אחת משלושת הכתבות שפורסמו ב 3/5 בדף הראשי של YNet נכתבה על ידי עבדכם הנאמן. אתם יכולים לנחש איזו? רוצים לינק? בבקשה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4375305,00.html

לפני למעלה משנה ראיתי בעיתון שיש הרצאה על ים המלח במתנ"ס. שעת ההרצאה הייתה תשע וחצי בבוקר, שעה שברוב השלבים האחרים של חיי הייתה מוקדשת לדברים כמו לימודים, צבא או עבודה. אך מכיוון היותי כבר אז עקר בית הפסקתי את המטלות הביתיות שלי ושמתי פעמיי למתנ"ס המקומי. מעולם לא הרגשתי כל כך צעיר שכן כל הקהל היה מורכב מפנסיונרים חביבים ויש לי גם הרגשה שכמה מן הנשים אפילו מאד התלהבו מהופעתו הבלתי צפויה של "עלם חמודות רך בשנים". חוץ מזה ההרצאה, שלא עלתה כסף וכללה כיבוד קל, הייתה מעולה ומאד מעניינת. מאז אני מחפש לי מדי פעם איזו הרצאה, יום עיון או כנס מעניינים וחינמיים, לא כדי לפגוש נשים מבוגרות ונחמדות, אלא כדי לפתוח את אופקיי ולהרחיב את דעתי על נושאים שלא הכרתי.
השבוע, ביום ראשון, נפלה בחלקי הזדמנות פז להשתתף ביום עיון של איגוד השיווק הישראלי בנושא "שיווק דיגיטלי פורץ דרך" (אפשר לראות את כל ההרצאות פה). את ההזמנה קיבלתי כמובן דרך פייסבוק מאיש נחמד בשם ליאור צורף שהיה גם המרצה הראשון. סביר להניח ששמעתם כבר את השם ליאור צורף שכן זה הבן אדם שהעלה שור לבמה בכנס TED המפורסם ושאל את הקהל כמה הם חושבים שהשור שוקל. הממוצע של 500 התשובות שקיבל היה 1972 פאונד (812.84 קילו) והמשקל האמתי של השור היה 1975 פאונד (814.2 קילו) טעות של 0.17% בלבד! בימים אלא ליאור מסיים את הדוקטורט שלו בנושא "חכמת ההמונים" חלק מתחום ה CrowdSourcing. תחום זה, שמאד לוהט כיום, מבקש לבדוק איך אפשר לגייס את ההמונים לפתור בעיות או למצוא רעיונות יצירתיים שהנחת היסוד היא שקבוצת אנשים מספיק גדולה תצליח לפחות כמו או אפילו יותר מקבוצת מומחים קטנה. כדוגמה ציין ליאור ש 20% מהפרסומות שהוצגו בסופר-בול האחרון נוצרו בשיטה הזאת. ליאור כל כך מלא התלהבות שיש לי הרגשה שבהלוויה של שלו (ואני כמובן מאחל לו עד 120 בבריאות מלאה) הוא יבקש מהקהל להציע מה הכי נכון שיהיה כתוב לו על המצבה.

אחרי ליאור עלה לבמה דרור גלוברמן המוכר מחדשות ערוץ 2 ודיבר על מה כמה אנחנו מכורים לטלפון החכם ואמר שבניגוד לאמונה הרווחת שהרשתות החברתיות הם סביב הקשרים החברתיים שלנו האמת היא שהיא סביבנו. נתחיל בזה שכולנו מעלים לדף הפייסבוק שלנו רק דברים טובים שקרו לנו כמו תמונות מחמיאות מטיולים, דברי חוכמה שהצאצא שלנו אמר או כתבה שלנו שפורסמה בבלייזר. אני מעולם לא ראיתי מישהי שהעלתה תמונה עם הכותרת "ככה אני נראית בבוקר" או סטטוס של גבר שטוען שהוא לא מבין איך יצא לו ילד כזה דביל. אחרי שהעלנו את פיסת המידע החשובה הזאת אנחנו לא מפסיקים לבדוק כמה אנשים עשו לייק, הגיבו או שיתפו ומצב הרוח שלנו נקבע לפי המספר האדום שמעל האייקונים בצד שמאל למעלה ומרגיש כמו מעקב אחרי מחיר של מניה (במקרה הזה המניה החברתית שלנו).

את ההרצאה חתם דרור בכך שהראה סרטון שבו אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, מרצה מול בוגרי אוניברסיטת בוסטון ואומר להם שהדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות זה פשוט להתנתק מהחיבוריות הבלתי פוסקת לפחות לשעה ביום כי השעה הזאת תעשה רק טוב. לפי תשואות הקהל כולם הסכימו אבל לפי כמות האנשים שהתעסקו בטלפון שלהם לא הרבה יעשו זאת.

בשלב זה הגיע הזמן להיות רציניים ולדבר איך עסקים יכולים לעשות כסף מכל התחום החברתי הזה. אורחת הכבוד של היום עיון גברת סנדי קרטר, סגנית נשיא IBM העולמית לענייני סושיאל ביזנס, הביאה את הנתון ש 73% מהמנכ"לים אומרים שסושיאל הוא הדרך מספר 1 לתקשורת עם הלקוחות. ההרצאה שלה הייתה מרתקת ודבר המרכזי שאפשר היה ללמוד שהשיווק נע מהעולם שבו משווקים לקבוצות כמו למשל צעירים, חרדים, נשים מעל גיל 50 לשיווק פרסונלי שמתאים ספציפית לכל לקוח. סוג כזה של שיווק חייב כמובן יכולת טכנולוגית של גישה לרשתות החברתיות קיימות או של החברה עצמה. המקרה הכי מעניין שגברת קרטר סיפרה עליו היה של רשת החנויות Lowes (רשת חנויות של "עשה זאת בעצמך") שהחליטה לנתח לא רק איזה מוצרים מחזירים לחנויות, אלא להבין למה מחזירים אותם. אחרי שבמחשבי החברה קפץ הנתון שיש מעדן כלבים מסוים שלקוחות מחזירים החלו העובדים לתשאל את הלקוחות למה. הלקוחות ציינו שהמעדן הזה גורם לכלבים לחלות. החברה פנתה ליצרן ושלא קיבלה תשובה מספקת הסירה את המוצר מהמדפים. חודש אח"כ הוגשה תביעה ייצוגית נגד היצרן וחברות אחרות ששיווקו את המוצר כי התגלה שהוא גרם למותם של 15,000 כלבים! הפעולה המהירה של Lowes הוכיחה את עצמה מכיוון שגם שהיא לא נתבעה וגם זכתה למחמאות בתקשורת על היותה חברה שאוהבת בעלי חיים.

אחרי סנדי קרטר קפץ ורץ על הבמה ד"ר יעקב גרישפן מומחה ל UX (חוויית משתמש) שחזר וטען שאנחנו מנהלים עם האפליקציות שלנו יחסים הדומים ליחסי אהבה. הוא הביא כמה נתונים מעניינים על מערכות היחסים של בני האדם כמו למשל ש 50% מהאנשים בוגדים, 11% מהילדים במקסיקו הם לא באמת של האבא שחושב שהוא האבא שלהם, שאם הגן Allele 334 של הגבר פגום הוא לא יבגוד ושנשים בוחנות את האיכות הגנטית של הגבר לפי איך שהוא רוקד. הוא הראה גרף נאמנות לאפליקציות שדומה מאד לגרף האהבה/נאמנות של בני אדם והמסקנה שלו היא שכמו שיש יועץ נישואים לבני אדם צריך גם יועץ נישואים לאפליקציות. זאת לטענתו גם הסיבה שפייסבוק כל הזמן משנה את הממשק שלה (לא תמיד ליותר יפה ונוח) ע"מ כמו בנישואים לשמור על עניין וחשק.

פה הייתה הפסקה וכולם יצאו לבדוק האם יש להם הודעות כי באולם של הכנס בסינמטק ת"א אין קליטה…

בסיום ההפסקה היה בליץ של הרצאות קצרות, ארבעה מרצים קיבלו כל אחד שלוש דקות בלבד להציג. הראשון אלון מוליאן, מנכ"ל twisted בא להראות מה אפשר ללמוד מתעשיית הפורנו. למזלי אני הקלטתי את כל ההרצאות כי בזאת לא הצלחתי להתרכז מהסיבות המובנות. בבית ששמעתי שוב את כל ההרצאות הבנתי שהמסר המרכזי שלו היה שהתעשייה הזאת עובדת בשיטת "מבוך העכברים" שזאת בעצם רשת שלא מאפשרת לצרכן להימנע מהתוכן החינמי שבסופו של דבר מוביל אנשים גם לשלם.

אחריו עלה לבמה שגיא חמץ, מנכ"ל בלינק, שהדגיש את החשיבות של טבעיות (Native) ברשת. הפרסומות בטלוויזיה ("נעבור לפרסומות"), ברדיו, באתרים באינטרנט ובאפליקציות הם מפריעות ומעצבנות את האנשים.  היכולת להביא את המסר של המפרסם בצורה טבעית יגרום גם להתייחסות ויותר מזה לשיתוף. דוגמא לאתר שלאחרונה עשה מהלך כזה הוא האתר הישראלי חורים ברשת.

תימור גורדון, מנהל הדיגיטל ב – publicis בחר לספר סיפור אישי ודמיוני על איך נחווה את השיווק הדיגיטלי בעתיד שהכל יהיה פרסונלי. לדוגמא בזמן שתכנס לחנות של Nike תופיע מולך הולוגרמה של מייקל גורדן שעל בסיס הקניות בעבר והספורטיביות שלך בהווה ימליץ לך נעלים מתאימות.

אלדד ויינברגר, מנכ"ל מקאן דיגיטל, טען שהיום בעידן הדיגיטלי חברות שרוצות להצליח חייבות לגרום לשיתוף פעולה בין שתי מחלקות שבעבר היו רחוקות אחת מהשנייה, מחלקת השיווק ומחלקת הטכנולוגיה (IT). דרישה זו אף הביאה ליצירת תפקיד חדש CIO – Chief Information Officer. דוגמא טובה לשיתוף כזה היא חברת דומינוס פיצה שהמעבר של השלוחה הישראלית להזמנות דרך האינטרנט הגדילה את המכירות ב 30%.

בסיום ארבעת ההרצאות המהירות עלתה לבמה טל בן פורת, סמנכ"לית השיווק של רקיט בנקיזר סיפרה על ההבדל המהותי בין "אהבתי" ו "הגב" לבין "שתף". שני הראשונים, שהמפורסם ביניהם ה"לייק" שהפך כבר מזמן למטבע לשון, הם פעולות שנשארות על הקיר של מי העלה את הסטטוס, תמונה או סרטון. ה"שתף" (Share) לעומת זאת מעביר את אותו סטטוס, תמונה או סרטון לקיר של המשתמש ולכן אנשים עושים את זה הרבה פחות. אנשים חושבים טוב טוב לפני שהם שמים משהו על הקיר שלהם בפייסבוק כי החברים והמשפחה מיד רואים את זה. כמובן שה"שתף" הוא הגביע הקדוש כי הוא זה שמגדיל את החשיפה לאותו סטטוס, תמונה או סרטון. כדוגמא לחברה שהצליח לגרום לאנשים לשתף למרות הבעייתיות היא Durex יצרנית הקונדומים. קמפיין הבולבולים המפורסם שלהם אפשר לאנשים לשתף את הסרטון למרות שמדובר בתוכן מיני. דוגמא נוספת לחשיבה המיוחדת היא קמפיין "תרום קונדום" שישראל הייתה המדינה הרביעית ברשימת התרומות ואפליקציה חדשה שפותחה בדובאי לשירות שליחים לקונדומים.

אחת החברות ההי-טק המצליחות ביותר בזמן האחרון היא Outbrain שאתם מכירים אותה טוב כשאתם רואים המלצות בסוף כתבות. אילן צינמן, מנהל פיתוח עסקי סיפר שבסקר שנעשה לאחרונה נמצא שאנשים הכי פחות מאמינים לפרסומות שמגיעות ב SMS, באפליקציות או באתרים באינטרנט. אבל מצד שני הם הכי מאמינים למה שחברים שלהם אומרים או לתוכן באתרים שהם בוטחים. היום אין בעיה ליצר תנועה לאתר (זה כמובן עולה כסף) אבל הכי חשוב זה איך גורמים לאנשים להשאר באתר, לקרוא את התוכן ולשתף. חברות שעושות זאת מרויחות כי הם מחזקות את המותג שלהם ואנשים משתכנעים לרכוש את המוצרים אפילו בלי פרסומות. דוגמא טובה לאתר כזה הוא האתר של Colgate.

לסיים יום עיון כזה במיוחד שהבטן כבר זועקת לארוחת הצהריים זאת משימה לא פשוטה. את הכבוד נתנו לאמן ניו מדיה, נוי אלוש שמוכר כיוצר שיר המופת "רוצה בנות" והרימקס "זינגה זינגה" של השליט לשעבר של לוב מועמר קדאפי (מעל 4,000,000 צפיות). הוא סיפר שלמרות שדברים נהיים ויראלים ברשת רק בשילוב המדיה ה"ישנה" כמו טלוויזיה או עיתונים ויחד עם מובילי דעה אפשר לנצל את ההצלחה ולעשות מזה כסף (כמו דרך מכירת רינגטונים).

חמשת התובנות שלי:
1)   תוכן איכותי הוא עדיין וימשיך להיות המלך
2)   עתיד השיווק הוא פרסונלי
3)   הפרסומת צריכה להשתלב ולא להפריע
4)   כדי לנצל נכון את האינפורמציה הרבה שיש ברשת צריך את הכלים הטכנולוגים הנכונים
5)   לתוצאות הטובות ביותר ברשת יש צורך לשלב את המדיה המסורתית

חשבתי על התובנות האלה כשיצאתי החוצה ועשיתי את פעמיי לפגישה הבאה ע"מ שאמצא דרך לכתוב את הכתבה הזאת בצורה שתגרום לכם לעשות לה Share (אפשר גם Like).

 

יום א' – 10:34

הטלפון בבית מצלצל.
אני: "הלו"
צד שני: "שלום"
אני: "שלום איך אוכ…"
צד שני: "שמי רונית ובמשך שתיים עשרה שנים ניסיתי להיכנס להריון. הייתי אצל כל המומ…"
אני מנתק, זאת שיחה מוקלטת.

יום ב' – 11:51

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני: "הלו"
צד שני: "שלום"
אני: "כן איך אפ…"
צד שני: "שמי רונית ובמשך שתיי…"
אני מנתק, גוד דאמיט צריך להכניס לכלא את מי שמשתמש בשיטה הזאת של שיחות מוקלטות. אני צריך לזכור את המספר הזה.

יום ג' – 9:41

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני מרים ומנתק.

יום ד' – 13:43

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני מרים, מקלל ומנתק.

יום ה' – 12:32

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אוקי הפעם אני חייב שזה יפסיק אז אני אקשיב עד הסוף.
צד שני: "שלום, שמי רונית ובמשך שתיים עשרה שנים ניסיתי להיכנס להריון. הייתי אצל כל המומחים ושום דבר לא עזר. עד ששמעתי שאפשר לקנות אות בספר התורה שיוכנס לקברו של הרב נחמן מברסלב. בהתחלה הייתי סקפטית אבל בסוף קניתי. כעבור חודש קיבלתי את ההודעה המשמחת שאני בהריון! (קול אחר) אם ברצונך לקנות אות בספר לחץ 1".
אני לוחץ 1.
צד שני: "מיד נתפנה לטפל בך ובינתיים הנה עוד סיפורי ניסים. (קול אחר) שלום שמי דויד ולפני שנה התגלה אצלי סרטן בריאות. כל הרופאים אמרו שנשארו לי עוד ארבעה חודשים לחיות. אבל אז קניתי אות בספר התורה לכבוד הרב נחמן מברסלב והנה שנה אחרי אני עדיין כאן ולא זאת בלבד אלא שגם הסרטן נעלם והרופאים בשוק. (קול אחר) מיד נתפנה לטפל בך ובינתיים הנה עוד סיפורי ניסים. (קול אחר) שלום שמי יוסי ולפני שבעה חודשים עשיתי עסקת נדל"ן גדולה ונכנסתי לחובות. זה הגיע למצב ש… (קול של אישה) שלום מדברת מרים איך אפשר לעזור לך?"
האמת שבמקור רציתי לצעוק ולבקש שיפסיקו להתקשר אלי אבל התעוררה בי הסקרנות לגבי תהליך קנית אותיות בספר תורה.
אני: "שלום, אני רוצה לשמוע עוד פרטים"
מרים (הצד השני): "בימים אלו ממש נכתב ספר תורה שיוכנס לקברו של הרב נחמן מברסלב. יש באפשרותך לקנות חמש מילים, פסוק, עמוד, פרשה. חמש מילים עולות 17 ₪ * 12 תשלומים, פסוק 50 ₪ * 12, עמוד 180 ₪ * 12 ופרשה 374 ₪ * 12. בנוסף תוכל לתת לנו שמות של בני משפחה ויתפללו בשבילם על הקבר. את כל הפרויקט מוביל הרב אליעזר ברלנד שליט"א".
אני: "למה כל כך יקר?"
מרים: "הספר נכתב ביד בידי סופר סת"ם וזה תהליך שלוקח המון זמן".
אני: "אוקי, אני מבין, אפשר לבחור איזה מילים או פסוקים שאני רוצה".
מרים: "כמובן, אבל יכול להיות שמה שאתה רוצה כבר תפוס ותצטרך לבחור אחרים".
אני: "תודה, אני צריך לחשוב על זה אפשר לקבל טלפון ע"מ לחזור אליכם?".
מרים: "כמובן (נותנת לי טלפון)".
אני: "ביי".

יום ו' – 8:32

בלילה חשבתי על איזושהי התחכמות, פתחתי את התנ"ך וחיפשתי את המשפט הכי גס שקיים. מצאתי כמה דוגמאות אבל לפני שצלצלתי למרים חיפשתי בגוגל פרטים על מוביל הפרויקט הרב אליעזר ברלנד. נדהמתי לגלות שהוא מתחבא בחו"ל בגלל שהוא מבוקש על עבירות מין שביצע בנערות וצעירות. אבל אז גם הבנתי איך רונית נכנסה להריון.

ומאז שקט – לא התקשרו אלי יותר

---

אם אהבת את הטור הזה יש סיכוי שתאהב/י גם את הטורים הבאים: חמורו של משיח, יתרונות וחסרונות

כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 100 ₪ לויקיפדיה כי הגעתי למסקנה שאם לא אעשה זאת אני חרא של בן אדם. אני משתמש המון בויקיפדיה גם בעבודה הנוכחית שלי ככותב וגם השתמשתי בה המון כשעבדתי כמהנדס תוכנה. אולי בגלל שבתוצאות החיפוש של גוגל המקום הראשון בדרך כלל שמור לערכים מהאנציקלופדיה הווירטואלית הזאת שם תמיד התחלתי את הלימוד שלי בכל נושא טכנולוגי חדש. לתחזק את הפרויקט המדהים הזה עולה כסף. אני לא מדבר על המתנדבים שכותבים ועורכים אלא על חוות המחשבים הענקיות שבהן "חיה" ויקיפדיה. עכשיו אם כל פעם שהייתם מחפשים את הערך "שלמה ארצי" הייתה מופיעה לכם בצד פרסומת לדיסק החדש שלו או כשהייתם מגיעים לדף על העיר רחובות הייתה קופצת פרסומות לדונם חקלאי בזול זה היה סיפור אחר לגמרי. אבל אם עוד לא שמתם לב אין שם פרסומות ולא אוספים עליכם שם שום מידע שאפשר למכור. לתרום 100 ₪ כדי שזה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 50 ₪ לבלוג של "אישתון" וזאת למרות שדעותיי הפוליטיות מאד לא דומות לשלו. עשיתי זאת משתי סיבות. הראשונה כי אני נהנה לקרוא כל טור דעה, תחקיר או כתבה שלו לא משנה על מה הנושא. השנייה כי הוא לא חושף את עצמו. בניגוד אלי ולכותבים רבים שחושבים שהשמש סובבת סביבם, אישתון מעולם לא גילה מי הוא. כך שהכתיבה נשפטת בפני עצמה ולא כתלות בכותב. כמו כן בסוף כל טור, תחקיר או כתבה כותב אישתון כמה זמן לקח לו לכתוב ומבקש תרומה על מנת שיוכל להמשיך כי מה לעשות צריכים לשלם במכולת והוא, כמו ויקיפדיה, לא שם פרסומות קופצות או קישורים "תמימים" לחנויות ברשת. לתרום 50 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

התאהבתי ב MAD Magazine באחד משדות התעופה של מדינת קולורדו שבארצות הברית. MAD Magazine הוא מגזין קומיקס, הומור וסאטירה אמריקאי שנוסד בשנת 1952 ועדיין פעיל כיום. חוץ מהתוכן המצחיק ואינטליגנטי נדהמתי לגלות שאין בו אף פרסומת אחת. המגזין התקיים אך ורק מהתשלום של קוראיו. בחירה אסטרטגית זאת אפשרה למגזין לצחוק על כל חברה עסקית או מפלגה פוליטית מבלי לפחד מאובדן הכנסות מביטול פרסומות. בשנת 1976 מחיר גיליון היה 50 סנט, הוא יצא שמונה פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 1.8 מיליון איש. כשאני פגשתי אותו בשנת 1987 מחירו היה $1.5 ו 750 אלף איש קנו כל גיליון. במשך יותר מעשור הייתי מנוי על המגזין הזה, ולא רק זאת אלא גם הייתי משוטט בחנויות ספרים יד שניה וקונה גיליונות ישנים חלקם אף משנות השישים. בשנת 1997 מחיר כל גיליון היה $2.5, הוא יצא 12 פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 313 אלף איש. שנתיים אחרי זה הפסקתי לקרוא אותו ואני אפילו לא זוכר למה, אבל בסביבות 2003 שדפדפתי בו באחת מחנויות הספרים גיליתי לתדהמתי שבלית ברירה החלו להופיע במגזין פרסומות והרבה. לי זה היה מאד מאכזב לראות את השינוי הזה שבסופו של דבר מנע ממני לחזור לקרוא את המגזין. לשמחתי כיום מינון הפרסומות הוא מינימלי ואני, שיש לי חלק באשמה שהם הופיעו, חזרתי לרכוש אותו מדי פעם ולהצטרף ל 157 אלף שעדיין קונים אותו ב $6 לגיליון. לרכוש גיליון ב 22 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

לפני כמעט שנה וחצי עזבתי/לקחתי פסק זמן מההי-טק ועברתי לעולם המבטיח של יצירת תוכן. מבחינה כלכלית זה צעד ששקול לקנית מניות בינואר 1912 של החברה שרכשה את הטיטניק אבל מבחינה אישית ומשפחתית זה היה צעד שבינתיים מוכיח את עצמו כחיובי. אני עובד כפרילנסר בכמה מקומות שאחד מהם הוא עיתון ה"גפן". עיתון, ולא משנה אם הפורמט שלו הוא פיזי או דיגיטלי, הוא יצרן תוכן וליצר תוכן טוב לוקח זמן וזמן שווה כסף. כמו כולם גם לי יש ביקורת על העיתונים והעיתונאים בארץ אבל בגלל שאני נחשף גם לצד השני אני רואה איך כאשר יש למישהו בעיה עם הרשויות או חברה עסקית כולם, בלי יוצא מהכלל, רצים לעיתון כדי לחשוף את אותה בפני רבים. ה"גפן" הוא עסק משפחתי, מחולק חינם ב 17,000 עותקים באזור זכרון יעקב, בנימינה, פרדס-חנה כרכור, אור עקיבא וחוף הכרמל. בגלל היותו חינמון הוא חי בזכות הפרסומות. עכשיו תחשבו על העיתון המקומי באזור שלכם. האם הייתם מוכנים לשלם שקל לגיליון, 50 שקל לשנה, כדי שהעיתון לא יהיה תלוי במפרסמים (ראשי ערים או חברות עסקיות)? או שכן יריץ פרסומות אבל יוכל להעסיק עוד עיתונאים שיסקרו לעומק את מה שקורה סביבכם כולל את הבעיה שמציקה לכם? 50 ₪ לשנה. מעניין מאיזה סעיף בתקציב המשפחתי אפשר לקחת אותם?

כוס קפה עולה 10 ₪

חשוב לי להגיד שזאת לא בקשה לתרום לי כסף. בזכות ביל ובזכות העובדה שיש לי שוגר-מאמא שמתחזקת אותי אני יכול להשתעשע למחייתי. זאת גם לא בקשה לתרום כסף לעיתון ה"גפן" למרות שאשת העורך, שאחראית על החלק הכלכלי של העיתון, מאד תשמח. זאת כן בקשה שתחשבו על מישהו אחד או מישהי אחת  שמיצר/ת תוכן כמו מוזיקה, ציורים, סרטים, ספרים או פודקאסטים שגורם לכם עונג ותעזרו לו או לה להמשיך. זה יעשה טוב גם להם וגם לכם וזאת ממש מציאה.

נדב אפילו לא חיכה לסיום ההגרלה. כבר אחרי הכדור השלישי ידע ששוב פעם לא יזכה בכלום. הוא קם מהספה קרע את הטופס בכעס והלך למטבח.
"זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני לא מצליח לנחש אפילו שני מספרים", אמר נדב לרונית ששתתה כוס מים, "אין לי טיפת מזל".
"ואני חושבת שאתה טיפה מגזים", השיבה רונית.
"אני אומר לך שמאז שאני זוכר את עצמי לא זכיתי בכלום! אני מפסיד אפילו בהתערבויות הכי פשוטות. מישהו שם למעלה שם עלי איקס!", הכריז נדב.
"אני מופתעת שבתור אתיאיסט אתה מאשים את המישהו שיושב שם למעלה", הגיבה רונית, "הבעיה שלך היא שאתה לא מסתכל על התמונה הכוללת. אתה בריא, אני בריאה, הילדים שלנו בריאים, ההורים שלנו בריאים ויש לנו פרנסה. אילו לא דברים שצריך לקבל כמובן מאליו".
"כן, כן, כן", גיחך נדב, "אני מכיר את הטענה של 'העיקר הבריאות', אותי זה לא משכנע. חבר שלי בעבודה חישב שההסתברות לאי הזכיות שלי היא פשוט בלתי נתפסת. משהו פה לא בסדר", נדב לקח את המעיל ופתח את הדלת, "אני יוצא לסיבוב התרעננות אחזור עוד כשעה".

רק לפני שבוע קיבל המלאך אהוד את הקידום וכבר עמד מול אחד המשברים הכי גדולים שקרו במחלקת המזלות שבשמים. בביקורת פתע שנעשתה במחלקה נתגלו אי סדרים רבים שהחמור מכולם אפילו הדהים את המלאך גבריאל.
"איך זה יכול היה לקרות?", שאל אהוד את המלאך יואב שכבר למעלה מאלפיים שנה עובד במחלקה.
"אילו שאריות בלגאן מהתקופה שהמלאך בנימין היה אחראי", השיב יואב, "אסור היה לתת לו את התפקיד".
"מה אתה חושב שצריך לעשות?", שאל אהוד.
"במקרה של בן האנוש 92838485838432 אני חושב שהפתרון הכי טוב זה לצ'פר אותו".
"אתה יודע שיש בזה סיכונים לא קטנים", אמר אהוד, "ואתה יודע שיש גם את הנוהל שצריך להודיע לו אישית".
"אני יודע ואני גם מתנדב להיות השליח", ענה יואב.
"אני מסכים", אמר אהוד וטפח ליואב על הגב "ושיהיה לך בהצלחה".

"סליחה, אתה בן אנוש 92838485838432?"
נדב נעצר והסתכל על האיש המבוגר שעמד כשני מטר ממנו בכניסה לבית.
"אני מה?", שאל נדב.
יואב הבין שטעה ומיד תיקן את עצמו. "שאלתי האם קוראים לך נדב הראל?"
"כן, ומי רוצה לדעת?"
"הרשה לי להציג את עצמי, שמי יואב ואני עובד במחלקת המזלות. לפני הרישומים שלנו קרתה תקלה קטנה שגרמה לחוסר הצלחה שלך בהגרלות והתערבויות. אני שמח להודיע לך שתיקנו את התקלה והחלטנו לצ'פר אותך".
נדב הסתכל על האיש וחייך, "אשתי שלחה אותך נכון? אז תמסור לה שאני מעריך את המאמץ וכמו שהבטחתי אני אחזור עוד שעה וגם אביא גלידה מד"ר לק".
"כנראה שלא הסברתי את עצמי נכון", המשיך יואב, "אני מלאך שנשלח להודיע לך כי אתה תזכה בחמשת ההתערבויות או הגרלות הבאות שאתה תשתתף בהן ואם אתה לא מאמין אז בוא ונתערב מי האיש הבא שיצא מהבניין ממול?"
"אין לי זמן למשוגעים", התעצבן נדב, "ורק להראות לך כמה אתה דפוק אני חושב שאיש הבא שיצא מהבניין ממול יהיה בכלל אישה, שני מטר, שיער ירוק לבושה בשמלה כחולה עם משקפי שמש".
נדב כמעט קיבל התקף לב ששתי שניות לאחר שגמר לדבר אכן הופיעה אותה אישה מסתורית ביציאה מהבניין ממול.
הוא פנה אל יואב ושאל ברעד "אז אמרת שאזכה בחמשת ההתערבויות או הגרלות הבאות שאני אשתתף בהן?"
"בארבעה הבאות", השיב יואב בעודו מתרחק, "אחת כבר בזבזת".

"בוס יש התפתחות מפתיעה עם דוד שחייב לנו כסף".
הבוס, גבר כבן 50 שחיי העולם התחתון נקרו היטב על פניו, הניח את המשקה שלו על הבר והסתובב אל מושון ואמר "אני אופתע אם הוא הצליח לארגן את ה 100,000 שהוא חייב לנו".
"אמרתי התפתחות מפתיעה לא בלתי אפשרית", צחק מושון, "הוא טוען שהוא מכיר מישהו שזכה בחצי שנה האחרונה שלוש פעמים בפרס הראשון בלוטו".
"מעניין, מאיפה הוא השיג את האינפורמציה הזאת?", שאל הבוס.
"בן אחיו עובד במשרדי מפעל הפיס והוא סיפר לו על זה", השיב מושון.
"תגיד לדוד שאם זה יתברר כנכון, הוא יכול לשכוח מהחוב שלו. אבל אם הוא שיקר אז החוב שלו תהיה הבעיה הכי הקטנה שלו", אמר הבוס וגמר לאיטו את המשקה שנח לו על הבר.

"לרעננה", אמר נדב לנהג המונית בשדה התעופה.
בעוד נדב ורונית חגרו את חגורת הבטיחות במושב האחורי, נהג המונית הכניס את המזוודות לבאגז'.
"זה יהיה 200 ₪ פלוס 20 ₪ למזוודה פלוס 30 ש"ח תוספת לילה", ספק אמר ספק שאל בזמן שהניע את המונית.
"בסדר", השיב נדב.
"נהניתם?", שאל.
"אין כמו פריז!", השיבה רונית.
"והשגתם דיל טוב?"
נדב חשב על הטיסה המחלקה הראשונה, על המלון חמישה כוכבים, על מסעדות היוקרה והשיב "אני חושב שכן".
לשמחתם של נדב ורונית הנהג, שלא כהרגלם של רוב הנהגים, השתתק והתרכז בנהיגה.
במחלף מורשה במקום להמשיך ישר על כביש 4, פנה הנהג ימינה לכביש 5 ומיד נכנס לשביל צדדי שהוביל לתוך חורשת עצים.
"מה אתה עושה?", צעק נדב.
המונית נעצרה והדלתות שלה נפתחו מבחוץ על ידי מושון והבוס.
"אני ממליץ לכם לצאת החוצה", שבר הנהג את שתיקתו.
"קחו כל מה שתרצו", אמר נדב כשיצא ממונית, "רק תעזבו אותנו לנפשנו".
הבוס הדליק סיגריה ולקח שאיפה ארוכה.
"אני אגש ישר לעניין", אמר בקול תקיף, "השמועה אומרת שאתה זכית בחצי שנה האחרונה שלוש פעמים בפרס הראשון בלוטו. אני לא מומחה גדול להסתברות אבל נראה לי שזה יותר מיד הגורל. או שפיתחת שיטה או שאתה אורי גלר החדש או שאתה משחק עם כדורי ההגרלה, אותי אישית זה לא מעניין איך אתה עושה זאת. מה שאני רוצה זה כל פעם שאתה זוכה בהגרלה תבוא אלי ותמכור לי את הכרטיס הזוכה ב 25% הנחה, אני אפילו אשלם על הכרטיס. כפי שאתה רואה אני לא חזיר, אני פשוט רוצה להרוויח טיפה ובאותה הזדמנות להלבין חלק מהכסף שלי. זאת ההצעה האחרונה והכי טובה שלי".
רונית הסתכלה בצפייה דרוכה לראות מה יעשה נדב.
"זה פשוט פוקס", אמר נדב, "אין לי שום שיטה, אני לא קוסם ואני לא מכיר אף אחד שיש לו גישה לכדורי ההגרלה. אני בטוח שלעולם לא אזכה יותר בהגרלה של מפעל הפיס ואני אפילו מוכן להתערב איתך על זה".
הבוס חשב לרגע ואמר "אוקי, זאת ההתערבות אם אתה לא מצליח לנחש את כל המספרים בהגרלת הלוטו הבאה אני הורג אותך, אבל אם אתה כן מצליח לנחש אני משאיר אותך בחיים כי אתה תרנגולת  שיהיה לה מאד כדאי להמשיך להטיל ביצי זהב".
נדב הסתכל על רונית והבין שלמרות שנשארה לו עוד הגרלה אחת לזכות בה, כבר עכשיו נגמר לו המזל.

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת, בגיליון ינואר 2013 של "בלייזר"

יום אחד אולי זה יקרה גם לך. אתה תהפוך למנכ"ל של חברה ישראלית שעושה עסקים בכל רחבי העולם, תעשה ריילוקיישן עם המשפחה ותבלה 40% מהזמן שלך בנסיעות עסקים. לד', חבר ילדות שלי, זה קרה ובגלל שכל ישראל חברים זה לזה הנה כמה דברים שלא ילמדו אותך בקורסי מנהל עסקים. נצל את הטיפים האלו שיעזרו לך לשרוד לפחות עד הבונוס הבא.

באחד מהשיעורים בכיתה א' שאלה המורה מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. רוב הבנים אמרו מהנדס, איש צבא או רופא ורוב הבנות אמרו מורה, אחות או עקרת בית. צריך לזכור שאלו היו סוף שנות השבעים אז בנוסף לחלוקה המגדרית תשובות כמו סלב, שחקן קולנוע או דוגמנית לא היו אופציה. גם מנכ"ל של חברת הייטק גדולה לא הייתה אופציה כי גם לא היה אז הייטק וגם איזה ילד בכיתה א' בכלל מבין מה זה מנכ"ל. לא משנה כמה שאני מנסה לחשוב על זה אני ממש לא זוכר מה בדיוק אמרתי . אבל זה לא משנה כי בסופו של דבר החיים הביאו אותי לתפקיד הזה שמכיל בחובו המון. ניהול עובדים, עבודה מול הדירקטוריון, קביעת מטרות אסטרטגיות, שיחות עם בעלי מניות וראיונות עם העיתונות. אבל יותר מכל הדבר הכי שונה ממה שאי פעם חשבתי שאעשה הוא עבודה מול לקוחות מכל רחבי העולם. זה גם הדבר שהכי פחות מכינים אותך אליו בלימודי מנהל עסקים, וקיים פה פספוס ענק כי יש מחיר לא קטן ללמידה עצמאית. אז כדי שלכם יהיה יותר קל הנה כמה לקחים ממאות אלפי הק"מ שצברתי במועדוני הנוסע המתמיד.

תלמד לאכול ולשתות (שאנגחאי, סין) – זאת הייתה המסעדה הכי מפוארת שהייתי בה במהלך חיי. לי, זה הזכיר סרטים שראיתי על המלכים בצרפת לפני המהפכה. במרכז השולחן הסתובב לו מגש ועליו כל סוגי החיות ומהמאכלים שאפשר לדמיין שחלקם עדיין פרפרו בניסיון נואש להישאר בחיים. אחרי שעה של אכילה ושתיית אלכוהול בלתי פוסקת נכנסתי לשירותים שהיו אפילו יותר מפוארים מהמסעדה עצמה. איך שאני מתחיל להשתין אני שם לב לקולות שיוצאים מהתאים השכנים לי. אלו לא היו קולות רגילים של זרם מים דק או נפיחות עצבניות שאתה מצפה לשמוע בשירותי גברים אלא קולות של הקאה רועשים והם באו לא מתא אחד אלא מכל התאים. רצתי החוצה  ישר למנהל המשרד שלנו בסין ואמרתי לו, "תקשיב ג'ון אנחנו חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר. נראה לי שהאוכל מקולקל כי כולם מקיאים את הנשמה שלהם בשירותים". ג'ון שגר כבר כמה שנים טובות בסין חייך ואמר "נראה לך שבמסעדה כזאת האוכל יהיה מקולקל? אנחנו פשוט הולכים לשבת לאכול ולשתות פה עוד ארבע שעות. הם בסך הכל מפנים מקום למנות הבאות". אז מי אמר שאי אפשר ללמוד כלום מדוגמניות אנורקסיות?

פורנוגרפיה זה עניין של גאוגרפיה (טייפה, טאיוואן) – מכל הפיתויים שקיימים לאיש עסקים נשוי שמסתובב בעולם אין שום ספק שסקס הוא הכי בעייתי ומאתגר. בזמן ביקור לקוחות בטאיוואן הוזמנתי למועדון לילה שעובד בשיטה הדומה לזאת שנהוגה במסעדת הבשרים הברזילית פאפאגאיו. כל אחד קיבל רמזור בעל שני צבעים, אדום וירוק, רק שמטרתו לא הייתה לסמן למלצר שאתה מוכן לעוד סטייק אנטרקוט. מטרתו הייתה לסמן לבחורה הכוסית שהסתובבה סביבי לבושה במיטב אופנת הביקיני האחרונה האם אני מעוניין בשירותיה או שתעזוב אותי לנפשי ותיתן צ'אנס למישהי אחרת. לפני שאתם ובמיוחד אתן שופטים אותי לחומרה צריך לציין ששם צורת בילוי כזאת היא לגיטימית. ככה הם חיים, היחס שלהם לסקס מחוץ לנישואים הוא שונה וזה לא עושה אותם לבעלים רעים. אתם אבל בטח מריירים, או יותר גרוע מזה, ורוצים לדעת האם הרמזור שלי אי-פעם נהיה ירוק, אז התשובה היא כמובן לא, וזאת למרות שמה שקורה בטאיוואן נשאר בטאיוואן. אני יודע לשים גבולות. רק לידע כללי על הקבלה בשביל החזר ההוצאות אני תמיד רושם "ערב עם הלקוחות".

עולם העסקים חוצה גבולות (קואלה לומפור, מלזיה) –  אני יושב בישיבה עם עשרה מנהלים בכירים מחברת מחשבים מאד רצינית במלזיה שלפתע פונה אלי סגן יו"ר הדירקטוריון ושואל "תגיד לי אתה ישראלי?". אני לא נוהג לנפנף בישראליות שלי או ללכת עם חולצת סיום הטירונות אבל לא היה טעם בלשקר אז אמרתי "כן". "ואתה גם יהודי?", המשיך הבחור. "כן", עניתי. "תגיד לי ותגיד לי את האמת ואל תשקר, זה נכון שאתם היהודים שולטים בעולם?". הייתי בשוק, חשבתי שהוא צוחק עליי אז עניתי בבדיחות הדעת שאנחנו מנסים אבל זה לא מצליח לנו. בתגובה הוא פלט "אתם שולטים באמריקה ואמריקה שולטת בעולם ולכן המסקנה שאתם שולטים בעולם". שתקתי וחייכתי חיוך נבוך. אתם חושבים שזה שינה משהו בעסקה? אז לא. בכלל ככל שהסתובבתי יותר ויותר בדרום מזרח אסיה הבנתי שיש מה שרואים מעל פני השטח, הפגנות שגרתיות נגד ישראל, ויש מה שקורה בחדרי הישיבות ומאחורי הקלעים. כמה חודשים אחרי התקרית במלזיה אני מגיע לג'קרטה בירת אינדונזיה וקורא בעיתון ששר בכיר הכריז כי הוא לא יאפשר ששום מוצר ישראלי יותקן בארצו ואפילו נקב ספציפית בשם של החברה שלי. תבינו החברה שבה אני עובד היא פצפונת יחסית לחברות המובילות בתחומה אבל הוא דאג להזכיר את השם שלנו. יותר מאוחר גילנו שהוזכרו בנאום "בזכות" אחת המתחרות שלנו ואנחנו המשכנו לעשות שם עסקים כי בסופו של דבר הם מאד מעריכים את הטכנולוגיה שלנו. צחוק הגורל הוא שהפעם היחידה שביטלו לנו עסקה הייתה בזמן מבצע "עופרת יצוקה" וזה קרה בכלל באירלנד הנוצרית. אנטישמים.

תלמד לשחק גולף (ארה"ב) – אני לא אוהב ספורט. אני כן עושה ספורט אבל גם כאשר הייתי ילד לא אהדתי שום קבוצה או שמעתי ביום שבת בצהריים את התוכנית "שירים ושערים". אבל היום לפני שאני מגיע לפגישה במקום מסוים בעולם אני דואג להתעדכן על מצב קבוצות הספורט המקומיות. מי ניצחה, מי הפסידה ומה הנושא שהכי חם. בקנדה זה הוקי קרח, בספרד, איטליה וכמובן ברזיל זה כדורגל ובהודו זה קריקט (כן איכשהו למדתי את החוקים של הספורט המגוחך הזה). היכולת לדבר על ספורט היא חשובה מאין כמוה כדי לשבור את הקרח. אני מודה ומתוודה שעדיין אחד החוסרים הכי גדולים שיש לי היא היכולת לשחק גולף בצורה סבירה כי בארה"ב על מגרשי הגולף נסגרות העסקאות הגדולות. אפילו לקחתי קורס כדי להשתפר אבל זה לא הספיק. כך שבינתיים הפתרון שמצאתי הוא לשלוח את אחד הסמנכ"לים שלי להכניס כדור לשמונה עשרה  חורים. הוא לא רק יודע איך לשחק הוא גם יודע איך להפסיד, במגרש, בכבוד.

אל תחשוב שאתה יודע להתמקח רק בגלל שאתה ישראלי (ממומביי, הודו) –  הפגישה נקבעה ליום שני בעשר בבוקר. באתי בזמן ובאתי מוכן גם מקצועית וגם עם בקבוק מים וסנדוויץ' מהמלון כי הדבר האחרון שרציתי לחטוף זה איזה קלקול קיבה משתק. הנציגים הראשונים של החברה ההודית הגיעו באחד-עשרה ושלושים ורק בשתיים החלה הפגישה הרשמית שמולי עשרים הודים. עד תשע בערב הם חפרו וחפרו ואני שהייתי צמא ורעב שאלתי אותם מתי סוגרים את העסקה הם אמרו שנמשיך מחר. למחרת חוזר על עצמו אותו הסיפור, כולל האיחור, ואני מניסיון כבר הבאתי איתי הרבה מים ואוכל. הגיע יום חמישי ואין התקדמות ואני צריך לטוס בחזרה. שאלתי אותם מה קורה והם אמרו שאם אני רוצה אני יכול ללכת אבל המתחרים יושבים בחדר הסמוך והם נשארים. זאת הייתה עסקת ענק אז כמובן שנשארתי וכמו דז'ה וו גרוע הכל חזר על עצמו גם בשבוע שאחרי. שוב מגיע יום חמישי ואני סוף סוף הצלחתי לשכנע אותם שאנחנו יותר טובים (הם מאד חזקים בהבנת טכנולוגיות) וציינתי שהגיע הזמן לדבר על המחיר. "מחיר?", הם התפלאו,  "זה לא יהיה בחינם? הרי אנחנו נהייה רפרנס מעולה בשבילכם לעסקאות הבאות". הייתי בשוק! "מה זאת אומרת בחינם?", השבתי, "אנחנו מקימים לכם תשתית ענקית". בסוף הם שילמו מעט מאד וגם זה בקושי. עם ההודים הכי קשה לעשות עסקים ואתה גומר עם המכנסיים למטה גם כי בסוף לא משנה כמה אתה נזהר אתה חוטף את הקלקול קיבה של החיים. בדרך החוצה למונית שלקחה אותי לשדה התעופה ראיתי ישראלי מתמקח על מחיר של צעיף עלוב. חייכתי חיוך עצוב.

תלמד לשיר ולהסתחבק (טוקיו, יפן) – אצל היפנים עסקאות נסגרות אחרי שנוצר אמון אישי וזה קורה במועדוני הקריוקי רוויי האלכוהול, אחרי הפגישות הרציניות במהלך היום. לא צריך לבוא מוכנים עם שיר, זה לא "כוכב נולד". האמת שבכל העולם בסופו של דבר העסקאות נסגרו בין אנשים ולא בין חברות. שאתה קורא בעיתון שחברה א' סגרה עסקה עם חברה ב' זה קרה כי כמה אנשים משני הצדדים הגיעו למסקנה שמי שיושב מולם הוא בן-אדם שאפשר לסמוך עליו.

יחסית אנחנו די שפויים (פרבר של הלסינקי, פינלנד) – מדי פעם אנחנו עוברים בחברה כל מני קורסים שמתעסקים במה שנקרא מיומנויות חברתיות. רובם לא משהו אבל האחד שמאד עזר לי עסק כפי שאתם יכולים לנחש ב"איך להתמודד עם תרבויות אחרות". הקורס לא נכתב בישראל ולכן כולם מיד רצו לראות מה חושבים עלינו בעולם ואחד הדברים שבלטו היה הצורה שבה אנחנו מנהלים שיחה. לעומת הכאוס הישראלי, בפינלנד דיון מורכב בעיקר משתיקות כמו היה זה דייט לא מוצלח. הדיון הלך כך: אני שואל שאלה, הפינים חושבים דקה, כן דקה שלמה פאקינג שישים שניות, אומרים משהו בסגנון "הממ…" בלי לשנות את ההבעה על הפנים שלהם וכך חוזר חלילה. זאת הייתה ישיבה שכמעט גרמה לי למוות מוחי ובסופה הזמין אותי אחד הלקוחות לביתו בפרפר של הלסינקי. הבית היה ליד יער וכמו בכל הבתים בפינלנד הייתה בחוץ סאונה. אחרי ארוחה דשנה וכמה כוסות אלכוהול הוזמתי להיכנס לסאונה. באתי מוכן עם בגד-ים, כפכפים ומגבת לבנה ואיך שאני נכנס לסאונה אני נדהם לגלות שיושבות בתוכה גם בעלת הבית ושתי הבנות שלהם מכוסות אך ורק במגבת לבנה מאד קטנה. מאוחר יותר שקראתי יותר על חשיבות הסאונה בתרבות בפינית הבנתי שכל המשפחה והחברים בדרך כלל יושבים בכלל ערומים. כדי לא להתבזות מיד הרצתי בראש רשימה של נשים לא מושכות כגון גולדה מאיר, ג. יפית ומירב מיכאלי, לעומת זאת המשפחה התנהגה כאילו הם יושבים בבית קפה. אחרי עשר דקות ביקש בעל הבית שאצא אתו החוצה לקור העז ושניה אחרי שאנחנו יוצאים הוא רץ וקופץ לתוך השלג ואחרי זה לבריכה של מים קרים ומיד חוזר לסאונה. "קדימה", הוא אמר לי, "זה מעולה לגוף". למרות חשיבות העסקה הבנתי שאם אני עושה זאת אני חוטף התקף לב על המקום אז הסברתי בנימוס שאני לא רגיל לזה. המארח הסתכל אליי ועשה פרצוף כמו בישיבה. צריך לעדכן את ספר ההדרכה שיציין שאומנם אנחנו הישראלים לא תרבותיים כי אנחנו מתפרצים אחד לשני בזמן שיחה ומדברים עם הידיים אבל לפחות אנחנו לא מושיבים את המשפחה שלנו כמעט ערומים יחד עם אנשים זרים בתוך סאונה.

אין ממשלה גדולה או ממשלה קטנה, יש ממשלה יעילה (סינגפור) –  מכל העמים שעשיתי איתם עסקים הסינגפורים הם הכי רציניים, ולמרות נתוני המבחנים של תלמידי ביתי הספר יש המון דמיון בין ישראל ולסינגפור. גם הם עם קטן במדינה קטנה וחסרת משאבים טבעיים שמוקפת באיומים רבים ולא סתם אנחנו, על פי מקורות זרים, עזרנו להם להקים את הצבא שלהם. הסיבה המרכזית לטוהר המידות שלהם בעסקים וגם אולי ההבדל המרכזי ביננו לבינם הוא המגזר הציבורי ואכיפה דרקונית של החוק שהיו ה"בייבי" של הבן גוריון של סינגפור, לי קואן יו. חוויתי את זה בהמון מקומות אבל הדוגמה הכי בולטת קרתה בזמן ישיבה שהשתתפתי בה שבחוץ היה רעש של בניה מבנין שכן. החוק בסינגפור מרשה לבנות עד השעה שש והשעון הראה שש ורבע. אחד המשתתפים ביקש מהמזכירה להרים טלפון למשטרה על מנת להתלונן. לא חלפו 15 דקות על השעון וליד אזור הבניה נעצרו בחריקת בלמים שתי שריוניות ומתוכם יצא כח שיטור של עשרים איש שחדל את הבניה. למחרת קראתי בעיתון שהקבלן לא רק קיבל קנס גדול אלא גם הקפאה של העבודות לשלושה חודשים וכל העובדים הזרים שלו גורשו מסינגפור. המשוואה היא מאד פשוטה: מגזר ציבורי יעיל + אכיפת החוקים = אפשר לעשות עסקים, תזכרו את זה נתניהו ויחימוביץ. עכשיו לכו תצלצלו 100 ותודיעו שיש קבוצה של נערים שיכורים שמשתוללים בגן הציבורי ליד הבית שלכם.

צפה בסרט "תלוי באוויר" (כל העולם) – בצע את כל הטיפים שראיין בינגהאם (ג'ורג' קלוני) נותן לנטלי קינר (אנה קנדריק). איך לארוז את הטרולי שלך ולמה אסור להסתובב עם מזוודה, למה הכי טוב לעמוד בתור של הבדיקות הביטחוניות מאחורי אסיאתיים ומה החשיבות של מועדוני הלקוחות. זה מה שיאפשר לך לעמוד במסע עסקים של שבוע שכולל שמונה טיסות, שישה בתי מלון, שתי מכוניות שכורות ועשרים נסיעות במוניות כי זה מה שיחסוך לך זמן. חצי שעה פה, עשרים דקות שם מצטברים בסופו של דבר לימים. חוץ מזה צפה בסרט כי הוא פשוט סרט מעולה ואסור לפספס את הישבן של ורה אן פרמיגה.

גבר צריך בסיס איתן לחזור אליו (הבית ולא במובן הפיזי של המילה) – אני חי כך כבר כמעט 5 שנים. האני מאמין שלי הוא שהחיים הם קצרים וצריך לטרוף אותם. להתנסות ולנסות, לראות מקומות, לפגוש אנשים מתרבויות שונות, לאכול מאכלים מוזרים ולשתות משקאות משכרים. אני, תאמינו או לא, מנסה וגם מצליח למצוא דרך ליהנות מהטיסות הארוכות והישיבות המתישות. הרי אני יודע שזאת הזדמנות חד פעמית כי בעולם העסקים הנפילה יכולה להיות מאד מהירה, המחליף שלי עומד מוכן והגב, אוי הגב, כבר כואב מאד מישיבה על הכיסא במטוס. אבל בסופו של דבר מה שמאשר לי להמשיך זאת הידיעה שתמיד יש לי לאן לחזור. לאישה ולילדים ויום אחד זה יהיה גם לישראל. גבר שאין לא לאן לחזור לא יודע לאן הוא יכול ללכת. למרות שגם עם המשפחה אני חושב אולי שצריך לפחות לנסות לאמץ את הרעיון של הרמזור עם שני הצבעים.