לפני חודשיים פרסם משרד האוצר את תכנית החומש לחינוך פיננסי אותה גיבש עם מספר גופים. מי שמעוניין לדעת יותר מוזמן לגלוש לאתר http://finance.cet.ac.il. אין ספק שזה צעד בכיוון הנכון אבל אני ואשתי כבר מזמן הבנו שיש לחנך את הילדים שכסף לא גדל בכיס של אבא ואימא. חוץ מלקחת אותם לקניות ולהסביר להם איך קונים חכם או לנתח פרסומות על מבצעים מפתים הבנו שרק ע"י כך שהם "ילכלכו את הידים" הם באמת יבינו מה זאת אחריות פיננסית. זה התחיל לפני שלוש שנים כאשר החלטנו לתת לילדינו דמי כיס חודשיים, 30 ₪. כמו כן אחד קיבל גם מאתנו קופת חיסכון פשוטה. מיד התגלו הבדלי גישות בין הילדים. נדב הקטן הוא הצרכן האולטימטיבי, ברגע שיש לו כסף הוא ישר קונה משהו כך בסוף החודש תמיד הקופה שלו ריקה. מאיה "הצעירה" מבין התאומות היא "דן חסכן" האולטימטיבי ונועה חצי קונה חצי חוסכת. היה חשוב לנו לגרום לילדים שלנו לחשוב על מטרות וחסכון לטווח ארוך וחשבנו איך לעודד את זה וכך לפני שנה הצענו להם את ההצעה הבאה. אם הם מפקידים את דמי הכיס והמתנות שהם מקבילים לחגים ב"בנק אבא-אמא" הם יזכו ל 1% ריבית חודשית. כמובן שדבר ראשון היינו צריך להסביר להם מה זה 1% ריבית חודשית ולמי שכבר מחפש איך ליצור איתי קשר אני אוסיף ואגיד שההצעה פתוחה רק למי שרשום בתעודת זהות שלו שהוא ילד משותף שלי ושל אשתי. כמו כן הסברנו לילדים כמה טובה ההצעה שלנו ושבעולם האמיתי אם זה נשמע יותר מדי טוב זה כנראה רמאות.
למרות שכולם קיבלו את ההצעה ההתנהגות הצרכנית שלהם לא השתנתה רק הכסף שכב ב"בנק" במקום בקופה. לקראת סוף השנה הפיסיקלית הוצאנו לכל אחד "תדפיס" ובו פירוט הנכסים שלהם ומה המשמעות של 1% ריבית בחודש לכל אחד.
אחרי שכולם ראו כמה מאיה חסכה במשך שלוש השנים האחרונות החליטו גם נדב ונועה ללכת בעקבותיה. מעודד מהצלחתנו החלטתי, בלי התלהבות מצד השותפה הבכירה, להכות בברזל בעודו חם. מי שמכיר אותי יודע עד כמה גדולה שנאתי למסיבות ימי הולדת של הילדים בני זמננו. כן, אני יודע את החשיבות המסיבות לנפש הרכה של הילדים (יותר נכון של ההורים) ולכן הורדתי את המינון לפעם בשנתיים. בגלל ששנה שעברה לא חגגו לנדב יום הולדת לחברים בכיתה כבר נכנסתי לדיכאון לקראת ינואר החודש בו נולד אבל אז עלתה בראשי הברקה. באתי לנדב ואמרתי לו "תקשיב יא נדב, אם אתה מוותר על היום הולדת שלך אני שם לך בבנק אבא-אמא 1500 ₪". לי כמובן שזה משתלם כי לפי החישוב שלי עלות יום הולדת לילד (מפעיל + אוכל + זמן + מתנות) זה לפחות 2500 ₪ כך אני יוצא מרווח 1000 ₪ וגם לא צריך להתעסק עם ילדים של אחרים. נדב מיד הסכים ועשה אותי למאושר. התקווה שלי שזה יעבוד גם בחתונה שלו.

הפעם הראשונה שכמעט זכיתי בפרס הראשון של מפעל הפיס הייתה בחורף 1988. הדרך הביתה הביאה אותי אל "מגדל הנביאים" בהדר שבחיפה ושם בקומה התחתונה היה דוכן של מפעל הפיס. נגשתי מהוסס אל המוכרת ואמרתי לה שאני רוצה לקנות כרטיס להגרלה השבועית. היא הצביעה על ערמה גדולה של כרטיסי נייר ואמרה "תבחר". אני לא זוכר כמה בדיוק כרטיסים היו שם בערמה ומה היו המספרים שלהם אבל בואו נניח שהיו 250 כרטיסים שהתחילו מ 348750  ורצו ברצף עד 349000. בחרתי את הכרטיס האמצעי 348875, שילמתי חמישה או שישה שקלים ורצתי לתחנת האוטובוס של קו 57 שנוסע לקרית ביאליק.
בערב שהסתיימה מהדורת מבט הוקרנו תשדירי השירות. אחד מהם היה של מפעל הפיס ובו הודיעו שהמספר הזוכה בהגרלה השבועית של מפעל הפיס בסכום של חצי מיליון ש"ח הוא 348823. הייתי בשוק טוטלי. הכרטיס הזוכה שכב במרחק של חמישים ושתיים כרטיסים בלבד מהכרטיס שאני בחרתי.
כמו פושע סידרתי חזרתי לאותו דוכן שבוע לאחר מכן, קניתי כרטיס נוסף וכמו שאפשר לנחש לא הייתי אפילו קרוב. כמה שנים לאחר מכן הקים מפעל הפיס את "תוכנית המנויים" ואני הצטרפתי. עברו מאז למעלה מעשרים שנה ולפי החישובים שלי על בסיס הנתונים שקיבלתי באתר של מפעל הפיס אני מופסד בערכים של היום כעשרת אלפים שקלים.
הפעם השנייה שכמעט זכיתי בפרס הראשון של מפעל הפיס הייתה ביום שהשתחררתי מהסדיר. אחרי שחזרתי מהבקו"ם ניגשתי לדוכן הפיס שליד ביתי ומילאתי עשרה טורים של הלוטו שהפרס הראשון היה בסדר גודל של עשרה מיליון שקלים. למחרת בבוקר פתחתי את הרדיו ובסוף מהדורת החדשות הודיעו את המספרים הזוכים בהגרלת הלוטו שנערכה בלילה לפני. רשמתי על נייר את ששת המספרים הזוכים יחד עם המספר הנוסף ונגשתי לחדר כדי להשוות לטופס שלי. אחרי אכזבה עם שמונת הטורים הראשונים הגעתי לטור התשיעי. המספר הראשון תאם, המספר השני תאם, גם השלילי, גם הרביעי וגם החמישי. התחלתי כולי לרעוד מהמחשבה על מתנת השחרור המדהימה שאני הולך לקבל אך המספר השישי לא תאם והיה רחוק רק כמה מספרים ממה שהוגרל. המוכרת בדוכן לא האמינה לי שהוצאתי חמש משש אבל לאחר בדיקה מהירה היו בידי 2000 ₪ של הזכייה. כמו בפעם הראשונה שוב חזרתי לדוכן שבוע אחרי זה, מילאתי עשרה טורים אבל הפעם באף טור אפילו לא היה שתיים משש. עברו מאז למעלה משבעה עשרה שנים ולפני החישובים שלי שמבוססים על הערכות בלבד אני מופסד בהגרלות לוטו בערכים של היום כחמשת אלפים שקלים.
אין לסיפור הזה סוף טוב. משהו בסגנון "בשבוע שעבר טלפנה אלי אריאלה והודיעה לי שזכיתי", אבל יש בסיפור הזה שני לקחים. הראשון שאם לא הייתי משתתף אף פעם בהגרלות של מפעל הפיס ובמקום זה הייתי חוסך את הכסף, בלי אפילו להכניס את נושא הריבית, היו לי 15,000 ₪ שזה ללא ספק פרס יפה לזכות בו. הלקח השני שאם הייתי משתמש בכסף הזה לראות הצגות, לקנות ספרים וללכת לאירועי ספורט הייתי עוזר הרבה יותר לתרבות ולספורט בישראל מאשר מפעל הפיס.
"אז מה עם המנוי שלך?", אתם בטח שואלים, "האם לאור מה שכתבת אתה הולך לבטל אותו ולחסוך?" התשובה הברורה היא לא. בכל זאת אני עדיין בן אדם.

שנה שעברה לקחתי את הילדים שלי להפגנת המיליון. אני לא יודע עד כמה הם באמת הבינו על מה הייתה ההפגנה או את המושג "צדק חברתי" אבל היה לי חשוב שהם יראו איך אזרחים יכולים ולפעמים גם צריכים להביע את דעתם. ההפגנה הייתה באזור העיר התחתית שבחיפה והאוויר היה חם ולח. בדרך לשדרות בן גוריון שמעליהם מתנשאים הגנים הבהאים ראיתי את אחד המפגינים נכנס לפיצוציה וקונה בקבוק מים קטן בעשרה שקלים. כך בין עשרות השלטים שזעקו כל סלוגן אפשרי הבנתי שמאד חסר שם גם השלט "העם נדרש גם לאחריות אישית!".

עשרה שקלים לבקבוק של חצי ליטר? לא זאת בלבד שקוב מים מהברז, שזה למי שלא זוכר את שיעורי המתמטיקה שלו הם אלף ליטרים, עולה רק חמישה שקלים אלא גם העלות הסביבתית ליצר ולשנע את אותו בקבוק פלסטיק היא בלתי נתפסת. אבל ציינת שהאוויר היה חם ולח, אתם אומרים, מה אתה רוצה שהוא יתייבש? חס וחלילה, אני רוצה שהוא יתכנן, שיבוא להפגנה עם מימיה מלאה במים, זאת אחריות אישית.

אנשים עושים שטויות. אני מתנדב בעמותת פעמונים. זאת עמותה שמתנדביה מלמדים משפחות איך לנהל את האספקט הכלכלי של החיים שלהם ויצא לי לפגוש לא מעט משפחות. יש משפחות שאחרי הפגישה הראשונה איתן אתה יוצא החוצה ולא משנה אם אתה מאמין או לא באלוהים אתה מפנה את מבטך לשמים ואומר "יא חתיכת חרא! איך אתה יכול להתעלל כך באנשים?". אבל רוב המשפחות הן לא כאלו שגורמות לי לקלל את הקדוש ברוך הוא. רוב המשפחות גורמות לי לצאת החוצה, לתפוס את הראש ואפילו טיפה להתעצבן. טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט המפורסם "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". זה נכון גם בהיבט הכלכלי. המשפחות המאושרות הן אלו שמתכננות, יש להן תקציב ועובדות בצורה מסודרת. והאומללות? רק בגלל שאני חתום על הסכם סודיות לא אתן דוגמאות אך צפייה אחת בפרק "משפחה חורגת" יכולה להמחיש דוגמא מייצגת.

אי אפשר הכל בחיים. להקת קווין שרה "אני רוצה הכל, אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו". אז רק שתדע שאם אשתך ההרה שכנעה אותך שלכבוד הולדתו של ילדכם הראשון שלך אתם חייבים, אבל חייבים, להוציא כסף על פיסול הריון, שידת החתלה של מעצב ועגלת תינוק 4X4 זה יבוא על חשבון משהו אחר. עוד 22 שנה שהצאצא שלך ירצה עזרה בשכר לימוד לאוניברסיטה, אתה במקום לבצע העברה בנקאית תוציא מהמחסן ותראה לו פסל גבס של השדיים והבטן של אימא שלו שהייתה צעירה. אני לא אומר מה נכון כי לכל אחד יש סדר עדיפויות שונה. אני למשל מוציא בחודש מאה ₪ על הימורים חוקיים. זה גם מאד יכול להיות שמההכרות שיש לך עם הגנים של המשפחה שלך ושלה שהסיכוי שהילד יתקבל למוסד לימודי אקדמאי נמוך יותר מהסיכוי של נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל ולכן עדיף שיהיה קל להסתובב אתו בשטח אבל תחליט על זה באופן מודע. כי החיים הם פשרה. אי אפשר הכל ואי אפשר את זה עכשיו. זה נכון בכל התחומים. סביר להניח שאשת חלומותיך נראית כמו אנג'לינה גולי, חכמה כמו מרי קירי ומרוויחה כמו שרי אריסון אבל ההיא שרובצת מעבר לדלת של השירותים היא לא כזאת. כמו שאתה לא נראה כמו בראד פיט, מצחיק כמו סיינפלד ומרוויח כמו ביל גייטס.

אפשר גם אחרת. ישבתי פעם עם אבא שלי וביקשתי להבין איך הוא ואימא שלי הצליחו להחזיק מעמד כלכלית וגם לחסוך, משהו לא הסתדר לי. ההורים שלי הם דגם מיצג של הדור שנולד עם קום המדינה וגר בעיר הולדתי קרית ביאליק. מה שהכי בלט בהשוואה בין משק הבית שלי לזה של הורי היה השוני בהוצאות. הם לא הוציאו, או הוציאו מעט מאד, כסף על תקשורת סלולרית, כבלים, אחזקה של בית גדול, שתי מכוניות, נסיעות לחו"ל, מסעדות, מזגן, מיבש, בגדים, מתנות לאירועים ומסיבות יום הולדת. עשיתי את אותו תרגיל עם סבא וסבתא שלי ששייכים לדור שבו היית צריך לדעת איך להתחבא מגרמנים ואם מהטמה גנדי היה רואה את התוצאה אפילו הוא היה אומר להם במבטא הודי כבד "שאפשר מדי פעם לפנק את עצמכם". כך יצא שהסבים והסבתות שלי חסכו המון, עזרו להורים שלי שחסכו טיפה פחות אבל יכלו לעזור לדור שלי שיוכל לתת לילדים שלו שנהנים ממפעילים ביום הולדת פסלי גבס של שדיים. אז האם צריך לחיות כמו נזיר? לא, שוב התשובה היא איפשהו באמצע, זוכרים פשרה.

תמיד יהיה מישהו שמרוויח יותר ממך. יש לי חבר מפוצץ בכסף. גר בבית ענק במקום נחשב, טס בביזנס לחופשה בחו"ל לפחות שלוש פעמים בשנה ושם הוא אוכל במסעדות שמדורגות הכי גבוה במדריך האדום של משלין. לעומתו יש לי חבר שבקושי גומר את החודש והיה רק פעם אחת בחו"ל (לא כולל לבנון). שניהם חברים טובים, שומרי חוק, עשו צבא, מילואים, תורמים לקהילה, מלח הארץ. פעם שאלתי את עצמי האם זה פייר שזה המצב ועדיין לא מצאתי תשובה הולמת. אם נסתכל ברמה עולמית האם זה פייר שמיליוני אנשים גוועים ברעב באפריקה בזמן שבאמריקה יש תחרות מי אוכל יותר נקניקיות בעשר דקות?

רגע אז על מה המדינה אחראית? המדינה צריכה לספק לכולם, והדגש הוא לכולם, את רמת הביטחון, בריאות, חינוך, איכות סביבה (הוסף את מה שאתה חושב) שהאזרחים חושבים שהיא צריכה לספק במיסים שאנחנו משלמים. מי שרוצה מעבר לזה שישלם בכספו הפרטי. בקיבוץ של פעם האזרחים היו משלמים 100% מס. יש אנשים בימין האמריקאי שחושבים שצריך לשלם 0% מס ושכולם יסתדרו לבד. האמת היא באמצע. שוב חוזרת המילה הזאת פשרה. אבל לא משנה אם הדלק יעלה כמו בוונצואלה או שיהיו פה תנאים סוציאליים כמו במדינות הסקנדינביות אם אתה לא תלמד לאזן את התקציב, לתכנן ולהבין שזאת אחריותך הבלעדית הדבר האחרון שיישאר לך לעשות זה לצעוק מול הגנים הבהאים בערב לח וחם.

תכלס צריך להקדיש לזה שעה בשבוע וחשוב לשתף את כל המשפחה. החיים הם מלחמת התשה לא מלחמת ששת הימים. תשאל כל מי שמנסה לשמור על משקל קבוע. שב שעה בשבוע מול גיליון אלקטרוני, תכניס את כל ההוצאות וההכנסות, תראה שזה עומד בתקציב שהגדרתם, תכנן את החודש הבא, את השנה הבאה, דבר פעם בכמה זמן עם יועץ פנסיוני, צלצל לנותני השירות ונסה לשפר תנאים. אין בזה הילה, זה לא יביא לך אקזיט מטורף וזה גם לרוב מתיש כמו שמירה בסיסית בבסיס צבאי בנגב בשיא החום. אבל זאת שעה חשובה מאין כמוה. חוץ מזה זה גם אחד הדברים הכי חשובים שאתה יכול ללמד את הילדים במיוחד כדי שלא יהיו תלויים בכספי הביטוח הסיעודי שלך כי יום אחד תאמין או לא אתה תהיה זקן ולא תשלוט בסוגרים. הבונוס הוא שהיום שבו כן תצליח להשיג שליטה בחיים הכלכליים שלך ושל המשפחה שלך יהיה אחד הימים המאושרים ביותר בחייך.

* נכתב בלשון זכר כי רוב החנויות בקניונים הן של בגדי נשים.

אני עוצם את העיניים ולא מצליח להיזכר בשם שלו. כל מה שאני זוכר זה נוזל בצבע אדום בתוך שפופרת שקופה בגודל בינוני עם פקק שמסתובב. אני מדבר כמובן על השמפו היחיד שהיה בחדר האמבטיה של משפחתי כשהייתי ילד. במבט חטוף באמבטיות שבביתי כיום אפשר לראות תמונה שונה לחלוטין. שמפו לשיער פגום וצבוע, מרכך מטפח תלתלים עם תמצית אגוזי מקדמיה לשיער מתולתל וגלי, שמפו לילדים ללא דמעות, שמפו לגבר לעמידות השיער ושמפו נגד פרעושים לכלב. ממש מיני סופר פארם.
למרות הנטייה להעביר אחריות לאחר צריך להוריד את הכובע לפני האנשים הללו של תעשיית מוצרי הטיפוח לשיער. הם הצליחו לפלג ולפלח את הציבור הלא קירח ולמכור לו את החלום של שיער שופע ומלא ברק.
מעניין האם אי פעם יגמרו להם הרעיונות. האם אחרי שנראה בחנויות "שמפו לנשים רווקות מעל גיל 30 לשיער גלי עם קצוות מפוצלים בתוספת כוסברה" ירימו אותם אנשי שיווק ידיים ויגידו "די, הגזמנו!".
לא רק סביר להניח שלא אלא שיום אחד בפריים טיים תופיע בטלוויזיה הפרסומת הבאה.
התמונה תתמקד בנשים אפריקאיות העובדות בשדה בזמן שילדיהם יושבים להן על הגב. תוך כדי שהן שרות את השיר של שבט "אובלה, אובלה יה" ישמע קולו של הקריין. "נשות שבט המומביטו שבמרכז נמיביה חיות בתנאים קשים ביותר. חום, יובש ובעל שרק רוצה לראות כדורגל כל היום. אך למרות זאת השיער שלהן נחשב לטוב ביותר באפריקה ויש האומרים בעולם. מדעני חברת 'שובו רידוקולמון שר' (בצרפתית שיער יקר ומגוחך) גילו אחרי מאמץ ממושך את הסוד שלהן שנשמר אלפי שנים. זרע של פילים. כמה טיפות של הנוזל הזה גורם לשיער שלהן להיות חסין, שופע ומלא ברק. חברת 'שובו רידוקולמון שר' גאה להציג את השמפו החדש 'דמבו'. כי כולנו מאפריקה." הפרסומת תסתיים כשרואים שחקנית מפורסמת מזיזה את השיער השופע שלה בהילוך איטי תוך כדי שהיא אומרת בחיוך "אובלה, אובלה יה".
למחרת ידווחו בחדשות שכל בקבוקי השמפו 'דמבו' אזלו בחנויות ושכמה נשים נעצרו בספארי ברמת גן שברשותן כפפות גומי, כמה מכלי פלסטיק ומגזינים של פורנו לפילים. החברות המתחרות יגיבו במהירות שמהמעבדות שלהן יגיעו מוצרי טיפוח לשיער שיכילו שתן של קרנפים, זיעת של לביאות וקקי של תנינים.
בגלל שכמות חיות הבר בעולם קטנה מכדי לספק את התצרוכת העולמית יכנסו לשוק שרלטנים שאותם יחשוף כמובן רפי גינת בתוכנית מיוחדת של כלבוטק שתקרא "החפיפניקיות של החפיפה".
תחקירן אמיץ יחדור לאירגון הפשע של יוסי הארשטיין ובעזרת מצלמה נסתרת נראה בתים בדרום תל-אביב שם מועסקים עשרות מסתננים מאפריקה בסיפוק חומר הגלם לחיקויים של שמפו 'דמבו' ושאר השמפואים של החברות המתחרות.
התגובה לטענות הכתבה לא תאחר לבוא. עו"ד של משפחת הארשטיין ימסור כי כבר כמה שנים מרשו מתעסק רק בעסקים חוקיים ובכלל צריך לזכור שגם המסתננים הם מאפריקה אז אין הבדל כל כך גדול.
למחרת פרסום הכתבה תקום קבוצת מחאה בפייסבוק שנקראת "די לשיגעון, בדיוק כמו גברים כל השמפואים הם אותו דבר". את המחאה תוביל כמובן מירב מיכאלי שתאשים את הממסד הגברי הקפיטליסטי בקיבוע האישה כאובייקט מיני. היא תזמן מסיבת עיתונאים למקלחת שלה שבה היא תדגים איך היא חופפת את שיערה בשמפו שעולה 20 ₪ לארבע ליטר. חמישה עיתונאים יאושפזו.
שר המסחר והתעשייה שגם הוא כמו רוב השרים מלא קנאה בפופולריות של השר כחלון יעלה בישיבת הממשלה השבועית הצעה לייבא פילים בגיל ההתבגרות לישראל. בהודעה שתצא לעיתונות ממשרדו ייכתב "כי הממשלה תעשה הכל כדי להוזיל את מחירי השמפו, לעודד תחרות ולמנוע זיופים".
שבוע אחרי שעדר פילים אפריקאים הראשון יגיע לנמל אשדוד תודיע חברת הקוסמטיקה "'שובו רידוקולמון שר" שמדעניה גילו את הסוד שמאפשר לנשות האינדיאנים באמזונס להסתרק בקלות למרות מזג האוויר הטרופי. למחרת ללוכדי הנחשים תהיה המון עבודה.

אני חושב שזה היה כשהייתי בכיתה ד' כשכל יום שישי בשלוש בצהריים נדבקתי למסך ויחד עם כל ילדי ישראל צפינו בסדרה "מסע בין כוכבים" המקורית, זאת עם קפטן קירק. מכיוון שהעלילה מתרחשת במאה ה – 23, האמנתי שכל החידושים הטכנולוגים שהוצגו בסדרה כמו שיחות וידאו, מחשב מדבר ומבין, מעבורת חלל ושלום עולמי בין העמים אכן יקרו רק במאה ה – 23.
היום ששלוש מתוך ארבע הדברים שמניתי הם חלק מהיום יום שלנו הגעתי למצב ששום פיתוח טכנולוגי לא מפתיע אותי, זאת רק שאלה של זמן וכסף. קפסולה עם מצלמה שבולעים? יש! אפליקציה חברתית לניווט? יש! מושב אסלה עם מנורות? יש!
אחד השינויים הכי מרכזיים שקרו מאז שהייתי בכיתה ד', ולמי שסקרן זה היה ב 1979, הוא הדיגיטציה. ובמיוחד במוזיקה. איך אפשר להשוות קבצים דיגיטליים ב MP3 לעומת יראת הכבוד שבה אחזנו בתקליט ויניל כדי שלא יאונה לו כל רע. זה הביא לכך שהיכולת לשכפל שירים שהחלה כבר עם קלטות הטייפ, המשיכה עם התקליטורים והשתכללה באתרי שיתוף הקבצים גרמה נזק אדיר לתעשיית המוזיקה.
אם פעם זמר היה עושה מופע כדי לקדם את מכירות התקליטים שלו היום המצב הוא בדיוק הפוך כשחלק נכבד מההכנסות של הזמרים מגיע מהופעות ותמלוגים. חשבתי על כל זה בזמן שחיכיתי עם בני לראות את הזיקוקים של ערב יום העצמאות כשברקע התנגן לו השיר המפורסם על הישוב בו אני גר. את השיר שהפזמון שלו הוא "זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב לא תמצא מקום כזה, כזה טוב" כתב והלחין נפתלי אלטר ושר אושיק לוי. אני לא מכיר את שני האדונים הנכבדים הללו אבל יש לי הרגשה שהם לא חשבו שזכרון יעקב תתפתח למה שהיא התפתחה והשיר שלהם יהיה מכונת תמלוגים בגלל שמשמיעים אותו כמעט בכל אירוע. לעומת זאת אני מאמין שלהקת קווין האגדית כן חשבה על תמלוגים שיצרה את השיר "We Are The Champions" שמתנגן לו בכל אירוע מאליפות אירופה בכדורגל עד תחרות ריקודים סלוניים בקרית מוצקין. תובנה זאת של הכנסה פיננסית פאסיבית גרמה לי מיד לשבת ולכתוב את השירים הבאים: "אשדוד את הנמל שלי", "מקום שני זה גם כבוד" ו "יאללה הי-טק!". כל מה שנשאר זה רק למצוא מלחין טוב וזמר מוכשר.