הרומן שלי עם הדולר החל בתחילת שנות השמונים כשגיליתי באחת מהמגירות של הורי מטבעות בסך של דולר ושמונה סנט שאבי הביא מאמריקה. ביקשתי את הרשות של הורי להפוך להיות בעל המציאה הזאת והם לשמחתי הסכימו. באותן שנים, למי שכח או לא יודע, הייתה בארץ אינפלציה של 400% והשקל החדש (יותר נכון הלירה ואחר כך השקל הישן) היו מפוחתים כל יום באחוזים נכבדים.
כל צהריים, אחרי שקניתי את עיתון מעריב מחנות המכולת, הייתי פותח את העיתון, מסתכל על השער היציג של הדולר ומכפיל ב 1.08. חוץ מהתרגול במתמטיקה הייתי נהנה ואפילו נפעם איך אפשר ל"התעשר" כל כך הרבה ביום אחד.
הפעם הבאה שנתקלתי בדולר בצורה רצינית הייתה כשהתחלתי לעבוד. מכיוון שאז עבדתי בשלוחה ישראלית של חברה אמריקאית גדולה השכר שלי היה צמוד לדולר. השנה הייתה 1995, ערך הדולר היה 3.00 ₪, והוא לא זז! עוברת לה שנה, שנתיים, שלוש והדולר מתקדם לו לאט לאט ולא מצליח (או לא רוצה) להדביק את האינפלציה.
ואז, בשנת 1998, החלטנו אני ואשתי לקנות דירה. כמו שאתם מנחשים שבוע אחרי שחתמנו על זיכרון דברים עם בעל דירה, פרץ המשבר ברוסיה והשער של הדולר קפץ מ 3.90 ₪ ל 4.32 ₪ תוך פחות משבוע, פיחות של 10% שהעלה את מחיר הדירה גם כן ב 10%. (אז מחירי הדירות היו בדולרים) בסוף העסקה לא יצאה לפועל, עקב סיבות רבות ומגוונות, וברגע שהעסקה בוטלה ירד מחיר הדולר חזרה ל 3.95 ₪. מאז עברו כבר 15 שנה והדולר הספיק לעלות עד כמעט 5 שקלים וירד לתהומות ה 3.25 כשהיום הוא שוב על סטרואידים ואוטוטו עובר את ה 4 ש"ח.
היו ימים…
השאלה היא מהן הסיבות לפיחות או ייסוף השקל לעומת הדולר? כל ערב לאחר קריאת השער היציג של הדולר מודיעה קריינית החדשות שהגורם הוא שינוי (או אי שינוי) בריבית, המצב הביטחוני, הגירעון בתקציב, משבר באמריקה, משבר עם אמריקה, בחירות או משקלו של ראש הממשלה. אמנם אילו גורמים חשובים אבל הגורם המרכזי לשינוי בשער הדולר הוא אף אחד מהם. כשאני קם בבוקר וחושב שאולי כדי לקנות דולרים השער שלו מיד עולה, שאני רוצה למכור השער מיד יורד. לכן הגעתי למסקנה שאני הוא הסיבה לשינויים בהתנהגות הדולר ואם אתם רוצים לדעת מה יקרה לו תתקשרו אלי ותעשו ההפך ממה שאני אגיד לכם.
הכל התחיל בחודש ינואר 2013 כאשר חיכיתי בתור בסניף המרכזי של "דואר ישראל" במקום מגוריי, זכרון יעקב. החזקתי בידי פתק עם המספר 189 כאשר על המסכים רשום היה שכרגע מטפלים בלקוח מספר 164. השעה הייתה חמש אחרי הצהריים ורק כעבור 45 דקות סוף סוף הגיע תורי. בניגוד לעצבנות של שאר הלקוחות, אני הייתי רגוע מהסיבה הפשוטה שלא מיהרתי לשום מקום. לפעמים אני אוהב סתם לשבת עם עט ונייר ולשרבט את המחשבות שלי. בעודי מסתכל על גבר מאד תזזיתי ועצבני שהחזיק ביד אחת פיסת נייר שמעידה שהוא פה בשביל דואר רשום, וביד השנייה פתק עם המספר 201 חשבתי פתאום לעצמי "כמה הוא יהיה מוכן לשלם לי בשביל לעמוד במקומו בתור?". שקל? חמישה שקלים? עשרים שקלים? אולי אפילו מאה? מיד שאלתי את עצמי את השאלה ההפוכה כמה אני אהיה מוכן לקבל כדי לתת לו שירות מהסוג הזה.
כמו גדולי הכלכלנים ההתנהגותיים של ימינו, עיינו ערך: דן אריאלי, החלטתי גם אני לערוך ניסוי. בגלל שאני מתחזק, בחינם, את דף הפייסבוק של אחד מהעיתונים המקומיים במקום מגוריי הסכים עורך העיתון לפרסם מודעה שלי בעיתון בלי שאצטרך לשלם עבורה. במודעה היה רשום:
תושבי זכרון יעקב
האם נמאס לכם לבזבז זמן יקר
בהמתנה לביצוע פעולות בדואר
אם כן, אנחנו נעשה זאת בשבילכם,
במהירות, מקצועיות, ואחריות
25 ₪ לפעולה
5 ₪ לכל פעולה נוספת
לפרטים: [מספר טלפון]
כמו כן הדפסתי את המודעה על דפי A4 ותליתי אותה על לוחות מודעות ברחבי המושבה וגם בכניסה לבית שלי.
למה בחרתי 25 ₪? חיפשתי שירות דומה באינטרנט וגיליתי שיש בישראל חברה שבשביל 100 ₪ לשעה, נציגי החברה יעשו כל מה שאתה רוצה. ידברו עם חברות טלפונים, יתעסקו עם נותני שירותים, יקנו את המדפסת הכי מתאימה וזולה, בקיצור יפנו ללקוח זמן כדי שהוא יתעסק בדברים שחשובים לו.
25 ₪ נראה לי גם כמחיר סביר שמישהו ישלם ע"מ לחסוך לו חצי שעה של עמידה בתור, לא כולל חניה. מצד שני זה גם שכר סביר עבור הזמן שלי, שכן בחזון שלי יהיו לי כל יום 30 לקוחות שידרשו ממני שש שעות עבודה, שרובן יושקעו בלהגיע לבית הלקוח. שלושים כפול עשרים וחמש שווה 750 ₪ או 125 ₪ לשעה.
המודעה רצה מספר שבועות ואת כמות הטלפונים שקיבלתי אפשר לספור על אצבע אחת. לבסוף התייאשתי והודעתי לעורך העיתון להפסיק להריץ את המודעה אבל עדיין השארתי העתק על דלת הכניסה לחצר הבית שלי. שבועיים אחרי שהמודעה הפסיקה להופיע בעיתון נכנסה הביתה אשתי ושאלה אותי האם אני רוצה לעבוד כעוזר למנכ"ל. בתחילה לא הבנתי את השאלה ואז היא הסבירה לי שחברה שלה ראתה את המודעה שתלויה בכניסה לחצר ואמרה שבעלה, מנכ"ל של חברת סטארט-אפ, מחפש עוזר אדמיניסטרטיבי ליום בשבוע.
הבקשה די הפתיעה אותי. לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. אבל אמרתי לעצמי שכדאי לשבת איתו ולשמוע מה הוא צריך. התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בבית קפה. למחרת נפגשו בבית קפה ואני שתיתי שוקו, כי אני לא אוהב קפה. דבר ראשון הוא אמר שהוא לא מחפש מזכירה, ואין לו צורך במישהו שעובד משרה מלאה כי אין מספיק עבודה למשרה מלאה. הוא צריך עזרה רק יום בשבוע. אבל הוא כן מחפש מישהו שיוכל, חוץ מללכת לדואר, לעשות גם פרויקטים מיוחדים כמו להעביר את כל מערכת המיחשוב של החברה לענן, לתכנת לו באקסל או לרכוש ולהתקין ריהוט לעובדים. חשוב לציין שהוא פנה אלי כי בעברי אני מהנדס תוכנה ושריונר שיודע לעבוד עם כלי עבודה.
אמרתי לו שלעבוד יום בשבוע נשמע לי טוב כי זה משאיר לי ארבע ימים להתבטל, וביקשתי 100 ₪ לשעה. הוא אמר 90, אני אמרתי בסדר. הוא נתן לי את הטלפון של עורכת הדין שלו ואמר "תרים אליה טלפון היא תסביר לך מה צריך לעשות".
שבוע אחרי שדיברתי עם העורכת דין מצאתי את עצמי עומד בתור בשגרירות סין בת"א. בידי החזקתי מסמך שהחל את חייו בעברית, תורגם לאנגלית ברמת ישי והכיל את החותמות של נוטריון מחיפה, רשם בתי המשפט בחיפה ומשרד החוץ הישראלי בירושלים – תהליך שלקח כשמונה שעות עבודה. כל מה שנשאר לסיים את הדרישה של הממשלה הסינית היה לקבל חותמת של השגרירות הסינית על המסמך. בעודי אני עומד מול פקידה סינית שלא מחייכת, ושמדי פעם עוזבת את מקומה כדי לשאול את האחראי שלה משהו בסינית, עמד בדלפק שלידי מישהו שדיבר בטלפון והחזיק בידו כשלושים דרכונים. "אתה מורה דרך?", שאלתי אותו והוא השיב שהוא בעלים של סוכנות שמארגנת ויזות לסין עבור אנשים ועבור כל ויזה הוא מקבל 70 ₪. "כמה ויזות אתה עושה ביום?", שאלתי. "שישים", הוא אמר תוך כדי שהוא אומר לפקידה אחרת: "איט יז אוקי, אי ויל פיקס תיז תומורו", אליו הפקידה חייכה. אני בטוח שכבר עשיתם את החישוב בראש, 4200 ₪ ביום בשביל לעמוד בתור כאשר המשרד שלו שוכן קרוב מאד לשגרירות. האם העבודה שלו מעניינת? מאתגרת? זה ממש לא חשוב. אבל דחילק 4200 ₪ ביום בשביל לוודא שטפסים מולאו כמו שצריך ולעמוד שעתיים בתור?
כעבור כמה חודשים פנתה אלי ידידה נוספת ששמעה את מה שאני עושה, וכמה ימים מאוחר יותר מצאתי את עצמי עושה את אותה עבודה, יום בשבוע, בחברה נוספת. אז מה המסקנות שלי משנה של עבודה כעוזר אדמיניסטרטיבי? עבודה שמאפשרת לי לעבוד רק יומיים בשבוע. מסקנה ראשונה: כל עבודה (חוקית) מכבדת את בעליה. מסקנה שנייה: יש הרבה מאד הזדמנויות עסקיות רווחיות שמבוססות על מציאת נישה. מסקנה שלישית: אין דבר יותר גרוע מלעמוד בתור בסניף המקומי של דואר ישראל.
פעם שנאתי פופ-אפס. אתם בטח מכירים את החלונות שקופצים בזמן גלישה שלרוב מראים פרסומות לרכישת מגרש (אחרון!) בפרדס-חנה. אחר כך הייתה תקופה, שאני די מתבייש בה, שניסיתי להרוויח מאותם חלונות קופצים. היום אני משתעשע איתם. כל פעם שאני נתקל בחלון כזה, שהיום הם נקראים פופ-אנדר, אני ממלא פרטים פיקטיביים של אנשים מפורסמים או דמיוניים. אחרי שאני לוחץ על הכפתור "שלח" אני צוחק ומנסה לדמיין מה קורה בצד השני. מה קורה אצל האנשים שקיבלו את הפרטים. האם הם ינסו להתקשר? האם הם יתעצבנו? והאם זה יגרום להם להפסיק לנסות לשדך לי אקדמאית? הנה כמה דוגמאות.
יאיר לפיד מנסה למצוא פתרון לתקציב המדינה
אבו מאזן שומר על כל האופציות פתוחות
ראש הממשלה רוצה להמשיך לשמח את אשתו
גיבור העל אקווהמן רוצה מים נקיים גם ביבשה
בני גנץ מתכנן קריירה שניה
החמאס רוצה לשפר את הנוכחות שלו ברשת
אני יודע שאפשר להתקין תוספים לדפדפנים שחוסמים את החלונות הללו, אבל חלק מהתוספים הללו עושים דברים יותר גרועים (כמו לאסוף מידע עליכם). כמו כן אני מכיר סטארט-אפ אחד שמיצר פתרון שעוקף את החסימות. בכל מקרה כמו שציינתי בהתחלה אני נהנה מהמחשבה על הזמן שאני מבזבז ל"צד השני". אולי תנסו גם אתם?
אוהבים תחרויות בשיטת המפסיד עף? אוהבים גאדג'טים? מחפשים משהו לקרוא? אז הגעתם למקום הנכון – הגעתם למונדיאל הגאדג'טים.
הגדרת התחרות: איזה גאדג'ט הכי השפיע על איכות/צורת החיים ו/או ההתנהגות שלנו?
מי נכנס לתחרות: מוצר קטן, נישא ולשימוש אישי. יכול להיות מכאני, אלקטרוני או אופטי שיוצר לציבור הרחב בכמויות מסחריות. אחרי שלב הבתים המרגש והמפתיע כך נראת תמונת שמינית הגמר.
שמינית גמר (16)
משחק I: פותחן קופסאות נגד מצלמה
משחק II: גפרור בטוח נגד ווקמן
משחק III: פנס נגד אייפון
משחק IV: גי.פי.אס נגד שלט רחוק
משחק V: שעון יד נגד דיסק און קי
משחק VI: מחשבון כיס נגד משקפיים
משחק VII: גיים בוי נגד עט כדורי
משחק VIII: טרנזיסטור רדיו נגד מזרק
(בסוגריים הדגם ו/או הזמן שגאדג'ט נהיה פופולרי)
משחק I
פותחן קופסאות – (אמצע המאה התשע עשרה) – היכולת לשמר ולשנע מזון בצורה קלה השפיעה רבות על האנושות. חוקרים יכלו לצאת למסעות ארוכים, חיילים נשאו בקלות אספקה על גבם וחקלאים היו תלויים פחות במזג האוויר. כדי להתפתח הייתה תעשיית המזון בקופסאות חייבת שתהיה דרך בטוחה לעקרת הבית לפתוח את הקופסאות בקלות, כזאת בלי צורך שהבעל יגיע למטבח עם מסור.
מצלמה – (Brownie , 1900) – ברגע שתיעוד הסביבה הפך לדבר שכל אחד מסוגל לעשות, נאלצו אנשים לשבת מול אלבומי טיולים ולשמוע אנקדוטות כמו "ופה סימה קנתה את הצעיף הכחול". המעבר לעידן הדיגיטלי שבו אין עלות לצילום תמונה או סרטון, יחד עם האינטרנט גרמו לכל משטר דיקטטורי לחשוש מהמצלמה אפילו יותר מאשר הרובה.
מנצחת המצלמה – כי כיום יש כבר קופסאות שלא צריך פותחן וגם הוציאו את הלוף מהמנות הקרב. אז תחייכו ותגידו טונה!
משחק II
גפרור הבטוח – (1851) – השליטה באש הייתה אחת מאבני הדרך החשובות בהיסטוריה של המין האנושי. חוץ נטרול אימת החושך, האש גירשה חיות טורפות, שיפרה את הטעם של חיות מתות, חיממה בחורף וגרמה לבני האדם לשבת מסביב למדורה ולתקשר אחד עם השני. השוודים היו הראשונים שיצרו את הגפרורים הבטוחים הראשונים, כאלו שלא צריך אישור מכבי אש כדי להחזיק בבית.
ווקמן – (Sony, 1979) – מסרו איבוקה, אחד ממייסדי חברת סוני רצה שיהיה לו קל להאזין למוזיקה בזמן הנסיעות העסקיות שלו. כשמסרו מבקש, מסרו מקבל והתוצאה שינתה את הדרך שבה אנשים מאזינים למוזיקה. תופעת לוואי מעניינת הייתה העלייה בתדירות שבה אנשים עושים כושר, כי לרוץ ולחשוב זה משעמם תחת.
מנצח הגפרור – אפשר להסתדר בלי מוזיקה אבל מדי פעם צריכים סיגריה. צריך לזכור שמותר לעשן רק במקומות המיועדים לכך.
משחק III
פנס – (1910)– הפנס היה צריך לחכות לסוללה היבשה ולמנורת חוט הלהט מטונגסטן על מנת להפוך ללהיט. מאז הוא מלווה אותנו בנוחות ובבטחה במקומות כמו מערות חשוכות, סמטאות פשע אפלות או אוהל 12 באמצע צאלים כי הרס"פ שוב שכח להביא סולר לפק-פק.
אייפון – (2007) –הסיבה הראשונה שה IPhone נמצא פה כי הוא מיצג את הטלפון סלולרי, ואת העזרים הדיגיטליים האישים (PDA) – כמו ה Palm Pilot – שנמצאים אתנו מאמצע שנות התשעים. הסיבה השנייה שהוא פה זאת ה App Store, החנות שבה חברה מפינלנד יכולה למכור בקלות משחק בו ציפורים נוקמות בחזירים. הסיבה השלישית היא שכל מי שראה אותו בפעם הראשונה אמר "אני רוצה גם".
מנצח ה IPhone – יש פה מישהו שלא הוריד את אפליקציית הפנס?
משחק IV
גי.פי.אס – (Magellan NAV 1000 – 1989). במלחמת המפרץ הראשונה סדאם חוסיין לא האמין שזה קורה לו. האמריקאים נסעו דרך המדבר הלוהט, הגיעו בול להיכן שרצו, וסגרו על הצבא שלו בתנועה מלקחיים קלאסית. בשנת 2000 חתם קלינטון על צו שמאפשר ל GPS אזרחי אותה רמת דיוק כמו צבאי, ומאז מאות חלונות של מכוניות לא התקלקלו, כי אף אחד לא פתח אותם כדי לשאול "סליחה, איך יוצאים מפתח תקווה?".
שלט רחוק – (Lazy Bones – 1950) מכירים את הקטע שאתם שוכבים על הספה מול הטלוויזיה, רוצים להחליף ערוץ, לא מוצאים את השלט, וכתוצאה מכך ממשיכים לראות איזה תוכנית זוועתית על מחלה של זקנים? אז זאת הילדות של כל מי שגדל פה בישראל בשנות השבעים. טכנולוגית השליטה מרחוק עברה המון מהפכות שהאחרונה היא זיהוי תנועה כמו שנעשה בקינקט של מיקרוסופט.
מנצח ה GPS – יותר חשוב להגיע לפגישה בזמן מאשר לכפתור ה Off של הטלוויזיה.
משחק V
שעון יד – (Rolex – 1914) – עד מלחמת העולם הראשונה שעוני יד נחשבו לפריט נשי. אבל אז כשהיה צורך לדעת שבשעה 10:00 אתה אמור לצאת מהחפירה ולהסתער אל האויב, נהפך השעון היד לפריט חובה. המלחמה גם דרשה מהשעון להיות חזק, מדויק ועמיד למים. אחרי כמה שנים קשות, עושה היום שעון יד עושה קאמבק. גם כפריט אופנה יוקרתי וגם כמכשיר אלקטרוני עם כל היכולות של סמארטפון (עיין ערך Pebble).
דיסק און קי (M-System – 2000) – אפילו בעידן האינטרנט והענן יש צורך להעביר אינפורמציה ממקום למקום בצורה פיזית. לאבא של הדיסק און קי קוראים זכרון הבזק והוא הומצא ע"י פוג'יו מסוקה בטושיבה. לאמא קוראים USB והיא הומצאה ע"י אג'י בהט באינטל. לרופא המיילד קוראים דב מורן. מאז הלידה המוצלחת ההיא דב מורן גרם לכמה הפלות.
מנצח הדיסק און קי – השמועה הרווחת שסטוקסנט, הווירוס שתקף את המתקנים האירנים, חדר למערכת בעזרת דיסק און קי נגוע.
משחק VI
מחשבון כיס (Busicom LE-120A – 1971) – הנכד של האבקוס, הבן של סרגל החישוב. מחשבון הכיס אפשר, בפעם הראשונה, לכל אחד מאתנו ליהנות מהיתרון של המכונה, שזה לעשות חישובים מתמטיים במהירות ובלי טעות. מהנדסים מכל הסוגים יכלו להקדיש את זמנם לתחום עבודתם מבלי הצורך לזכור להעביר 1. שיפוצניקים חישבו מהר כמה זה יעלה לנו יותר אם גם נרצה קבלה.
משקפיים – (הומצאו במאה ב 13 – נהיו זמינות במאה ב 15) – פעם כמעט ולא היו אנשים שלא ראו טוב. אם במקרה נולד ילד שלא ראה כמו שצריך, הייתה סבירות די גדולה שעד שיגיע לבגרותו הוא ייפול לבור, יאכל ע"י חיית טרף או יפסיד בקרב. האופציה ל"תקן" את הגנים שקיבלת מההורים היא קפיצה אבולוציונית שמודרגת גבוה בטבלה יחד עם הכלי הראשון שהשתמש בו האדם.
מנצחים המשקפיים – הראשונים שהשתמשו במחשבון כיס היו גיקים עם משקפיים.
משחק VII
גיים בוי – (1989) – יחד עם הפורנו וההימורים, גם משחקים מניעים את התפתחות האדם והטכנולוגיה. מיליוני האנשים שהתאהבו במכשיר הקטן והפשוט, וכללו לראשונה גם מבוגרים, שיחקו את הטטריס שהגיע מהאימפריה הסובייטית הקורסת. הפוקימון, עוד משחק להיט, הוכיח לכולם שאפשר לעשות מרצ'נדייזינג גם ממשחק מחשב, ולהוציא עוד כסף מההורים.
עט כדורי (Reynolds Rocket – 1945) – מהרגע שבני האדם המציאו את הכתב, כל המצאה חדשה שהקלה על הכתיבה או ההפצה של חומר כתוב, הקפיצה את האנושות קדימה. ב 1945 נמכר כל עט ב $12.5 ($160 של היום). כיום נמכרים 10 עטים בשלוש דולר, דבר שמאפשר לנערות לצייר אין סוף לבבות בסוף המחברת.
מנצח ה GameBoy – הכפתורים של ה GameBoy היו הכנה טובה לכתיבת מסרונים מהירה.
משחק VIII
טרנזיסטור רדיו (Regency TR-1 – 1954) – קוראים לו כך כי במקום שפופרות ואקום גדולות, היה זה אחד המכשירים הראשונים שהכילו את הפלא החדש, הטרנזיסטור, שבישר את תחילת העידן האלקטרוני. מיליארדי מכשירי הרדיו שנמכרו עד היום שינו לחלוטין את הצורה שבה אנשים צורכים את החדשות והמוזיקה. לנו הישראלים האסוציאציה שעולה לרובנו בראש היא קבוצה של חיילים רוכנת על ג'יפ, ומחכה לשמוע שהכריזו על הפסקת-אש.
מזרק – (1853) – חולי אינסולין, אחיות שעושות בדיקות דם ומכורים לסמים יסכימו כולם שבלי המזרק החיים שלהם היו הרבה יותר קשים. המזרק מהווה עדיין, 160 שנה אחרי שהומצא ע"י ד"ר אלכסנדר ווד הסקוטי, הדרך המהירה ביותר להכניס חומרים למחזור הדם. זה לא כולל את מזרקי השוקולד שנמכרים בחנויות ממתקים.
מנצח המזרק – כי אם במלחמות עסקנו, מזרק עזר להציל חיילים.
רבע גמר (8)
מצלמה
גפרור
מנצח הגפרור – הדרך למנוע מערס להרביץ לך זה להדליק לו את הסיגריה ולא לצלם את החברה שלו.
IPhone
GPS
מנצח ה IPhone – מישהו אמר Built-In GPS?
דיסק און קי
משקפיים
מנצחים המשקפיים – גם רבע גמר זה יפה למוצר ישראלי אבל בלי משקפיים איך תמצא את החור של ה USB במחשב?
GameBoy
מזרק
מנצח ה GameBoy – עדיף לראות אנשים מכורים למשחקים ולא להרואין.
חצי גמר (4)
גפרור
IPhone
מנצח ה IPhone – מישהו אמר אפליקציה להדלקת אש? אז עדיין אין, אבל זה רק שאלה של זמן של IPhone ודומיו יהיה ציין לייזר קטן. אתו תוכל להדליק מה שאתה רוצה, וגם לשגע מרצים עם הנקודה האדומה.
משקפיים
GameBoy
מנצחים המשקפיים – את הנזק לעיניים עקב משחק ב GameBoy אפשר לתקן בקלות ע"י משקפיים.
גמר (2)
משקפיים
IPhone
IPhone – למרות שמאות שנים מפרידות בין שני הגאדג'טים הללו זה היה מאבק צמוד ביותר. מאבק מעניין במיוחד בגלל שהגאדג'ט הבא שיכבוש את העולם בסערה, הוא בעצם הכלאה של השניים – אבולוציה דרוויניסטית במיטבה אם תרצו – המשקפיים של גוגל. אבל בגלל שהחלק ה"סמארטפוני" בהכלאה הזאת יותר משמעותי, וגם בגלל שאפשר להפטר ממשקפיים בעזרת ניתוחי לייזר, קיבל ה IPhone את המקום הראשון. זה בשבילך סטיב, מקווים שאתה נהנה שם למעלה.
הנה אוטוטו מגיע הקיץ, אנשים יוצאים לטייל ובכל מקום אפשרי יופיעו רשימות בסגנון של "עשרת המקומות שאתם חייבים לבקר כשאתם בשנגחאי". רשימות מהסוג הזה מכניסות אותי ללחץ כי אני מרגיש שאם לא אספיק לראות את כל עשרת המקומות הללו הטיול יהיה פספוס. אז כדי לעזור לכם לא להיכנס ללחץ, וגם לחסוך לכם זמן וכסף, הנה רשימה של 16 מקומות שאתם ממש, אבל ממש, יכולים לוותר על הביקור בהם.
מגדל פיזה (פיזה, איטליה) – דרומית לחוף ארגמן שבעכו עמד לו שנים שלד של בניין עקום שהיה אמור להיות מלון. הבניה הופסקה בגלל שהקרקע שעליה נבנה המלון לא הייתה מספיק יציבה והוא החל לשקוע. האם הייתם נוסעים לעכו כדי לראות את הבניין העקום? אז מגדל פיזה זה אותו הדבר – כישלון הנדסי.
ביקור בכנסיה אחרי שכבר ביקרתם כבר בכנסיה אחת (בדרך כלל אירופה) – היא גדולה כדי שתרגישו קטנים, היא בנויה כמו צלב, בחלונות יש ויטראז' מזכוכית, לקח לבנות אותה לפחות 50 שנה, היא נהרסה חלקית ברעידת אדמה ו/או מלחמה ויש סיכוי יותר מסביר שלפחות פוגרום אחד ביהודי המקום התחיל שם בנאום של הכומר.
כיכר עם מלא יונים (כל העולם) – חכו שתהיו זקנים בני תשעים ותשבו בפארק המקומי עם כיכר לחם. חוץ מזה ליונים יש כינים.
הבניין השלישי בגודלו ממערב למיסיסיפי (ארה"ב) – לאמריקאים יש בעיה. יחסית לשאר העולם אין להם ממש היסטוריה, 500 שנה זה כלום. לכן הם מפצים על זה עם גודל ואם זה לא מספיק גדול הם משנים את מערכת הייחוס.
מונה ליזה (מוזיאון הלובר, פריז, צרפת) – שלוש פעמים עברתי בחדר שלפי המפה של המוזיאון המונה ליזה אמורה להיות בו, עד ששמתי לב לקבוצה גדולה של אנשים שמסתכלים לאותו כיוון. זאת תמונה קטנה (77 ס"מ על 53 ס"מ) מאחורי זכוכית מגן ואין ספק שאתם יודעים בדיוק איך היא ניראת. לא משהו.
מקום שלפי האגדה אם מכניסים לתוכו יד, זורקים מטבע או מנשקים את בן/בת הזוג דברים טובים יקרו (כל העולם) – זה לא קורה.
גן החיות לא מוכר (פיאטרה ניימץ, רומניה) – יש שם אריה אחד שנראה שלא האכילו אותו מאז שצ'אוצסקו הודח והמגלשות כל כך חלודות שאפילו מי שמתנגד לחיסון יתחסן על המקום. איך הגעתי לשם? התחתנתי עם רומנייה.
המערה הכחולה (האי קפרי, איטליה) – מלכודת התיירים הכי גדולה שראיתי בחיי. זה מרגיש כאילו כל האי הזה בנוי בשביל להוביל אותך לשוט 2 דקות בתוך מערה שהמים בה כחולים. מי היה מאמין, מים כחולים! ראש הנקרה שם אותה בכיס הקטן.
פסל של ילד משתין (בריסל, בלגיה) – לא משנה מה האגדה מספרת זה עדיין פסל של ילד משתין.
שוק אותנטי – למרות שהמוכרים נראים מקומיים, המנהגים שלהם מקומיים, השפה מקומית והריח מקומי יש סבירות די גבוהה שהמוצרים שתקנו יוצרו בסין.
כל מוזיאון לאומנות מודרנית – אומרים שבאומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. אבל אחרי שראיתי ב MOMA אישה ערומה עומדת על מדף בגובה של שלושה מטרים הבנתי שיש דבר כזה שנקרא טימטום.
אפקוט סנטר (אורלנדו, פלורידה) – הפארק מוקדש להצגת ההישגים הטכנולוגיים של האדם והרבגוניות התרבותית של פני כדור הארץ. אבל המתקן הראשי שלו תקוע בשנת 1984 כי מספרים שם "שיש מחשבים אישיים בבתים", באזור הארצות הדבר היחיד שטוב זאת המסעדה הסינית.
פרספוליס – עיר הפרסים (55 ק"מ צפון מזרחית לשיראז, איראן) – זה באיראן אז חכו שיהיה שלום.
כל מקום שראית כבר משהו דומה אבל יותר גדול – אחרי שראיתם מפל של 100 מטר איך תתרגשו ממפל של 50 מטר? לכן מומלץ להתחיל ישר במפלי האיגואסו זה יחסוך לכם נסיעה למפל התנור.
אילת (ישראל) – בקיץ? עדיף כבר לנסוע לפרספוליס שבאיראן.
[פרסומת – אם כבר החלטתם לנפוש אז Booking.com זה האתר להזמין מקום לישון בו.]
סקוט ברקן עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב. עכשיו הוא מפרסם את "שנה בלי מכנסיים" על התקופה שלו ב"אוטומטיק", תאגיד הייטק בלי שעות רצחניות, בלי ישיבות אינסופיות ואפילו בלי לבוא לעבודה. גם כתבנו עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב, והחודש הוא נתקל בספר שתפס אותו
שני פרויקטים מרכזיים היו בחברה הקודמת שעבדתי בה. שניהם היו חשובים ומורכבים ועבדו בהם אנשים במספר זהה. העובדים בפרויקט א' עבדו עד מאוחר מאוד בלילה, והעובדים בפרויקט ב' ראו רוב הזמן את השקיעה מהבית; בפרויקט א' לא עמדו בזמנים וביעדים שהוצבו, ובפרויקט ב' הצליחו בזה פחות או יותר; במסדרונות של פרויקט א' שררה אווירה של דיכאון, ובמסדרונות של פרויקט ב' היו חיוכים. אנשים שעבדו שם שומרים על קשר עד היום.
כדי לנסות להציל את המצב הוזמן לפרויקט א' יועץ חיצוני. אני שונא יועצים חיצוניים. לא קשה לזהות אותם: פתאום מנהל הפרויקט לא אוכל צהריים עם החבורה הרגילה שלו אלא עם גבר מסתורי. כעבור שבוע מכונסים כל עובדי הפרויקט, והיועץ החיצוני מוצג כמי שיעזור להטמיע שיטה חדשה שתעזור להוציא את המוצר בזמן, באיכות טובה ובפחות עבודה. במקרה של פרויקט א' זה לא עזר. מניסיון, לרוב זה לא עוזר.
יותר מיועצים חיצוניים אני לא סובל את הגורואים שכותבים ספרים על איך צריך לנהל פרויקטים על בסיס שיטה מסוימת. סקוט ברקן הוא גורו כזה בהרבה מובנים, אלא שלהפתעתי יש לנו המון במשותף: אנחנו כמעט באותו הגיל, עבדנו באותו הזמן במיקרוסופט, ושנינו עזבנו כדי לנסות את מזלנו בכתיבה. הוא נטש עמדת ניהול בכירה בחברה של ביל גייטס ונהיה מרצה מבוקש וכתב כמה רבי־מכר ("לגרום לדברים לקרות", "המיתוסים של החדשנות", "וידויים של נואם" ו"מוח בלהבות: רעיונות גדולים לאנשים סקרנים"), ואילו אני התדרדרתי לכתיבה במגזין הגברים היחיד בשפה העברית. לא היה לי אכפת: ידעתי שאי אפשר לחיות בתוך סיר הלחץ הזה לאורך זמן ולצאת ממנו בלי כוויות וצלקות לנצח, ואת המחירים הנלווים לחופש שלי אני בוחר לשלם כל יום מחדש.
לא מזמן, בעודי מחפש את הרעיון לרב־מכר משלי, חשבתי שיהיה מעניין לחזור לחברת הייטק ולכתוב על חוויותיי, ועל הדרך לבדוק אם עשיתי טעות איומה כשעזבתי. אבל אז גיליתי שוב שברקן הקדים אותי: הוא הלך ובדק אם גורו כמותו מסוגל לעשות בדיוק מה שהוא מטיף לו, ושזה גם יעבוד. לשם כך הוא הצטרף לשורותיו של Automattic, תאגיד לא סטנדרטי בכלל בנוף חברות התוכנה. רוב הבלוגים באינטרנט רצים על תוכנת WordPress מבית אוטומטיק, וזה עושה אותה רווחית ביותר, אבל מבחינת תרבות ארגונית היא עוף מוזר מאוד: אין בה היררכיה, עובדים בה מרחוק מכל מקום בעולם, ומדיניות החופשות שלה היא "צא מתי שבא לך".
אז מה, האם ברקן גילה את האור באוטומטיק? האם יש דרך אחרת לגמרי לעבוד בהייטק או בתאגידי העולם המודרני? כל התשובות והתובנות של הגורו נמצאות בספרו "שנה בלי מכנסיים". את מה שלי יש להגיד עליהן תשמעו מיד.
כמו כל דבר שקשור במחשבים, גם יצירת דפי אינטרנט הייתה פעם דבר מסובך. אם רצית אתר משלך עמדו בפניך שתי אפשרויות: הראשונה הייתה גם לדעת לכתוב ב־HTML, שפת הדפדפנים, וגם לנהל אתר אינטרנט. האפשריות השנייה הייתה לשלם למישהו שיעשה את כל זה בשבילך. בימינו זה כבר פשוט למדי; כל אחד מסוגל להיכנס לאתרים כגון wix.com ,weebly.com או squarespace.com ולהרים לעצמו בתוך שעה ובחינם אתר מעוצב עם חנות וירטואלית שגם נראה טוב על טלפונים חכמים ועל טאבלטים.
ב־wordpress.com יכול כל אדם באשר הוא להקים לעצמו בחינם ובמהירות בלוג לתפארת ולפרסם בו מאמרים וכתבות. האתר מריץ תוכנה בשם וורדפרס, וכל אחד שחפצה נפשו יכול להוריד אותה מהאתר wordpress.org, לעשות בה כרצונו ולהתקין אותה על שרתים שלו בלי לשלם גרוש לאף אחד. הסיבה? וורדפרס היא תוכנה שמפותחת בקוד פתוח על ידי מתנדבים ומופצת באופן חופשי. כל אחד יכול לתרום לקוד שלה ולשפר אותה.
אז מאיפה הכסף? ובכן, לכל מי שרוצה לפרסם בלוג שמבוסס על וורדפרס יש כאמור שתי אפשריות: הראשונה היא למצוא חברה לאחסון אתרים, לשלם לה על האחסון ולבקש ממנה שתתקין באתר את תוכנת וורדפרס החינמית. האופציה השנייה היא לפתוח בלוג חינם ישירות באתר wordpress.com. זה אומר שאי אפשר לשנות את הקוד של התוכנה, להכניס פרסומות של גוגל או להתקין תוספות שלא נמצאות ברשימה ידועה מראש. זה בחינם, לא צריך להתאמץ ויש תמיכה מצוינת, אבל אין חופש פעולה כמו באופציה הראשונה. אם אתה רוצה יותר מקום, ערכות עיצוב ייחודיות, שם דומיין משלך ושלא יופיעו פרסומות — תשלם על זה. חוץ מזה פיתחה החברה תוספים לתוכנה שעולים כסף, והיא גם מספקת שירותי וי־איי־פי לחברות גדולות כמו סי־אן־אן. מודל פרימיום קלאסי שעובד כמו שצריך, כי הרי אוטומטיק מרוויחה כסף. בכל הדירוגים מופיע האתר wordpress.com בטופ 20 ברשימת האתרים שאנשים גולשים אליהם, ולמעלה מ־70 מיליון אתרים מבוססים על תוכנת וורדפרס.
מאחורי הקלעים
באוגוסט 2010 הצטרף סקוט ברקן לאוטומטיק כעובד מספר 58. הוא נקרא לדגל על ידי מייסד החברה מאט מאלנווג והמנכ"ל טוני שניידר כדי להיות ראש צוות של אחד מעשרה צוותים שזה עתה הוקמו, כי עד אותה נקודה דיווחו כל העובדים ישירות למנכ"ל. ברקן הסכים בתנאי שיוכל לכתוב על זה ספר.
ברקן גילה שתרבות העבודה באוטומטיק התהוותה משני גורמים מרכזיים. הגורם הראשון והעיקרי הוא העובדה שהמוצר המרכזי — וורדפרס — הוא תוכנת קוד פתוח שעד היום עובדים עליה מתנדבים מכל העולם. אנשים שבזמנם החופשי מתקנים את הבאגים שבה, מוסיפים תכונות חדשות ותומכים בקהילת המשתמשים שלה בלי שום תמורה כספית. הגורם השני הוא האישיות המיוחדת של מי שייסד את החברה וסחף אחריו מגיל 18 את קהילת המפתחים של וורדפרס, מאט מאלנווג. את השקפת העולם של מאט ביחס לעובדים אפשר לסכם במשפט אחד: "אני אעשה הכל כדי לעזור לעובדים שלי לבצע את המשימות שאני רוצה שהם יבצעו".
בזכות השילוב של שני הגורמים האלה, העובדים באוטומטיק עובדים מרחוק, אבל ממש מרחוק. היות שהיא מוכנה לגייס כישרונות מכל רחבי העולם, היא יכולה לבחור את הטובים ביותר מבין כל העובדים בתבל, לא רק מהקרובים פיזית למשרדי החברה. כדי לבחון את כישורי המועמד לעבוד עצמאית מרחוק, הוא נדרש לבצע פרויקט פשוט במוצר. הוא מקבל גישה לכלים אמיתיים של החברה ולקוד של המוצר, ואם הצליח במשימה מציעים לו משרה. אם לא, אז לא.
את החודש הראשון מבלה כל עובד, לא משנה מה תפקידו המיועד, ב"צוות האושר", שם קוד לצוות שירות לקוחות. במשך חודש שלם הוא עוזר ללקוחות החברה לפתור בעיות וכך לומד להכיר את המוצר דרך העיניים של המשתמש הפשוט והעצבני. העובד החדש מגלה גם שהתקשורת בין כל העובדים בחברה נעשית דרך חדרי צ'אט ובלוג פנימי חשופים לכולם ודרך שיחות סקייפ, שיטה שיוצרת שקיפות מלאה. מוכר לכם? גם לי לא. תרבות העבודה של אוטומטיק מושכת אליה אנשים מסוג מסוים, ששמים דגש לא רק על תגמול כספי אלא גם על תרומה לכלל ועל יכולת עבודה עצמאית.
ברקן קיבל את התפקיד המאתגר של הקמת צוות המדיה החברתית וניהולו. זה היה שינוי תרבותי באוטומטיק: עד אותה נקודה כאמור דיווחו כולם ישירות למנכ"ל, ומעולם לא ניתנו הערכות זמנים ולא נערכו ישיבות ללא תכלית שנמרחו שעות. הדבר החשוב היחיד היה התפוקה, ולא מי מכבה אחרון את האור במשרד.
עד מהרה גילה המנהל החדש שניהול צוות של ארבעה אנשים בחברה מיוחדת כמו אוטומטיק דומה בבסיסו לניהול צוות של ארבעה אנשים בכל חברת הייטק, ואולי אפילו כמו בכל חברה אחרת. אנשים הם אנשים, והקפיצה הגדולה ביכולת של הצוות לעמוד במשימות באה במיוחד אחרי שהם נפגשים זה עם זה. הפגישות, על חשבון החברה שמשלמת בכל פעם שמישהו רוצה לנסוע, נערכות במקומות אקזוטיים כמו סיסייד בפלורידה, אתונה ביוון, סוהו במנהטן, פורטלנד באורגון, ליסבון בפורטוגל ואיי הוואי. שם בלילות, אחרי עבודה מאומצת בבקרים, מצליח האלכוהול לשבור את כל המחיצות בין העובדים ולייצר קבוצה מגובשת.
הקבוצה של סקוט מקבלת אחריות לפיתוח רכיב חשוב, מורכב ומרכזי שאמור לאפשר קישור בין כל התוספים שמפתחת החברה ונגישים למשתמשים באתר wordpress.com ובין אותם אנשים שמריצים את תוכנת וורדפרס בצורה עצמאית. חוץ מזה מקבל ברקן דדליין לסיום הפיתוח: כנס חשוב שבו יציג המנכ"ל את הרכיב לקהל.
לפני שנגלה אם סקוט וצוותו עמדו במשימתם (רמז: גורואים לא כותבים ספרים על כישלונות), בואו נשים דברים בפרופורציה. מחיר באג בתוכנת בלוגים כמו וורדפרס הוא פחות מִזניח לעומת באג בתוכנה שמריצה טורבינת חשמל או מכשיר רפואי. אין מה להשוות בין תסכול של בלוגר שהפוסט שלו נדפק ובין מאות אלפי אנשים בלי חשמל או מטופל שנחשף לקרינה מיותרת. מרווח הטעות הזה מאפשר חופש פעולה עצום לעובדי אוטומטיק. אפשר לשנות משהו באתר wordpress.com, ואם זה לא עובד כמו שצריך אפשר לתקן שוב די מהר.
אם נלך לשדה המטפורות, העבודה באוטומטיק דומה להיווצרות בזאר ים תיכוני (טלאי על טלאי), ועבודה על חללית למאדים דומה לבניית קתדרלה אירופית (ביצוע על סמך תכנון מדויק, מקדים ומעמיק). החשיבות של הצגת רכיב עובד וחף מבעיות בתאריך של כנס והצורך לסנכרן את דרישות הרכיב עם קבוצות אחרות בחברה שינו את צורת העבודה של חברי הצוות של סקוט מבזאר לקתדרלה. נעשה תכנון מקדים ומעמיק, הוגדרו ותועדפו משימות שניתנו לאנשים עם לוחות זמנים, נעשה מעקב יומיומי אחרי התקדמות הפרויקט, וכל בעיה שנוצרה טופלה. חוץ מזה אנשים עבדו קשה. אמנם מרחוק, אבל קשה. וכפי שרמזתי, ברקן והצוות הצליחו במשימה. כיום הרכיב שיצרו הוא אחד התוספים הכי פופולריים לוורדפרס.
סקוט ברקן עזב את אוטומטיק במאי 2012. הוא השאיר את ניהול הקבוצה לאחד העובדים הבכירים שלו, וחזר לעשות את מה שהוא הכי אוהב: לכתוב ולהרצות.
כשסיימתי לקרוא את "שנה בלי מכנסיים" חשבתי שני דברים. קודם כל, וואלה יופי: התפעלתי מהאומץ של ברקן לקום מעמדת הפרשן, לעלות למגרש ולקחת את הזריקה האחרונה כשהקבוצה היריבה מובילה בנקודה. קינאתי בהרפתקה שעבר בחברה מיוחדת ובעבודה על מוצר מוצלח שמיליוני אנשים משתמשים בו, לרוב מרחוק ולפעמים במקום אקזוטי.
הדבר השני שחשבתי הוא אוקיי, עבדת שנה בלי מכנסיים וגם כתבת על זה ספר, אבל מה זה אומר על העולם ששנינו עזבנו? כמעט כלום. לא מצאתי אצל ברקן שום נוסחת פלא לניהול פרויקטים, אולי כי אין נוסחה כזאת. וסוף סוף נפל לי האסימון: הכל אנשים. ככה הבנתי גם במה נעוץ ההבדל בין פרויקט א' לפרויקט ב' שהזכרתי בהתחלה. זה לא משנה אם לכל עובד יש משרד אישי או כולם עובדים באופן ספייס, לא משנה אם עובדים מרחוק או חובה להגיע כל יום למשרד בנתניה, ולא משנה אם עובדים בשיטת שש סיגמא, אם יום שישי הוא יום לבוש לא רשמי. מה שהכי חשוב הוא תרבות העבודה, ואת התרבות קובעים ומנחילים אנשים. את פרויקט א' הלחוץ הקימו עובדים שהאמינו בשעות עבודה ארוכות ובלחץ מתמיד, ואת פרויקט ב' הרגוע הקימו אנשים שהאמינו באיזון. והשאלה היא מה קדם למה: האם כל פרויקט משך אליו אנשים שהתאימו לתרבות שאפיינה אותו או אנשים שהצטרפו לכל פרויקט סיגלו לעצמם את התרבות שלו? כרגיל התשובה היא איפשהו באמצע, אבל יותר חשוב לזכור שגם תרבות אפשר לשנות. ראיתם איך נוצרה היררכיה באוטומטיק? אם יהיו מספיק אנשים שלא יאמצו את תרבות טירוף שעות העבודה, ישיבות חסרות התכלית או כל חולי אחר שקיים לא רק בהי-טק אלא בלא מעט ענפים בשוק העבודה הישראלי, יהיה פה הרבה יותר רגוע וגם יותר פרודוקטיבי. מבחינתי זה אומר דבר אחד: כשאחזור לתכנת, הקריטריון הכי חשוב לבחירת מקום העבודה לא יהיה המוצר המגניב שאעבוד עליו אלא האנשים השפויים שיעבדו איתי. עכשיו קחו את הלקח הזה ותנו אותו ליועץ החיצוני שבוודאי יגיע יום אחד לפרויקט שלכם עם שיטת ניהול מבטיחה.
"שנה בלי מכנסיים" (מאנגלית: קטיה בנוביץ') ראה אור לאחרונה בהוצאת דיונון
החיים על פי ניר 