ב 11/7/16 בסביבות השעה שבע וחצי בערב יצאה ההודעה הרשמית. חברת אי-ביי (eBay) קנתה את חברת סיילספרדקיט (SalesPredict) שבה עבדתי קרוב לשלוש שנים. בגלל שהתעסקתי גם בנושאים אדמיניסטרטיביים יצא לי להיות די מעורב בהכנה של תהליך הרכישה, חוויה מאד מעניינת ומלמדת. כדרכי בקודש כתבתי כתבה שתעדה את תהליך אך לדאבוני היו בה יותר מדי פרטים שעדיף לא לחשוף לכן היא קבורה אי שם בגוגל דרייב שלי ואולי עוד כמה שנים טובות אוכל לפרסם אותה. בינתיים הנה כמה נקודות מעניינות / אנקדוטות משעשעות / לקחים שעלו לי בראש.

להיות בצד של הקונה
בשיא ל 8% מהעובדים קראו ניר (עשרה מתוך מאה ועשרים). זה לא שאנשים שנקראים ניר נמשכים לעבודה במחשבים אלא פשוט שהשם ניר היה מאד נפוץ בסוף שנות השישים תחילת שנות השבעים, בכיתה א' חוץ ממני היו עוד שלושה ילדים עם השם הזה. ריבוי הנירים גרם לכך שמדי פעם אנשים התבלבלו ושלחו מייל לניר הלא נכון. יום אחד אני מקבל מייל ממנהל הסניף החיפאי של מיקרוסופט ישראל עם הכותרת "המצגת הסופית מוכנה, תקרא בבקשה ותיתן הערות". פתחתי את המצגת ומול העיניים שלי הופיעה תוכנית רכישה של חברת ווייל קומוניקיישן מראש העין על ידי מיקרוסופט ב 70 מיליון דולר. מיד הבנתי שלא אני הניר שאליו התכוון המנהל לשלוח את המצגת. לזכותי אומר שמיד סגרתי את המצגת, מחקתי את ההודעה (כולל מפח המחזור) והודעתי לו שהוא התבלבל. הוא הודה לי וביקש שלא אגלה את פרטי העסקה לאף אחד. ארבע חודשים אחרי הרכישה הזאת ביצעה חברת מיקרוסופט רכישה נוספת הפעם של חברת ג'יטקו מרעננה ב-110 מיליון ד'. במבט לאחור שתי הרכישות הללו לא היו מוצלחות מבחינת מיקרוסופט. המוצרים של החברות שנקנו התנדפו להם תוך שנים מועטות ובגל הפיטורים הגדול של תחילת 2009, בעקבות משבר הכלכלי העולמי, היו עובדי אחת החברות שנקנו הראשונים ללכת. את החברה שלנו קנתה אי-ביי לא בשביל המוצר אלא בשביל הטכנולוגיה והאנשים. יש לי הרגשה שהתוצאה הסופית תהיה שונה.

העולם שייך לעורכי הדין
הסיבה העיקרית היא הפחד שיש לנו אחד מהשני. כשקיבלתי את מסמך ההיפרדות שלי מהחברה (הייתי מועסק כיועץ חיצוני), התמלאו עיניי בדמעות. לא בגלל ההיפרדות אלא בגלל התוכן של המסמך. במהלך העבודה שלי הייתי חשוף לסודות הכי כמוסים של החברה, הייתה לי גישה לחשבון הבנק ולכל מערכות הניהול כגון הדואר האלקטרוני. אם חשקה נפשי בזאת הייתי מסוגל לגרום לחברה נזקים בלתי הפיכים או לגנוב לפחות 2000 ₪ בחודש בלי שאף אחד ירגיש, וכמו רוב רובם של העובדים במשק לא עשיתי זאת. אבל המסמך שהיה רשום באנגלית משפטית שקשה לקריאה בערך כמו כתביו המקוריים של שייקספיר הכילו סעיפים על סעיפים של הנחיות, הוראות יחד עם מקרים ותגובות. קראתי את כל הסעיפים ויכולתי לדמיין את המקרים שגרמו להם להתווסף למסמך שבמקרה שלי היה יכול להסתכם במשפט "תודה ניר ומהתאריך ה 22 ביולי אתה כבר לא עובד אצלנו". וכך יוצא שככל שעובר הזמן החוזים נהיים יותר עבים והתלות שלנו בעורכי דין, שיש להם אינטרס מובהק בהמשך המגמה הזאת, הולכת וגדלה. הפתרון הוא די פשוט. תהיו בני אדם.

לקח מספר 1
רק כשראיתי את קבוצת המכירות ואת אשת השיווק שלנו בפעולה הבנתי כמה טעיתי ביחס שלי לכל התחום הזה. במשך שנים נהניתי להתנשא כי הרי אני הייתי שייך לקבוצת המוצר, האלה שבאמת עובדים ועושים משהו, הרי אם המוצר הוא טוב למה שמישהו לא ירצה לקנות אותו? כן, אני יודע, שזאת גישה טיפשית ואפשר להגיד אפילו טיפה ילדותית והיא נבעה בעיקר מבורות שנגרמה מנתק מלאכותי. היום אני בטוח שאם מספיק אנשים וכוח מחשוב אפשר לבנות כל מוצר תוכנה שאפשר לחשוב עליו, אבל בלי אנשים מוכשרים שישווקו, ימתגו וימכרו אותו הוא יישאר אי שם בתוך חוות המחשבים הענקיות של ספקי שירותי הענן.

פספוס?
לרובנו יש סיפור נדל"ן. כזה שמתחיל ב "לסבא שלי הציעו לקנות דונם במרכז ת"א בשנת 1950 אבל סבתא העדיפה לרכוש לאבא שלי חליפה יפה לבר מצווה". גם לי יש סיפור כזה אבל במקום ת"א זאת קריית ביאליק ובמקום חליפה יפה לבר מצווה זה אקורדיון.  אבל יש לי גם סיפור נוסף. לפני ארבע שנים ראיינתי את קירה ה CTO של החברה לעיתון המקומי בשביל כתבה על הדוקטורט שלה שעסק בחיזוי העתיד. הכרתי אותה כשעבדנו ביחד במיקרוסופט ובסוף הריאיון היא סיפרה לי שהיא מקימה את החברה יחד עם ירון ה CEO שגם אותו הכרתי ממיקרוסופט. היא לא ביקשה ממני להשקיע אבל כל נים בגוף שלי ידע שזה הצעד הנכון לעשות. יש אנשים שיש להם מגע קסמים, שכל מה שהם עושים מצליח. קירה היא אחת כזאת. אבל מאז ומעולם הייתי צ'יקן שיט ולכן העדפתי את הריבית הגבוהה שמקבלים על פיקדונות בבנק ופספסתי הזדמנות לעשות תשואה יפה על ההשקעה תוך ארבע שנים. מאז שהחל תהליך המכירה אני מדי פעם מכה על חטא על הטעות שעשיתי, אבל אני מתנחם בכך שאם הייתי משקיע של החברה לא הייתי בא לעבוד שם, לא הייתי שותף לכל החוויות של השלוש שנים האחרונות, וגם לא הייתה לי חומר לכתבה מהסוג הזה.
אם כבר הזכרנו מניות אז הנה טיפ קטן לעובד שמקבל אופציות בהצעת עבודה מאחד שראה כמה גיליונות של אקסל שהכילו רשימה של מניות של משקיעים ואופציות של עובדים. אחרי שראית את מספר האופציות שקיבלת והבנת את לוחות הזמנים להבשלתם תשאל את השאלות הבאות ואפילו תתייעץ עם מישהו שמבין: כמה אחוזים זה מהחברה? מה קורה בזמן מכירה או הנפקה לאופציות שעדיין לא הובשלו? ומהי תוכנית המיסוי? כי רק אז תוכל באמת להבין את הפוטנציאל הכלכלי שלהן.

סדר וניקיון
לתהליך הבדיקה לקראת הרכישה קוראים Due Diligence (בדיקת נאותות) שזה כמו בדיקת רכב לפני קניה אבל על סטרואידים. המון סטרואידים. כשקיבלנו את האקסל עם מאות השאלות והמשימות, נעשה לי חושך בעיניים. השאלות התחלקו לתשעה נושאים הבאים והנה דוגמא לשאלה/משימה בכל נושא. כללי: "ספק תוצאות של סקרי שביעות רצון של לקוחות החברה",  משאבי אנוש: "תאר את תהליך הפיטורים בחברה", פיננסי: "ספק ניתוח של כל ההוצאות של החברה לפי סיווג", סביבת עבודה: "האם לחברה יש נדל"ן? אם כן ענה על שלוש עשרה השאלות הבאות", משפטי: "תאר את המדיניות של החברה לגבי שימוש בקוד פתוח", תפעול: "מה הסיבה העיקרית להשבתה לא מתוכננת של פעילות החברה?", IT: "כמה תיבות דואר אלקטרוני יש בחברה?", אבטחת מידע: "האם עובדים צריכים לעבור הדרכה בנושא אבטחת מידע לפחות פעם בשנה?", Communications:  "האם יש לחברה רשימה על ערכים ומטרות שפורסמו?".
זאת הייתה עבודה סיזיפית שמהלכה שילמנו מחיר על כך שבשנה וחצי הראשונות לקיום החברה לא היינו מסודרים כמו שצריך. אז אם יש עוד משהו שתיקחו מהכתבה היא למרות שזה מעיק ונראה חסר חשיבות אם אתם מקימים חברה תהיו מסודרים מהיום הראשון. לא יודעים איך? קחו מישהו שחלום חייו זה לתייק דברים בקלסרים אמתיים או וירטואליים ולעשות רשימות באקסלים. זה שווה כל שקל.

במבט לאחור
האם אני חושב שההחלטה למכור את החברה ל eBay הייתה החלטה הנכונה? דבר ראשון נתחיל בזה שמה שאני חושב זה לא רלוונטי מהסיבה הפשוטה שלא הייתה לי זכות הצבעה בנושא. למרות שאני המועסק הרביעי הכי ותיק בחברה (השני הכי ותיק אם לא סופרים את המייסדים), למרות כל הזמן שהשקעתי, למרות שבאמת הרגשתי שמה שאני עושה זה יותר מעבודה לא הייתה לי אף מניה. אני לא סיכנתי כסף לפני ארבע שנים על רעיון, אני לא הבעלים של החברה והם מחליטים. עם כל הכבוד לעובדים הדעה שלנו לא חשובה. אני יכול לנחש שבין אלו שהיו שותפים להחלטה היו דעות מנוגדות שנבעו כל אחד מסיבותיו והאינטרסים שלו ואני יכול להבין את כולם. את אילו שדחפו למכור ואת אלו שרצו להמשיך כחברה עצמאית. אז אם הייתה לי זכות הצבעה מה הייתי מצביע? האמת שאני ממש לא יודע.
האם החברה יכלה לגדול ולהתפתח ואפילו להיות רווחית? כן. החברה צמחה, ה MRR (ההכנסה החודשית החוזרת) עלה, התבססה לה קבוצת מוצר טובה עם כוחות רעננים, קבוצת המכירות הייתה מעולה והיו בקנה דברים שלא היו למתחרים. אני אישית ראיתי את עצמי עוד כמה שנים מחליף את אבי ה CFO או שהייתי נהפך ל Test Manager של החברה אבל זה לא יקרה. אבל אל תחשבו שאני ממורמר או כועס, נהפוך הוא אני שמח ובמיוחד גאה.
אני גאה בשני המייסדים שהפכו רעיון למציאות.
אני גאה בעובדה שכסף ממשקיע רוסי, מימן חברה ישראלית ששילמה כסף לעובדים באמריקה. (לנין בטח מתהפך בקברו).
אני גאה בהישג הטכנולוגי.
אני גאה שכל יום רביעי ישבנו וצפינו ביחד בצורה חוקית בפרק בסדרה "סיליקון ואלי" (צחוק הגורל הוא שקנינו את ה DVD ב eBay)
אני גאה בדרך החתחתים שעברה החברה שכללה חמישה משרדים: רפת, משרד חלל עבודה משותף, שוכר משנה בתוך חברה טכנולוגית, חנות לתריסים והמשרדים הנוכחים.
אני גאה שלמרות שזה הרבה יותר קל ונוח ולהשתמש בקבלן ניקיון, המנקה שלנו הייתה עובדת מן המניין.
אני גאה בכמות המס שתגיע לקופת המדינה ושכל אזרחי המדינה ייהנו מההצלחה.
אני גאה בפיצויים שנתנו לעובדים האמריקאים למרות שזה לא היה חובה.
אבל עכשיו עם כל הגאווה הזאת, פאק, אני צריך למצוא עבודה חדשה.

---

רוצים לתמוך בבלוג ולעזור לי להמשיך להיות מובטל?
כשאתם קונים ב eBay.com פשוט תתחילו מהלינק הזה:
http://goo.gl/ErlnEh
ואני אקבל מ eBay עמלה של כ 6% על ההזמנה (לכם זה לא יעלה כלום).

---

 

הכתבה פורסמה (לאחר שינויים ועריכה) בגיליון דצמבר 2015 של המגזין בלייזר.
יש להם גם אתר מעולה ששווה ביקור – http://www.blazermagazine.co.il

578% תשואה ב 2015? מלהפיק סרטים?! איך זה יכול להיות?!!
את השאלה הזאת שאלתי את עצמי אחרי שבזבזתי שעה וחצי בצפייה בטלוויזיה באחד הסרטים הכי גרועים שראיתי בחיי. כל כך הייתי מזועזע שמיד בסיומו גלשתי לאתר IMDB כדי לברר פרטים על הסרט הנורא הזה, שיצא בסוף 2013, ושנקרא באנגלית "Best Night Ever" ומספר על עלילותיהן של ארבע נשים שנוסעות למסיבת רווקות בלאס וגאס (הו, כמה מקורי). פחות עניין אותי מי היו השחקניות או מי ביים את הסרט אלא כמה הוא עלה, כמה הוא הכניס ומי לעזאזל הפיק אותו. את הסרט הפיקה חברה בשם Blumhouse Productions, הוא הכניס כשלוש מאות וחמישים אלף דולר ולא הצלחתי לגלות כמה הוא עלה. אבל ההנחה שלי הייתה שאותה חברת הפקות כבר לבטח לא קיימת, היא בטח קרסה כלכלית, אך כשגלשתי לדף של המנכ"ל שלה מר ג'ייסון בלום נדהמתי לגלות שב 2015 החברה הזאת הפיקה שניים עשרה סרטים. עברתי על כולם, כולם סרטי אימה. התקציב הממוצע שלהם הוא בסביבות השישה מיליון דולר, 40% מהם נכשלו קופתית, השאר החזירו את ההשקעה לפעמים פי 20. כשסכמתי את ההוצאות יצא לי שבעים מיליון דולר (תקציב של סרט הוליוודי) וכסכמתי את ההכנסות יצא לי ארבע מאות שבעים וחמש מיליון דולר (הכנסות של סרט הוליוודי מצליח), פי 6.78. ואז הבנתי שיש פה מישהו שכנראה יודע משהו שאחרים לא יודעים, שעובד בשיטה אחרת שדורשת כנראה גם שינוי פסיכולוגי בצורת המחשבה המקובלת במסדרונות הוליווד.

בתחילת שנות האלפיים הרבה מפיקים בהוליווד רצו שרוב כהן יביים את הסרט הבא שלהם.
זה קרה בזכות ההצלחה של הסרטים "מהיר ועצבני" שיצא ב 2001 (תקציב 38 מיליון דולר, הכנסות 200 מיליון דולר) ו "XXX" שיצא ב 2002 (תקציב 70 מיליון דולר, הכנסות 277 מיליון דולר).  ב 2005 מביים רוב בעלות של 135 מיליון דולר את הסרט "חמקן" שמספר על מטוס סילון המוטס בידי מחשב בעל אינטליגנציה מלאכותית שמפתח מודעות עצמאית והטייסים בני האנוש מנסים לעצור אותו לפני שהוא יפתח במלחמה. ההכנסות של הסרט היו 77 מיליון דולר בלבד והוא אחד מהכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. "כשהייתי נכנס למסעדה, אותם אנשים שאך לפני שנה היו רצים ללחוץ את ידי ולדבר איתי, היו נמנעים אפילו מלהסתכל עלי כאילו כישלון זאת מחלה מדבקת", סיפר רוב באחד הראיונות. אבל לג'ייסון בלום, המנכ"ל של Blumhouse Productions, הכישלון לא הפריע, כי כמו שראינו הוא רגיל להיכשל. הפילוסופיה העסקית של ג'ייסון התגבשה כאשר הוא החליט להיות אחד מהמפיקים והמפיצים של הסרט "פעילות על טבעית" שנעשה ע"י הישראלי אורן פלי. הסרט שיצא לאקרנים ב 2009, צולם בתקציב מגוחך של 15 אלף דולר והכניס 193 מיליון דולר, החזר על השקעה הטוב ביותר בהיסטוריה.
מאותו רגע מחליט ג'ייסון בלום שמעכשיו הסרטים שהוא יפיק יהיו כמעט תמיד סרטי אימה כאשר התקציב שלהם קטן ולא ניתן לחריגה בשום מקרה. ב 2015 אחד מהסרטים הללו נקרא "השכן ממול" והוא מגייס את ג'ניפר לופז לשחק ואת רוב כהן לביים כשהתקציב הוא 4 מיליון דולר. בסרט ג'ניפר לופז משחקת אישה שברגע של חולשה מקיימת יחסי מין עם השכן הצעיר והחתיך שעבר לגור ממול. כשהיא מבקשת לא להיפגש איתו יותר, הוא מאיים עליה ומתעלל בה פיזית ונפשית. לא נגלה את הסיום אבל אפשר לנחש מה קורה בסוף הסרט.
רוב מסיים לצלם את הסרט ב 24 יום בלבד ובזמן העריכה הוא מרגיש שהסרט לא מספיק טוב. ההרגשה מקבלת חיזוק אחרי שהוא רואה את תגובת הקהל בהקרנה לפני קבוצת ביקורת. הוא פונה לג'ייסון ומבקש עוד תקציב כדי לשפר את סצנת הסיום הכה חשובה בסרט אימה. ג'ייסון מסרב בנחרצות כי הסרט ניצל את כל 4 מיליון הדולרים. רוב מתחנן אך ג'ייסון בשלו, הסרט יצא לאקרנים כמו שהוא.
כבר סיפרנו ש 40% מהסרטים שמפיק ג'ייסון מפסידים כסף וחלקם אפילו לא מופץ והם נקברים בספריות הענק של נטפליקס. זה סיכון שג'ייסון מוכן לקחת כי ההשקעה בהם קטנה וחסומה ולא תביא אותו ואת המשקיעים שלו לפשיטת רגל. כמו כן ראינו שההחזר על ההשקעה שמביאים לו 60% מהסרטים הנותרים עומד כיום על כ 578%. בחמשת השנים האחרונות מבין 20 הסרטים עם החזר ההשקעה הכי טוב, 13 היו סרטי אימה ומתוכם 9 של חברת ההפקות של ג'ייסון בלום. השיטה בה נוהג ג'ייסון דומה לזאת של קרן הון סיכון טכנולוגית. הרבה השקעות קטנות שהצפייה שרובן יכשלו ואילו שיצליחו, יצליחו בגדול.
אוקי, אז מה קרה עם הסרט "השכן ממול"? ההחלטה של ג'ייסון היא סופית, הוא לא הולך להשקיע דולר נוסף בסרט. הוא מכיר את כל המקרים בהם אולפנים קרסו כי המשיכו להשקיע עוד ועוד כדי להצליח להוציא לאקרנים סרט שחרג מהתקציב המקורי במקום לחתוך ולספוג את ההפסדים. זה מאד אנושי להיות מושפע מהוצאות העבר בהחלטות לעתיד. לי זה גם קרה ושלמתי על זה מחיר כבד.

לפני חמש שנים החלטתי להקים אתר אינטרנט בנושא סטנד-אפ אמריקאי כשמודל הרווח היה מבוסס על פרסומות ושיווק שותפים. קניתי דומיין, שירותי אחסון, כתבתי לבד מערכת ניהול תוכן ומילאתי את האתר באינפורמציה על סטנד-אפ אמריקאי: סטנדאפיסטים, מועדונים בכל המדינות, סרטים וכתבות על נושאים שונים ומגוונים.
אחרי חצי שנה עשיתי סיכום והתוצאות היו איומות. בצד של ההכנסות הופיע המספר 160 דולר, בצד של ההוצאות 400 דולר וכ 600 שעות עבודה. כישלון מהדהד שהעלה מיד את השאלה האם להמשיך במיזם או לעצור. לאור כמות ההשקעה האדירה והאמונה שיש למיזם שלי סיכוי להצליח החלטתי להמשיך. הסיכום השנתי שערכתי כעבור חצי שנה היה עוד יותר עגום והשכל הישר אמר לי שהגיע הזמן להרים ידיים, לזנוח את הפרויקט ולספוג את ההפסדים. אבל אמוציונלית לא יכולתי. השקעתי כל כך הרבה זמן בלהקים ולתחזק את אתר שההחלטה שלי הייתה הפוכה, להשקיע עוד. העברתי את האתר למערכת ניהול תוכן יותר טובה וחינמית, קניתי פרסומות בגוגל, הוספתי תוכן רב שכלל ראיונות עם סטנדאפיסטים וקידמתי את האתר בכל דרך אפשרית. אבל זה לא הועיל. בשנה השנייה ההכנסות הסתכמו ב 20 דולר וההוצאות הסתכמו בעיקר בכ 1000 שעות עבודה. כל בר-דעת שהיה בוחן את מצב הפרויקט היה מיד מגיע להחלטה שחובה להפסיק אותו. זה שוב מה שההיגיון אמר לי, אך הרעיון של לזרוק לפח את כל הזמן היקר שהשקעתי בפרויקט פשוט גרם לי לכאב לב, אכזבה וכעס עמוק. "אם רק אתן לאתר הזדמנות נוספת, אם רק אשקיע עוד טיפה כסף וזמן אתחיל להרוויח", חשבתי אך למזלי הפעם לא הצלחתי לשכנע את עצמי. זנחתי את האתר שעדיין קיים בעיקר כדי להזכיר לי את המושג הכלכלי עלות שקועה או עלות אבודה (בלועזית sunk cost) שזאת הוצאה שכבר בוצעה ולא ניתנת להחזר.

בניגוד להוצאות עתידיות להוצאה מהסוג הזה לא צריכה להיות השפעה על קבלת ההחלטות. נשאר בעולם הסרטים ובואו נניח שהחלטתם, בעקבות ביקורת מפרגנת של מבקר הקולנוע של המגזין שאתם קוראים כרגע, ללכת לסרט שפותח את פסטיבל הסרטים האפגנים בסינמטק תל-אביב. קניתם כרטיס ב 40 ₪ ושעה אחרי תחילת הסרט, שאורכו שלוש שעות, הגעתם למסקנה שזה הדבר הכי משעמם שראיתם בחייכם. בנקודת זמן זאת העלות האבודה היא ארבעים ₪ ששילמתם עבור הכרטיס וגם השעה שבזבזתם בצפייה בסרט. לא תקבלו אותם בחזרה והשאלה היא מה תחליטו, האם תצאו מאולם הקולנוע או שתישארו עד סוף הסרט. כלכלנים ואנשים שחוקרים תהליכי קבלת החלטות טוענים שהשיקולים שלכם לא צריכים להיות מושפעים מהעלות האבודה, כי היא אבודה. במקרה של הסרט האפגני השאלה היחידה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא "האם אני רוצה לבלות עוד שעתיים בצפייה בסרט אפגני משעמם?" ולא "האם אני רוצה לבלות עוד שעתיים בצפייה בסרט אפגני משעמם כי כבר שילמתי עליו 40 ₪ ובזבזתי שעה?".
לעלות אבודה, להפסדים, יש השפעה בהרבה החלטות בחיים שלנו. האם להמשיך להמר בקזינו אחרי שכבר הפסדנו סכום כסף מכובד? האם לקנות מכונת כביסה חדשה או לתקן את מכונת הכביסה הישנה ששוב התקלקלה אחרי שתוקנה כמה פעמים בעלות לא קטנה? והאם להתחתן עם בת זוג לא הכי מתאימה רק בגלל שאתם יוצאים ביחד כבר הרבה שנים?
נחזור לסרט בו עסקנו, "השכן ממול". כשרוב הבמאי מבין שההחלטה של ג'ייסון היא סופית והוא לא מושפע מאפקט של עלות אבודה הוא מגייס עוד שלוש מאות אלף דולר בעצמו מחברת יוניברסל, אחת המפיצות העתידיות של הסרט. הוא משתמש בכסף לצלם מחדש את סצנת האהבה בין ג'ניפר לופז לשכן שמגלם אותו ריאן ג'וזמן, וגם משפר את סצנת הסיום. המבקרים לא אוהבים את הסרט (כמה מפתיע…) אבל במבחן התוצאה ההכנסות של הסרט הן 50 מיליון דולר. עוד הצלחה אדירה ל Blumhouse Productions שלא נאלצה להשתתף בהוצאה נוספת.

ב 2016 יצאו לאקרנים אחד עשרה סרטים שיופקו ע"י חברת ההפקות של ג'ייסון בלום, מערבון אחד ועשרה סרטי אימה. דוגמה מייצגת לסרט אימה טיפוסי הוא Delirium בכיכובו של טופר גרייס (אריק מ"מופע שנות ה-70") ומספר על אדם שמשתחרר מבית חולים פסיכיאטרי ועובר לגור באחוזה משפחתית שירש אחרי שהוריו נפטרו. ככל שעובר הזמן הוא מתחיל להאמין שיש באחוזה רוחות רפאים. התקציב של סרט זה כמו התקציב של שאר הסרטים שיצאו ב 2016 הוא בסביבות השישה מיליון דולר. "יש לי שלושה חוקים מרכזיים שעוזרים לי להצליח להפיק סרטים בסכומים כה נמוכים יחסית לסרטים שרגילים של הוליווד", סיפר ג'ייסון בראיון. "הראשון, כמה שפחות תפקידים בהם אנשים מדברים. אם ניצב בסרט מדבר השכר שלו קופץ דרמטית. השני, כמה שפחות אתרי צילום, סרט שמתרחש כולו בתוך בית זה הכי טוב. השלישי, שמטרתו היא גם כדי שיהיה לצוות תמריץ חזק שהסרט יצליח הוא שהם מקבלים תשלום מינימלי עבור ההשתתפות אבל משתתפים ברווחים". רוב כהן הבמאי הרוויח בסופו של דבר 2 מיליון דולר עבור הסרט "השכן ממול". אפשר להתווכח על האפקט של השיטה הזאת על האיכות של התוצרים של תעשיית הסרטים אבל אי אפשר להתווכח על התוצאות הפיננסיות של השיטה הזאת. למרות שפרסים לא מעניינים את ג'ייסון בלום, הסרט ויפלאש שהפיק ב 2014, ומספר על חוויותיו של מתופף בתזמורת בית הספר התיכון "פרינסטון" היה מועמד שנה שעברה בטקס האוסקר בקטגוריה של הסרט הטוב ביותר. הוא גם זכה בשלושה פסלונים: שחקן המשנה הטוב ביותר בו זכה ג'. ק. סימונס, העריכה הטובה ביותר והסאונד הטוב ביותר. עלות הסרט הייתה 3.3 מיליון דולר וההכנסות ברחבי העולם 33 מיליון (במיוחד בעקבות המועמדות), יחס דומה לשאר הסרטים שהופקו (שפחות אהובים ע"י המבקרים).

בשנת 2002 זכה דניאל כהנמן, אחד משלנו, בפרס נובל לכלכלה כי שילב תובנות ממחקרים פסיכולוגים בחקר הכלכלה, במיוחד בנוגע לשיפוט אנושי וקבלת החלטות בתנאי אי ודאות. חוץ מכבוד רב הוא זכה גם מלמעלה ממיליון דולר. אי אפשר לדעת האם ג'ייסון בלום קרא את מחקריו של דניאל כהנמן אבל תהליך קבלת ההחלטות שהוא פיתח מנתק ממנו את הרגש, את השיפוט האנושי. שילוב של השקעות קטנות והחלטה מראש מתי להפסיק השקעה בסרט לא משנה שזה יגרום להפסד כספי. אולי הוא לא זוכה בכבוד רב אבל כן מרוויח הרבה יותר ממיליון דולר. אז השאלה היא האם אפשר לקחת את מה השיטה של ג'ייסון ולהשתמש בה בחיי היום-יום ולחסוך חוץ מכסף גם הרבה כאב ראש שנגרם מהתלבטויות?
האם זה יהיה יותר ריווחי להחזיק תיק השקעות עם מגוון רחב מאד של מניות ולהחליט מראש שכל מניה שירדה ב 20% (או שעלתה ב 20%) נמכרת אוטומטית? האם זה יותר נכון להחליט שברגע שעלות הכוללת של תיקון מכונת כביסה יעבור 50% ממחיר מכונה חדשה לא מתקנים אותה יותר? והאם תמצא יותר מהר את האחת להתחתן איתה אם מראש תגביל בזמן את אורך מערכות יחסים לפני חתונה?
אני אישית מאד מצטער שלא השתמשתי בשיטה של ג'ייסון בזמן שעבדתי על אתר הסטנד-אפ שלי. הייתי חוסך המון זמן שהייתי יכול לנצל לצפות בסרטים שהוא מפיק או אפילו בסרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים האפגנים.

אינפוגרפיקה: Imgur user IRicePie

---

רוצים לתמוך בבלוג הזה? זה די פשוט!
כשאתם מזמינים מלון מאתר Booking.com פשוט תתחילו מהלינק הזה:
http://www.booking.com/?aid=843320
ואני אקבל מהאתר עמלה של 3.75% על ההזמנה (לכם זה לא יעלה כלום).
תודה מראש!

---

 

"משחקי הכס", "המפץ הגדול", "בית הקלפים" ו "סברי מרנן" הן רק חלק מהסדרות שלא ראיתי וסביר להניח שגם לא אראה. לא שיש לי משהו נגדן, ועל חלקן אף שמעתי רק תשבחות. אבל מה לעשות שיש רק עשרים וארבע שעות ביממה שצריך לנצל כדי לעשות דברים אחרים טיפה יותר חשובים ולכן בחרתי לצפות רק בשלוש סדרות טלוויזיה: "האנטומיה של גריי", "סיליקון ואלי" ו "היסטוריה למכירה".
למי שלא מכיר "האנטומיה של גריי" היא סדרה על קורותיהם של רופאים בבית חולים אמריקאי, "סיליקון ואלי" היא סדרה קומית על חברת סטארט אפ ו"היסטוריה למכירה" עוקבת אחרי חנות משכון אמיתית בלאס וגאס. בכל פרק מראים בין שלושה עד ארבעה לקוחות שמגיעים לחנות על מנת למכור פריט מיוחד. זה יכול להיות ספר מהמאה ה 17, כדורסל שחתום ע"י שחקן מפורסם או צעצוע משנות ה 50. במהלך המשא ומתן על המחיר של הפריט הצופה (אני) לומד פרק קטן בהיסטוריה בצורה מעניינת וויזואלית.

בעקבות הסדרה החלטתי לבצע חיפוש יסודי במחסן שלי כדי לגלות אולי גם לי יש במקרה חפץ מעניין ששווה הרבה מאד כסף. אני לא אגרן כפייתי ובכל הזדמנות אני מפנה מהבית כמה שיותר דברים אבל ישנם חפצים מסוימים שאני מרגיש שאני חייב לשמור לרוב בגלל ערך סנטימנטלי. הנה כמה מעניינים שמצאתי והסיפור מאחוריהם.

אורגן חשמלי

האורגן נרכש בשנת 1980 ובמשך ארבע שנים למדתי לנגן (לא משהו). כבר כתבתי פעם על ההיסטוריה של ההפסד הכספי העצום שנגרם למשפחה שלנו בגלל קניית האורגן בטור שנקרא רבותיי ההיסטוריה חוזרת. האורגן הפסיק לעבוד והתחיל לקצר חשמלית לפני כשלוש שנים.

כרטיס עם הסברים על שפת הבייסיק של המחשב TI-99/4A

את המחשב קיבלתי בכיתה ח' ואחרי שעבר לקרוב משפחה מצא את מקומו בפח האשפה. את מחליפו ה Apple IIe תרמתי לפני שלוש שנים למוזיאון לתולדות המחשב האישי בישראל שנמצא בחיפה.

שאריות מהשירות הצבאי

מדי פעם צה"ל יוצא במבצע "מחזירים ציוד" וכל פעם אני אומר לעצמי שהפעם אני אחזיר את גוש המתכת בתמונה. גוש המתכת מכיל טונגסטן והוא הגיע מפגז L 52 שנורה מטנקים. אך דאגה זה לא מסוכן.

מכתב דחייה מסגן עורך מעריב מר לוי יצחק הירושלמי

לא להאמין שפעם הכל נעשה בעזרת דואר רגיל. היתרון היה שלקח זמן עד שקיבלת את הדחייה.

לוחית רישוי של אופנוע

פעם שהייתי צעיר ואמיץ (או טיפש) היה לי אופנוע Suzuki DR350. זאת לוחית אחורית שנאלצתי להחליף (אני לא זוכר למה).

מודם 14400

זה מודם שקיבלתי ממקום העבודה הראשון שלי ושכחתי להחזיר (אני בטוח שהם יסתדרו בלעדיו). המודם הזה היה מהיר פי 48 מהמודם הראשון שקניתי.

הטור הראשון שכתבתי אי פעם

נכתב על מחשב IBM XT, בעזרת מעבד תמלילים "נועם" והודפס בעזרת מדפסת סיכות של Epson. זה נראה יותר ישן מהמגילות הגנוזות.

טוב כמו שאתם יכולים לראות לא מצאתי שום דבר ששווה היום הרבה כסף, אבל מי יודע אולי עוד עשור או שניים הדברים ישתנו ותהיה לי עוד סיבה לנסוע ללאס וגאס.

הטור עבר לבלוג החדש שלי – שליטה פיננסית.