יום א' – 10:34

הטלפון בבית מצלצל.
אני: "הלו"
צד שני: "שלום"
אני: "שלום איך אוכ…"
צד שני: "שמי רונית ובמשך שתיים עשרה שנים ניסיתי להיכנס להריון. הייתי אצל כל המומ…"
אני מנתק, זאת שיחה מוקלטת.

יום ב' – 11:51

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני: "הלו"
צד שני: "שלום"
אני: "כן איך אפ…"
צד שני: "שמי רונית ובמשך שתיי…"
אני מנתק, גוד דאמיט צריך להכניס לכלא את מי שמשתמש בשיטה הזאת של שיחות מוקלטות. אני צריך לזכור את המספר הזה.

יום ג' – 9:41

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני מרים ומנתק.

יום ד' – 13:43

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני מרים, מקלל ומנתק.

יום ה' – 12:32

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אוקי הפעם אני חייב שזה יפסיק אז אני אקשיב עד הסוף.
צד שני: "שלום, שמי רונית ובמשך שתיים עשרה שנים ניסיתי להיכנס להריון. הייתי אצל כל המומחים ושום דבר לא עזר. עד ששמעתי שאפשר לקנות אות בספר התורה שיוכנס לקברו של הרב נחמן מברסלב. בהתחלה הייתי סקפטית אבל בסוף קניתי. כעבור חודש קיבלתי את ההודעה המשמחת שאני בהריון! (קול אחר) אם ברצונך לקנות אות בספר לחץ 1".
אני לוחץ 1.
צד שני: "מיד נתפנה לטפל בך ובינתיים הנה עוד סיפורי ניסים. (קול אחר) שלום שמי דויד ולפני שנה התגלה אצלי סרטן בריאות. כל הרופאים אמרו שנשארו לי עוד ארבעה חודשים לחיות. אבל אז קניתי אות בספר התורה לכבוד הרב נחמן מברסלב והנה שנה אחרי אני עדיין כאן ולא זאת בלבד אלא שגם הסרטן נעלם והרופאים בשוק. (קול אחר) מיד נתפנה לטפל בך ובינתיים הנה עוד סיפורי ניסים. (קול אחר) שלום שמי יוסי ולפני שבעה חודשים עשיתי עסקת נדל"ן גדולה ונכנסתי לחובות. זה הגיע למצב ש… (קול של אישה) שלום מדברת מרים איך אפשר לעזור לך?"
האמת שבמקור רציתי לצעוק ולבקש שיפסיקו להתקשר אלי אבל התעוררה בי הסקרנות לגבי תהליך קנית אותיות בספר תורה.
אני: "שלום, אני רוצה לשמוע עוד פרטים"
מרים (הצד השני): "בימים אלו ממש נכתב ספר תורה שיוכנס לקברו של הרב נחמן מברסלב. יש באפשרותך לקנות חמש מילים, פסוק, עמוד, פרשה. חמש מילים עולות 17 ₪ * 12 תשלומים, פסוק 50 ₪ * 12, עמוד 180 ₪ * 12 ופרשה 374 ₪ * 12. בנוסף תוכל לתת לנו שמות של בני משפחה ויתפללו בשבילם על הקבר. את כל הפרויקט מוביל הרב אליעזר ברלנד שליט"א".
אני: "למה כל כך יקר?"
מרים: "הספר נכתב ביד בידי סופר סת"ם וזה תהליך שלוקח המון זמן".
אני: "אוקי, אני מבין, אפשר לבחור איזה מילים או פסוקים שאני רוצה".
מרים: "כמובן, אבל יכול להיות שמה שאתה רוצה כבר תפוס ותצטרך לבחור אחרים".
אני: "תודה, אני צריך לחשוב על זה אפשר לקבל טלפון ע"מ לחזור אליכם?".
מרים: "כמובן (נותנת לי טלפון)".
אני: "ביי".

יום ו' – 8:32

בלילה חשבתי על איזושהי התחכמות, פתחתי את התנ"ך וחיפשתי את המשפט הכי גס שקיים. מצאתי כמה דוגמאות אבל לפני שצלצלתי למרים חיפשתי בגוגל פרטים על מוביל הפרויקט הרב אליעזר ברלנד. נדהמתי לגלות שהוא מתחבא בחו"ל בגלל שהוא מבוקש על עבירות מין שביצע בנערות וצעירות. אבל אז גם הבנתי איך רונית נכנסה להריון.

ומאז שקט – לא התקשרו אלי יותר

---

אם אהבת את הטור הזה יש סיכוי שתאהב/י גם את הטורים הבאים: חמורו של משיח, יתרונות וחסרונות

אם המשימה של לכתוב על המסע המכונן של חייך הייתה ניתנת לבחור ישראלי בן שמונה עשרה התוצאה הייתה די צפויה. או שהיה כותב על הטיול השנתי לדרום, שבו מישהו השתכר והרס את הטלוויזיה במלון באילת, או שהיה כותב על המסע לפולין, שבו מישהו אחר השתכר והרס את הטלוויזיה במלון בוורשה. אני לעומתו כבר מזמן לא בן שמונה עשרה וגם שייך לדור שלא ידע בנערותו אלכוהול או מה מזג האוויר בפולין. בכלל השואה הייתה הרבה פחות מוחשית אז באמצע שנות השמונים. אולי בגלל שבאותה תקופה היינו יותר בטוחים בזכותנו על הארץ הזאת או פשוט מכיוון שסטיבן שפילברג בילה את רוב זמנו בלעשות סרטים על יצורים מהחלל החיצון. השורה התחתונה הייתה שלמרות שמוצא משפחתי הוא מארץ הנשים הלא מפרגנות הנושא, לפחות בשבילי, היה מאד תאורטי.

בשתיים עשרה לאוגוסט 1984, לאוהבי הטריוויה זה היה היום האחרון של אולימפיאדת לוס אנג'לס, התקרבתי טיפה לסטיבן שפילברג. אז, שעוד לא קראו לזה Relocation  אלא שליחות ,עברתי יחד עם משפחתי לגור בפורט-וורת' שבטקסס בעקבות שירותו של אבי בחיל האוויר. שנה לאחר מכן בקיץ 1985 יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי במכונית המשפחתית כי ארצות הברית של אמריקה בנויה ל Road Trips . כבישים רחבים, מכוניות זולות, דלק לא יקר, מוטלים מזמינים ומסעדות מזון מהיר עושות את נסיעה מנקודה A  לנקודה B לחוויה. את הטיול הזה ניצלו הורי גם כדי להיפגש עם האחים של סבתי שנפטרה כמה חודשים לפני כן, אבל לפני שנצלול לתיאור הפגישות המרגשות טיפה רקע. זה סיפור רגיל על גבר בשם יעקב שמתחתן עם אישה בשם רחל והם גרים בעוני מחפיר בעיירה בשם טומאשוב שבפולין. בראשון לספטמבר 1939 יש להם לפי הסדר הזה שמונה ילדים חיים: שמואל בן ה 37, טובה, יוסף, אברהם, רייזל (סבתא שלי), חנה, ינטה ושלום בן ה 15. בשמונה במאי 1945 יעקב, טובה ויוסף כבר לא בין החיים והשאר מתפזרים להם בכל רחבי הגלובוס בין ישראל, ארה"ב, קנדה וברזיל.

התחנה המשפחתית הראשונה בטיול הייתה ברוקלין, ניו יורק. בדירת שני חדרים צנועה בתוך בית דירות גדול מאחורי דלת כניסה עם המון מנעולים, עדות לפשיעה הנוראית שהייתה אז לא רק בסרטים של הארי המזוהם, גר דוד ג'ו (אברהם במקור), ה"דוד העשיר מאמריקה". החזות הארית שלו עזרה לו להעביר את המלחמה ככומר אחרי שאיבד מול עיניו את אשתו וילדו הקטן בהפגזה של הגרמנים. כשנגמרה המלחמה הוא אפילו שקל להישאר כומר אבל פגישה מקרית במחנה עקורים בגרמניה עם מי שנשאר מהמשפחה שלו גרמה לו להחליט לחזור להיות יהודי אבל בארצות הברית. לשם היגר חסר כל, עשה חיל בעסקי מלונאות ועזר מרחוק לכל מי שהיה צריך. כשנפטר עשה עליה לישראל והיום הוא קבור, יחד עם אשתו השנייה, בבית הקברות שבקרית ביאליק, קרוב לאחיותיו.

משם המשכנו למונטריאול שבקנדה, שם גרה דודה רוזה אשתו של שמואל האח הבכור שנפטר כמה שנים לפני כן. שמואל ורוזה עברו את אושוויץ ועל פי הסיפורים המשפחתיים על רוזה בוצעו חלק מהניסויים המזעזעים שעשו הרופאים הנאצים. למרות שלא למד היה שמואל איש משכיל, מנהיג מלידה וציוני נלהב, דבר שלא מנע ממנו לקבוע את מקום מושבו במדינה שנמצאת על הגג של אמריקה. בעוד הורי חשבו שהם באים לביקור של כמה שעות, דודה רוזה, שמצבה הנפשי החל להידרדר, דרשה שנישן אצלה שבוע כי היא קנתה המון אוכל. קשה להתווכח עם ניצולת שואה. לא משנה אם אתה צודק, אתה מרגיש חרא. כך נשארנו לישון כשבלילה חסמה הדודה את הדלת בכיסאות וכשאחי בן ה 7 בכה היא צעקה עליו שיהיה בשקט כי אסור לילדים קטנים לבכות. בבוקר הצליח אבי לשכנע אותה לתת לנו ללכת וכפיצוי על מה שקרה הוא לקח אותנו לפארק שעשועים ענק במונטריאול.

אחרי הבילוי בפארק השעשועים נסענו לטורנטו כדי לפגוש את דוד שלום האח הקטן שעבר את המלחמה בסיביר שברוסיה לשם ברחו היהודים שהיה להם מזל. כשחושבים על "היהודי הנודד" חושבים על דוד שלום. הוא החליף ארצות יותר מכדורגלן שמחליף קבוצות. אחרי המלחמה הגיע לישראל, משם היגר לברזיל, אחרי זה שוב חזר לישראל, מפה לקנדה והיום הוא גר במיאמי שבפלורידה כי לשם מגיעים יהודים זקנים שקר להם. דוד שלום ובנו יעקב הם אנשים שממציאים את עצמם כל פעם מחדש. לא משנה איפה תזרוק אותם, הם מצליחים לעשות משהו מכלום, סוחרים מלידה. כאשר פגשתי אותם הייתה להם חנות בדים, שירות לימוזינות ועוד משהו שקשור לאבנים יקרות. בקיץ האחרון שוב בקרו הורי את דוד שלום ובנו יעקב אבל הפעם בפלורידה. יעקב עושה שם חיל בנדל"ן וגר עם היספנית יפיפייה כי יהודיות לטענתו הן רק בשביל להקים משפחה ולהוליד ילדים. דוד שלום בן ה 88 הוא האחרון משמונת האחים והאחיות שנשארו בחיים מהמשפחה המקורית, משפחה שמחכה לסטיבן שפילברג שיספר את הסיפור שלה. אני כבר יודע את מי ישחק בראד פיט.

כל ערב יום השואה אני נזכר בטיול הזה לחוף המזרחי. לא בגלל ניו יורק, וושינגטון או מפלי הניאגרה אלא בגלל המפגש עם דוד ג'ו, דודה רוזה ודוד שלום. שלושה אנשים שהחלו בעל כורחם מסע מפולין הרחוקה שהסתיים לו בצפון אמריקה. מסע שתמיד גורם לי לחשוב על שבריריות החיים שלנו וכמה מעטה השליטה שיש לנו על גורלנו. מסע ששם בפרופורציה את עליות מחירי הנדל"ן והדלק, מוסיף מימד אישי לבעיית הגרעין האיראני וגרם לי להבין שחלק מהאישיות שלי מקורה שם בכפר העני בפולין. חוץ מזה מאז כל מוצאי יום השואה תמיד בא לי לנסוע ללונה-פארק.

---

הבנות שלי עושות עבודת שורשים ואני גיליתי שאני שורש. בניגוד אלי שבעבודת השורשים שלי עשיתי עץ משפחה שהגיע עד לסבא וסבתא שלי הן בדרך לגלות האם יש לנו קשר לשלמה המלך. כחלק מהעבודה שלהן נדרשתי לספק תמונות ילדות דבר שגרם לי לכתת את רגלי למחסן ולחפש את אלבומי התמונות שלי. אחרי שמצאתי אותם מתחבאים מאחורי מחשב ה Apple IIe הישן והטוב שלי ישבתי והתבוננתי בהם. עברתי דף דף, תמונה תמונה ובעודי נדהם בשנית כמה נדב בני דומה לי הגעתי לעשר תובנות שלא קשורות לכלום.

1. עד גיל 10 יש לי כ 500 תמונות. אתמול בערב הבנות שלי צילמו עם הטלפון שלהן כ 50 תמונות. התמונות שלי שרדו, מעניין מה יקרה עם IMG_9384.JPG עוד 40 שנה. 

2. רכבת ישראל השתפרה פלאים בארבעים השנים האחרונות. אני עדיין זוכר שאסור היה לחרבן בשירותים בזמן שהרכבת עמדה בתחנה.

3. בכל שנות הלימודים שלי הייתי בכיתות של 40 תלמידים והמורים הצליחו ללמד ואנחנו הצלחנו ללמוד. משמעת – זה כל הסיפור.

4. כמו כל דבר בחיים גם אופנות זה דבר מחזורי. פעם כולם שמו טפטים על הקיר. אחרי זה כולם הורידו. היום זה שוב חזר אבל לפחות לא מכוער כמו פעם.

5. משרד התחבורה שוקל להגדיל את מספר הספרות במספרי הרישוי מ 7 ל 8. פעם זה היה 6 וגם אז היו פקקים.

6. הזיכרון האנושי הוא דבר מדהים. ממלחמת יום הכיפורים אני זוכר שאבא נסע, שצבעו את הפנסים של המכוניות בצהוב, שירדנו למקלט וכשאבא חזר הוא הביא לי לגו. מעניין מה יזכרו הילדים שלי ממלחמת לבנון השנייה.

7. מהיום אני מצלם יותר מקומות מאשר אנשים. יותר מעניין לראות איך מקום השתנה מאשר איך אנשים השתנו.

8. לכל אחד ואחת יש סוד אפל בעברם.

9. היה הרבה יותר מה לראות כשהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. איכות זאת לא מילה גסה.

10. לא מעט אנשים בתמונות כבר לא חיים היום. החיים קצרים אז כדאי לנצל את הזמן.