לאחרונה במסגרת עבודתי החדשה יוצא לי לעבוד לא מעט עם הבנקים. המסקנה העיקרית מהחוויה הזאת היא שאני מקנא בילדים שלי, וזאת מכיוון שהם לקוחות של הבנק הטוב במדינה: הבנק של "אבא ניר". כפי שסיפרתי בעבר על מנת ללמד את הילדים שלי איך להתנהל פיננסית בצורה אחראית הקמתי, בלי אישור של בנק ישראל, בנק שבו הילדים שלי יכולים להפקיד את דמי הכיס, חנוכה, פורים וכסף שקיבלו בימי הולדת וליהנות מריבית חודשית (לא שנתית, חודשית!) של 1%.
למרות שאני יודע שברגע זה ממש אתם מאד הייתם רוצים להפקיד אצלי כספים, אני חייב לציין שהתנאי הוא בדיקת ד.נ.א על מנת לבדוק האם לי ולאימא שלכם היה רומן ואתם פרי אהבתנו. חוץ מזה אם מישהו מציע לכם כיום ריבית של 1% בחודש יש סבירות די גבוהה שתמצאו את עצמכם בתפקיד המתלוננים בתחקיר של כלבוטק.
אבל לא הכל זוהר בבנק שלי כי לפני חודשיים ביום שישי בבוקר עברה משאית זבל ברחוב שלי. זה דבר טוב שעוברת משאית זבל ברחוב שלי ביום שישי, כי זה אומר שאוספים זבל במקום מגוריי, אך הפעם נהג המשאית שכח להוריד את הכנה שמרימה את פחי הזבל. דבר שגרם לכנה לפגוע בכבל חשמל נמוך ולקרוע אותו. התוצאה הייתה הפסקת חשמל של חמש שעות לכל הרחוב, ולי בנוסף נדפק ההארד-דיסק במחשב. הוא פשוט מת וכל ניסיונות ההחייאה הקונבנציונליות כשלו. לדאבוני גיליתי גם שהקובץ שמכיל את הנתונים של בנק "אבא ניר" לא היה מגובה, וכך נעלמו להם הכספים שהפקידו אצלי צאצאי.
פניתי לחברה שמתמחה בשחזור כונני דיסקים דפוקים וקיבלתי הצעת מחיר של כ 1000 ₪, אך לא הובטח לי שאותו קובץ ישוחזר בהצלחה ולכן החלטתי לוותר. במשך חודש הסתרתי מילדי את העובדה שהבנק שלהם קרס עד שיום אחד שאל אותי הילד כמה כסף יש לו בחשבון. באותו הרגע התוודיתי על הכישלון הצורם שלי והרגשתי גם כאבא כושל וגם כמו אותם מנהלי בנקים באמריקה בשנת 2008.
בסופו של דבר, אחרי חודשיים של עבודה מאומצת הצלחתי לשחזר את הנתונים (שמגובים כיום בשני מקומות), אבל המקרה גרם לי לחשוב על הבנקים שאני עובד איתם. גם אצלם הנכסים שלי הם בסך הכל מספר שרשום באחד ממסדי הנתונים שלהם. מה יקרה אם יום אחד יקרה להם בדיוק מה שקרה לי בגלל אותה משאית זבל? הם לא מחויבים לי כמו שאני מחויב לילדים שלי. המסקנה שלי היא שאין ברירה וצריך לחזור לשים כמה דולרים מתחת לבלטות או לבדוק אצל אבא שלי אם אפשר להפקיד אצלו.

הרשו לי לתרגם כמה משפטים מאנגלית ולהגיד: "קראו בבקשה את שפתיי, אני מעולם לא עשיתי וגם כיום אני לא עושה סמים". לא עישנתי ג'וינט של מריחואנה, לא בלעתי אקסטזי, לא הסנפתי קוקאין ולא הזרקתי הרואין. אני אומר זאת באחת מהתקופות הכי לא פוריות שלי מבחינת כתיבה. כבר למעלה מחודש שאני לא מצליח לכתוב כלום. אני מתיישב כמה פעמים ביום מול מסך המחשב והסמן האנכי לא מפסיק להבהב מולי בהתרסה כאילו אומר "נו מה קורה? חשבתי שלכתוב זאת שאיפת חייך".
שני הדברים, סמים וחסימת כתיבה נוראית, קשורים אחד בשני כי יש לא מעט אנשים (אסי דיין, רוב המוזיקאים) שמציינים בגאווה ששימוש בסמים עזר להם להיות יותר יצירתיים, ערניים ופרודוקטיביים, למרות ההשפעות הפחות טובות של השימוש באותם סמים. אבל אפילו אם הייתי יודע שלא יקרה לי שום דבר רע, אפילו אם הייתי יודע שבעזרת הסמים אכתוב רב מכר ואזכה בפרס נובל לספרות (תאכל את הכובע עמוס עוז!) לא הייתי משתמש בסמים. הסיבה היא פשוטה בגלל, היכנו לעוד פרפרזה על משפט מפורסם נוסף באנגלית, "כי זה החוק, טמבל".

החוק מציין בפירוש מהם החומרים הבלתי חוקיים. אפשר ומותר לא להסכים עם החוק, אפשר ומומלץ לנסות לשנות את החוק אבל אסור להפר את החוק. זה תקף גם אם אתם אזרחים למופת. גם אם שירתתם בצבא, גם אם אתם משלמים מיסים בזמן, לא זורקים לכלוך בחוץ, תורמים לקהילה בכל דרך אפשרית, מצביעים בבחירות ולא רואים תוכניות ריאליטי בטלוויזיה אסור לכם להשתמש בחומרים אסורים (וגם אסור לכם לעבור את המהירות המותרת בכביש). זה כולל את המריחואנה, אותו סם שכמעט והכניס רשימה לכנסת ואת הנסיעה בכביש 6.
"לשבירת החוק", אני מבטיח שזה התרגום האחרון שאני עושה למושג באנגלית, לקניה של חומר לא חוקי יש השלכות מרחיקות לכת. הפעולה הזאת היא שמפרנסת ומחזקת את אותם ארגוני פשע, שבזמן האחרון מראים יכולות חיסול של סוכני מוסד באיראן. טענה זו תקפה גם כאשר מישהו מהמר שלא במסגרות המותרות או הולך למכון ליווי לחוויה מפנקת. תראו לדוגמה מה קרה לארגוני הפשע בארצות הברית בזמן תקופת היובש מאלכוהול המפורסמת.
אם נחזור למריחואנה שקלינטון שאף אך לא לריאות וששלי התנסתה בצעירותה, אני יכול להגיד שאני מכיר אנשים מאד חיוביים שמעשנים והם מתפקדים טוב מאד. אני גם מכיר ביתרונות הרפואיים שלה, אבל כל עוד היא לא חוקית, בלי פתק מהרופא אני לא אשתמש בה. אפילו במחיר של מפח נפש שגורם לי לכתוב על זה שאני לא מסוגל לכתוב.

(דרך אגב זה הפוסט מספר 100 בבלוג)

פורסם במקור, בגרסה יותר מקוצרת, בגיליון יולי 2013 של "בלייזר".

יש חברות שממחזרות טלפונים סלולריים, אז נשלחתי לראות איך זה עובד, ועכשיו קצת לא נעים לי כי יצא שנוקיה אחד תיעד ניתוחים שלאחר המוות בחמישה נוקיות אחרים. או שמא זה נוקיים?

בקיצור, כמו לכולם גם לי יש מגירה שמלאה בטלפונים סלולריים ישנים, מטענים, כבלים, מתאמים מסוג אחד של כניסה לסוג אחר של יציאה ועוד כמה מכשירים שאני אפילו לא זוכר שקניתי. החודש החלטתי להפטר מהם בצורה ידידותית כי פסולת אלקטרונית שלא מטופלת כראוי גורמת לזיהום סביבתי אדיר. חוץ מזה קראתי באתר של הספארי שכרייה מסיבית של החומר קולטן – תערובת מינרלים המשמשת ליצירת קבלי טנטלום, שנמצאים כמעט בכל מכשיר אלקטרוני – גורמת בעקיפין להעלמות הגורילות באפריקה. אז הרגשתי לא נעים מהגורילות והלכתי לשים את הג'אנק שלי במיחזורית השכונתית.

במיחזורית יש מקום למחזור פלסטיק, נייר, בטריות, גזם, קרטונים ודיסקים, אבל אין מקום מסודר לפסולת אלקטרונית. התאכזבתי, אבל אז גיליתי בצד שני בקבוקים שאפשר לקבל עליהם 30 אגורות בסופר. הסתכלתי מסביב וראיתי שאף שכן לא מסתכל ולקחתי אותם הביתה. מה לעשות, הפילו גזירות כלכליות.

חזרתי הביתה כדי לחפש באינטרנט איפה אפשר למחזר טלפונים. קודם קראתי כמה אי-מיילים, בדקתי כמה אנשים עשו לי לייק לסטטוס שכתבתי (רק 2), ראיתי שלושה סרטונים של סטנד-אפ, אחד של חתול שמנגן וקראתי כתבה שמחירי הנדל"ן יעלו או ירדו. כעבור שעה, שכחתי מה רציתי לעשות. אהה, מיחזור טלפונים. גיליתי חברה שקוראים לה rebeep. יש לה המון נקודות איסוף שמפוזרות בארץ, רק שאני רציתי לראות איך ממחזרים טלפונים ואת זה עושה ריביפ בכפר-סבא. האחות המבוגרת של רעננה.

החלטתי לנסוע לכפר-סבא ברכבת. שמתי את כל התכולה של המגירה בתיק ועליתי בתחנה בבנימינה. התיק עבר את מכונת השיקוף בלי בעיה שזה לא סימן טוב. אני אוהב לנסוע ברכבות אבל פחות ברכבת ישראל. לא בגלל הרכבת אלא כי תמיד יש את האלה שמדברים בטלפון בקולי קולות. לבחורה הבלונדינית שישבה לידי, אני ממליץ לך לעזוב אותו, הוא לא שווה את זה. לחייל שישב מאחורי, אני די בטוח שחשפת סוד צבאי. בתחנה של האוניברסיטה ירדתי כדי להחליף רכבת וגיליתי שהעיתונות המודפסת בזבל.

פעם כאשר הייתי קטן ולמדנו פיזיקה בכיתה, המורה הסבירה לנו שבני האדם מתיישבים באוטובוס כמו הפרוטונים והאלקטרונים באטום: כמה שיותר רחוק אחד מהשני. כדי להדגים את זה צילמתי את הקרון, אבל מלמטה, כי לא נעים לצלם זרים מלמעלה. מזל שאף אחד לא ראה אותי.

בכניסה לבניין של חברת rebeep פגשה אותי שירי, שארגנה את הביקור. היא סיפרה לי שבעברה היא הייתה תחקירנית בטלוויזיה, ולכן היא יודעת שיש אייטמים שעושים והם לא מגיעים לפרסום. לא היה לי נעים לספר לה כמה פעמים דחו דברים שכתבתי. חוץ מזה היא הייתה מאד נחמדה. האמת מאז שאני מציג את עצמי כמישהו שכותב לפעמים בבלייזר נשים הרבה יותר נחמדות אלי. חשבתי שזה יהיה הפוך.

חמשת מכשירי הנוקיה שהבאתי נבדקו במעבדה, שם הגיעו להחלטות הבאות: ה E71 ישלח למכירה בחו"ל אחרי שימחקו לו את הזיכרון, ואני אקבל עבורו 85 ₪. את ה3100  יפרקו לגורמים שימוחזרו. משלושת ה 6230i החבוטים ינסה אלכס – זה שהנראה בתמונה מחזיק את ה E71 – להרכיב טלפון אחד שעובד כמו שצריך. בתמורה תקבל עמותת עזר מציון ארבעה שקלים. הטלפון האישי שלי C2-01 התחיל לרעוד בכיס. לא כי הגיע מסרון. מפחד.

בעולמנו הכל-כך אלקטרוני תמיד כיף למצוא כוכב מסוג מכאני. הרכיב האדום והפצפון בצד ימין מכיל בתוכו מנוע חשמלי שמסובב על ציר חצי גליל מלא. לפני שאתם ממשיכים, קחו דקה לחשוב מה תפקידו בכוח: אם חשבתם שזה הרכיב שגורם לטלפון לרטוט, אז צדקתם. אם חשבתם שזה ג'ירוסקופ, אז יש לכם מחשבה מקורית. אם חשבתם על הנעלים של הבחורה ברכבת מלפני שלוש תמונות, אז יש לכם בעיה משצריכה התערבות מקצועית.

טלפונים במצב טוב מוכנסים לקופסא כזאת ונשלחים לאפריקה. שם הם נמכרים לסוחרים לפי משקל – "הי אחי, תביא לי קילו של נוקיה 3120 וחצי קילו סוני אריקסון C902" .שירי סיפרה שבניגוד לישראל, באפריקה מאד אוהבים את מכשירי הBlackBerry . טוב, גם אנחנו היינו אוהבים מכשיר אם היו קוראים לו JewBerry.

הידעתם? מ- 200 מכשירי טלפון ישנים ניתן לייצר טבעת זהב! חבל שלא להפך. חוץ מזהב יש בכל טלפון סלולרי גם כסף, פלדיום, עופרת, קולטן, כרום, בריליום ואוסף של חומרים רעילים כמו כספית, ארסן, סלניום, קדמיום וכמובן פלסטיק (במעבדה הראו לי תמונה של מפעל מיוחד בחו"ל שגורס את כל הפלסטיק לשימוש חוזר). אם כל ישראלי מחליף בממוצע טלפון פעם בשלוש שנים, אז יש פה פוטנציאל מיחזור של שני מיליון מכשירים בשנה. פשוט מטורף.

ליד תחנת הרכבת כפר-סבא נורדאו יש בית קברות – מתקן המיחזור של בני האדם – ובכניסה מוצב לוח מודעות אבל. על לוח המודעות תלה מישהו פרסומת לקייטרינג לאירועים משמחים. אם מי שמת היה קרוב משפחה מעצבן שגם הכניס אתכם לצוואה, אולי זה באמת אירוע משמח.

לפני ארבע שנים ביקרתי ביפן, וברכבת אף אחד לא דיבר בטלפון או שמע מוזיקה בקולי קולות. ברכבת מניו-יורק לבוסטון יש קרונות שקט, כן קרונות שקט, כאלו שאסור אפילו לדבר בהם פיזית אחד עם השני. אם תהיה אפשרות כזאת בארץ, אפילו בתוספת של 5 ₪, יש לי הרגשה שזה היה להיט.

בקיצור, הייתה לי מגירה מלאה בטלפונים סלולריים ישנים, מטענים, כבלים, מתאמים מסוג אחד של כניסה לסוג אחר של יציאה – ועוד כמה מכשירים שאני אפילו לא זוכר שקניתי. עכשיו, חוץ מנקודות זכות ליום הכיפורים הבא בזכות השמירה על איכות הסביבה ותרומה לקהילה, יש לי שם 85 ₪ שקיבלתי מחברה שממחזרת טלפונים סלולריים. אה, וגם 60 אגורות שקיבלתי עבור הבקבוקים.

פעם הם היו פאר הטכנולוגיה, היום הם חלק מהיסטוריה מפוארת. בעקבות מפגש מקרי עם מחשב אפל, יצאתי למסע בין תחנות חשובות אצלי ובתולדות המחשב האישי.

המשך הכתבה ב YNet מחשבים – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4406814,00.html

חששתי שבסופו של דבר זה מה שיקרה אם נאמץ כלב. אבל כמו במשפט המפורסם "מעז יצא מתוק" גם לעובדה שאני זה שמוציא אותו לטיולים יש המון יתרונות. אני מזיז את הגוף הזקן שלי, אני מתנתק מהמחשב ונותן למוח זמן איכות, אני פוגש את השכנים ויוצר קשרים חברתיים ולאחרונה אפילו הרווחתי כסף.
בטיולים הראשונים התעלמתי מהאופציה הכלכלית כי התביישתי. כן התביישתי. לא היה לי נעים להרים את הבקבוקים שכתוב עליהם "חייב בפיקדון 30 אג'". הרי מי שאוסף בקבוקים כאלו ברחוב הוא לרוב איש אשר לבוש מרושל, הדוחף עגלת סופר ישנה ומדבר אל עצמו. אני לשמחתי מקיים רק שניים משלושת התנאים הללו כי אין לי עגלת סופר ישנה.
רגע, אתם בטח שואלים את עצמכם, בכמה בקבוקים כאלו אתה נתקל במהלך הטיולים שלך עם הכלב? התשובה היא בממוצע אחד וחצי ביום ואני אפילו לא גר סמוך לפאב או סופר. אחד וחצי שווה 45 אגורות ביום, 3.15 ₪ בשבוע, 164.25 ₪ בשנה, 1642.5 ₪ בעשור.
השינוי בגישה שלי קרה באחד הלילות החשוכים בחורף כאשר אף נפש חיה לא הייתה ברחוב ואני בפרץ של אומץ הרמתי בקבוק, רצתי יחד עם הכלב הביתה וסגרתי במהירות את הדלת מאחורי.
"מה קרה?", שאלו אותי בני המשפחה.
"שום דבר מיוחד", אמרתי והחבאתי את הבקבוק.
לאחר שהערמה הסודית שלי הכילה 10 בקבוקים, שמתי אותה בשקית ובמהלך הקניות שלי בסופר נגשתי לשירות לקוחות לקבל את שלושת השקלים שמגיעים לי. גם פה כמעט וויתרתי כי בתור לפני לקבלת החזר הפיקדון עמדו כמה ילדים חרדים קטנים ואישה זקנה אחת. לרגע הרגשתי שאני גוזל מהם את הפרנסה אבל התגברתי.

חזרתי הביתה מאושר עם חשבון קניות שהורידו ממנו שלושה שקלים והראיתי לילדים ולאישה איך גם חסכתי וגם עזרתי לשמור על איכות הסביבה. בתגובה אמרה לי אשתי שאני דפוק והילדים הציעו לקנות בקבוקי שתיה קטנים כדי שיחזירו לנו 30 אגורות. כמו תמיד התעלמתי מדברי האישה וצחקתי מדברי הילדים.
מעודד מההצלחה הראשונית נעלמה לי לגמרי הבושה וכמו צייד מנוסה חזרתי כל יום מהטיול שבידי כסף מפלסטיק וזכוכית. אט אט אף פיתחתי יכולות מדהימות לאיתור מקום מחבואם של בקבוקים. היו לי ימים טובים שהייתי חוזר עם חמישה בקבוקים והיו ימים גרועים שבהם חזרתי עם ידיים ריקות אבל הממוצע כמו שכבר ציינתי היה אחד וחצי בקבוקים.
אך לפני כשבועיים המצב השתנה. כמו בסיפורים על הדייגים היוצאים אל הים הסוער וחוזרים עם רשת ריקה כך גם הייתי אני. לא הבנתי מה קורה. לא היה לי הסבר הגיוני. ממש נכנסתי לדיכאון.
הפתרון לתעלומה התגלה במקרה כאשר הלכתי לזרוק נייר למרכז המיחזור השכונתי. לפני הלך זוג כאילו הם באמצע פעילות גופנית אבל אז נעצר הגבר ליד אחד השיחים, הרים בקבוק קטן והמשיך. מתחרים. יש לי מתחרים.
מיד שחזרתי הביתה ישבתי לחשוב מה עלי לעשות. איך עלי להביס את המתחרים שנראו מאד מקצועיים ונחושים. האם לקום יותר מוקדם בבוקר? האם לצאת לשלושה טיולים עם הכלב במקום רק שניים? הצגתי את הדילמה הזאת לאשתי וילדים. אשתי שוב אמרה לי שאני דפוק והילדים שוב הציעו לקנות בקבוקי שתיה קטנים כדי שיחזירו לנו 30 אגורות. בסוף החלטתי לעשות מה שבדרך כלל קורה בארצנו הקטנה במקרים כאלו. הקמתי ארגון פשע ואני מתכוון להודיע לזוג שאם הם רוצים לעבוד באזור שלי אני רוצה חלק מהרווחים. אתם יודעים מה? אשתי צודקת. אני באמת דפוק.

לפני ארבעה חודשים החלטתי להתחיל לשתות אלכוהול. אבל קודם נענה על השאלה הראשונה שבטח עלתה בראשכם והיא "איך הגעת בגילך המופלג למצב הזה?". ובכן התשובה היא "טראומות".
הפעם הראשונה הייתה בגיל 13 בבר מצווה של חבר. בכל משפחה יש את האידיוט האחד שנהנה לראות אחרים סובלים והאידיוט בבר מצווה הזאת שכנע אותי וכמה מהחברי ללגום מכוס וודקה. אני לא רק לגמתי אלא לקחתי שלוק רציני שפשוט שרף לי חלקים פנימיים בגוף ושילח אותי בריצה לברזייה הקרובה.
הפעם השנייה הייתה בגיל 18 בפאב שבחוף בת גלים שבחיפה. כדי לא להיות שונה הזמנתי גם אני שליש בירה מהחבית. בחרדת קודש לגמתי מהכוס וכל מה שעלה לי בראש זאת המילה "שתן". היה לזה את הטעם, ובבקשה אל תשאלו אותי איך אני יודע, של משהו שכבר עבר דרך מישהו. ניסיתי עוד שתיים, שלוש לגימות כי החבר'ה מסביב אמרו שצריך להתרגל אבל די מהר נכנעתי ונתתי את הבירה למישהו אחר.
הפעם השלישית והאחרונה הייתה בגיל 30 במילואים במוצב בגבול עם סוריה, אז שעוד הייתה מדינה "נורמלית". אני והמ"פ שלי הוקפצנו לסוף שבוע צבאי על מנת לעזור לפלוגה שכל הקצינים שלה חלו. בסוף ארוחת שישי מפנקת הרימו כולם כוס של "יין פטישים" צבאי ואני, אולי כדי לחזק את המנהיגות שלי מול החיילים, הצטרפתי. לא עוברות שתי דקות והחל לכאוב לי הראש כאילו באמת מישהו דופק בו עם פטיש. לא עוברות עוד שלוש דקות וכל המוצב מוקפץ כי יש חשד לחדירה בגדר באזור מג'דל שמס. "זה הכלי שלך, זה הצוות שלך וזאת המפה שלך", צעקו לי בעודי יוצא בריצה מהמטבח כולי מסוחרר מנסה להבין מי נגד מי. אחרי שעה של סיור בגזרה חזרתי למוצב ומיד הלכתי לישון בהבטחה שזאת הפעם האחרונה שאני אפילו טועם משקה אלכוהולי.
עברו מאז 14 שנים ועמדתי בהבטחה שלי. בכל אירוע שיש בו השקת כוסית הכוס שלי תמיד מלאה במים, דיאט קולה או מיץ תפוזים. לכל בקבוקי היין שקיבלתי במתנה עשיתי שימוש חוזר בתור מתנה לאחרים. וכל פעם שסירבתי בנימוס לשתות הוספתי בצחוק כי זה בגלל שאני מוסלמי.
אבל הרגשתי שאני כנראה מפספס משהו. לא יכול להיות שרוב העולם שותה ונהנה ורק לי צמד המילים שעולה בראש בהקשר של יין ובירה זה "איכסה פיכסה". חוץ מזה רציתי, כמו בפרסומות, להסתובב עם בקבוק בירה ביד בעוד מסביבי אנשים צעירים ויפים צוחקים ונהנים. חשוב לציין שאני כמובן מדבר על שתיה אחראית כי לצריכת אלכוהול יש גם צדדים אפלים כמו אלכוהוליזם, אלימות, תאונות דרכים והריונות בלתי מתוכננים.
הטריגר להחלטה לשוב ולנסות היה ההכרות שלי עם קבוצת אנשים שלא רק אוהבים לשתות אלכוהול אלא אפילו משלמים להם לכתוב את דעתם על משקאות אלכוהוליים. ואם בכתיבה עסקנו, זה מה שאני עושה כיום ורבים טוענים שאלכוהול יכול מאד לעזור ליצירתיות ובהורדת מחסומי כתיבה.
ביקשתי את עצת המומחה לבירה והוא הציע להתחיל עם בירה גרמנית ממינכן בשם המופצץ Franziskaner Hefe-Weissbier. מאד התרגשתי סוף סוף לעמוד מול מדף הבירות בסופר ולשים בפעם הראשונה בירה בעגלה. בערב אכלתי ארוחה מלאה ודשנה ואחרי שהילדים הלכו לישון התיישבתי מול הטלוויזיה, העברתי לערוץ הספורט, וידיתי שיש בקרבתי טלפון עם חיוג מהיר למגן-דויד-אדום, פתחתי את הבקבוק ולגמתי. המשפט הראשון שעלה לי בראש היה "?Haven't the Jewish People Suffered Enough". העיניים שלי התמלאו דמעות לא בגלל הטעם אלא בגלל ההבנה שאולי נגזר ע"י לחיות חיים נטולי-אלכוהול.
אשתי ראתה אותי ביגוני ושאלה בפליאה למה אני לא מתחיל עם משקאות של בחורות והציעה לקחת אותי לפאב. שבוע לאחר החוויה הגרמנית המפוקפקת נכנסנו היא ואנוכי לפאב המקומי. כאשר הגיעה המלצרית הזמינה אשתי לעצמה Shandy אפרסקים ולי Breezer לימון. "סליחה", שאלה המלצרית ספק בפליאה, ספק בגיחוך, "בשבילו Breezer?". "כן", ענתה אישתי. המלצרית רשמה את ההזמנה ניגשה לברמן, ואני ראיתי איך היא מצביעה לכיווננו ושניהם צוחקים.
המשקה הגיע ואני גמרתי לחסל את כל החמוצים/בוטנים/דברים מוזרים שהיו על השולחן יותר מכיוון שהייתי עצבני מאשר רעב. שפכתי את משקה לתוך הכוס, קרבתי אותה בחשש לפה ולגמתי. מלאכים החלו לשיר. זה אשכרה היה טעים. אחרי שגמרתי את כל הבקבוק מבלי השפעות פיזיולוגיות הנראות לעין אפילו טעמתי מה- Shandy של אשתי.

במשך השבועות הבאים הוספתי לרשימת הקניות את ה Breezer וכל פעם ניסיתי בטעם שונה. אבל ההתקדמות הזאת לא עזרה בניסיונות של טעימות יין בימי שישי אצל חמי או במפגשים חברתיים. הבנתי שהדרך ארוכה ואחרי כל כך הרבה שנים אני צריך להתקדם לאט לאט. ברגעים אלו יושב לי במקרר השלב הבא, בירה Corona Extra מקסיקנית שמחכה לראות מתי יהיה לי את האומץ לנסות. אני מקווה שזה ילך טוב למרות שאחרי עוד העלאת מס על בירות אני חושב שבמחיר שהן עולות שווה לי לחזור לשתות מיץ תפוזים.