לראות ולהראות עולם


פרופ' גיא בן סימון הוא מנהל המכון לפלסטיקה וארובות העיניים, במחלקת העיניים של בית החולים שיבא תל השומר. חוץ מזה הוא גם חבר ילדות שלי. ערב אחד ישבתי אתו על כוס קפה והוא סיפר על מסעות ההתנדבות שלו ברחבי העולם. שעתיים אחרי זה הבנתי שזה חייב תיעוד.

$30 לחומרים + 30 דקות של רופא עיניים שווה יכולת לראות.
קוראים לזה Blind Tours. הייתי מקבל מפה דהויה בפקס ומכונית 4X2 מסוג City Golf שמסוגלת לנסוע בכבישי האפר המוזנחים ויוצא לעיירה נידחת בדרום אפריקה. שם פגשתי מאות אנשים. חלקם עיוורים לחלוטין, חלקם הלכו עשרות קילומטרים במשך ימים שלמים וכולם באו כדי לנסות ולזכות בניתוח לטיפול בקטרקט שזאת מחלה המתבטאת בעכירות של עדשת העין. הייתי אז מתמחה שנה שניה, כלומניק במונחים רפואיים של המערב, אבל שם באפריקה אלוהים. בשבוע אחד עשיתי 110 ניתוחים שזאת כמות שעושה מתמחה בארץ בכמה שנים אם יש לו מזל. האני מאמין שלי שכל אחד יכול ללמוד את הטכניקה של ניתוח הקטרקט בלי צורך אפילו ללכת לבית ספר לרפואה כי בסופו של דבר אנחנו הרופאים די דומים למכונאי רכב. ההבדל המרכזי הוא רק מה קורה שהתהליך מסתבך ושם שאתה לבד בבית חולים לא מצויד כל טעות היא קריטית. חוץ מההישג המקצועי, הסיפוק בלראות אנשים שתוך יום מקבלים בחזרה את הראיה, החוש שרובנו מדרגים במקום הראשון שרשימת חמשת החושים הכי חשובים, היה בלתי נתפס. שם הבנתי בפעם הראשונה למה באמת הלכתי ללמוד רפואה. אחרי ביקור כזה הייתי חוזר ליוהנסבורג, לחלק הלבן שלה, אל כלובי הזהב של הלבנים שמוקפים גדרות ענק ועיירות עוני מזעזעות. $30 לחומרים + 30 דקות של רופא. זה כל מה שצריך. שם גם הבנתי שהעולם ממש לא פייר.

בזמן שישבתי על הנדנדה וקראתי ספר ניגש אלי שופט הצדק של האי ושאל אותי "תגיד לי, מה קורה אתכם ועם הפקסטינים?"
הנדנדה הייתה תלויה על עץ באטול פינגלאפ (Pingelap) אחד האיים של מיקרונזיה. על שלושה איי אלמוגים קטנטנים חיים כמה מאות בני אדם, אין שם חשמל, מים זורמים או כלי תחבורה ממונעים והקשר הרצוף עם העולם החיצון נשמר בעזרת רדיו אחד שעובד בקושי על בטריות. הגענו לשם אחרי טיסה מפחידה, במטוס קטן מעל אוקיאנוס גדול אחרי שגמרנו לטפל בלא מעט אנשים באי המרכזי של מיקרונזיה שנקרא פונאפי (Pohnpei). עקב סופה קטלנית במאה השמונה עשרה, הושמדה רוב האוכלוסייה ובגלל נישואים בתוך המשפחה (או במקרה שלנו בתוך האי) נוצרה שם מחלה נדירה של עיוורון צבעים מוחלט בכ 10% של מתושבים. המחלה תועדה בספרו המפורסם של אוליבר סאקס "האי של עיוורי הצבעים". זאת מחלה כל כך מוזרה שהאישון שלהם קטן(!) בחושך ונאלצנו לחקור אותם בעזרת מצלמה עם יכולות של אינפרה אדום. בני אדם הם יצורים מדהימים ועיוורון הצבעים אפשר להם לפתח טכניקת דיג בלילה ואנחנו אכלנו כמות של טונה אדומה שפה בתל אביב שווה משקלה בזהב. מהביקור הזה יצא לי, עדיין מתמחה צעיר, לכתוב מאמר יחד עם הפרופסור שהיה איתי והוביל את המסע. זה היה מאמר כל כך מוצלח שהוא פורסם בלי תיקונים בעיתון רפואה אנגלי שנחשב לעיתון מאד אנטישמי, כנראה בגלל הסיפור שלנו והפקיסטנים.

שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!
שמישהו בבקשה יתקשר אלי הביתה לבדוק שסגרתי את הגז!

בכל עיר בירה יש את "המלון" שהוא המקום הכי חשוב.
באבוג'ה עיר הבירה של ניגריה זה היה הילטון, מלון סופר מערבי ומאד יקר. בין קירותיו הסתובבו פוליטיקאים מקומיים, שגרירים, שייחים סעודים לבושים גלביות מסורתיות ועונדים שעוני יוקרה, אנשי עסקים רבים ונערות ליווי יפיפיות. לא היה קשה לדמיין את הכסף הרב, שאין לדעת את מקורו, שהחליף שם ידיים בעסקאות שנרקמו שם בברים ובמסעדות כשבחוץ הייתה ניגריה האחרת. קשה, אלימה ומפחידה אפילו יותר מדרום אפריקה. ארץ שנסיעה ברחובותיה הייתה דומה במהותה למבצע צבאי לכל דבר. בזמן שהייה שם חשבתי על הסרט המעולה "מלון רואנדה" שמספר על סיפור הצלתם של בני טוטסי רבים בידי פול רוזסבגינה (שמגלם אותו דון צ'ידל), מנהל מלון ברואנדה, בזמן רצח העם שהתרחש ברואנדה בשנת 1994. המלון אירח את אותו סוג של אנשים שהיו במלון בניגריה אבל עם פרוץ המלחמה חולצו כל הזרים ופול, שהיה משבט ההוטו הטובח ונשוי לאישה משבט הטוטסי הנטבח, הכניס למלון לא רק את בני משפחתו אלא גם פליטים רבים. כדי לשמור על חייהם הוא נאלץ לפעול במניפולציות ושוחד של המליציות הרצחניות וקציני צבא רואנדה. חשבתי על זה לא רק בגלל שהסרט משקף את הבעיות האתניות שיש בכל רחבי אפריקה אלא גם בגלל שלא הבנתי עד היום מה מנע מהניגרים העניים שמחוץ למלון להחליט שנמאס להם מהפערים הבלתי נתפסים ומהשחיתות הפושעת ופשוט להסתער על המלון ולקחת מכל הבא ליד. אולי יום אחד הם יעשו את זה. למזלי זה לא קרה בזמן שהייתי שם.

יש בישראל כתשע מאות רופאי עיניים פעילים.
זה שם אותנו במקום הראשון בעולם ביחס של רופאי עיניים אל מול אוכלוסייה כללית. רק להשוואה באוסטרליה יש כמאתיים ושלא נדבר על כמה מעט יש באפריקה או דרום אמריקה. אבל אנחנו בישראל לא מובילים בכמות אלא גם באיכות ושמדברים על איכות בראש ובראשונה חייבים להזכיר את פרופ' מיכאל בלומנטל ז"ל. הוא היה זה שפיתח את טכניקת הניתוח Small Incision Cataract Surgery שבעזרת אמצעים פשוטים (סכינים קרות) ניתן לבצע את הניתוח הקטרקט בעלות נמוכה, עם תוצאות מצוינות מבחינת שיקום העין וללא תפרים. הוא היה מנהל המחלקה הכי מוערך בתל השומר ונערץ בכל העולם בייחוד במזרח הרחוק, באסיה, הודו, מאחר ששם הניתוח מאוד חיוני. הוא הקים כנסים בינלאומיים בארץ ובחול, הקים את עמותת העין, והיה חלוץ בתחומו בכל העולם. אני בחרתי בעיניים כי חשבתי שזה מקצוע שאפשר להכיל אותו. שאפשר ללמוד את כולו. ויחסית באמצעים פשוטים לבצע ניתוחים מורכבים ולעזור לאנשים בלי הרבה פלברה. אבל לא יכולתי לדמיין כמה המקצוע גדול. יש עשר תתי-התמחויות! זאת אומרת שאחרי התמחות של חמש שנים אתה עושה עוד שנתיים עד שלוש תת התמחות. מה שאני עוד אוהב במקצוע זה העובדה שהכל אפשר לגלות בבדיקה של העין ואין תלות במה שהחולה אומר לך כי כל מי שצפה בסדרה המעולה "האוס" יודע שכולם משקרים. בקיצור בשורה תחתונה כאשר שמדברים על המחסור הצפוי ברופאים בשנים הקרובות מדברים על הרדמה (ותת התמחות בטיפול נמרץ) כירורגיה כללית ונאונטולוגיה (רפואת פגים). לעומתם התמחויות הכי מבוקשות הן עור, מין, עיניים וכירורגיה פלסטית שזה אומר שכולם רוצים גם להיות יפים וגם לראות אנשים יפים אחרים.

שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור
שלום אנחנו מאגף הגבייה של רשות השידור


הבטתי החוצה בזמן הניתוח ודרך החלון ראיתי ילדים מחרבנים באמצע הרחוב.
זה היה בבית החולים בעיר ג'ינקה שבדרום אתיופיה, עיר עלובה שבבית החולים כמעט ולא היה אפילו ציוד מינימלי וניתוחים נעשו שם ללא הרדמה. שם כיכבה מחלת הטרכומה, גרענת למי שחובב מושגים בעברית, שזאת מחלה זיהומית מדבקת של העיניים הנגרמת על ידי החיידק כלמידיה טרכומטיס. אם לא מטפלים בה העפעף מתהפך והריסים שורטים את העין עד למצב של עיוורון. בעולם המערבי היא לא קיימת אבל שם עקב תנאי ההיגיינה הירודים יותר אנשים מתעוורים מזה מאשר מקטרקט. כה חריפה המחלה הזאת שארגון הבריאות העולמי בנה תוכנית שנקראת 20/20, או 6/6 בארץ, שמטרתה לחסל את אותה עד שנת 2020 (איזה מזל יש לאפריקאים שראיה מעולה לא נקראת 30/30?). כמו כל דבר שקשור בבריאות גם במקרה של עיניים מניעה זאת הדרך הכי טובה לשמור על היכולת לראות טוב עד גיל מבוגר. תרחיקו חומרים דטרגנטים כמו אבקות כביסה מהילדים, משחקים סקווש או טניס? שימו משקפי מגן, תרכיבו משקפי שמש טובות בשמש הישראלית הקופחת, תירחצו ידיים, תסתכלו לתוך העיניים שלכם לפעמים – רואים משהו חריג? זה לא טוב! והיבדקו אצל רופא עיניים במיוחד אם אתם ילדים או עברתם את גיל 40. אם תעשו את כל מה שאמרתי יש סיכוי טוב שלא תגיעו למצב שכיבה שאני מעליכם מחזיק ביד כלים רפואיים.

בזמן הם שרפו את דגל ישראל, אנחנו בצענו ניתוחי עיניים בבית החולים הממשלתי.
זה היה במלדיבים, קבוצה של למעלה מאלף איים שנמצאת באוקיאנוס ההודי, ובהם גרים כארבע מאות אלף מוסלמים. אחרי כמה ימים של בטלה מאולצת נפגשנו עם הנשיא מוחמד נשיד, שעלה לשלטון בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו באיים שנערכו באוקטובר 2008, וסיימו שלושה עשורים של דיקטטורה. הנשיא, שגדול ממני רק בשנתיים נבחר לגיבור הסביבה מס' 1 של מגזין "טיים", כאשר חרת על דגלו את נושא איכות הסביבה והמאבק בהתחממות הגלובלית. הוא התנצל על ההתנהגות של בני ארצו, שסביר להניח לא יודעים איפה נמצאת ישראל על המפה, ואנחנו התחלנו לעבוד. זאת הייתה משלחת מטעם הארגון "עין מציון", ארגון מדהים שמורכב ממתנדבים יהודים מישראל ושאר מדינות העולם. כך שחוץ מלעזור לאנשים זה גם משרת את המטרה של שיפור תדמיתה הלא פשוטה של ישראל בעולם כאשר תתפלאו לשמוע גם משרד החוץ עוזר רבות. זאת גאווה אדירה לעבוד בארץ זרה שבחוץ מתנופף לו הדגל הכחול לבן, דגל שמסמן לכל הסביבה שהיהודים באו לעזור. הנשיא המתון התפטר לפני כשנה לאחר שבועות של הפגנות במלדיביים שנערכו נגדו ושיצא להפגין כנגד השלטון החדש נעצר והוכה על ידי הצבא‏. בימים אלו גם מסתובבת באינטרנט עצומה הקוראת לנשיא החדש לבטל את עונש המלקות שהוטל על אישה שנאנסה ע"י אביה. סביר להניח שהיום לא היו נותנים לנו לנתח. חבל.

מעציב ומצחיק אותי בו זמנית כשאנשים שואלים אותי למה אני ממשיך להתנדב בפרויקטים הללו. מעציב כי בדרך כלל זה קשור בכסף. הם לא מבינים למה אני עוזב לשבועיים את המרפאה הפרטית שלי, למה אני מחליט להרוויח פחות כסף. מבחינתי המטרה של כסף זה לספק לי ולמשפחתי את הדברים הבסיסיים ברמת חיים סבירה וזהו. לכל כך הרבה אנשים פה נדפק השכל סביב צבירת כסף שהם רק חיים פה בשביל הפנסיה ולך תדע האם בכלל כל הקרנות הללו ישרדו עד שאני אגיע לגיל 67. זה גם מעציב אותי כי הערך של נתינה לאחר, לשונה, לחלש, לעני נעלם פה מהנוף לאחרונה. ולמרות שתרומה שלי היא טיפה קטנה בים בסבל שיש פה בכדור-הארץ אני אצטט את פרופ' אסיה שאמר "זאת אמנם טיפה בים, אבל זאת הטיפה שלי". אמרתי שזה גם מצחיק אותי כי אנשים לא מבינים איזה חוויות אישיות ותרבותיות צברתי בכל המסעות הללו. מסעודות בבתי שגרירים לטקס קבלה בכפר נידח בהודו, מצלילה עם כרישים לחיוך של ילדה יפיפייה שהסרתי לה גידול מהעין, מלשתות בירה מקומית שמרדימה לך את כל הפרצוף לחברויות אמת שיצרתי עם הקולגות שלי. ההתנתקות הזאת מחיי היום יום נותנת לי גם את הכוח להמשיך למרות שדקה אחרי שנוחתים בארץ ופותחים את הרדיו זה כאילו שאף פעם לא עזבתי.

חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!
חבר'ה מצאתי מקום אדיר לעשות בו על האש!

החלק הכי קשה במסעות הללו הוא לשכנע את האישה לתת לי לנסוע.
כשאנחנו נפגשים עם זוגות נוספים ואני מספר שטסתי למדגסקר כאשר אשתי הייתה בהריון רביעי עם רגל שבורה אני מקבל שני סוגים של מבטים מהזוגות האחרים. מהנשים מבט רצח, מהגברים מבט הערצה. אז זאת הזדמנות טובה פשוט להגיד לאישה תודה בשמי ובשם כל המטופלים ברחבי העולם.


נהנתם מכתבה? רוצים לתמוך בבלוג בחינם? בדף "תמיכה בבלוג" תוכלו לגלות איך. תודה!


 

משהו טוב לקרוא בשירותים


הטור עבר לבלוג החדש שלי – שליטה פיננסית.

איך זה נראה פעם


קשה להיות ארכיאולוג. לחפש אתרים שנשתמרו, לעבוד בחוץ בקיץ הלוהט ולהתעצבן כל פעם ששואלים אותך האם אתה יודע להשתמש בשוט כמו אינדיאנה ג'ונס. אבל אין מה לעשות, זאת הדרך היחידה לגלות מה היה פה פעם. בשלושים השנה האחרונות נוסף עולם חדש לעולמנו הפיזי, העולם הווירטואלי, קרי האינטרנט, גם בעולם הזה רוצים לפעמים אנשים לראות מה היה פה פעם, להיות "ארכיאולוגים אינטרנטיים". אבל השאלה היא האם אפשר לחפור באינטרנט? ואם כן היכן ניתן לראות את אתרי האינטרנט כפי שהם היו פעם?
נתקלתי בבעיה הזאת כשרציתי לבדוק, במסגרת תחקיר שעשיתי על היזם אלון מאסק, האם באמת חברת PayPal הציעה בעבר כסף לאנשים כדי שהם יפתחו חשבון. אמנם קראתי שכך היה בויקיפדיה ואתרי תוכן נוספים, אבל רציתי לוודא זאת אישית. "חבל מאד", חשבתי לעצמי, "שאני לא יכול לחזור בזמן ולגלוש לאתר של PayPal". בעודי מפנטז על מכונת הזמן של המדען התמהוני אמט "דוק" בראון גיליתי שקיים אתר שנקרא "Wayback Machine" שמאפשר זאת. האתר שכתובתו – http://archive.org/web – שומר מאז 1996 העתקים של קרוב לחמשת מאות מיליארד דפי אינטנרט. הכנסתי את הכתובת http://www.paypal.com  בחרתי את התאריך 24 לספטמבר 2001 ומה שקיבלתי אכן אישש את הטענה שרציתי לבדוק.

PayPal 24-9-01

בצד שמאל של הדף ניתן לראות שבאותו הזמן אפשר היה גם לתרום לנפגעי פיגועי ה 11 בספטמבר. אני זוכר טוב מאד את היום הזה שגלשתי לאתר http://www.cnn.com וראיתי את העמוד הזה.

CNN 11-9-2001

אחד הקשיים שאיתם צריך הארגון "The Internet Archive", ארגון ללא כוונת רווח אשר אחראי על התיעוד החשוב הזה, הוא להתמודד עם מהשינויים בפורמט בה נשמר הידע. לעומת כד מחרס שיוצר לפני אלפי שנים וניתן גם היום להשתמש בו, אין הרבה אנשים שיש לכם מכשיר בו הם יכולים לצפות בקלטת VHS שצולמה אך לפני עשרים שנה או לפתוח מסמך שנכתב במעבד תמלילים ישן. מי ערב לזה שהדפדפנים שנשתמש בהם עוד עשר שנים יוכלו להציג אתרים שנכתבו בשנות התשעים?
חוץ מאתרי אינטרנט נשמרים באתר גם תמונות, סירטוני וידאו, קטעי אודיו, ספרים מצולמים, ספרים דיגיטליים ואפילו משחקי מחשב שאפשר לשחק איתם. מה שעדיין חסר שם הן אפליקציות של מכשירים חכמים, למרות שאולי עדיף שקנדי קראש לא יישאר לדורות הבאים.
האם בעתיד יהיה מקצוע שיקרא "ארכיאולוג אינטרנטי"? סביר להניח שכן, והדבר הכי טוב זה שאפשר יהיה לעסוק בו בחדר עם מזגן.

YNet - 26 - 8 - 04

טרנטה, אבל שלי


פורסם במקור בגיליון יוני 2015 של המגזין בלייזר

בעידן שבו כולם משדרגים הכל, גבר אחד סוגר עשור עם הרנו סניק שלו ורק מתפלל שהיא לא תחזיר ציוד לפניו. הנה לינק לכתבה – http://www.blazermagazine.co.il/posts-wheels/25260

איך גיליתי מתי רוב האנשים עוזבים את מקום עבודתם


בדיוק לפני חמש שנים פרסמתי טור בשם "מילות פרידה". אם אין לכם זמן לקרוא אותו אספר בקצרה שהוא עוסק באי-מיילים שנשלחים ע"י עובדים שעוזבים את מקום עבודתם.
כמו עם רוב הטורים שאני כותב, גם במקרה של הטור הזה ההנחה שלי הייתה שביום יומיים הראשונים יקראו את הטור כמאה אנשים, ולאחר מכן הוא יישב לו בודד עד שתפרוץ מלחמת העולם השלישית והאינטרנט יקרוס. אבל טעיתי.

Stat-מילות-פרידה

זאת טבלה של מספר הצפיות החודשיות בטור מאז שפורסם. שתי מסקנות אפשר להסיק מעיון בנתונים של הטבלה. הראשונה: שבממוצע כל שנה יותר ויותר אנשים גולשים לאתר שלי ע"מ לקרוא את הטור. השנייה: שחודש יוני ואחריו דצמבר הם החודשים שבהם הטור הזה הכי פופולרי.
בחנתי לעומק את הטבלה, שבאמת לא משקרת, ולא הבנתי למה. למה אנשים מגיעים לטור הספציפי הזה, כאשר יש טורים הרבה יותר טובים, ולמה יותר בחודשים יוני ודצמבר.
כדי לנסות לפתור את התעלומה ניגשתי לטבלה נוספת שמראה דרך אילו אתרים אחרים מגיעים אנשים לאתר שלי.

Referals

כפי שניתן לראות מהטבלה של השנה הנוכחית, שגם היא לא משקרת, רוב הגולשים מגיעים דרך מנועי חיפוש (אוקי גוגל) או פייסבוק. לשמחתי גוגל מאפשרת לי לראות את רשימת משפטי החיפוש הנפוצים ביותר בהם האתר שלי מופיע כאשר מבצעים איתם חיפוש. אז הנה עוד טבלה, אני מבטיח שזאת אחרונה להפעם ושגם היא לא משקרת, של עשרת משפטי חיפוש הפופולריים ביותר.

TopTenQueries

כשראיתי את הטבלה הזאת הבנתי. גוגל החליטה (לשמחתי הרבה) שמבין כל הטורים וכתבות שפורסמו בעברית באינטרנט על מילות פרידה מעבודה, הטור שלי הוא כנראה אחד מהיותר מתאימים, לא מהיותר טובים אלא מהיותר מתאימים. חשוב גם לדעת שגוגל לוקחת בחשבון את היסטוריית הלחיצות של הגולשים כאשר היא מחשבת את תוצאות החיפוש. כך ככל שיותר אנשים גולשים לאתר שלי כתוצאה מחיפוש של צירוף המילים "מילות, מכתב, פרידה ועבודה" כך האתר, ובמקרה שלי הטור, יופיע יותר גבוה בתוצאות החיפוש.
עכשיו נשארה רק תעלומה אחת. למה בחודשים יוני ודצמבר יותר אנשים גולשים לטור "מילות פרידה"?. חיפשתי לזה תשובה בגוגל ולא מצאתי, אז מה שההיגיון שלי אומר שרוב האנשים עוזבים ביוני כי אז מסתיימת שנת הלימודים ואפשר לעבור למקום חדש בלי לפגוע בילדים ובדצמבר כי זה סוף שנת הכספים.
למרות השמחה בליבי על כל שהצלחתי לפתור את התעלומות הבנתי שאם אני מסוגל להגיע לכאילו מסקנות, כמה באמת יודעת עלינו גוגל בזכות החיפושים שלנו.

בקרוב


אני כמעט בטוח שהיו למעלה מאלף כסאות עץ מתקפלים בקולנוע סביון שבקרית ביאליק. הקולנוע הענק נהרס לפני שני עשורים לטובת בנייני מגורים אחרי שהפסיד ל"רב-קולנועים" שהכילו גם מספר אולמות קטנים יותר וגם חניה מסודרת.
מחוץ לכניסה של הקולנוע, כמה מטרים מהקופה, עמד ארון דו צדדי שדפנותיו היו מזכוכית ובתוכו נתלו בצד אחד תמונות מהסרט שמוקרן כרגע ובצד השני תמונות מהסרט שיוקרן בקרוב. בתור ילד הייתי מסוגל להתבונן דקות ארוכות בכל תמונה ולנסות לדמיין את הסרט אם עדיין לא ראיתי אותו או להתענג שוב אם התמזל מזלי וכן ראיתיו. התמונות הללו היו הקדימונים (הטריילרים) של אז ונזכרתי בהן כשקיבלתי הזמנה זוגית לראות את הסרט "טד 2".

הזמנה
את הקדימון של "טד 2" ראיתי ביו-טוב לפחות עשרים פעמים. באנגלית עם ובלי כתוביות בעברית ואפילו בדיבוב לגרמנית (למה לגרמנית? סיפור ארוך). אורך הסרט הוא 115 דקות כאשר אורך הקדימון הוא 2:18 דקות שזה יוצא 2% מהסרט. לא סתם 2% מהסרט אלא 2% שמכילים רק קטעים מצחיקים וחשובים, "הקרם דלה קרם". כשחשבתי מה משותף לכל הסרטים שבאמת נהניתי לצפות בהם בשנים האחרונות, המסקנה הייתה שלא ראיתי את הקדימון שלהם. פשוט לא ידעתי מה הולך לקרות, הרשיתי לעצמי להיות לא מוכן, מופתע וזה העצים את ההנאה פי כמה וכמה.
המסקנה הזאת הביאה אותי להחלטה שמעכשיו אני לא רואה יותר קדימונים, לא ביו-טוב (וזה אתגר מאד לא פשוט) ולא בטלוויזיה או בקולנוע (עוצם עיניים עד שזה נגמר). הדבר היחיד שאני מוכן זה לקרוא משפט אחד על מה הנושא של הסרט והאם אנשים שאני סומך עליהם אהבו אותו או לא. אני בטוח שזה יגדיל את ההנאה שלי מסרטים, אפילו יותר מעובדה שלפעמים אני מקבל כרטיסים בחינם.

אז לסיום הנה אלגוריתם פשוט שיענה לכם על השאלה האם כדאי לכם ללכת לראות את הסרט "טד 2":
1. אם אהבתם את "טד 1" – כן רוצו!
2. אם לא אהבתם את "טד 1" – לא
3. אם לא ראיתם את "טד 1" הוא מוקרן בערוצי הסרטים, תראו אותו וחזרו לנקודה 1.

אם כן החלטתם לראות את הסרט אז אל תראו את הקדימון שלו, וכמו כן לפני שאתם הולכים תקראו טיפה על טום בראדי הקוורטרבק של הניו-אינגלנד פטריוטס. זה יעזור לכם להבין את אחת הבדיחות הכי טובות בסרט.


מומלץ – טור (עם תמונות) על בתי הקולנוע הישנים בקריות
פרסומת – בובה של טד באלי אקספרס