קשה להאמין שעברו שלוש שנים מאז שעזבתי את מיקרוסופט. במשך כמעט שבע עשרה שנים זה היה לא רק המקום שבו ביליתי את רוב שעותיי הערות, אלא זה גם די הגדיר את מי שאני. היום אני כבר יכול להביט אחורה במבט יותר מפוכח ולהבין לעומק כל מני אירועים שקרו לי ולמה התנהגתי כמו שהתנהגתי (מסקנה עיקרית: הייתי אידיוט).
אחד הדברים שאהבתי ושנאתי בו זמנית במיקרוסופט היה תהליך ההערכה (ה Review) שנעשה כל חצי שנה בפברואר ובאוגוסט. בלי להיכנס יותר מדי לפרטים בעיקרו התהליך היה מעבר של העובד על כל המטרות שהגדיר שישה חודשים לפני כן, השוואה עם מה שהושג בשישה החודשים האחרונים וכתיבת או עידכון מטרות לשישה החודשים הבאים. בשלב השני דורג העובד ע"י המנהלים ולפי הדירוג היה נקבע עתידו בחברה.
שנאתי את התהליך הזה בעיקר בגלל שזה הציב מולי מראה ליכולות ולמגבלות שלי, אהבתי את התהליך כי זה גרם לי לעצור, להתרכז ולחשוב לאן אני רוצה להגיע. שנאתי את התהליך כאשר קיבלתי בסופו דירוג נמוך ובעיטה בתחת, אהבתי את התהליך כאשר קיבלתי בסופו דירוג גבוה ובונוס נחמד.
חשיפה – רשימת המטרות של רוב חברי הכנסת
לקראת סוף 2014 הרגשתי שנהייתי לא מפוקס. זה לא שהפסקתי ליהנות מחיים אבל חלחלה בי ההרגשה שאני עלה שעף עם הרוח ולא סירה שמנצלת את הרוח (סליחה על הרוחניות במשפט האחרון אני מבטיח שזה לא יקרה יותר!). כדי לשנות את המצב ולכבוד שנת 2015 החלטתי להתחיל לעשות לעצמי תהליך של הערכה כמו בימים הטובים במיקרוסופט. סיפרתי זאת למשפחתי וכרגיל מאיה הייתי היחידה ששיתפה איתי פעולה ואפילו רשמה לעצמה רשימה של מטרות, השאר פשוט תייקו את זה תחת "עוד פעם הוא השתגע – צריך להתעלם". כשהסתכלתי על המטרות של מאיה וראיתי שרוב המטרות נכתבו בסגנון "ליהנות יותר" הבנתי שאני צריך ללמד אותה גם איך כותבים מטרות.
המודל המקובל לכתיבת מטרות נקרא מודל ה SMART.
Specific: מטרה ממוקדת. Measurable: מטרה מדידה. Achievable: מטרה שיש סיכוי להשיגה. Relevant: מטרה שקשורה לכיוון (היעד) שאליו רוצים להגיע. Time-bound: מטרה עם תאריך סיום.
כפי שניתן לראות המטרה "ליהנות יותר" לא מתאימה למודל הזה אבל מטרה כמו "לעשות חמישה קטעים בשביל ישראל עד סוף אפריל" כן מתאימה למי שנהנה ללכת בעקבות שלטים בצבע כתום, כחול ולבן.
את הלילות של השבוע האחרון של דצמבר ביליתי מול אקסל בלהגדיר לעצמי מטרות לשנת 2015 וגם לחשוב איך אני אצליח לממש אותן. כמו כן הגדרתי שפעם בשבוע אני אעבור על רשימת המטרות ואבדוק מה מצבי. אז הנה הן, המטרות. בריאות להוריד 5 ק"געד מאי – בקיץ האחרון בזמן ביקור בחוף הים קיבלתי הצעה מהנהלת החוף לעבוד כשובר גלים. ללכת בממוצע 10 ק"מ בשבוע – אם באיזשהו שלב אעלה לפייסבוק פוסט שמראה מפה ומסלול שעשיתי יש לכם אישור להרוג אותי. 0 חורים חדשים בשיניים – זה פשוט בזבוז אדיר של כסף שקל למנוע אותו.
אשתי
[קיבלתי מהאישה צו איסור פרסום על רשימת המטרות שקשורות בה]
משפחה עד סוף שנת הלימודים נועה ומאיה יודעות לתכנת ב Small Basic – זה גם עוזר לחשיבה וגם שנה הבאה הן צריכות לבחור מגמה.
עד יום כיפור נדב צריך לדעת לרכב טוב על אופניים – לא כל העולם ישר, לפעמים צריך לדעת להסתובב.
לנסוע עם המשפחה לטיול מיוחד בחו"ל – כרגע הכיוון הוא יפן.
לעשות שלושה טיולים גדולים בנגב – את הצפון די חרשנו הגיע הזמן שהילדים יכירו את המדבר.
כתיבה לפרסם 36 פוסטים בבלוג "החיים על פי ניר" – חשוב לשמור על שריר הכתיבה. שנה שעברה התעצלתי.
לפרסם 5 כתבות ב YNet מחשבים – אני פשוט אוהב לקרוא טוקבקיסטים.
להצליח לפרסם כתבה אחת בבלייזר – אם יש לכם רעיון מעניין תשלחו לי.
לקרוא 10 ספרים (לא מקצועיים) – "יומנו של חנון" לא נחשב בספירה.
פרויקט כבישי ישראל – https://www.youtube.com/c/israelroads להוסיף עוד 520 ק"מ של צילומים – זה קשור גם לטיולים הנגב.
להגיע ל 200 מנויים – אני צריך ללמוד לעשות Marketing.
להגיע ממוצע צפיות של 3000 בחודש – בממוצע על כל 1000 צפיות אני מקבל דולר.
שונות ללכת לראות משחק פוטובול אמריקאי (בישראל) – מי שלא יודע יש פה ליגה.
להשתתף בהפגנה אחת – לא מספיק רק לעשות לייקים כל היום.
להופיע מול קהל – זה יקרה ב 21 לינואר!
להתקלח לפחות 5 פעמים בשבוע – הרגל מגונה אבל לפחות אני חוסך מים.
לצרוך 5% פחות חשמל – השנה התעצלנו והשתמשו במייבש גם בקיץ.
להציג רעיון שלי בפני משקיע – לנסות פעם אחת. מי יודע אולי זה יצליח.
לאכול 50% פחות בשר – האמת שכבר ב 2014 עברתי לאכול בשר רק בסופי שבוע. לא מסיבות בריאותיות אלא מסיבות סביבתיות. לא לראות סרט או פרק בסדרה טלוויזיונית שכבר ראיתי – כמה פעמים אפשר להתרגש מרוס ורייצל בחברים. זה נכון גם עם יו-טוב.
תרומה לקהילה לתרום 18 ₪ ביום בממוצע – אם ישנו את הערך הגימטרי של ח"י ל 36 כמות התרומות תעלה פי 2.
ללמד מחשבים בבית ספר – כרגע זה כבר קורה בבית ספר של הבן שלי.
לפרגן למישהו זר פעם בשבועיים – מכירים את מכתבי התודה שאנשים מקבלים? אז אנחנו לא עושים זאת מספיק. שנה שעברה עשיתי זאת פעם אחת והאפקט היה פשוט מדהים. כולנו רוצים שיפרגנו לנו מדי פעם.
אוקי, אם הגעתם עד לפה אז השאלה שאתם בטח שואלים היא למה פרסמתי את הרשימה הזאת רק עכשיו ולא ב 1/1/15? התשובה היא די פשוטה. הסערה וגל הקור הוציאו לי את החשק ללכת 10 ק"מ בחוץ ולא רציתי להיכשל במטרה הזאת כבר בחודש הראשון. אני רק מקווה שזאת תהיה הפעם אחרונה שאני מוותר לעצמי.
[פרסומת – לא רשמתי מטרה לחסוך כסף כי אני פשוט כבר משיג אותה בעזרת קניות ב eBay – ככה נלחמים ביוקר המחיה]
אחת הדרכים שחברות תוכנה בודקות את המוצר שלהם היא לתת לעובדים, ולפעמים אף לחייב אותם, לעבוד איתו לפני שמשחררים אותו לקהל הרחב. קוראים לשיטת הבדיקה הזאת Eating your own dog food, שבתרגום לא כל כך מוצלח לעברית זה "לאכול ראשונים את ה'חרא' שבישלתם". זאת שיטה די יעילה אבל יכולה גם להיות מאד מתסכלת לעובדים. אני זוכר את החשש הרב כשהחליפו לי את ה Office הטוב בגרסת אמצע (Beta) של ה Office הבא, את התקלות בגלישה כשחומת האש הפסיקה לעבוד ואת המסך הכחול האיום של חלונות.
גם את המוצר שלנו רצינו לבדוק בשיטה הזאת אבל אף אחד מחוץ לקבוצת המוצר לא רצה להתקין אותו משתי סיבות. הראשונה כי הם לא היו נחמדים והשנייה כי למשתמש הקצה לא היה מה לעשות איתו. המוצר יועד למפתחים שרצו לכתוב אפליקציות שרצו לדבר אחת עם השנייה. כינסנו ישיבה וחשבנו מה לעשות ולבסוף החלטנו לכתוב כמה אפליקציות בעצמנו שאולי יהיו מספיק טובות כדי לשכנע אנשים להתקין את המוצר, מה שנקרא Killer Apps. אני כתבתי אפליקציה שמאפשרת לאנשים לשלוח אחד לשני הודעות או תמונות, לראות מי נמצא ולהיות מנויים לערוץ של בדיחות יומיות. אנשים די אהבו את האפליקציה דבר שגרם להם להתקין את מוצר שלנו. אחרי שהמוצר יצא לשוק הפסקתי לתמוך באפליקציה הזאת ואנשים הפסיקו להשתמש בה.
שנתיים לאחר מכן, ב 8 ליוני 1998, רכשה חברת AOL את חברת מירבלייס שפיתחה את תוכנת המסרים המיידים ICQ ב 407 מיליון דולר. המדינה הייתה אז כמרקחה על האקזיט המוצלח הראשון שסימן את ההתחלה של אומת הסטארט-אפ. אני, שכבר ידעתי שבתוכנת מסרים מידיים אין יותר מדי אתגרים טכנולוגים, הייתי פשוט בשוק.
נמאס לי מחשמל סטטי…
2001
לפתע הבנתי שעברו חמש עשרה שנה מאז שסיימתי ללמוד בבית ספר התיכון בארצות הברית ועלה בי הצורך לנסות ולראות מה קרה עם האנשים שלמדו איתי. אחרי חיפוש של כשעה נתקלתי באתר אמריקאי שנקרא Classmates.com. האתר שהוקם ב 1995 היה אחד מהרשתות החברתיות הראשונות והכיל רשימה של בתי ספר ואנשים שלמדו בהם לפי שנים. מצאתי את הבית ספר שלי ואחרי שנרשמתי כמי שסיים אותו בשנת 1986, חשבתי לעצמי שזה רעיון אדיר להקים כזה אתר בישראל שיכיל בנוסף גם רשימות של יחידות צבאיות. שנה לאחר מכן הוקם אתר חבר'ה שבשיאו הכיל 1.5 מיליון משתמשים רשומים ונמכר בשנת 2007 עבור 15 מיליון ₪. טעויות ניהול והגעת פייסבוק לארץ גזרו את דינו של האתר לכישלון ואני עדיין מקבל מדי פעם לפעם, מאתר Classmates.com, הזמנות למפגשי מחזור בחצי השני את כדור הארץ.
2007
בדרך לעבודה שוב שמעתי את תזמוני התנועה של גל"צ. "זה די דבילי", אמרתי לאשתי כשחזרתי בערב, "למה הם צריכים להיות תלויים במאזינים שידווחו להם על מצב התנועה? שייתנו לכמה אנשים שנוסעים הרבה מכשירי GPS מיוחדים שישדרו לתחנה בצורה עצמאית את המיקום והמהירות שלהם, וכך הם יקבלו תמונה מצב מיידית ועדכנית של התנועה בכבישים". ב 2008 הוקמה חברת Waze שנמכרה ל Google ב 11 ביוני 2014 תמורת 1.3 מיליארד דולר.
2012
במסגרת פרויקט סיום של קורס הקמת עסק, הצגתי לפני משתתפי הקורס את הרעיון שלי. הרעיון עלה מצורך שנתקלתי בו רבות והוא היכולת למצוא במהירות זמן ומקום מוסכמים לפגישה של הרבה אנשים בעלי אילוצים רבים. כל משתתפי הקורס הסכימו שזה יכול להיות אתר טוב ושימושי ואני חזרתי הביתה עם חיוך על הפנים. יומיים אחרי זה, בזמן שהכנתי את המצגת ל"משקיעים" נתקלתי באתר בשם Doodle שעושה בדיוק את מה שתכננתי. הילדים שלי לא ידעו שאני יודע לקלל כל כך טוב.
2014
חסכתי מכם, וגם מהזיכרון שלי, אזכור של עוד כמה מקרים כאלו. אבל הדפוס מוכר וחוזר על עצמו. או שאני עצלן ופחדן מדי לממש את הרעיון שלי או שמישהו אחר כבר חשב ומימש אותו לפני. כמעט כל יום אני מקדיש זמן ע"מ לנסות ולמצוא רעיון מקורי וכל פעם אחרי שיטוט קצר באינטרנט אני מגלה שמישהו כבר מימש אותו. הכישלון המתמשך אפילו גרם לי להתחיל ולחשוב על רעיונות מהתחום האפור כמו למשל רשת חברתית לאסירים (?PrisonBook). איך אפשר להתחרות בכל כך הרבה אנשים מוכשרים ברחבי העולם? מה הסיכוי למצוא ולממש משהו ייחודי שאף אחד לא חשב עליו? איזה דיכאון אטומי.
הכל התחיל בחודש ינואר 2013 כאשר חיכיתי בתור בסניף המרכזי של "דואר ישראל" במקום מגוריי, זכרון יעקב. החזקתי בידי פתק עם המספר 189 כאשר על המסכים רשום היה שכרגע מטפלים בלקוח מספר 164. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים ורק כעבור 45 דקות סוף סוף הגיע תורי. בניגוד לעצבנות של שאר הלקוחות, אני הייתי רגוע מהסיבה הפשוטה שלא מיהרתי לשום מקום. לפעמים אני אוהב סתם לשבת עם עט ונייר ולשרבט את המחשבות שלי. בעודי מסתכל על גבר מאד תזזיתי ועצבני שהחזיק ביד אחת פיסת נייר שמעידה שהוא פה בשביל דואר רשום, וביד השנייה פתק עם המספר 201 חשבתי פתאום לעצמי "כמה הוא יהיה מוכן לשלם לי בשביל לעמוד במקומו בתור?". שקל? חמישה שקלים? עשרים שקלים? אולי אפילו מאה? מיד שאלתי את עצמי את השאלה ההפוכה כמה אני אהיה מוכן לקבל כדי לתת לו שירות מהסוג הזה.
כמו גדולי הכלכלנים ההתנהגותיים של ימינו, עיינו ערך: דן אריאלי, החלטתי גם אני לערוך ניסוי. בגלל שאני מתחזק, בחינם, את דף הפייסבוק של אחד מהעיתונים המקומיים במקום מגוריי הסכים עורך העיתון לפרסם מודעה שלי בעיתון בלי שאצטרך לשלם עבורה. במודעה היה רשום:
תושבי זכרון יעקב
האם נמאס לכם לבזבז זמן יקר
בהמתנה לביצוע פעולות בדואר
אם כן, אנחנו נעשה זאת בשבילכם,
במהירות, מקצועיות, ואחריות
25 ₪ לפעולה
5 ₪ לכל פעולה נוספת
לפרטים: [מספר טלפון]
כמו כן הדפסתי את המודעה על דפי A4 ותליתי אותה על לוחות מודעות ברחבי המושבה וגם בכניסה לבית שלי.
למה בחרתי 25 ₪? חיפשתי שירות דומה באינטרנט וגיליתי שיש בישראל חברה שבשביל 100 ₪ לשעה, נציגי החברה יעשו כל מה שאתה רוצה. ידברו עם חברות טלפונים, יתעסקו עם נותני שירותים, יקנו את המדפסת הכי מתאימה וזולה, בקיצור יפנו ללקוח זמן כדי שהוא יתעסק בדברים שחשובים לו.
25 ₪ נראה לי גם כמחיר סביר שמישהו ישלם ע"מ לחסוך לו חצי שעה של עמידה בתור, לא כולל חניה. מצד שני זה גם שכר סביר עבור הזמן שלי, שכן בחזון שלי יהיו לי כל יום 30 לקוחות שידרשו ממני שש שעות עבודה, שרובן יושקעו בלהגיע לבית הלקוח. שלושים כפול עשרים וחמש שווה 750 ₪ או 125 ₪ לשעה.
המודעה רצה מספר שבועות ואת כמות הטלפונים שקיבלתי אפשר לספור על אצבע אחת. לבסוף התייאשתי והודעתי לעורך העיתון להפסיק להריץ את המודעה אבל עדיין השארתי העתק על דלת הכניסה לחצר הבית שלי. שבועיים אחרי שהמודעה הפסיקה להופיע בעיתון נכנסה הביתה אשתי ושאלה אותי האם אני רוצה לעבוד כעוזר למנכ"ל. בתחילה לא הבנתי את השאלה ואז היא הסבירה לי שחברה שלה ראתה את המודעה שתלויה בכניסה לחצר ואמרה שבעלה, מנכ"ל של חברת סטארט-אפ, מחפש עוזר אדמיניסטרטיבי ליום בשבוע.
הבקשה די הפתיעה אותי. לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. אבל אמרתי לעצמי שכדאי לשבת איתו ולשמוע מה הוא צריך. התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בבית קפה. למחרת נפגשו בבית קפה ואני שתיתי שוקו, כי אני לא אוהב קפה. דבר ראשון הוא אמר שהוא לא מחפש מזכירה, ואין לו צורך במישהו שעובד משרה מלאה כי אין מספיק עבודה למשרה מלאה. הוא צריך עזרה רק יום בשבוע. אבל הוא כן מחפש מישהו שיוכל, חוץ מללכת לדואר, לעשות גם פרויקטים מיוחדים כמו להעביר את כל מערכת המיחשוב של החברה לענן, לתכנת לו באקסל או לרכוש ולהתקין ריהוט לעובדים. חשוב לציין שהוא פנה אלי כי בעברי אני מהנדס תוכנה ושריונר שיודע לעבוד עם כלי עבודה.
אמרתי לו שלעבוד יום בשבוע נשמע לי טוב כי זה משאיר לי ארבע ימים להתבטל, וביקשתי 100 ₪ לשעה. הוא אמר 90, אני אמרתי בסדר. הוא נתן לי את הטלפון של עורכת הדין שלו ואמר "תרים אליה טלפון היא תסביר לך מה צריך לעשות".
שבוע אחרי שדיברתי עם העורכת דין מצאתי את עצמי עומד בתור בשגרירות סין בת"א. בידי החזקתי מסמך שהחל את חייו בעברית, תורגם לאנגלית ברמת ישי והכיל את החותמות של נוטריון מחיפה, רשם בתי המשפט בחיפה ומשרד החוץ הישראלי בירושלים – תהליך שלקח כשמונה שעות עבודה. כל מה שנשאר לסיים את הדרישה של הממשלה הסינית היה לקבל חותמת של השגרירות הסינית על המסמך. בעודי אני עומד מול פקידה סינית שלא מחייכת, ושמדי פעם עוזבת את מקומה כדי לשאול את האחראי שלה משהו בסינית, עמד בדלפק שלידי מישהו שדיבר בטלפון והחזיק בידו כשלושים דרכונים. "אתה מורה דרך?", שאלתי אותו והוא השיב שהוא בעלים של סוכנות שמארגנת ויזות לסין עבור אנשים ועבור כל ויזה הוא מקבל 70 ₪. "כמה ויזות אתה עושה ביום?", שאלתי. "שישים", הוא אמר תוך כדי שהוא אומר לפקידה אחרת: "איט יז אוקי, אי ויל פיקס תיז תומורו", אליו הפקידה חייכה. אני בטוח שכבר עשיתם את החישוב בראש, 4200 ₪ ביום בשביל לעמוד בתור כאשר המשרד שלו שוכן קרוב מאד לשגרירות. האם העבודה שלו מעניינת? מאתגרת? זה ממש לא חשוב. אבל דחילק 4200 ₪ ביום בשביל לוודא שטפסים מולאו כמו שצריך ולעמוד שעתיים בתור?
כעבור כמה חודשים פנתה אלי ידידה נוספת ששמעה את מה שאני עושה, וכמה ימים מאוחר יותר מצאתי את עצמי עושה את אותה עבודה, יום בשבוע, בחברה נוספת. אז מה המסקנות שלי משנה של עבודה כעוזר אדמיניסטרטיבי? עבודה שמאפשרת לי לעבוד רק יומיים בשבוע. מסקנה ראשונה: כל עבודה (חוקית) מכבדת את בעליה. מסקנה שנייה: יש הרבה מאד הזדמנויות עסקיות רווחיות שמבוססות על מציאת נישה. מסקנה שלישית: אין דבר יותר גרוע מלעמוד בתור בסניף המקומי של דואר ישראל.
סקוט ברקן עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב. עכשיו הוא מפרסם את "שנה בלי מכנסיים" על התקופה שלו ב"אוטומטיק", תאגיד הייטק בלי שעות רצחניות, בלי ישיבות אינסופיות ואפילו בלי לבוא לעבודה. גם כתבנו עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב, והחודש הוא נתקל בספר שתפס אותו
שני פרויקטים מרכזיים היו בחברה הקודמת שעבדתי בה. שניהם היו חשובים ומורכבים ועבדו בהם אנשים במספר זהה. העובדים בפרויקט א' עבדו עד מאוחר מאוד בלילה, והעובדים בפרויקט ב' ראו רוב הזמן את השקיעה מהבית; בפרויקט א' לא עמדו בזמנים וביעדים שהוצבו, ובפרויקט ב' הצליחו בזה פחות או יותר; במסדרונות של פרויקט א' שררה אווירה של דיכאון, ובמסדרונות של פרויקט ב' היו חיוכים. אנשים שעבדו שם שומרים על קשר עד היום.
כדי לנסות להציל את המצב הוזמן לפרויקט א' יועץ חיצוני. אני שונא יועצים חיצוניים. לא קשה לזהות אותם: פתאום מנהל הפרויקט לא אוכל צהריים עם החבורה הרגילה שלו אלא עם גבר מסתורי. כעבור שבוע מכונסים כל עובדי הפרויקט, והיועץ החיצוני מוצג כמי שיעזור להטמיע שיטה חדשה שתעזור להוציא את המוצר בזמן, באיכות טובה ובפחות עבודה. במקרה של פרויקט א' זה לא עזר. מניסיון, לרוב זה לא עוזר.
יותר מיועצים חיצוניים אני לא סובל את הגורואים שכותבים ספרים על איך צריך לנהל פרויקטים על בסיס שיטה מסוימת. סקוט ברקן הוא גורו כזה בהרבה מובנים, אלא שלהפתעתי יש לנו המון במשותף: אנחנו כמעט באותו הגיל, עבדנו באותו הזמן במיקרוסופט, ושנינו עזבנו כדי לנסות את מזלנו בכתיבה. הוא נטש עמדת ניהול בכירה בחברה של ביל גייטס ונהיה מרצה מבוקש וכתב כמה רבי־מכר ("לגרום לדברים לקרות", "המיתוסים של החדשנות", "וידויים של נואם" ו"מוח בלהבות: רעיונות גדולים לאנשים סקרנים"), ואילו אני התדרדרתי לכתיבה במגזין הגברים היחיד בשפה העברית. לא היה לי אכפת: ידעתי שאי אפשר לחיות בתוך סיר הלחץ הזה לאורך זמן ולצאת ממנו בלי כוויות וצלקות לנצח, ואת המחירים הנלווים לחופש שלי אני בוחר לשלם כל יום מחדש.
לא מזמן, בעודי מחפש את הרעיון לרב־מכר משלי, חשבתי שיהיה מעניין לחזור לחברת הייטק ולכתוב על חוויותיי, ועל הדרך לבדוק אם עשיתי טעות איומה כשעזבתי. אבל אז גיליתי שוב שברקן הקדים אותי: הוא הלך ובדק אם גורו כמותו מסוגל לעשות בדיוק מה שהוא מטיף לו, ושזה גם יעבוד. לשם כך הוא הצטרף לשורותיו של Automattic, תאגיד לא סטנדרטי בכלל בנוף חברות התוכנה. רוב הבלוגים באינטרנט רצים על תוכנת WordPress מבית אוטומטיק, וזה עושה אותה רווחית ביותר, אבל מבחינת תרבות ארגונית היא עוף מוזר מאוד: אין בה היררכיה, עובדים בה מרחוק מכל מקום בעולם, ומדיניות החופשות שלה היא "צא מתי שבא לך".
אז מה, האם ברקן גילה את האור באוטומטיק? האם יש דרך אחרת לגמרי לעבוד בהייטק או בתאגידי העולם המודרני? כל התשובות והתובנות של הגורו נמצאות בספרו "שנה בלי מכנסיים". את מה שלי יש להגיד עליהן תשמעו מיד.
כמו כל דבר שקשור במחשבים, גם יצירת דפי אינטרנט הייתה פעם דבר מסובך. אם רצית אתר משלך עמדו בפניך שתי אפשרויות: הראשונה הייתה גם לדעת לכתוב ב־HTML, שפת הדפדפנים, וגם לנהל אתר אינטרנט. האפשריות השנייה הייתה לשלם למישהו שיעשה את כל זה בשבילך. בימינו זה כבר פשוט למדי; כל אחד מסוגל להיכנס לאתרים כגון wix.com ,weebly.com או squarespace.com ולהרים לעצמו בתוך שעה ובחינם אתר מעוצב עם חנות וירטואלית שגם נראה טוב על טלפונים חכמים ועל טאבלטים.
ב־wordpress.com יכול כל אדם באשר הוא להקים לעצמו בחינם ובמהירות בלוג לתפארת ולפרסם בו מאמרים וכתבות. האתר מריץ תוכנה בשם וורדפרס, וכל אחד שחפצה נפשו יכול להוריד אותה מהאתר wordpress.org, לעשות בה כרצונו ולהתקין אותה על שרתים שלו בלי לשלם גרוש לאף אחד. הסיבה? וורדפרס היא תוכנה שמפותחת בקוד פתוח על ידי מתנדבים ומופצת באופן חופשי. כל אחד יכול לתרום לקוד שלה ולשפר אותה.
אז מאיפה הכסף? ובכן, לכל מי שרוצה לפרסם בלוג שמבוסס על וורדפרס יש כאמור שתי אפשריות: הראשונה היא למצוא חברה לאחסון אתרים, לשלם לה על האחסון ולבקש ממנה שתתקין באתר את תוכנת וורדפרס החינמית. האופציה השנייה היא לפתוח בלוג חינם ישירות באתר wordpress.com. זה אומר שאי אפשר לשנות את הקוד של התוכנה, להכניס פרסומות של גוגל או להתקין תוספות שלא נמצאות ברשימה ידועה מראש. זה בחינם, לא צריך להתאמץ ויש תמיכה מצוינת, אבל אין חופש פעולה כמו באופציה הראשונה. אם אתה רוצה יותר מקום, ערכות עיצוב ייחודיות, שם דומיין משלך ושלא יופיעו פרסומות — תשלם על זה. חוץ מזה פיתחה החברה תוספים לתוכנה שעולים כסף, והיא גם מספקת שירותי וי־איי־פי לחברות גדולות כמו סי־אן־אן. מודל פרימיום קלאסי שעובד כמו שצריך, כי הרי אוטומטיק מרוויחה כסף. בכל הדירוגים מופיע האתר wordpress.com בטופ 20 ברשימת האתרים שאנשים גולשים אליהם, ולמעלה מ־70 מיליון אתרים מבוססים על תוכנת וורדפרס.
מאחורי הקלעים
באוגוסט 2010 הצטרף סקוט ברקן לאוטומטיק כעובד מספר 58. הוא נקרא לדגל על ידי מייסד החברה מאט מאלנווג והמנכ"ל טוני שניידר כדי להיות ראש צוות של אחד מעשרה צוותים שזה עתה הוקמו, כי עד אותה נקודה דיווחו כל העובדים ישירות למנכ"ל. ברקן הסכים בתנאי שיוכל לכתוב על זה ספר.
ברקן גילה שתרבות העבודה באוטומטיק התהוותה משני גורמים מרכזיים. הגורם הראשון והעיקרי הוא העובדה שהמוצר המרכזי — וורדפרס — הוא תוכנת קוד פתוח שעד היום עובדים עליה מתנדבים מכל העולם. אנשים שבזמנם החופשי מתקנים את הבאגים שבה, מוסיפים תכונות חדשות ותומכים בקהילת המשתמשים שלה בלי שום תמורה כספית. הגורם השני הוא האישיות המיוחדת של מי שייסד את החברה וסחף אחריו מגיל 18 את קהילת המפתחים של וורדפרס, מאט מאלנווג. את השקפת העולם של מאט ביחס לעובדים אפשר לסכם במשפט אחד: "אני אעשה הכל כדי לעזור לעובדים שלי לבצע את המשימות שאני רוצה שהם יבצעו".
בזכות השילוב של שני הגורמים האלה, העובדים באוטומטיק עובדים מרחוק, אבל ממש מרחוק. היות שהיא מוכנה לגייס כישרונות מכל רחבי העולם, היא יכולה לבחור את הטובים ביותר מבין כל העובדים בתבל, לא רק מהקרובים פיזית למשרדי החברה. כדי לבחון את כישורי המועמד לעבוד עצמאית מרחוק, הוא נדרש לבצע פרויקט פשוט במוצר. הוא מקבל גישה לכלים אמיתיים של החברה ולקוד של המוצר, ואם הצליח במשימה מציעים לו משרה. אם לא, אז לא.
את החודש הראשון מבלה כל עובד, לא משנה מה תפקידו המיועד, ב"צוות האושר", שם קוד לצוות שירות לקוחות. במשך חודש שלם הוא עוזר ללקוחות החברה לפתור בעיות וכך לומד להכיר את המוצר דרך העיניים של המשתמש הפשוט והעצבני. העובד החדש מגלה גם שהתקשורת בין כל העובדים בחברה נעשית דרך חדרי צ'אט ובלוג פנימי חשופים לכולם ודרך שיחות סקייפ, שיטה שיוצרת שקיפות מלאה. מוכר לכם? גם לי לא. תרבות העבודה של אוטומטיק מושכת אליה אנשים מסוג מסוים, ששמים דגש לא רק על תגמול כספי אלא גם על תרומה לכלל ועל יכולת עבודה עצמאית.
ברקן קיבל את התפקיד המאתגר של הקמת צוות המדיה החברתית וניהולו. זה היה שינוי תרבותי באוטומטיק: עד אותה נקודה כאמור דיווחו כולם ישירות למנכ"ל, ומעולם לא ניתנו הערכות זמנים ולא נערכו ישיבות ללא תכלית שנמרחו שעות. הדבר החשוב היחיד היה התפוקה, ולא מי מכבה אחרון את האור במשרד.
עד מהרה גילה המנהל החדש שניהול צוות של ארבעה אנשים בחברה מיוחדת כמו אוטומטיק דומה בבסיסו לניהול צוות של ארבעה אנשים בכל חברת הייטק, ואולי אפילו כמו בכל חברה אחרת. אנשים הם אנשים, והקפיצה הגדולה ביכולת של הצוות לעמוד במשימות באה במיוחד אחרי שהם נפגשים זה עם זה. הפגישות, על חשבון החברה שמשלמת בכל פעם שמישהו רוצה לנסוע, נערכות במקומות אקזוטיים כמו סיסייד בפלורידה, אתונה ביוון, סוהו במנהטן, פורטלנד באורגון, ליסבון בפורטוגל ואיי הוואי. שם בלילות, אחרי עבודה מאומצת בבקרים, מצליח האלכוהול לשבור את כל המחיצות בין העובדים ולייצר קבוצה מגובשת.
הקבוצה של סקוט מקבלת אחריות לפיתוח רכיב חשוב, מורכב ומרכזי שאמור לאפשר קישור בין כל התוספים שמפתחת החברה ונגישים למשתמשים באתר wordpress.com ובין אותם אנשים שמריצים את תוכנת וורדפרס בצורה עצמאית. חוץ מזה מקבל ברקן דדליין לסיום הפיתוח: כנס חשוב שבו יציג המנכ"ל את הרכיב לקהל.
לפני שנגלה אם סקוט וצוותו עמדו במשימתם (רמז: גורואים לא כותבים ספרים על כישלונות), בואו נשים דברים בפרופורציה. מחיר באג בתוכנת בלוגים כמו וורדפרס הוא פחות מִזניח לעומת באג בתוכנה שמריצה טורבינת חשמל או מכשיר רפואי. אין מה להשוות בין תסכול של בלוגר שהפוסט שלו נדפק ובין מאות אלפי אנשים בלי חשמל או מטופל שנחשף לקרינה מיותרת. מרווח הטעות הזה מאפשר חופש פעולה עצום לעובדי אוטומטיק. אפשר לשנות משהו באתר wordpress.com, ואם זה לא עובד כמו שצריך אפשר לתקן שוב די מהר.
אם נלך לשדה המטפורות, העבודה באוטומטיק דומה להיווצרות בזאר ים תיכוני (טלאי על טלאי), ועבודה על חללית למאדים דומה לבניית קתדרלה אירופית (ביצוע על סמך תכנון מדויק, מקדים ומעמיק). החשיבות של הצגת רכיב עובד וחף מבעיות בתאריך של כנס והצורך לסנכרן את דרישות הרכיב עם קבוצות אחרות בחברה שינו את צורת העבודה של חברי הצוות של סקוט מבזאר לקתדרלה. נעשה תכנון מקדים ומעמיק, הוגדרו ותועדפו משימות שניתנו לאנשים עם לוחות זמנים, נעשה מעקב יומיומי אחרי התקדמות הפרויקט, וכל בעיה שנוצרה טופלה. חוץ מזה אנשים עבדו קשה. אמנם מרחוק, אבל קשה. וכפי שרמזתי, ברקן והצוות הצליחו במשימה. כיום הרכיב שיצרו הוא אחד התוספים הכי פופולריים לוורדפרס.
סקוט ברקן עזב את אוטומטיק במאי 2012. הוא השאיר את ניהול הקבוצה לאחד העובדים הבכירים שלו, וחזר לעשות את מה שהוא הכי אוהב: לכתוב ולהרצות.
כשסיימתי לקרוא את "שנה בלי מכנסיים" חשבתי שני דברים. קודם כל, וואלה יופי: התפעלתי מהאומץ של ברקן לקום מעמדת הפרשן, לעלות למגרש ולקחת את הזריקה האחרונה כשהקבוצה היריבה מובילה בנקודה. קינאתי בהרפתקה שעבר בחברה מיוחדת ובעבודה על מוצר מוצלח שמיליוני אנשים משתמשים בו, לרוב מרחוק ולפעמים במקום אקזוטי.
הדבר השני שחשבתי הוא אוקיי, עבדת שנה בלי מכנסיים וגם כתבת על זה ספר, אבל מה זה אומר על העולם ששנינו עזבנו? כמעט כלום. לא מצאתי אצל ברקן שום נוסחת פלא לניהול פרויקטים, אולי כי אין נוסחה כזאת. וסוף סוף נפל לי האסימון: הכל אנשים. ככה הבנתי גם במה נעוץ ההבדל בין פרויקט א' לפרויקט ב' שהזכרתי בהתחלה. זה לא משנה אם לכל עובד יש משרד אישי או כולם עובדים באופן ספייס, לא משנה אם עובדים מרחוק או חובה להגיע כל יום למשרד בנתניה, ולא משנה אם עובדים בשיטת שש סיגמא, אם יום שישי הוא יום לבוש לא רשמי. מה שהכי חשוב הוא תרבות העבודה, ואת התרבות קובעים ומנחילים אנשים. את פרויקט א' הלחוץ הקימו עובדים שהאמינו בשעות עבודה ארוכות ובלחץ מתמיד, ואת פרויקט ב' הרגוע הקימו אנשים שהאמינו באיזון. והשאלה היא מה קדם למה: האם כל פרויקט משך אליו אנשים שהתאימו לתרבות שאפיינה אותו או אנשים שהצטרפו לכל פרויקט סיגלו לעצמם את התרבות שלו? כרגיל התשובה היא איפשהו באמצע, אבל יותר חשוב לזכור שגם תרבות אפשר לשנות. ראיתם איך נוצרה היררכיה באוטומטיק? אם יהיו מספיק אנשים שלא יאמצו את תרבות טירוף שעות העבודה, ישיבות חסרות התכלית או כל חולי אחר שקיים לא רק בהי-טק אלא בלא מעט ענפים בשוק העבודה הישראלי, יהיה פה הרבה יותר רגוע וגם יותר פרודוקטיבי. מבחינתי זה אומר דבר אחד: כשאחזור לתכנת, הקריטריון הכי חשוב לבחירת מקום העבודה לא יהיה המוצר המגניב שאעבוד עליו אלא האנשים השפויים שיעבדו איתי. עכשיו קחו את הלקח הזה ותנו אותו ליועץ החיצוני שבוודאי יגיע יום אחד לפרויקט שלכם עם שיטת ניהול מבטיחה.
"שנה בלי מכנסיים" (מאנגלית: קטיה בנוביץ') ראה אור לאחרונה בהוצאת דיונון
פורסם במקור, בגירסה מקוצרת, בגיליון ינואר 2013 של "בלייזר"
יום אחד אולי זה יקרה גם לך. אתה תהפוך למנכ"ל של חברה ישראלית שעושה עסקים בכל רחבי העולם, תעשה ריילוקיישן עם המשפחה ותבלה 40% מהזמן שלך בנסיעות עסקים. לד', חבר ילדות שלי, זה קרה ובגלל שכל ישראל חברים זה לזה הנה כמה דברים שלא ילמדו אותך בקורסי מנהל עסקים. נצל את הטיפים האלו שיעזרו לך לשרוד לפחות עד הבונוס הבא.
באחד מהשיעורים בכיתה א' שאלה המורה מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. רוב הבנים אמרו מהנדס, איש צבא או רופא ורוב הבנות אמרו מורה, אחות או עקרת בית. צריך לזכור שאלו היו סוף שנות השבעים אז בנוסף לחלוקה המגדרית תשובות כמו סלב, שחקן קולנוע או דוגמנית לא היו אופציה. גם מנכ"ל של חברת הייטק גדולה לא הייתה אופציה כי גם לא היה אז הייטק וגם איזה ילד בכיתה א' בכלל מבין מה זה מנכ"ל. לא משנה כמה שאני מנסה לחשוב על זה אני ממש לא זוכר מה בדיוק אמרתי . אבל זה לא משנה כי בסופו של דבר החיים הביאו אותי לתפקיד הזה שמכיל בחובו המון. ניהול עובדים, עבודה מול הדירקטוריון, קביעת מטרות אסטרטגיות, שיחות עם בעלי מניות וראיונות עם העיתונות. אבל יותר מכל הדבר הכי שונה ממה שאי פעם חשבתי שאעשה הוא עבודה מול לקוחות מכל רחבי העולם. זה גם הדבר שהכי פחות מכינים אותך אליו בלימודי מנהל עסקים, וקיים פה פספוס ענק כי יש מחיר לא קטן ללמידה עצמאית. אז כדי שלכם יהיה יותר קל הנה כמה לקחים ממאות אלפי הק"מ שצברתי במועדוני הנוסע המתמיד.
תלמד לאכול ולשתות (שאנגחאי, סין) – זאת הייתה המסעדה הכי מפוארת שהייתי בה במהלך חיי. לי, זה הזכיר סרטים שראיתי על המלכים בצרפת לפני המהפכה. במרכז השולחן הסתובב לו מגש ועליו כל סוגי החיות ומהמאכלים שאפשר לדמיין שחלקם עדיין פרפרו בניסיון נואש להישאר בחיים. אחרי שעה של אכילה ושתיית אלכוהול בלתי פוסקת נכנסתי לשירותים שהיו אפילו יותר מפוארים מהמסעדה עצמה. איך שאני מתחיל להשתין אני שם לב לקולות שיוצאים מהתאים השכנים לי. אלו לא היו קולות רגילים של זרם מים דק או נפיחות עצבניות שאתה מצפה לשמוע בשירותי גברים אלא קולות של הקאה רועשים והם באו לא מתא אחד אלא מכל התאים. רצתי החוצה ישר למנהל המשרד שלנו בסין ואמרתי לו, "תקשיב ג'ון אנחנו חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר. נראה לי שהאוכל מקולקל כי כולם מקיאים את הנשמה שלהם בשירותים". ג'ון שגר כבר כמה שנים טובות בסין חייך ואמר "נראה לך שבמסעדה כזאת האוכל יהיה מקולקל? אנחנו פשוט הולכים לשבת לאכול ולשתות פה עוד ארבע שעות. הם בסך הכל מפנים מקום למנות הבאות". אז מי אמר שאי אפשר ללמוד כלום מדוגמניות אנורקסיות?
מלצר! יש לי ג'וק באוכל!
פורנוגרפיה זה עניין של גאוגרפיה (טייפה, טאיוואן) – מכל הפיתויים שקיימים לאיש עסקים נשוי שמסתובב בעולם אין שום ספק שסקס הוא הכי בעייתי ומאתגר. בזמן ביקור לקוחות בטאיוואן הוזמנתי למועדון לילה שעובד בשיטה הדומה לזאת שנהוגה במסעדת הבשרים הברזילית פאפאגאיו. כל אחד קיבל רמזור בעל שני צבעים, אדום וירוק, רק שמטרתו לא הייתה לסמן למלצר שאתה מוכן לעוד סטייק אנטרקוט. מטרתו הייתה לסמן לבחורה הכוסית שהסתובבה סביבי לבושה במיטב אופנת הביקיני האחרונה האם אני מעוניין בשירותיה או שתעזוב אותי לנפשי ותיתן צ'אנס למישהי אחרת. לפני שאתם ובמיוחד אתן שופטים אותי לחומרה צריך לציין ששם צורת בילוי כזאת היא לגיטימית. ככה הם חיים, היחס שלהם לסקס מחוץ לנישואים הוא שונה וזה לא עושה אותם לבעלים רעים. אתם אבל בטח מריירים, או יותר גרוע מזה, ורוצים לדעת האם הרמזור שלי אי-פעם נהיה ירוק, אז התשובה היא כמובן לא, וזאת למרות שמה שקורה בטאיוואן נשאר בטאיוואן. אני יודע לשים גבולות. רק לידע כללי על הקבלה בשביל החזר ההוצאות אני תמיד רושם "ערב עם הלקוחות".
עולם העסקים חוצה גבולות (קואלה לומפור, מלזיה) – אני יושב בישיבה עם עשרה מנהלים בכירים מחברת מחשבים מאד רצינית במלזיה שלפתע פונה אלי סגן יו"ר הדירקטוריון ושואל "תגיד לי אתה ישראלי?". אני לא נוהג לנפנף בישראליות שלי או ללכת עם חולצת סיום הטירונות אבל לא היה טעם בלשקר אז אמרתי "כן". "ואתה גם יהודי?", המשיך הבחור. "כן", עניתי. "תגיד לי ותגיד לי את האמת ואל תשקר, זה נכון שאתם היהודים שולטים בעולם?". הייתי בשוק, חשבתי שהוא צוחק עליי אז עניתי בבדיחות הדעת שאנחנו מנסים אבל זה לא מצליח לנו. בתגובה הוא פלט "אתם שולטים באמריקה ואמריקה שולטת בעולם ולכן המסקנה שאתם שולטים בעולם". שתקתי וחייכתי חיוך נבוך. אתם חושבים שזה שינה משהו בעסקה? אז לא. בכלל ככל שהסתובבתי יותר ויותר בדרום מזרח אסיה הבנתי שיש מה שרואים מעל פני השטח, הפגנות שגרתיות נגד ישראל, ויש מה שקורה בחדרי הישיבות ומאחורי הקלעים. כמה חודשים אחרי התקרית במלזיה אני מגיע לג'קרטה בירת אינדונזיה וקורא בעיתון ששר בכיר הכריז כי הוא לא יאפשר ששום מוצר ישראלי יותקן בארצו ואפילו נקב ספציפית בשם של החברה שלי. תבינו החברה שבה אני עובד היא פצפונת יחסית לחברות המובילות בתחומה אבל הוא דאג להזכיר את השם שלנו. יותר מאוחר גילנו שהוזכרו בנאום "בזכות" אחת המתחרות שלנו ואנחנו המשכנו לעשות שם עסקים כי בסופו של דבר הם מאד מעריכים את הטכנולוגיה שלנו. צחוק הגורל הוא שהפעם היחידה שביטלו לנו עסקה הייתה בזמן מבצע "עופרת יצוקה" וזה קרה בכלל באירלנד הנוצרית. אנטישמים.
תלמד לשחק גולף (ארה"ב) – אני לא אוהב ספורט. אני כן עושה ספורט אבל גם כאשר הייתי ילד לא אהדתי שום קבוצה או שמעתי ביום שבת בצהריים את התוכנית "שירים ושערים". אבל היום לפני שאני מגיע לפגישה במקום מסוים בעולם אני דואג להתעדכן על מצב קבוצות הספורט המקומיות. מי ניצחה, מי הפסידה ומה הנושא שהכי חם. בקנדה זה הוקי קרח, בספרד, איטליה וכמובן ברזיל זה כדורגל ובהודו זה קריקט (כן איכשהו למדתי את החוקים של הספורט המגוחך הזה). היכולת לדבר על ספורט היא חשובה מאין כמוה כדי לשבור את הקרח. אני מודה ומתוודה שעדיין אחד החוסרים הכי גדולים שיש לי היא היכולת לשחק גולף בצורה סבירה כי בארה"ב על מגרשי הגולף נסגרות העסקאות הגדולות. אפילו לקחתי קורס כדי להשתפר אבל זה לא הספיק. כך שבינתיים הפתרון שמצאתי הוא לשלוח את אחד הסמנכ"לים שלי להכניס כדור לשמונה עשרה חורים. הוא לא רק יודע איך לשחק הוא גם יודע איך להפסיד, במגרש, בכבוד.
אל תחשוב שאתה יודע להתמקח רק בגלל שאתה ישראלי (ממומביי, הודו) – הפגישה נקבעה ליום שני בעשר בבוקר. באתי בזמן ובאתי מוכן גם מקצועית וגם עם בקבוק מים וסנדוויץ' מהמלון כי הדבר האחרון שרציתי לחטוף זה איזה קלקול קיבה משתק. הנציגים הראשונים של החברה ההודית הגיעו באחד-עשרה ושלושים ורק בשתיים החלה הפגישה הרשמית שמולי עשרים הודים. עד תשע בערב הם חפרו וחפרו ואני שהייתי צמא ורעב שאלתי אותם מתי סוגרים את העסקה הם אמרו שנמשיך מחר. למחרת חוזר על עצמו אותו הסיפור, כולל האיחור, ואני מניסיון כבר הבאתי איתי הרבה מים ואוכל. הגיע יום חמישי ואין התקדמות ואני צריך לטוס בחזרה. שאלתי אותם מה קורה והם אמרו שאם אני רוצה אני יכול ללכת אבל המתחרים יושבים בחדר הסמוך והם נשארים. זאת הייתה עסקת ענק אז כמובן שנשארתי וכמו דז'ה וו גרוע הכל חזר על עצמו גם בשבוע שאחרי. שוב מגיע יום חמישי ואני סוף סוף הצלחתי לשכנע אותם שאנחנו יותר טובים (הם מאד חזקים בהבנת טכנולוגיות) וציינתי שהגיע הזמן לדבר על המחיר. "מחיר?", הם התפלאו, "זה לא יהיה בחינם? הרי אנחנו נהייה רפרנס מעולה בשבילכם לעסקאות הבאות". הייתי בשוק! "מה זאת אומרת בחינם?", השבתי, "אנחנו מקימים לכם תשתית ענקית". בסוף הם שילמו מעט מאד וגם זה בקושי. עם ההודים הכי קשה לעשות עסקים ואתה גומר עם המכנסיים למטה גם כי בסוף לא משנה כמה אתה נזהר אתה חוטף את הקלקול קיבה של החיים. בדרך החוצה למונית שלקחה אותי לשדה התעופה ראיתי ישראלי מתמקח על מחיר של צעיף עלוב. חייכתי חיוך עצוב.
תלמד לשירולהסתחבק (טוקיו, יפן) – אצל היפנים עסקאות נסגרות אחרי שנוצר אמון אישי וזה קורה במועדוני הקריוקי רוויי האלכוהול, אחרי הפגישות הרציניות במהלך היום. לא צריך לבוא מוכנים עם שיר, זה לא "כוכב נולד". האמת שבכל העולם בסופו של דבר העסקאות נסגרו בין אנשים ולא בין חברות. שאתה קורא בעיתון שחברה א' סגרה עסקה עם חברה ב' זה קרה כי כמה אנשים משני הצדדים הגיעו למסקנה שמי שיושב מולם הוא בן-אדם שאפשר לסמוך עליו.
יחסית אנחנו די שפויים (פרבר של הלסינקי, פינלנד) – מדי פעם אנחנו עוברים בחברה כל מני קורסים שמתעסקים במה שנקרא מיומנויות חברתיות. רובם לא משהו אבל האחד שמאד עזר לי עסק כפי שאתם יכולים לנחש ב"איך להתמודד עם תרבויות אחרות". הקורס לא נכתב בישראל ולכן כולם מיד רצו לראות מה חושבים עלינו בעולם ואחד הדברים שבלטו היה הצורה שבה אנחנו מנהלים שיחה. לעומת הכאוס הישראלי, בפינלנד דיון מורכב בעיקר משתיקות כמו היה זה דייט לא מוצלח. הדיון הלך כך: אני שואל שאלה, הפינים חושבים דקה, כן דקה שלמה פאקינג שישים שניות, אומרים משהו בסגנון "הממ…" בלי לשנות את ההבעה על הפנים שלהם וכך חוזר חלילה. זאת הייתה ישיבה שכמעט גרמה לי למוות מוחי ובסופה הזמין אותי אחד הלקוחות לביתו בפרפר של הלסינקי. הבית היה ליד יער וכמו בכל הבתים בפינלנד הייתה בחוץ סאונה. אחרי ארוחה דשנה וכמה כוסות אלכוהול הוזמתי להיכנס לסאונה. באתי מוכן עם בגד-ים, כפכפים ומגבת לבנה ואיך שאני נכנס לסאונה אני נדהם לגלות שיושבות בתוכה גם בעלת הבית ושתי הבנות שלהם מכוסות אך ורק במגבת לבנה מאד קטנה. מאוחר יותר שקראתי יותר על חשיבות הסאונה בתרבות בפינית הבנתי שכל המשפחה והחברים בדרך כלל יושבים בכלל ערומים. כדי לא להתבזות מיד הרצתי בראש רשימה של נשים לא מושכות כגון גולדה מאיר, ג. יפית ומירב מיכאלי, לעומת זאת המשפחה התנהגה כאילו הם יושבים בבית קפה. אחרי עשר דקות ביקש בעל הבית שאצא אתו החוצה לקור העז ושניה אחרי שאנחנו יוצאים הוא רץ וקופץ לתוך השלג ואחרי זה לבריכה של מים קרים ומיד חוזר לסאונה. "קדימה", הוא אמר לי, "זה מעולה לגוף". למרות חשיבות העסקה הבנתי שאם אני עושה זאת אני חוטף התקף לב על המקום אז הסברתי בנימוס שאני לא רגיל לזה. המארח הסתכל אליי ועשה פרצוף כמו בישיבה. צריך לעדכן את ספר ההדרכה שיציין שאומנם אנחנו הישראלים לא תרבותיים כי אנחנו מתפרצים אחד לשני בזמן שיחה ומדברים עם הידיים אבל לפחות אנחנו לא מושיבים את המשפחה שלנו כמעט ערומים יחד עם אנשים זרים בתוך סאונה.
אין ממשלה גדולה או ממשלה קטנה, יש ממשלה יעילה (סינגפור) – מכל העמים שעשיתי איתם עסקים הסינגפורים הם הכי רציניים, ולמרות נתוני המבחנים של תלמידי ביתי הספר יש המון דמיון בין ישראל ולסינגפור. גם הם עם קטן במדינה קטנה וחסרת משאבים טבעיים שמוקפת באיומים רבים ולא סתם אנחנו, על פי מקורות זרים, עזרנו להם להקים את הצבא שלהם. הסיבה המרכזית לטוהר המידות שלהם בעסקים וגם אולי ההבדל המרכזי ביננו לבינם הוא המגזר הציבורי ואכיפה דרקונית של החוק שהיו ה"בייבי" של הבן גוריון של סינגפור, לי קואן יו. חוויתי את זה בהמון מקומות אבל הדוגמה הכי בולטת קרתה בזמן ישיבה שהשתתפתי בה שבחוץ היה רעש של בניה מבנין שכן. החוק בסינגפור מרשה לבנות עד השעה שש והשעון הראה שש ורבע. אחד המשתתפים ביקש מהמזכירה להרים טלפון למשטרה על מנת להתלונן. לא חלפו 15 דקות על השעון וליד אזור הבניה נעצרו בחריקת בלמים שתי שריוניות ומתוכם יצא כח שיטור של עשרים איש שחדל את הבניה. למחרת קראתי בעיתון שהקבלן לא רק קיבל קנס גדול אלא גם הקפאה של העבודות לשלושה חודשים וכל העובדים הזרים שלו גורשו מסינגפור. המשוואה היא מאד פשוטה: מגזר ציבורי יעיל + אכיפת החוקים = אפשר לעשות עסקים, תזכרו את זה נתניהו ויחימוביץ. עכשיו לכו תצלצלו 100 ותודיעו שיש קבוצה של נערים שיכורים שמשתוללים בגן הציבורי ליד הבית שלכם.
צפה בסרט "תלוי באוויר" (כל העולם) – בצע את כל הטיפים שראיין בינגהאם (ג'ורג' קלוני) נותן לנטלי קינר (אנה קנדריק). איך לארוז את הטרולי שלך ולמה אסור להסתובב עם מזוודה, למה הכי טוב לעמוד בתור של הבדיקות הביטחוניות מאחורי אסיאתיים ומה החשיבות של מועדוני הלקוחות. זה מה שיאפשר לך לעמוד במסע עסקים של שבוע שכולל שמונה טיסות, שישה בתי מלון, שתי מכוניות שכורות ועשרים נסיעות במוניות כי זה מה שיחסוך לך זמן. חצי שעה פה, עשרים דקות שם מצטברים בסופו של דבר לימים. חוץ מזה צפה בסרט כי הוא פשוט סרט מעולה ואסור לפספס את הישבן של ורה אן פרמיגה.
גבר צריך בסיס איתן לחזור אליו (הבית ולא במובן הפיזי של המילה) – אני חי כך כבר כמעט 5 שנים. האני מאמין שלי הוא שהחיים הם קצרים וצריך לטרוף אותם. להתנסות ולנסות, לראות מקומות, לפגוש אנשים מתרבויות שונות, לאכול מאכלים מוזרים ולשתות משקאות משכרים. אני, תאמינו או לא, מנסה וגם מצליח למצוא דרך ליהנות מהטיסות הארוכות והישיבות המתישות. הרי אני יודע שזאת הזדמנות חד פעמית כי בעולם העסקים הנפילה יכולה להיות מאד מהירה, המחליף שלי עומד מוכן והגב, אוי הגב, כבר כואב מאד מישיבה על הכיסא במטוס. אבל בסופו של דבר מה שמאשר לי להמשיך זאת הידיעה שתמיד יש לי לאן לחזור. לאישה ולילדים ויום אחד זה יהיה גם לישראל. גבר שאין לא לאן לחזור לא יודע לאן הוא יכול ללכת. למרות שגם עם המשפחה אני חושב אולי שצריך לפחות לנסות לאמץ את הרעיון של הרמזור עם שני הצבעים.
על פי האתר שדומה לרוב עבודות הבית של התלמידים בעולם זאת ההגדרה של "באג בתוכנה": "טעות, ליקוי או תקלה בתוכנית מחשב שמייצרת תוצאה שגויה או בלתי צפויה". אבל תכל'ס זאת לא ההגדרה המעניינת. מה שכן חשוב להגדיר זה מהו "באג שחייבים לתקן לפני שמשחררים את התוכנה לשוק".
מהכרות אישית עם לא מעט תוכנות מצליחות שהשמות שלהן יישארו חסויים במערכת, תופתעו לגלות שרובן משתחררות עם אלפי ולפעמים מאות אלפי באגים. אבל זה לא נורא כי אלו באגים שפשוט לא חובה לתקן.
רוצים דוגמאות לבאגים כאלו?
1) התוכנה לא עובדת טוב בשפה האמהרית.
2) אם התוכנה רצה 72 ימים ברציפות היא קורסת.
3) אי אפשר להכניס שם משתמש שמכיל 4 אותיות זהות אחת אחרי השנייה.
הסיבות לאי התיקון הן:
1) נו באמת.
2) מחשב בלאו הכי עושה reboot לפחות פעם בשבועיים.
3) אם זה כבר יקרה שהמשתמש ימצא לעצמו שם אחר יותר נורמלי.
אז מה ההגדרה לבאגים שכן חובה לתקן? זה די פשוט. אלו באגים שיגרמו לאנשים לא לקנות את התוכנה שלכם מלכתחילה או אם כבר קנו, יהיו כל כך מעוצבנים שהם ישלחו למשרדים של החברה אנשים ששם המשפחה שלהם מתחיל באות א' כמו אלפרון, אברג'יל ואבוטבול. (למרות שיותר מסוכן אם יגיעו עליכם ממשרד עו"ד אשכנזי, אייזנברג וארצי)
למתבונן מהצד זה נראה די מפתיע שיש באגים בתוכנה. הרי זאת תעשיית ההייטק שכולם כה גאים בה. היי = גבוה, טק = טכנולוגיה ביחד זה טכנולוגיה גבוהה שבתוספת מיטב הנוער ומלא כסף אמורים לתת לנו מוצרים מושלמים אז למה זה לא קורה? ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?
קל מאד למצוא את רשימת הבאגים שגרמו הכי הרבה נזק ולכן נזכיר רק את מכונת הרנטגן Therac-25 שצלתה אנשים, הטיל האירופאי Ariane 5 שהתפוצץ 40 שניות אחרי ההמראה והמעבד של אינטל שלא ידע לחלק כמו שצריך. כמובן שלכל אחד יש את הבאג שפגע בו אישית בתור משתמש, אם זה המסמך שלא נשמר אחרי שעות של עבודה, ה GPS המבולבל או הטלפון שנתקע כל פעם בזמן שיחה חשובה. למהנדסי תוכנה יש בנוסף פינה חמה וכואבת לבאגים שהם עצמם יצרו או נאלצו לתקן והנה כמה שעדיין רודפים אותי בסיוטי לילה שיש ירח מלא או עדכון חשוב.
תזהר שם בחוץ. זה היה אחד המוצרים הראשונים להעברת הודעות ממחשב למחשב בתוך רשת פנימית של חברה. באותה תקופה האינטרנט היה עדיין בחיתוליו, כל כך בחיתוליו שכדי לקבל גישה היה צריך כל עובד לשלוח בקשה אישית לסגן נשיא בחברה. משהו בסגנון "אני מאמין שגישה לאינטרנט תעזור לי לבצע את עבודתי נאמנה" בזמן שהוא התכוון "שמעתי שאפשר לראות שם פורנו בחינם!". חמש שנים אחרי תחילת הפיתוח ואחרי ששתי גרסאות כבר שוחררו הוחלט שהגיע הזמן לאפשר חיבור המוצר לאינטרנט. שתי דקות אחרי החיבור הראשון קרס המחשב עם המסך הכחול המפורסם שיש בזה טיפה אירוניה (אינטרנט -> פורנו -> ראש כחול -> מסך כחול). חקירה מהירה גילתה שבאינטרנט יש מלא אנשים רעים ומשועממים שחלקם שלחו הודעות לא תקינות למערכת שלא כל כך לא ידעה איך לאכול את זה עד שהרימה ידיים כמו כדורגלני נבחרת ישראל בזמן משחק מכריע. יש שישאלו למה לא דאגו לזה לפני ובכן גם יצרני הדלת הראשונים לא שמו בה מנעול. חודש עבודה של מהנדס מנוסה נדרשו כדי לתקן את הבעיה וכל מי היה מעורב למד על בשרו שהעולם הוא אכזר.
מי בראש? זה היה מוצר שהקדים את זמנו והוא דמה מאד ל Google Alerts שמאפשר לך לבקש הודעה על כל דף אינטרנט חדש שמתאים לשאילתת חיפוש. בחיפוש כידוע, סדר הופעת הדפים הוא מאד חשוב כשהכי מתאים מופיע ראשון. כמה ימים לפני שחרור המוצר גילתה אחת המהנדסות שאין הגיון בסדר. חקירה קצרה גילתה שכל הדפים המתאימים תמיד קיבלו את אותו ציון לא משנה מה היה התוכן שלהם והם הופיעו בסדר אקראי. התיקון היה מהיר והבדיקה גם ובתחקיר שאחרי גילינו שהסיבה שלא שמנו לב לזה כי בכל הבדיקות שעשינו השאילתה הייתה "תמונות עירום" ופה הסדר באמת לא משנה.
אין יוצא ואין בא. זאת הייתה תוכנה לאבטחת מידע, חומת אש או באנגלית Firewall. לא זאת שגיל שוויד עשה ממנה מיליארדים בצ'ק פוינט אלא מוצר מתחרה. חומת אש יושבת בין האינטרנט לרשת הפנימית של החברה וכמו שומר בכניסה למועדון אמורה לאפשר רק לאנשים בעלי חזות אשכנזית להיכנס ולצאת. בדומה למצלמות בכניסה למועדון שמאפשרות למשטרה למצוא את מי שדקר את השומר גם ה"פיירוול" מתעד את כל מי שניסה להכנס לתוך הארגון מבחוץ. כישלון בתיעוד, אפילו רגעי, גרם ל"פיירוול" לעצור ולהיכנס למצב שאין יוצא ואין בא. אם נחזור לאנלוגיה של השומר במועדון ברגע שנגמר הסרט במצלמת הווידאו הוא נעל את הדלת של המועדון. לקוחות לא אהבו את זה ודרשו פתרון יותר טוב. אל הדגל נקרא המהנדס הכי תותח בפרויקט שאחרי ארבע חודשים יצר פתרון שהיה מקובל על הלקוחות רק חבל שהוא לא יכול גם לעזור לשומרים בכניסה למועדונים.
אלו שלוש דוגמאות יחסית מינוריות לשאלה מדוע יש באגים ויש עוד המון שהמשותף לכולן זה הגורם האנושי. כמו באגים הנגרמים כי המהנדס פשוט לא מספיק מוכשר, כאלו שקורים בגלל שאי אפשר לבדוק את כל המקרים, כאלו שנובעים מזה שיש לחץ להוציא את המוצר בכל מחיר לא משנה מה האיכות וגם כאלו ש"על הזין" של המהנדס לעשות עבודה טובה כי בלאו הכי עוד כמה חודשים יסגרו את הקבוצה ויעשו ארגון מחדש. אבל הסיבה מספר אחד היא שכל עוד הלקוחות hסכימו להשתמש ולקנות מוצרים ברמת איכות כזאת ימשיכו לרדוף אותם הבאגים. מצד שני אלו גם חדשות טובות, כי אם פעם המחשבים ינסו להשתלט על העולם תהיו בטוחים שתוך חודש הם יפסיקו לעבוד כי אף אחד לא בנה על זה שזה יקרה.
החיים על פי ניר 