זהו אחד מהפרקים הכי זכורים לי בסדרה "משפחת סימפסון". הוא שודר בעונה השנייה (1991) ונקרא באנגלית "One Fish, Two Fish, Blowfish, Blue Fish" ובו הומר אוכל דג במסעדה יפנית. דג מסוג  pufferfish (אבו נפחא) שאם לא מבשלים אותו כראוי הוא רעיל ביותר. הומר הולך לרופא שלו, ד"ר היברט, אשר מודיע לו כי אכן הוא הולך למות.

ד"ר היברט: אתה עומד לעבור חמישה שלבים. הראשון הוא הכחשה.
הומר: לא יכול להיות. אני לא הולך למות!
ד"ר היברט: השני הוא כעס.
הומר: לעזאזל, אההההההה!
ד"ר היברט: אחרי זה, מגיע פחד.
הומר: (פרנואיד) מה לאחר פחד? מה יש אחרי הפחד?
ד"ר היברט: מיקוח.
הומר: דוק, אתה חייב להוציא אותי מזה. אני אעשה שזה ישתלם לך.
ד"ר היברט: ולבסוף, קבלה.
הומר: ובכן, כולנו צריכים ללכת מתישהו.
ד"ר היברט: מר סימפסון, ההתקדמות שלך מדהימה אותי.

חמשת השלבים שמדבר עליהם ד"ר היברט נקראים מודל קובלר-רוס (הידוע גם בתור חמשת שלבי האבל) והוא פותח על ידי הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס. המודל פורסם בשנת 1969 בספרה של קובלר-רוס שנקרא "על מוות וגסיסה". המודל מתאר את חמשת השלבים של התהליך אותו עוברים אנשים לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית. אני גיליתי שחמשת השלבים הללו מתאימים לא רק למי שחולה במחלה סופנית אלא גם במקרים אחרים כגון המקרים הבאים.

מישהו בעבודה שאתה כמעט ולא מכיר מתחתן שולח לך הזמנה במייל לחתונה הצמחונית שלו ביום שישי

הכחשה – ראיתי את המייל אבל אני לא פותח אותו.

כעס – למה לעזאזל הוא מזמין אותי? מאז שהגיע דברנו רק פעמיים במסדרון!

מיקוח – אולי אני אבקש ממנו לחתום על חוזה אי-הזמנות הדדי?

דיכאון – אינעל דינק, הלך לי עוד יום שישי וגם 250 ₪!

קבלה – טוב, אולי עדיף להגיע, יש לי הרגשה שיום אחד הוא יהיה הבוס אז צריך להתחיל להתחנף מעכשיו.

הגעה לגיל 40

הכחשה – אני בן 30 ו 10 שנים.

כעס – איפה כל המדענים הללו שמבטיחים למצוא את מעיין הנעורים?

מיקוח – אלוהים בבקשה! למרות שאני אתיאיסט אולי תעשה איזו ג'סטה?

דיכאון – אני עוד מעט הולך למות ולא הספקתי שום דבר.

קבלה– נו טוב, לפחות נשארו לי רק עוד 27 שנים עד לפנסיה.

סמארט-פון נופל לשירותים ומפסיק לעבוד

הכחשה – לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!

כעס – איזה אדיוט אני! למה אני צריך לקרוא סטאטוסים בפייסבוק בזמן שאני מחרבן?

מיקוח – אלוהים אתה זוכר שביקשתי ג'סטה? אז במקום זה תעשה שהטלפון יחזור לעבוד.

דיכאון – זהו חיי נגמרו, הייתי כבר ברמה 126 בקנדי קראש.

קבלה – נו טוב, שמעתי שיוצא סמסונג גלקסי חדש.

הפסד של הקבוצה שאתה אוהד במשחק הגמר

הכחשה – זה רק חלום, זאת לא המציאות.

כעס – שופט מניאק! איך הוא לא ראה את העבירה?

מיקוח – אם ההתאחדות תפסול את המשחק אני אלך לכל המשחקים של נבחרת ישראל.

דיכאון – זהו, עד סוף ימי חיי הם לא יזכו יותר בגביע.

קבלה – נו טוב, לפחות הפועל לא עלתה לגמר.

קבלת צו מילואים

הכחשה – מה פתאום מילואים? רק לפני חצי שנה סיימנו תעסוקה!

כעס – שתלך המדינה הזאת לעזאזל, למה לא מגייסים את החרדים?

מיקוח – (שיחה עם המ"פ) – בחייך, אני יודע לנהוג על טנק אני נוהג מגיל 18! אם תשחרר אותי מהמילואים האלו פעם הבאה אני אעשה כפול.

דיכאון – איזה סיוט שבוע אימון בחורף, אני הולך לקפוא למוות.

קבלה– מעניין אם אפשר לתפוס טרמפ עם משה לצאלים.

יום שני. השעון המעורר מצלצל והשעה היא 6:30 בבוקר. יד שמאל שלי נגשת לטלפון ובחרדת קודש מתקתקת את הכתובת nfl.com בדפדפן. אט אט מתחיל הדף הראשי של אתר ליגת הפוטבול האמריקאית לעלות, וכאשר מופיעה במלואה הכתבה הראשית שוב נשבר לי הלב. זאת השנה השלישית ברציפות שזה קורה. הפסד במשחק ליגה במחזור האחרון. זה היה משחק של להיות או לחדול, של לסיים את העונה או לעלות לפלייאוף ולנסות לזכות בגביע לומברדי המפורסם.
הקשר שלי עם קבוצת הפוטבול האמריקאית הדאלאס קאובויס החל מאותן שתי סיבות שבגללן יש לי קשר, אמנם מאד מעומעם כיום, עם קבוצות הכדורגל מכבי נתניה, נוטינגהאם פורסט האנגלית ובורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית. זמן ומקום.
1977 הייתה השנה הראשונה שהתחלתי להתעניין בליגות הכדורגל. באותה שנה, כפי שאפשר לנחש, האלופות היו בישראל מכבי נתניה, באנגליה נוטינגהאם פורסט ובגרמניה בורוסיה מנשנגלדבך. למרות שמקום מגוריי היה קרוב לחיפה ולמרות אהדתו של אבי להפועל חיפה, זכייה באליפות עשתה עלי, ילד בן 8, כזה רושם שנצרב אצלי משהו במוח. משהו שאי אפשר לשנות עד היום. וכך אני אוהד את שלושת הקבוצות הללו, למרות שאין לי כיום מושג מי המאמן, מיהם השחקנים ואפילו באיזה ליגה הן משחקות.
בשנת 1984 התאהבתי בפוטבול אמריקאי. באותה שנה עברנו לגור בפורט וורת' שבמדינת טקסס, עיר שקרובה לדאלאס בה משחקת הקבוצה שנקראת בשם שמאד מתאים למקום: הדאלאס קאובויס (בוקרים). מהרגע שהבנתי את חוקי המשחק הנראה לרבים, עם צדק מסוים, כקבוצה של גברים בגרביונים שמטרתם היחידה היא להגיע למצב שכולם שוכבים אחד על השני בערימה, נהפך יום ראשון ליום של צפייה במשחקים המשודרים בטלוויזיה.
שם, באיזור הזמן המרכזי של אמריקה, המשחקים היו משודרים בכל הערוצים הארציים משעה 1 בצהריים עד 10 בלילה לפי אזורים גיאוגרפים. כך שלא היה יום ראשון אחד שלא יכולתי לשבת ולראות משחק של הקאובויס. רק חבל שבאותה תקופה הקבוצה הייתה מעבר לשיא שלה כך שהתרגלתי להיות מאוכזב.
בעקבות החזרה לישראל בשנת 87 והעובדה שאז לא היו כבלים או  אינטרנט התנתקתי מליגת הפוטבול האמריקאית עד שנת 95. באותה שנה גלשתי פעם ראשונה באינטרנט ושמחתי לגלות שקבוצתי חזרה למקומה הטבעי וזכתה בשלוש אליפויות שאת האחרונה ב 96 (סופרבול 30) אפילו ראיתי בערוץ METV. ערוץ שרוב הזמן מקרין תוכניות שמנסות לשכנע שישו הוא, ורק הוא, האחד והיחיד.
פאסט-פורוורד להיום. למרות הפרשי השעות, אין בעיה לשום אוהד פוטבול מחוץ לארצות הברית לראות כל משחק בשידור חי ואיכות HD. העולם מקושר. אבל כל ההתקדמות הטכנולוגית הזאת לא שינתה דבר אחד שתמיד מפתיע אותי מחדש. בין החודשים ספטמבר וינואר, בהם מתנהלת ליגת הפוטבול, חלק מ"איכות השבוע שלי" נקבעת לפי האם דאלאס ניצחה או הפסידה ביום ראשון. זה לא מפסיק להדהים אותי כמה שזה משפיע עלי, איש מבוגר ומכובד בקהילה. איזה אפקט יש לאותה החלטה מקרית של לאהוד קבוצה לפני כמעט שלושים שנה.
אשתי שראתה את מצב רוחי העגום ביום שני, אחרי ההפסד של דאלאס במשחק המכריע מול פילדלפיה, הציעה לי פשוט להחליף קבוצה. אני, למרות אהבתי העכשווית אליה, אמרתי לה את המשפט שלא האמנתי שאי פעם אגיד לאימא של הילדים שלי: "אישה אפשר להחליף קבוצה לא". העונה הבאה תפתח בספטמבר 2014 וזה אומר דבר אחד. יש לי 35 ימי שני רגועים לפני שהכול מתחיל מחדש.

הרשו לי לתרגם כמה משפטים מאנגלית ולהגיד: "קראו בבקשה את שפתיי, אני מעולם לא עשיתי וגם כיום אני לא עושה סמים". לא עישנתי ג'וינט של מריחואנה, לא בלעתי אקסטזי, לא הסנפתי קוקאין ולא הזרקתי הרואין. אני אומר זאת באחת מהתקופות הכי לא פוריות שלי מבחינת כתיבה. כבר למעלה מחודש שאני לא מצליח לכתוב כלום. אני מתיישב כמה פעמים ביום מול מסך המחשב והסמן האנכי לא מפסיק להבהב מולי בהתרסה כאילו אומר "נו מה קורה? חשבתי שלכתוב זאת שאיפת חייך".
שני הדברים, סמים וחסימת כתיבה נוראית, קשורים אחד בשני כי יש לא מעט אנשים (אסי דיין, רוב המוזיקאים) שמציינים בגאווה ששימוש בסמים עזר להם להיות יותר יצירתיים, ערניים ופרודוקטיביים, למרות ההשפעות הפחות טובות של השימוש באותם סמים. אבל אפילו אם הייתי יודע שלא יקרה לי שום דבר רע, אפילו אם הייתי יודע שבעזרת הסמים אכתוב רב מכר ואזכה בפרס נובל לספרות (תאכל את הכובע עמוס עוז!) לא הייתי משתמש בסמים. הסיבה היא פשוטה בגלל, היכנו לעוד פרפרזה על משפט מפורסם נוסף באנגלית, "כי זה החוק, טמבל".

החוק מציין בפירוש מהם החומרים הבלתי חוקיים. אפשר ומותר לא להסכים עם החוק, אפשר ומומלץ לנסות לשנות את החוק אבל אסור להפר את החוק. זה תקף גם אם אתם אזרחים למופת. גם אם שירתתם בצבא, גם אם אתם משלמים מיסים בזמן, לא זורקים לכלוך בחוץ, תורמים לקהילה בכל דרך אפשרית, מצביעים בבחירות ולא רואים תוכניות ריאליטי בטלוויזיה אסור לכם להשתמש בחומרים אסורים (וגם אסור לכם לעבור את המהירות המותרת בכביש). זה כולל את המריחואנה, אותו סם שכמעט והכניס רשימה לכנסת ואת הנסיעה בכביש 6.
"לשבירת החוק", אני מבטיח שזה התרגום האחרון שאני עושה למושג באנגלית, לקניה של חומר לא חוקי יש השלכות מרחיקות לכת. הפעולה הזאת היא שמפרנסת ומחזקת את אותם ארגוני פשע, שבזמן האחרון מראים יכולות חיסול של סוכני מוסד באיראן. טענה זו תקפה גם כאשר מישהו מהמר שלא במסגרות המותרות או הולך למכון ליווי לחוויה מפנקת. תראו לדוגמה מה קרה לארגוני הפשע בארצות הברית בזמן תקופת היובש מאלכוהול המפורסמת.
אם נחזור למריחואנה שקלינטון שאף אך לא לריאות וששלי התנסתה בצעירותה, אני יכול להגיד שאני מכיר אנשים מאד חיוביים שמעשנים והם מתפקדים טוב מאד. אני גם מכיר ביתרונות הרפואיים שלה, אבל כל עוד היא לא חוקית, בלי פתק מהרופא אני לא אשתמש בה. אפילו במחיר של מפח נפש שגורם לי לכתוב על זה שאני לא מסוגל לכתוב.

(דרך אגב זה הפוסט מספר 100 בבלוג)

פעם ראשונה ששמעתי על שבעת החטאים החמורים על פי הנצרות, הייתה כאשר ראיתי את הסרט המעולה "שבעה חטאים" שנקרא באנגלית "Se7en". הסרט עוקב אחרי שני חוקרי משטרה שמחפשים רוצח אכזרי שפועל על פי אותם שבעה חטאים. העונש על אותם חטאים הוא מות הנפש והם גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים.
זהו סרט אפל עם סיום מאד לא הוליוודי ואולי בגלל זה יוצא לי לחשוב עליו, יותר נכון על שבעת החטאים, מדי פעם. בגרגרנות אני נזכר כל פעם שאני מגיע לחתונות שבהן מפציצים אותי באוכל, בחמדנות אני נזכר כשאני קורא על חברה שבו זמנית גם מחלקת דיבידנדים וגם מבקשת דחייה בתשלום חובות, ועצלות אני חווה באחת הכיתות של הילדות שלי בה 90% מההורים אף פעם לא מתנדבים לעזור.
אבל יש דבר אחד שמשלב את כל שבעת החטאים בחיי היום-יום. אני לא מתכוון לתוכניות ריאליטי אני מדבר על אבהות.

גרגרנות – הסיבה שאבות משמינים היא שרוב הילדים לא גומרים מהצלחת ובגלל שאסור לזרוק אוכל מי שמחסל את מה שנשאר זה האבא.
חמדנות – ילדים זאת הוצאה כספית אדירה שהתשואה עליה היא מסוכנת כמו מניה של חברת נדל"ן. לכן האבא בונה על זה שהילד או הילדה ימצאו בן/בת זוג עשירים ויעזבו את הבית כמה שיותר מהר.
כעס – לא סתם משפט ההפחדה המפורסם ביותר בעולם הוא "חכה שאני אספר לאבא שלך מה עשית!". אבות מומחים בהתעצבן ולצעוק על הילדים שלהם.
עצלנות – ילדים, במיוחד ילדים קטנים, צריכים המון תשומת לב והבעיה שהם מאד משעממים. למי יש כוח לשחק איתם? לכן הפעילות החביבה על אבות זה לשכב על הספה ולתת לילדים לצפות באיזה מסך דלוק תוך כדי אכילת קורנפלקס.
גאווה – בן או בת מוצלחים זה נשק טוב בקרב התרנגולים שנערך בין גברים כל פעם שהם נפגשים. התשובה המנצחת למשפט "אני ראש צוות בלה, בלה, בלה בחברת לופט גישפט" היא "יפה, אבל הילד שלי התקבל לחוג מחוננים" שאומרת בסאב-טקסט "אין על הגנים שלי".
קנאה – כמו גאווה אבל הפוך.
תאוות בשרים – אם בישיבת הורים יש רוב לאבות, הסיבה היחידה היא או שהמורה/גננת/עוזרת או ששאר האמהות פשוט נראות טוב.

אל מול שבעת החטאים מוגדרים בנצרות הקתולית שבע מעלות טובות: טהרה מול חטא תאוות הבשרים, איפוק מול חטא הגרגרנות, צדקה מול חטא החמדנות, חריצות מול חטא העצלות, סלחנות מול חטא הקנאה, אדיבות מול חטא הכעס וענווה מול חטא הגאווה. או במילים אחרות אימהות מול אבהות. מזה נובעת המסקנה המתבקשת שאימא (או יותר נכון אישה) זה העונש (מות הנפש) של האבא.

מישהו חכם אמר פעם באנגלית ש"דעה היא כמו חור של תחת. לכולם יש אחד וכולם חושבים שאצל האחרים זה מסריח". אתם גם בטח יכולים להניח שבאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב:

Opinions are like assholes. Everybody's got one and everyone thinks everyone else's stinks.

נזכרתי במשפט הזה לפני שבוע בזמן שקראתי עיתון, וחיכיתי למנת החומוס שהזמנתי במסעדה באזור התעשייה של נתניה. לקוח נוסף שנכנס למסעדה שאל אותי האם הוא יכול לקבל את מוסף הספורט, ואני נתתי לו את כל העיתון. הוא אמר תודה, וכאשר הציץ בעמוד הראשון שאל אותי: "תגיד, אתה חושב שהאמריקאים צריכים להפציץ את סוריה? כי אני חושב שלא".
אני, שבאותו רגע קיבלתי את מנת החומוס, הבנתי שיש לי עסק עם נודניק אז פשוט אמרתי לו: "אני לא יודע, אין לי דעה בנושא".
האיש הסתכל עלי בפליאה ושאל: "מה זאת אומרת אין לך דעה?".
"אין לי דעה", המשכתי, "אני לא חושב שיש לי את כל האינפורמציה שאני צריך כדי לגבש דעה מבוססת". האיש כנראה היה כל כך בשוק וזה לשמחתי גרם לו לעזוב אותי לנפשי.
יותר מאוחר, אחרי שגמרתי את מנת החומוס, חשבתי על המקרה והגעתי למסקנה שלא שיקרתי לו כשאמרתי שאין לי דעה. אין לי באמת מושג מה אמריקה צריכה לעשות עם המצב המזעזע שיש שם בסוריה. למה האמריקאים צריכים להתערב שם ולא במקומות אחרים? למה טבח של 1000 איש בטנקים פחות גרוע מטבח של 1000 איש בנשק כימי? ואם דמוקרטיה זה כל כך חשוב, איך זה שיש להם עסקים עם ערב הסעודית?
כתוצאה מהמקרה הזה, ישבתי ועשיתי רשימה של עוד כמה דברים שאין לי עליהם דעה.

אין לי דעה אם הבחירה ללהק את בן אפלק לשחק את הבאטמן הבא היא נכונה. אני כן יודע שאישית, אני לוקח פסק זמן מלצפות בסרטים על גיבורי על.

אין לי דעה מה יגרום לנבחרת ישראל בכדורגל להצליח להגיע למונדיאל. אני כן חושב ששווה למדינת ישראל לקחת 50% מהכסף שמושקע בכדורגל, ולהעביר אותו לענפים שיש לנו סיכוי יותר גבוה להצליח.

אין לי דעה על מה יקרה לשוק הנדל"ן או שוק המניות בשנים הבאות. אני כן יודע שגם למנהלי התיקים ויועצי ההשקעות אין מושג מה יקרה, למרות שהם עושים קולות שהם מבינים בתחום.

אין לי דעה על הפרידה של יהודה לוי ונינט טייב. אני כן יודע שהכיסוי התקשורתי של ה"אירוע המכונן" הזה היא תעודת עניות למדינת ישראל.

אין לי דעה האם ביטול בחינות המיצ"ב יעשה טוב למערכת החינוך שלנו. אני כן יודע שהבעיה המרכזית, חוסר משמעת של הילדים, נובעת מהחינוך שנותנים ההורים.

אין לי דעה האם באמת יש התחממות גלובלית, במיוחד לאור הידיעה האחרונה שכמות הקרח באוקיינוסים גדלה ב 60% יחסית לשנה שעברה. אני כן שמח שהשנה הקיץ בארץ היה נסבל.

אין לי דעה על הסדרות משחקי הכס, שובר שורות, דקסטר או מד-מן מכיוון שלא צפיתי בהן. אני פשוט מעדיף לעשות דברים אחרים בזמן הפנוי שלי.

אין לי דעה מה עדיף אייפון או טלפון מבוסס אנדרואיד. כל פעם שאשתי משדרגת אני מקבל את הטלפון הישן שלה.

אין לי דעה איך לסיים את הטור הזה בצורה מוצלחת. אז אני פשוט אסיים.