתכנן נתיבי מילוט שלפתע שמתי לב לצורה שבה הוא מתפלל. אני לא מומחה גדול בדת האיסלם, אבל אני זוכר שיש להתפלל עם הפנים לכיוון מכה, בעוד קונטקט התפלל לכיוון צפון. כשגמר קונטקט להתפלל, בזמן שעלא היה עסוק בלפרק את ארונות המטבח עם הגרזן, נכנס קונטקט ונעמד לידי. "מה המצב?", שאלתי אותו בנימוס מפוחד. "אל תשאל", הוא ענה לי בעודו ממשיך להחזיק את ידו על ביטנו, "יש לי קלקול קיבה".
כמו אחות רחמניה לקחתי אותו החוצה, הושבתי אותו על הריצפה ונתתי לו לשתות מים. עלא ראה כי מצבו של קונטקט עגום והחזיר אותו לכפרם, פרדיס. במשך החודש הקרוב יצא לי לבלות רבות עם עלא, קונטקט, מחמוד, ועוד כמה משכנינו מפרדיס. אט אט נפתחנו, והתחלנו לנהל שיחות אישיות על עבודה, משפחה, נשים וזאת מבלי לגלוש לעימות הישראלי-הפלסטיני כשברקע יש פיגועים נוראים וחיסול שחאדה. אני חייב לציין שלמדתי הרבה בחודש האחרון, ואני הרבה פחות כועס על הערבים אזרחי מדינת ישראל, למרות שעל עלא אני כועס יותר כי בזמן השיפוץ הוא עשה לי חור בצינור של אחד הרדיטורים.

(סיפור שסיפרתי לפני כמה שנים ביום המשפחה)

בשנת 1949 ניצבו זוג הורים בפני דילמה. היה ברשותם סכום כסף שבו יכלו לרכוש דונם של אדמה חולית בעמק זבולון בישוב קטן בשם קרית ביאליק, אך באותו הזמן רצה בנם הבכור בן השבע ללמוד לנגן באקורדיון. ההורים התלבטו קשות בשאלה מה לעשות. האם לקנות לבנם המוכשר אקורדיון או דונם במדינת ישראל הצעירה. לבסוף החליטו להשקיע בעולל הצעיר שכעבור זמן לא רב זנח את לימודי האקורדיון לטובת משחקי כדורגל בשכונה. רצה הגורל וכעבור עשרים ואחד שנה מצא עצמו האקורדיון בקרית ביאליק בדירה שקנה הילד שעכשיו היה כבר איש משפחה. קרית ביאליק של 1970 הייתה שונה מאד מהאדמה החולית של שנת 1949, שווי דונם של אדמה היה "טיפה" יותר ממחיר אקורדיון.
אם חשבתם שפה נגמרו תלאותיו של הילד טעיתם. פעם בשנה כשהיה רואה בנו הבכור של הילד את האקורדיון שוכב לו בקופסת ענק באחד הארונות היה מבקש ממנו לנגן. הילד, שכבר עבר את גיל ה 30, נאלץ היה להיזכר במעט השיעורים שלמד ולעשות כושר ע"י ניגון באקורדיון הכבד. אבל זה לא הנורא מכל. בחנוכה 1977 בזמן שלמד בנו של הילד בכיתה ב' שאלה המורה מי מבין ההורים יודע לנגן ויכול לעזור במסיבת החנוכה. בנו של הילד מיד נידב את אביו דבר שגם לו לבלות כמה ערבים באימוני נגינה אינטנסיביים ע"מ לא להביך את בנו הקטן. אני מאמין שיש לכם ניחוש טוב מי האנשים מאחורי הסיפור הקפקאי הזה אך לטובת ילדי ישראל שלא מצטיינים בהבנת הנקרא אגלה כי הילד הוא אבי ובנו הוא אני.
פה יכול היה להיגמר הסיפור ועדיין להיחשב כמעניין אך הפואנטה עוד לא הגיעה כי בשנת 1980 ניצב הילד (אבי) ואשתו (אמי) בפני דילמה. היה ברשותם סכום כסף שבו יכלו לקנות מניות של חברה מתפתחת בשם "טבע". אך באותו הזמן רצה בנם הבכור בן האחד עשרה (אני) ללמוד לנגן באורגן. האורגן נקנה, המניה זינקה, האורגן ננטש, המניה המשיכה לעלות וכעבור תשע עשרה שנים מצא את עצמו האורגן במחסן בזכרון יעקב, בבית שיכל בקלות היה להיקנות בעזרת הרווח מאותה מניה.
הטלנובלה אינה נגמרת פה כי ילדיו של הבן של הילד (קרי הילדים שלי), גילו לפני שנה את האורגן וביקשו ממני להכניס אותו הביתה ולנגן להם. דבר שגרם השנה למאיה, תלמידת כיתה ב', לנדב אותי בתור הורה שינגן לפני כולם במסיבת חנוכה הכיתתית. אך שלא כמו אבי הצלחתי לשבור את הקללה להתחמק מהמשימה הבלתי אפשרית הזאת ועכשיו אני מוכן לשלב הבא שבו אחד הילדים שלי יבקש לנגן. זה יהיה הסימן שלי לקחת את הכסף ולחפש אפיק השקעה מבטיח.

---

(עדכון – למרות מה שנכתב בסוף מאז שסופר הסיפור נרכש חליל צד לנועה, הבת הבכורה, אך לא כמוני או כמו אבי היא מתמידה ואף מצליחה בנגינה)

---