פעם כשהייתי צעיר ואידאליסט, חשבתי שאני יכול לשנות את העולם ולכן הייתי הולך לישיבות המועצה של מקום מגוריי. רציתי לראות מה קורה שם, איך מתקבלות ההחלטות, וגם להראות לנבחרים שהציבור מאזין. שם גם למדתי שיש ועדת שמות שמחליטה על השמות של הרחובות החדשים. לפעמים בוחרים לתת לרחובות באזור מסוים שמות עם מכנה משותף כמו אבנים יקרות או ספינות מעפילים. לפעמים שמות שמנציחים אנשים ולפעמים שמות שכאילו הוגרלו במכונה שגם ממציאה את השמות למבצעים של צה"ל.
כך נולד הטור השבועי הזה. באחת מהישיבות פגשתי את עורך העיתון המקומי ה"גפן" ומפה לשם התחלתי לכתוב לו סיכומים של הישיבות. לאחר כמה חודשים ביקשתי ממנו לכתוב טור שבועי בשם "החיים על פי ניר" והשאר זה כבר היסטוריה. שנה אחרי זה קרו שני דברים. הראשון זה שנולדו לי התאומות. מצד אחד הן נתנו לי המון חומר לכתוב עליו, אך מצד שני הייתי כל כך עייף שהפסקתי ללכת לישיבות המועצה. דבר שני שקרה שהגעתי למסקנה שהשם שבחרתי לטור "החיים על פי ניר" הוא די מאפן ובנאלי. לראייה פנינה רוזנבלום יצרה תוכנית ראליטי בטלוויזיה בשם "החיים על פי פנינה".
למרות שחשבתי לשנות הגעתי למסקנה שזה מאוחר מדי, הרי בכל זאת זה כבר נהיה "מותג". כך אני תקוע כבר 14 שנה עם שם שאני לא שלם אתו. כשרות לציבור הקוראים, בגלל שאני יודע כמה חשוב וקשה לבחור שם טוב, הנה כמה הצעות חינמיות שאולי יעזרו לכם לבחור נכון לכשתצטרכו.

1. תוכנית כלבוטק שעוסקת בעצירת מוהלים רמאים: "המילה האחרונה"
2. תופעה בה רואים ביום חם אישה שמנה בשם מורגנה הולכת על הכביש: "פאטה מורגנה"
3. הזכר של ה"לאמה": "ככה"
4. ישיבת זקנים בבית אבות שדנה בנושא מסוים: "סיעוד מוחות"
5. אוטוביוגרפיה של מר קו: "קווים לדמותו"
6. האויב של דב הנמלים: "נמלת דובים"
7. כותב ערבי שמספר בצורה הומוריסטית איך הוא מכה יהודים: "סייד קשוח"
8. לא כדאי לקרוא למסעדה אוריינטלית בכפר: "החווה הסינית"
9. זה לא מאד מושך לבלות במדשאות של הישוב: "כרי דשא"
10. מקום טוב לחנות שמיועדת למתים: "כיכר תכריך"
11. כלא למסז'יסטים שעברו על החוק: "כלא מסז'יהו"
12. סלוגן למוהל שמפרסם בעיתון של עולים מרוסיה: "מילה זו מילה"
13. פאב כשר למהדרין: "בר מצווה"
14. ספא שהורגים בה את מי שלא מסוגל לסבול טיפול שבדי: "ספארטה"
15. עיתון שעוסק בצד הכלכלי של עולם הפורנו: "דה – פאקר"
16. הצגה שבה זאב רווח מחליף את מייק בורשטיין: "ערסל'ה מאוסטרופולי"
17. רשת אופטיקה במגזר הערבי: "אבו-ארבע ובניו".
18. קניון משלים לקניון "M הדרך" שיש בו חנויות "עשה זאת בעצמך": "אב הבית"
19. כינוס של פרשני טלוויזיה בכנרת: "אגם הבירבורים"
20. ביטוי שמציין את הצורך לעשות לייק למישהו רק בגלל שהוא עשה לך לייק: "Like רוחצת Like"

אחת משלושת הכתבות שפורסמו ב 3/5 בדף הראשי של YNet נכתבה על ידי עבדכם הנאמן. אתם יכולים לנחש איזו? רוצים לינק? בבקשה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4375305,00.html

אם המשימה של לכתוב על המסע המכונן של חייך הייתה ניתנת לבחור ישראלי בן שמונה עשרה התוצאה הייתה די צפויה. או שהיה כותב על הטיול השנתי לדרום, שבו מישהו השתכר והרס את הטלוויזיה במלון באילת, או שהיה כותב על המסע לפולין, שבו מישהו אחר השתכר והרס את הטלוויזיה במלון בוורשה. אני לעומתו כבר מזמן לא בן שמונה עשרה וגם שייך לדור שלא ידע בנערותו אלכוהול או מה מזג האוויר בפולין. בכלל השואה הייתה הרבה פחות מוחשית אז באמצע שנות השמונים. אולי בגלל שבאותה תקופה היינו יותר בטוחים בזכותנו על הארץ הזאת או פשוט מכיוון שסטיבן שפילברג בילה את רוב זמנו בלעשות סרטים על יצורים מהחלל החיצון. השורה התחתונה הייתה שלמרות שמוצא משפחתי הוא מארץ הנשים הלא מפרגנות הנושא, לפחות בשבילי, היה מאד תאורטי.

בשתיים עשרה לאוגוסט 1984, לאוהבי הטריוויה זה היה היום האחרון של אולימפיאדת לוס אנג'לס, התקרבתי טיפה לסטיבן שפילברג. אז, שעוד לא קראו לזה Relocation  אלא שליחות ,עברתי יחד עם משפחתי לגור בפורט-וורת' שבטקסס בעקבות שירותו של אבי בחיל האוויר. שנה לאחר מכן בקיץ 1985 יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי במכונית המשפחתית כי ארצות הברית של אמריקה בנויה ל Road Trips . כבישים רחבים, מכוניות זולות, דלק לא יקר, מוטלים מזמינים ומסעדות מזון מהיר עושות את נסיעה מנקודה A  לנקודה B לחוויה. את הטיול הזה ניצלו הורי גם כדי להיפגש עם האחים של סבתי שנפטרה כמה חודשים לפני כן, אבל לפני שנצלול לתיאור הפגישות המרגשות טיפה רקע. זה סיפור רגיל על גבר בשם יעקב שמתחתן עם אישה בשם רחל והם גרים בעוני מחפיר בעיירה בשם טומאשוב שבפולין. בראשון לספטמבר 1939 יש להם לפי הסדר הזה שמונה ילדים חיים: שמואל בן ה 37, טובה, יוסף, אברהם, רייזל (סבתא שלי), חנה, ינטה ושלום בן ה 15. בשמונה במאי 1945 יעקב, טובה ויוסף כבר לא בין החיים והשאר מתפזרים להם בכל רחבי הגלובוס בין ישראל, ארה"ב, קנדה וברזיל.

התחנה המשפחתית הראשונה בטיול הייתה ברוקלין, ניו יורק. בדירת שני חדרים צנועה בתוך בית דירות גדול מאחורי דלת כניסה עם המון מנעולים, עדות לפשיעה הנוראית שהייתה אז לא רק בסרטים של הארי המזוהם, גר דוד ג'ו (אברהם במקור), ה"דוד העשיר מאמריקה". החזות הארית שלו עזרה לו להעביר את המלחמה ככומר אחרי שאיבד מול עיניו את אשתו וילדו הקטן בהפגזה של הגרמנים. כשנגמרה המלחמה הוא אפילו שקל להישאר כומר אבל פגישה מקרית במחנה עקורים בגרמניה עם מי שנשאר מהמשפחה שלו גרמה לו להחליט לחזור להיות יהודי אבל בארצות הברית. לשם היגר חסר כל, עשה חיל בעסקי מלונאות ועזר מרחוק לכל מי שהיה צריך. כשנפטר עשה עליה לישראל והיום הוא קבור, יחד עם אשתו השנייה, בבית הקברות שבקרית ביאליק, קרוב לאחיותיו.

משם המשכנו למונטריאול שבקנדה, שם גרה דודה רוזה אשתו של שמואל האח הבכור שנפטר כמה שנים לפני כן. שמואל ורוזה עברו את אושוויץ ועל פי הסיפורים המשפחתיים על רוזה בוצעו חלק מהניסויים המזעזעים שעשו הרופאים הנאצים. למרות שלא למד היה שמואל איש משכיל, מנהיג מלידה וציוני נלהב, דבר שלא מנע ממנו לקבוע את מקום מושבו במדינה שנמצאת על הגג של אמריקה. בעוד הורי חשבו שהם באים לביקור של כמה שעות, דודה רוזה, שמצבה הנפשי החל להידרדר, דרשה שנישן אצלה שבוע כי היא קנתה המון אוכל. קשה להתווכח עם ניצולת שואה. לא משנה אם אתה צודק, אתה מרגיש חרא. כך נשארנו לישון כשבלילה חסמה הדודה את הדלת בכיסאות וכשאחי בן ה 7 בכה היא צעקה עליו שיהיה בשקט כי אסור לילדים קטנים לבכות. בבוקר הצליח אבי לשכנע אותה לתת לנו ללכת וכפיצוי על מה שקרה הוא לקח אותנו לפארק שעשועים ענק במונטריאול.

אחרי הבילוי בפארק השעשועים נסענו לטורנטו כדי לפגוש את דוד שלום האח הקטן שעבר את המלחמה בסיביר שברוסיה לשם ברחו היהודים שהיה להם מזל. כשחושבים על "היהודי הנודד" חושבים על דוד שלום. הוא החליף ארצות יותר מכדורגלן שמחליף קבוצות. אחרי המלחמה הגיע לישראל, משם היגר לברזיל, אחרי זה שוב חזר לישראל, מפה לקנדה והיום הוא גר במיאמי שבפלורידה כי לשם מגיעים יהודים זקנים שקר להם. דוד שלום ובנו יעקב הם אנשים שממציאים את עצמם כל פעם מחדש. לא משנה איפה תזרוק אותם, הם מצליחים לעשות משהו מכלום, סוחרים מלידה. כאשר פגשתי אותם הייתה להם חנות בדים, שירות לימוזינות ועוד משהו שקשור לאבנים יקרות. בקיץ האחרון שוב בקרו הורי את דוד שלום ובנו יעקב אבל הפעם בפלורידה. יעקב עושה שם חיל בנדל"ן וגר עם היספנית יפיפייה כי יהודיות לטענתו הן רק בשביל להקים משפחה ולהוליד ילדים. דוד שלום בן ה 88 הוא האחרון משמונת האחים והאחיות שנשארו בחיים מהמשפחה המקורית, משפחה שמחכה לסטיבן שפילברג שיספר את הסיפור שלה. אני כבר יודע את מי ישחק בראד פיט.

כל ערב יום השואה אני נזכר בטיול הזה לחוף המזרחי. לא בגלל ניו יורק, וושינגטון או מפלי הניאגרה אלא בגלל המפגש עם דוד ג'ו, דודה רוזה ודוד שלום. שלושה אנשים שהחלו בעל כורחם מסע מפולין הרחוקה שהסתיים לו בצפון אמריקה. מסע שתמיד גורם לי לחשוב על שבריריות החיים שלנו וכמה מעטה השליטה שיש לנו על גורלנו. מסע ששם בפרופורציה את עליות מחירי הנדל"ן והדלק, מוסיף מימד אישי לבעיית הגרעין האיראני וגרם לי להבין שחלק מהאישיות שלי מקורה שם בכפר העני בפולין. חוץ מזה מאז כל מוצאי יום השואה תמיד בא לי לנסוע ללונה-פארק.

---

פורסם במקור בגיליון פברואר 2013 של "בלייזר" (עריכה והמון עזרה – תומר קמרלינג)

התרבות שלנו מלאה בחזיונות אפוקליפטיים של מכונות שמנהלות לנו את החיים, אבל האמת היא שמחשבים הם מקבלי החלטות הרבה יותר יעילים ורציונליים מאיתנו. ואם כך, אז יש לי מחשבה רדיקלית: אולי הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו זה אפוקליפסה עכשיו?

הנחת יסוד: אנחנו יצורים אמוציונליים, ולכן אנחנו חושבים רק אחרי שאנחנו מרגישים. בעיה: כולנו, ראשי ממשלה או נהגי מוניות, נדרשים לקבל החלטות. מסקנה: את ההחלטות החשובות בחיינו צריך לקבל מישהו אחר. מישהו שכלתני. נגיד מחשב. ברור, זה לא יכול ולא צריך לקרות מחר בבוקר. אולי גם לא בעשור הזה. אבל הגיע הזמן לחשוב על זה, ובוודאי שלא צריך לפחד מזה. נהפוך הוא; אנחנו, בני האדם, צריכים להיות גאים בעובדה שיציר כפינו, הגולם מסיליקון, מסוגל להגיע להחלטות יותר רציונליות מאלה של בני התמותה מבוססי הפחמן.
אחת האסמכתות המבוססות אשר לחסרונותיו של האדם כמקבל החלטות היא כבר בת יותר מעשור: בשנת 2002 קיבל הפרופסור הישראלי דניאל כהנמן את פרס נובל לכלכלה לאחר שהוכיח כי בני האדם מקבלים החלטות כלכליות בצורה לא רציונלית. אנשים, גילה כהנמן אחרי שנים של מחקרים, לא אוספים מידע בצורה שיטתית וסטטיסטית; הם מקבלים החלטות לפי הרגשות או תחושות בטן.
בערך בנקודה הזאת אמור הטבע האנושי להתמרד נגד הרעיון כולו. אחרי הכל, מי אמר שתחושת בטן זה רע? מי קבע שקבלת החלטות על בסיס רגשי או פסיכולוגי מובילה בהכרח לבחירה באופציה הפחות טובה? ובכלל, האם הייחודיות הזאת שיש לנו כבני אדם היא לא בעצם היתרון היחסי שלנו על פני עצמים דוממים? לפני שמנסים להשיב על השאלות האלה כדאי להסתכל מסביב ולהבין שאנחנו כבר נותנים למחשבים להחליט במקומנו בלא מעט אספקטים של חיינו, ושאנחנו אפילו אוהבים את זה.
נניח שיש לכם פגישה עסקית ברחוב אגריפס בירושלים. אין בעיה: מזינים את הכתובת למכשיר הניווט, מציינים שלא מעוניינים לעבור בשטחי הרשות הפלסטינית, וזהו. יש בעיה בדרך? פקק בלתי צפוי? המכשיר יחשב מחדש את המסלול ויחליט איך עדיף להתקדם, ואתם תעשו מה שהוא אומר מתוך הנחה שהוא יודע יותר מכם. במילים אחרות, אתם סומכים על מכשיר שמיוצר בסין, מריץ תוכנה מישראל ומקבל נתונים מלוויינים אמריקאיים שיביא אתכם לפגישה עסקית חשובה בירושלים. ואם ככה, למה שלא תיתנו למחשב שמקבל נתונים מהבורסה להחליט מתי למכור או לקנות מניה ספציפית, או על מחשב שהוזן בנתונים על הגוף שלכם להחליט במה אתם חולים ומה הטיפול המתאים? ואם כבר, למה שלא תיתנו למחשב שמקבל נתונים מודיעיניים על מצב תוכנית הגרעין האיראנית להחליט אם ומתי לתקוף?

המדע של הכדור המסובב

אוקיי, מחשב במקום ראש ממשלה אולי נשמע כמו רעיון מרחיק לכת. אבל משחקי מלחמה הם קודם כל משחקים, ובכל משחק לוגי או אסטרטגי שתעלו בדעתכם יכול המחשב לנצח אתכם. אין מה לעשות בעניין הזה: למחשבים יש יכולת חישוב הרבה יותר גבוהה משלנו. אפילו אם ניקח את השחמט — שבו לא ניתן לחשב את כל הלוחות הסופיים האפשריים כי מספרם גדול ממספר האטומים ביקום — עדיין יש למחשב יתרון שהוא יכול לחשב כמות בלתי מבוטלת של צעדים קדימה. המספרים עובדים ככה: בלוח שחמט יש 16 כלים לבנים ו־16 שחורים. אם נניח שבכל תור יכול שחקן לבחור 20 צעדים אפשריים, אז שלושה צעדים קדימה זה 8,000 לוחות, ארבעה צעדים זה 160 אלף וחמישה זה 3,200,000. בכל פעם שהמחשב מגיע ללוח סופי הוא נותן לו ציון, כך שגם בחישוב של חמישה מהלכים קדימה הוא בוחר את הצעד שמוביל ללוח עם הציון הגבוה ביותר. עכשיו תראו לי מוח אנושי שיכול להשוות בין 3,200,000 אופציות.
כל זה מסביר למה משחקים נגד המחשב מסודרים בדרך כלל בדרגות קושי, ולמה זמן ההמתנה למהלך של המחשב הוא תמיד קצר יותר בדרגה הקלה יותר: זה פשוט בגלל שצריך לחשב הרבה פחות. מצד שני, בניגוד אלינו, מחשבים לא לומדים מניסיון ההפסדים והניצחונות של עצמם. אבל גם זה נכון רק אם לא מלמדים אותם ללמוד.
מה יקרה אם המחשב יזכור את כל מה שקרה בכל משחק שהוא ישחק? אם הוא ישמור את כל מהלכי השחמט שגרמו לו להפסיד, הוא יגרע מהציון שלהם בפעם הבאה בדיוק כפי שבני האדם לומדים על סמך הניסיון המצטבר שלהם. מספיקות כמה נסיעות בדרך הקצרה אך הפקוקה מהבית לעבודה לגרום לנו להעדיף דרך אחרת, אפילו ארוכה יותר, שמביאה אותנו ליעד מהר יותר. אנחנו גם לומדים שאם חבר מספר לנו על מישהי עם אישיות נהדרת, סביר להניח שהיא פחות יפה ממה שאנחנו מקווים. אנחנו מבינים את זה על סמך הידע האנושי שהצטבר בקומדיות רומנטיות או על סמך מה שקרה לנו בעבר. במקום לזכור הכל אנחנו מייצרים לנו חוקים, וזה בדיוק מה שעושים בתכנות: מבקשים מהמחשב לייצר חוקים.
ככל שניתן למחשב מדגם מייצג גדול יותר, כך תגדל הסבירות שהוא ימצא את החוקים הנכונים. זה שוב בגלל כוח החישוב המאפשר לנתח ולשקלל כמות אדירה של נתונים ולהגיע למסקנות. אם ראיתם את הסרט מבוסס־המציאות "מאניבול", אז זה בדיוק זה. שנים האמינו בספורט האמריקאי שבניית קבוצה היא משהו שנע בין אלכימיה לוודו, ופתאום בא בחור עם מחשב והפך את כל הבייסבול על הראש.
זה המקום לסייג ולומר שגם למדגמים יש מגבלות, כי המחשב שצריך לשמור אינפורמציה חייב להקצות לה שטח אחסון, ויש מחיר גם לזמן גישה לנתונים, אבל שטח האחסון נעשה זול יותר ויותר, והגישה נעשית זמינה ומהירה יותר. מהר מאוד אפשר להגיע למצב שהמחשב מנסח לעצמו סט של חוקים, אבל היתרון האמיתי שלו טמון במקום אחר: הוא תמיד פועל לפיהם, כי הוא אף פעם לא עייף או רעב או עצבני או מתרגש, או כל דבר אחר שגורם לנו בני האדם לעשות את מה שמוגדר בתחקירי תאונות כטעות אנוש.

הבאת פלט מהרופא?

ב־16 בדצמבר 2012 הכריזה חברת Playsight הישראלית על גיוס הון ראשוני בסך 1.5 מיליון דולר. לכאורה עוד הצלחה לתעשיית ההייטק הישראלית — ובטח לא הצלחה חסרת תקדים — אבל מסקנה מרחיקת לכת מציגה את עצמה ברגע שמנתחים את מה שעושה החברה הזאת.
היינו בספורט, ואנחנו עדיין שם: Playsight מפתחת מערכת שמשלבת מצלמות ותוכנה ומאפשרת לנתח בזמן אמת אירועים במגרשי טניס, גם לצורכי שיפוט וגם לצורך ניטור פעולות של ספורטאים. המוצר המרכזי של החברה נקרא SmartCourt, והוא מנתח את תנועותיו של השחקן ומעלה אותן לאתר של החברה. המערכת משתמשת בנתונים ובתמונות שאספה כדי לאפיין אירועים שונים על המגרש ולהציג אותם לספורטאים לצד נתונים סטטיסטיים ומספריים; המערכת יכולה למשל להעביר לטניסאים נתונים בזמן אמת על מהירות ההגשה שלהם. אבל מכל מה שנאמר פה, שתי המילים האופרטיביות הן "לצורכי שיפוט".
הרבה שנים מוצבות במגרשי הטניס מכונות שקובעות אם הכדור עבר או לא עבר את הקו בהגשה, והפיתוח של Playsight מוכיח שזה רק עניין של זמן עד שמחשבים יוכלו לתפוס פיקוד על כל האספקטים השיפוטיים בספורט הלבן (לרבות רובוטים חרוצים שיאספו את הכדורים במקום ילדי המקהלה האלה). בשלב הטבעי הבא ייווצרו מערכות שיפוט אוטומטיות בשאר ענפי הספורט, וטעויות של שופטים — שלא לדבר על פרשות מהסוג של "שופטים באדום" — ייעלמו מהעולם. אבל בעוד שהיכולת לעשות את כל זה היא באמת רק שאלה של זמן, השאלה האמיתית היא מתי ואם בכלל נהיה מוכנים לוותר על האדם שמאחורי המשרוקית. כלומר, תראו כמה מהר מאמץ הכדורגל טכנולוגיות סופר־חדשניות כגון מצלמות טלוויזיה.
במבט־על אפשר לראות שכל פעולות האבחון הקודמות לקבלת החלטה מבוססות על שילוב בין ידע לניסיון. זה נכון בספורט, במכונאות רכב, בשוק ההון, בחיזוי מזג האוויר וגם ברפואה. כשאתה בא לרופא הוא שואל מה כואב לך ובודק את הנתונים הפיזיולוגיים שלך. בהסתמך עליהם, על שנות הלימוד שלו ועל מקרים שראה בעבר או קרא עליהם בספרות המקצועית נותן הרופא את האבחון שלו ומחליט על דרך הטיפול המומלצת. את כל האינפורמציה הזאת אפשר להזין בקלות למחשב שיאבחן חולים בדיוק כמו הרופא. תיקון, יותר טוב ממנו: למחשב אפשר להזין לא רק את הידע של רופא אחד אלא את הניסיון המצטבר של כל הרופאים במדינה או בעולם ולקבל דיאגנוסטיקן אדיר שיש לו יכולת לבחון את מצב החולה באופן כללי, ולא להתמקד רק בבעיה הספציפית שעליה הוא מתלונן.
דוקטור האוס מכני זה לא עתידנות; כבר עכשיו יש תוכנות המזהות סימנים ראשונים של פרקינסון, בין היתר בהאזנה לקולו של אדם. יש גם תוכנות החושפות את הסבירות שחולה נתון סובל מהתעללות בבית על בסיס נתוני האשפוז הקודמים שלו. השאלה היחידה היא אותה שאלה: האם אנחנו, בני האדם, מוכנים לקבל אבחון של מכונה. פעם התשובה הייתה לא, אבל היום זה משתנה. מחקרים אחרונים הראו שיש עליה חדה במספר האנשים שמשתמשים באינטרנט כדי לאבחן מה הבעיה הרפואית שלהם באתרים כמו WebMD וזונחים את הרופא שלהם ממגוון של סיבות. סיבות כמו: הרופא לא זמין, הרופא מאד יקר, הרופא טעה בעבר והביטחון באתרים שקיימים כבר מעט שנים ושכל החברים מסביב משתמשים בהם.
אז אם הצלחנו אט אט להשתכנע במערכות מומחה רפואיות כדי לטפל בדבר הכי חשוב לנו, הבריאות, מה הלאה? האם בשלב הבא נצליח לעכל את הרעיון של מחשב כמקבל החלטות מדיניות? אם מחשבים שהוזנו בכל פרטי ההיסטוריה העולמית והאזורית ימצאו מתווה לוגי להסכם עם הפלסטינים, האם נאמץ אותו? אם שבב סיליקון יקבע שצריך להעלות או להוריד את קצבאות הילדים, האם נעשה ונשמע? כי אם כן, זאת תהיה הגשמה של הצירוף שנעשה כל כך פופולרי כאן בבחירות האחרונות: פוליטיקה חדשה.

 עוד חלקיק אלוהי

בסוף אפריל 2011 הציעה אמזון לגולשיה לקנות ספר במחיר של 23.6 מיליון דולר. כתב אותו פיטר לורנס, ושמו הוא The Making of a Fly: The Genetics of Animal Design. הסיבה למחיר האסטרונומי לא קשורה לסופר או לנושא הספר, אלא לשתי הוצאות ספרים שמוכרות אותו דרך אמזון. שתיהן השתמשו במחשבים שתמחרו את הספר בצורה אוטומטית על פי המחיר של ההוצאה האחרת; הראשונה תמחרה אותו פי 1.270589 מהמחיר של השנייה, והשנייה פי 0.9983 מהמחיר של הראשונה. זה גרם לפינג־פונג אינסופי שהעלה שוב ושוב את מחיר הספר, מה שהתגלה ותוקן רק כעבור כמה ימים. זאת דוגמה קלאסית לכישלון של מחשב בקבלת החלטות.
יש עוד המון דוגמאות כאלה, מהשטות של תוכנת הניווט Waze שכיוונה נהגים לנתיבי איילון למרות שהיו סגורים עקב הצפה ועד לצניחת מדד הדאו ג'ונס בגלל מסחר של ברוקרים אוטומטיים (וזה עוד בלי לספור באגים שגרמו לטילים להתפוצץ או למכונות רנטגן לנפק מנה קטלנית של קרינה לחולים). אבל כל התקלות האלה פתירות. במקרה של הספר היה צריך רק ללמד את המחשב מהו גבול התמחור העליון, ואת Waze יש צורך לחבר למחשבי משרד התחבורה כדי שתקבל עדכונים על מצב הכבישים לא רק מהנהגים. ואחרי כל זה, באגים בתוכנה הם בדרך כלל טעויות של מתכנתים. של בני אדם.
רוב תושבי כדור הארץ מאמינים באלוהים ובזה שהוא יודע מה טוב לנו, גם אם לפעמים טוב לנו מבול שמשמיד את כל האנושות ומשאיר רק משפחה אחת של צדיקים ושתי חיות מכל סוג. אלוהים די נעלם מהסצנה ב־2,000 השנה האחרונות, אבל זה לא מפריע למי שמאמין לחכות ליום שישוב למרכז הבמה ויחליט בשבילנו מה טוב. אני פתחתי את הטקסט הזה בהנחה שנשמעת מופרכת לגמרי, אז רק טבעי שאסיים בעוד אחת: מה אם אלוהים יופיע בפנינו אחרת ממה שמקובל לחשוב? מה אם המשיח לא יגיע על חמור לבן אלא יישלף ממעבדת מחקר אחרי שנבין טוב יותר את מבנה המוח האנושי, ואחרי שכוח החישוב יגיע לרמה שתעלה בעוצמתה על זאת של כל המוחות האנושיים ביחד?
תחשבו על זה רגע, סתם לצורך השעשוע האינטלקטואלי: מחשב אלוהי שיחליט, ממש כמו האל המקורי, שהדבר הכי טוב לנו זה מבול שישמיד את המין האנושי מפני שהיעדר היכולת לחשוב באופן רציונלי גרם לנו ליצור ציוויליזציה מוכת מלחמות, עוני וחוסר צדק. מצד שני, המחשב האלוהי יהיה מאוד חכם. אולי הוא ימצא דרך להציל את הכדור הזה בלי להשמיד אותנו. כל שנותר הוא לחכות ולראות, ובינתיים אולי לשחרר קצת שליטה ולאצול את הסמכות לקבוע מתי צריך לשרוק לנבדל.