הרשו לי לתרגם כמה משפטים מאנגלית ולהגיד: "קראו בבקשה את שפתיי, אני מעולם לא עשיתי וגם כיום אני לא עושה סמים". לא עישנתי ג'וינט של מריחואנה, לא בלעתי אקסטזי, לא הסנפתי קוקאין ולא הזרקתי הרואין. אני אומר זאת באחת מהתקופות הכי לא פוריות שלי מבחינת כתיבה. כבר למעלה מחודש שאני לא מצליח לכתוב כלום. אני מתיישב כמה פעמים ביום מול מסך המחשב והסמן האנכי לא מפסיק להבהב מולי בהתרסה כאילו אומר "נו מה קורה? חשבתי שלכתוב זאת שאיפת חייך".
שני הדברים, סמים וחסימת כתיבה נוראית, קשורים אחד בשני כי יש לא מעט אנשים (אסי דיין, רוב המוזיקאים) שמציינים בגאווה ששימוש בסמים עזר להם להיות יותר יצירתיים, ערניים ופרודוקטיביים, למרות ההשפעות הפחות טובות של השימוש באותם סמים. אבל אפילו אם הייתי יודע שלא יקרה לי שום דבר רע, אפילו אם הייתי יודע שבעזרת הסמים אכתוב רב מכר ואזכה בפרס נובל לספרות (תאכל את הכובע עמוס עוז!) לא הייתי משתמש בסמים. הסיבה היא פשוטה בגלל, היכנו לעוד פרפרזה על משפט מפורסם נוסף באנגלית, "כי זה החוק, טמבל".

החוק מציין בפירוש מהם החומרים הבלתי חוקיים. אפשר ומותר לא להסכים עם החוק, אפשר ומומלץ לנסות לשנות את החוק אבל אסור להפר את החוק. זה תקף גם אם אתם אזרחים למופת. גם אם שירתתם בצבא, גם אם אתם משלמים מיסים בזמן, לא זורקים לכלוך בחוץ, תורמים לקהילה בכל דרך אפשרית, מצביעים בבחירות ולא רואים תוכניות ריאליטי בטלוויזיה אסור לכם להשתמש בחומרים אסורים (וגם אסור לכם לעבור את המהירות המותרת בכביש). זה כולל את המריחואנה, אותו סם שכמעט והכניס רשימה לכנסת ואת הנסיעה בכביש 6.
"לשבירת החוק", אני מבטיח שזה התרגום האחרון שאני עושה למושג באנגלית, לקניה של חומר לא חוקי יש השלכות מרחיקות לכת. הפעולה הזאת היא שמפרנסת ומחזקת את אותם ארגוני פשע, שבזמן האחרון מראים יכולות חיסול של סוכני מוסד באיראן. טענה זו תקפה גם כאשר מישהו מהמר שלא במסגרות המותרות או הולך למכון ליווי לחוויה מפנקת. תראו לדוגמה מה קרה לארגוני הפשע בארצות הברית בזמן תקופת היובש מאלכוהול המפורסמת.
אם נחזור למריחואנה שקלינטון שאף אך לא לריאות וששלי התנסתה בצעירותה, אני יכול להגיד שאני מכיר אנשים מאד חיוביים שמעשנים והם מתפקדים טוב מאד. אני גם מכיר ביתרונות הרפואיים שלה, אבל כל עוד היא לא חוקית, בלי פתק מהרופא אני לא אשתמש בה. אפילו במחיר של מפח נפש שגורם לי לכתוב על זה שאני לא מסוגל לכתוב.

(דרך אגב זה הפוסט מספר 100 בבלוג)

פורסם במקור, בגרסה יותר מקוצרת, בגיליון יולי 2013 של "בלייזר".

יש חברות שממחזרות טלפונים סלולריים, אז נשלחתי לראות איך זה עובד, ועכשיו קצת לא נעים לי כי יצא שנוקיה אחד תיעד ניתוחים שלאחר המוות בחמישה נוקיות אחרים. או שמא זה נוקיים?

בקיצור, כמו לכולם גם לי יש מגירה שמלאה בטלפונים סלולריים ישנים, מטענים, כבלים, מתאמים מסוג אחד של כניסה לסוג אחר של יציאה ועוד כמה מכשירים שאני אפילו לא זוכר שקניתי. החודש החלטתי להפטר מהם בצורה ידידותית כי פסולת אלקטרונית שלא מטופלת כראוי גורמת לזיהום סביבתי אדיר. חוץ מזה קראתי באתר של הספארי שכרייה מסיבית של החומר קולטן – תערובת מינרלים המשמשת ליצירת קבלי טנטלום, שנמצאים כמעט בכל מכשיר אלקטרוני – גורמת בעקיפין להעלמות הגורילות באפריקה. אז הרגשתי לא נעים מהגורילות והלכתי לשים את הג'אנק שלי במיחזורית השכונתית.

במיחזורית יש מקום למחזור פלסטיק, נייר, בטריות, גזם, קרטונים ודיסקים, אבל אין מקום מסודר לפסולת אלקטרונית. התאכזבתי, אבל אז גיליתי בצד שני בקבוקים שאפשר לקבל עליהם 30 אגורות בסופר. הסתכלתי מסביב וראיתי שאף שכן לא מסתכל ולקחתי אותם הביתה. מה לעשות, הפילו גזירות כלכליות.

חזרתי הביתה כדי לחפש באינטרנט איפה אפשר למחזר טלפונים. קודם קראתי כמה אי-מיילים, בדקתי כמה אנשים עשו לי לייק לסטטוס שכתבתי (רק 2), ראיתי שלושה סרטונים של סטנד-אפ, אחד של חתול שמנגן וקראתי כתבה שמחירי הנדל"ן יעלו או ירדו. כעבור שעה, שכחתי מה רציתי לעשות. אהה, מיחזור טלפונים. גיליתי חברה שקוראים לה rebeep. יש לה המון נקודות איסוף שמפוזרות בארץ, רק שאני רציתי לראות איך ממחזרים טלפונים ואת זה עושה ריביפ בכפר-סבא. האחות המבוגרת של רעננה.

החלטתי לנסוע לכפר-סבא ברכבת. שמתי את כל התכולה של המגירה בתיק ועליתי בתחנה בבנימינה. התיק עבר את מכונת השיקוף בלי בעיה שזה לא סימן טוב. אני אוהב לנסוע ברכבות אבל פחות ברכבת ישראל. לא בגלל הרכבת אלא כי תמיד יש את האלה שמדברים בטלפון בקולי קולות. לבחורה הבלונדינית שישבה לידי, אני ממליץ לך לעזוב אותו, הוא לא שווה את זה. לחייל שישב מאחורי, אני די בטוח שחשפת סוד צבאי. בתחנה של האוניברסיטה ירדתי כדי להחליף רכבת וגיליתי שהעיתונות המודפסת בזבל.

פעם כאשר הייתי קטן ולמדנו פיזיקה בכיתה, המורה הסבירה לנו שבני האדם מתיישבים באוטובוס כמו הפרוטונים והאלקטרונים באטום: כמה שיותר רחוק אחד מהשני. כדי להדגים את זה צילמתי את הקרון, אבל מלמטה, כי לא נעים לצלם זרים מלמעלה. מזל שאף אחד לא ראה אותי.

בכניסה לבניין של חברת rebeep פגשה אותי שירי, שארגנה את הביקור. היא סיפרה לי שבעברה היא הייתה תחקירנית בטלוויזיה, ולכן היא יודעת שיש אייטמים שעושים והם לא מגיעים לפרסום. לא היה לי נעים לספר לה כמה פעמים דחו דברים שכתבתי. חוץ מזה היא הייתה מאד נחמדה. האמת מאז שאני מציג את עצמי כמישהו שכותב לפעמים בבלייזר נשים הרבה יותר נחמדות אלי. חשבתי שזה יהיה הפוך.

חמשת מכשירי הנוקיה שהבאתי נבדקו במעבדה, שם הגיעו להחלטות הבאות: ה E71 ישלח למכירה בחו"ל אחרי שימחקו לו את הזיכרון, ואני אקבל עבורו 85 ₪. את ה3100  יפרקו לגורמים שימוחזרו. משלושת ה 6230i החבוטים ינסה אלכס – זה שהנראה בתמונה מחזיק את ה E71 – להרכיב טלפון אחד שעובד כמו שצריך. בתמורה תקבל עמותת עזר מציון ארבעה שקלים. הטלפון האישי שלי C2-01 התחיל לרעוד בכיס. לא כי הגיע מסרון. מפחד.

בעולמנו הכל-כך אלקטרוני תמיד כיף למצוא כוכב מסוג מכאני. הרכיב האדום והפצפון בצד ימין מכיל בתוכו מנוע חשמלי שמסובב על ציר חצי גליל מלא. לפני שאתם ממשיכים, קחו דקה לחשוב מה תפקידו בכוח: אם חשבתם שזה הרכיב שגורם לטלפון לרטוט, אז צדקתם. אם חשבתם שזה ג'ירוסקופ, אז יש לכם מחשבה מקורית. אם חשבתם על הנעלים של הבחורה ברכבת מלפני שלוש תמונות, אז יש לכם בעיה משצריכה התערבות מקצועית.

טלפונים במצב טוב מוכנסים לקופסא כזאת ונשלחים לאפריקה. שם הם נמכרים לסוחרים לפי משקל – "הי אחי, תביא לי קילו של נוקיה 3120 וחצי קילו סוני אריקסון C902" .שירי סיפרה שבניגוד לישראל, באפריקה מאד אוהבים את מכשירי הBlackBerry . טוב, גם אנחנו היינו אוהבים מכשיר אם היו קוראים לו JewBerry.

הידעתם? מ- 200 מכשירי טלפון ישנים ניתן לייצר טבעת זהב! חבל שלא להפך. חוץ מזהב יש בכל טלפון סלולרי גם כסף, פלדיום, עופרת, קולטן, כרום, בריליום ואוסף של חומרים רעילים כמו כספית, ארסן, סלניום, קדמיום וכמובן פלסטיק (במעבדה הראו לי תמונה של מפעל מיוחד בחו"ל שגורס את כל הפלסטיק לשימוש חוזר). אם כל ישראלי מחליף בממוצע טלפון פעם בשלוש שנים, אז יש פה פוטנציאל מיחזור של שני מיליון מכשירים בשנה. פשוט מטורף.

ליד תחנת הרכבת כפר-סבא נורדאו יש בית קברות – מתקן המיחזור של בני האדם – ובכניסה מוצב לוח מודעות אבל. על לוח המודעות תלה מישהו פרסומת לקייטרינג לאירועים משמחים. אם מי שמת היה קרוב משפחה מעצבן שגם הכניס אתכם לצוואה, אולי זה באמת אירוע משמח.

לפני ארבע שנים ביקרתי ביפן, וברכבת אף אחד לא דיבר בטלפון או שמע מוזיקה בקולי קולות. ברכבת מניו-יורק לבוסטון יש קרונות שקט, כן קרונות שקט, כאלו שאסור אפילו לדבר בהם פיזית אחד עם השני. אם תהיה אפשרות כזאת בארץ, אפילו בתוספת של 5 ₪, יש לי הרגשה שזה היה להיט.

בקיצור, הייתה לי מגירה מלאה בטלפונים סלולריים ישנים, מטענים, כבלים, מתאמים מסוג אחד של כניסה לסוג אחר של יציאה – ועוד כמה מכשירים שאני אפילו לא זוכר שקניתי. עכשיו, חוץ מנקודות זכות ליום הכיפורים הבא בזכות השמירה על איכות הסביבה ותרומה לקהילה, יש לי שם 85 ₪ שקיבלתי מחברה שממחזרת טלפונים סלולריים. אה, וגם 60 אגורות שקיבלתי עבור הבקבוקים.

ישנם כמה דיווחים היסטוריים שמספרים שהאבות המייסדים של ארצות הברית שקלו להפוך את העברית לשפה הרשמית של המדינה החדשה. תארו לכם שזה באמת היה קורה. כמה קלים ונוחים היו חיינו כיום, אם הינו חולקים את אותה השפה עם שלוש מאות מיליוני האזרחים של המדינה החזקה ביותר בעולם.
אין ספק שעברית היא שפה מאד מיוחדת. שפה עם היסטוריה שכמו עוף החול נולדה מחדש אחרי אלפיים שנה. אבל יש בעברית כמה בעיות. כמה חוסרים שאני חושב שהחבר'ה באקדמיה לעברית צריכים לטפל, על מנת לעזור לשמונה מיליון איש שחייבים לדבר אותה.

דבר ראשון אין בעברית מילה כמו המילה FUCK (פאק). המילה הזאת על כל הטיותיה יכולה לשמש בכל משפט ובכל מצב. כעס – !Fuck You, הפתעה – ?What the Fuck, התפעלות – Fucken A, הדגשה – Absofuckenlutly ועוד ועוד. כל כך חזקה המילה הזאת שהיא אחת משבע המילים שאסור להגיד אותה ברשתות השידור בטלוויזיה האמריקאית (לא כולל כבלים). בערבית למשל המשפט שאפשר להשתמש בו כמעט בכל מצב הוא "אללה הוא אכבר!". תנסו. הקבוצה שלנו הבקיעה גול – "אללה הוא אכבר!", אנחנו יורים על מישהו אחר – "אללה הוא אכבר!", יורים עלינו בחזרה – "אללה הוא אכבר!".

בעיה שניה שמאד מפריעה היא ההתעסקות המיותרת עם זכר ונקבה. למה בית זה זכר וספה זאת נקבה? קיבינימט אלו עצמים דוממים! בניגוד לבני אדם הם לא יכולים לצאת לדייט, להתחתן, להביא לעולם צאצאים ואחר כך להתגרש. אבל ברגע שהם קוטלגו בתור אחד המינים אזי יש חוקים על איך כותבים אותם ברבים, ואיך מתארים כמויות שונות. אה, וכמובן כדי לבלבל יש גם יוצאי דופן. איזה עולם נפלא היה אם אפשר היה לכתוב "היא הלך לחנות וקנה שני שטויות" או כמו שמירב מיכאלי הייתה מעדיפה "הוא הלכה לחנות וקנתה שתי שטויות".

נקודה שלישית שהאקדמיה צריכה לטפל ובמהירות היא המילים החדשות שמתווספות לשפה. רק אחרי שמילה לועזית חדש מושרשת בשפת הדיבור היום-יומית ממציאה האקדמיה מילה חלופית בעברית שאין לה סיכוי להתחרות. לא רק בגלל ההגעה המאוחרת אלא גם שלרוב היא נשמעת מגוחכת וקשה להגיד אותה. מילקשייק – קְצִיף חָלָב, אינטרנט – מִרְשֶׁתֶת, שְׁוָונְצִים, פְרַנְזִים – שׁוּלִית גְּדִילִים. אני לא אומר שאין גם טיפה הצלחות כמו אפגרייד – שִׁדְרוּג אבל מספרם נמוך מאד. כישלון זה גורם לכך שאט אט מתחילים מושגים לועזים לכבוש את השפה גם במחוזות ישנים ונוצרה לה שפת ההיבריש (שילוב של Hebrew ו English).

יש לי עוד כמה טרוניות כמו הקטע הזה של הימין לשמאל שמשגע את מעבדי התמלילים, האותיות הסופיות ואפקט הקול של האותיות גרוניות אבל לטוב ולרע זה מה יש. התקווה היחידה שלי שאם יום אחד ינחתו חייזרים על כדור הארץ, אז בניגוד למה שמתואר בסרטים ההוליוודיים, אנחנו נגלה שהם מדברים עברית.

במשך שנים צץ לו מדי פעם ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, ומספר לכולנו כמה ילדי ישראל מסכנים. כמה רע להם, כמה מתעללים בהם וכמה עדיף היה להם אם היו נולדים במדינה אחרת.
לכן די הופעתי לא לשמוע את דעתו על המקרה שקרה לאחרונה בבית ספר של הילדים שלי, בית ספר ניל"י בזכרון יעקב, בו הגישו הורים של תלמיד כיתה ב' תלונה למשטרה על שבנם נענש בצורה לא ראויה. ביצעתי תחקיר קטן, או-קי עשיתי חיפוש בגוגל, ולתדהמתי גיליתי שהגוף הזה, המועצה הלאומית לשלום הילד, הוא בכלל גוף פרטי שהוקם בשנת 1980. כן אל תתנו למילה "הלאומית" לבלבל אתכם. זהו גוף שלא מופעל ע"י המדינה ומתנהג כמו כל לובי שיש בכנסת.
אחד מהפרויקטים שכה גאים בו באותה מועצה הוא ניידת זכויות הילד לבתי ספר יסודיים. באתר כתוב כי "ניידת זכויות הילד הנה יוזמה של פורום אנשי עסקים למען הילד והיא מופעלת בשיתוף גלידת שטראוס ובסיוע: ערוץ הילדים; כלמוביל-יונדאי; מכון תכנים; סלקום; סונול; הראל חברה לביטוח, פיאט, אלדן, מפל, חיים-לוי, מייקרוסופט ואיגוד האינטרנט בישראל". כולם ככולם גופים פרטיים. מיד כאשר ראיתי את הפרויקט שמחתי והחלטתי לעזור למועצה להמשיך ולהחליש את המורים. מורים שעומדים עם ידיים קשורות מאחורי הגב בכל מה שקשור ליכולת להשליט משמעת בכיתה. אז לכבוד סיום שנת הלימודים ישבתי וכתבתי תוספת ל"חוק זכויות התלמיד". הנה לפניכם: "חוק זכויות התלמיד המופרע"
1) לתלמיד המופרע יש זכות בסיסית וחוקתית להיות מופרע.
2) זכויותיו של התלמיד המופרע עולות בחשיבותם על זכויותיהם של שאר תלמידי הכיתה, במיוחד על הזכות לאווירה לימודית.
3) זכויותיו של התלמיד המופרע עולות בחשיבותם גם על זכויותיהם של המורים.
4) אין לתלמיד המופרע שום חובות.
5) התלמיד המופרע זכאי להורים אשר חושבים שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל.
6) יש צורך באישור שר החינוך על מנת להעניש את התלמיד המופרע.
7) יש צורך באישור ראש הממשלה על מנת להעביר את התלמיד המופרע למסגרת מתאימה.
8) במקרה ונענש הילד המופרע, ידווח המקרה ישר לעיתונות שאוטומטית תתמוך בגרסתו.
9) התלמיד המופרע רשאי להמשיך להיות מופרע גם מחוץ לכותלי בית ספר ובמיוחד במסיבות ימי הולדת כיתתיות.
10) לתלמיד המופרע מותר לגדול ולהיות מבוגר מופרע.

מעניין אם המועצה תקדם את זה.

אחת משלושת הכתבות שפורסמו ב 3/5 בדף הראשי של YNet נכתבה על ידי עבדכם הנאמן. אתם יכולים לנחש איזו? רוצים לינק? בבקשה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4375305,00.html

זהירות! זה סיפור קצר וטיפה מופרע שנשלח לתחרות סיפורים קצרים (ולא זכה).

הרצח של יאיר בן התשע זעזע את המושבה זכרון יעקב. הלווייתו בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה הייתה אחד האירועים הכי גדולים שקרו במושבה מאז שהוקמה לפני למעלה ממאה ושלושים שנה. במשך שבוע שלם התעסקה כל המדינה בפרטי המקרה וגדודי פרשנים מכל התחומים ניתחו לעומק את משמעות הרצח כנגזרת של התהליכים שעוברים על החברה הישראלית. אבל את עודד זה ממש לא הפתיע מהסיבה הפשוטה שהוא זה שרצח אותו.
עודד הופתע מכמה זה היה קל. במשך כחודש עקב אחרי שיגרת יומו של יאיר וגילה שבכל יום חמישי בסביבות השעה שמונה חוזר יאיר מחוג כדורגל והולך ברגל דרך חורשת לנגה החשוכה. וכך באחד מימי חמישי הגשומים הסתער עליו בהפתעה ובמכת פטיש אחת סיים את חייו. את הגופה לא הסתיר מכיוון שרצה שיגלו אותה כי ידע בליבו שלרצח הייתה סיבה מאד טובה.

עודד אהב לשחק עם עצמו  את המשחק "מה היה קורה אם?". זה היה מתחיל תמיד בדברים שקרו לו אישית כמו "מה היה קורה אם לא היה מפספס את השער במשחק הגמר של ליגת הנערים" או "מה היה קורה אם האמריקאית שפגש בטיול לאוסטרליה הייתה מסכימה לחיזורים שלו". אחר כך היה ממשיך לשחק עם אירועים היסטוריים כמו "מה היה קורה אם היו מגייסים את המילואים בזמן ב 73" או "מה היה קורה אם מישהו היה רוצח את היטלר כאשר היה ילד". כבן למשפחה שרובה נספתה בשואה התעמק עודד בשאלה הזאת הכי הרבה. הוא דמיין כמה סבל היה נחסך לעולם ואיזה כוח היה לעם שלנו אם במקום להיות רק ארבע עשרה מיליון היינו היום, כפי שמעריכים המומחים, שלושים ושתיים מיליון. בכל סרט שראה על נסיעה בזמן לא הבין למה אף אחד לא נוסע לאחור בזמן והורג את היטלר. אילו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות.

עודד לא שנא את יאיר וגם לא באמת חשב שיום יבוא והוא יהפוך להיטלר. אבל בניגוד להיטלר שהיה ילד לא מזיק, את יאיר כינה עודד "פיגוע לימודי", הילד המופרע של הכיתה, זה שבגללו מערכת החינוך נראית כמו שהיא נראית. פעם ראשונה שהבין מי הוא באמת היה כמה חודשים אחרי שהבת הבכורה שלו התחילה ללמוד בכיתה א' והוא התנדב להרצות מול הכיתה שלה על העבודה שלו בחברת הי-טק גדולה. לקח למורה עשר דקות להרגיע את יאיר ובמשך כל השיעור הוא לא הפסיק להפריע לעודד. עודד הסתכל בעיניים של הילדים האחרים וגם באלו של המורה וכל מה שראה היה מבט של ייאוש. בערב חקר לעומק את הבת שלו על הנעשה בכיתה והסיפורים שהיא סיפרה לו גרמו לו להתייצב אצל המנהלת ביום למחרת ולדרוש פתרונות. אבל בעידן של "האחד יותר חשוב מהכלל", "לא משאירים אף אחד מאחור" ו "צריך להתחשב בכולם" שום דבר משמעותי לא נעשה לתקן את המצב המעוות שילד אחד פוגע אנושות בחוויית הלימוד של למעלה משלושים ילדים. עודד היה המום מהאימפוטנציה של כל המערכות שנראה היה שמפחדות ממשהו ולא עושות דבר. עודד לא האשים את יאיר, בסתר ליבו אף ריחם עליו. הרי אף אחד לו רוצה להיות הילד הבעייתי, הזה שמרביץ, "המופרע", זה שמכיר טוב טוב את חדר ההתבודדות בבית ספר, ההוא שההורים שלו מקבלים כל יום שיחה מבית ספר שהילד שלהם שוב כיכב במהלך היום. אבל בסופו של יום דבר אחד עניין את עודד איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת.

הסאגה הזאת נמשכה במשך כל כיתה א', ילדים הפסיקו לעשות ימי הולדת כי הם לא רצו שיאיר יבוא ובמהלך חופשת הקיץ חמישה הורים העבירו את הילדים שלהם לביתי ספר אחרים. כיתה ב' החלה עם תקווה כי הוצמד ליאיר חונך מיוחד אבל יום אחד שהבת שלו חזרה בוכייה מבית ספר והתשובה לשאלה "למה?" הייתה "יאיר" ידע עודד שזה לא יכול להמשך כך. ההחלטה נפלה כמה ימים אחרי שחזר מצו שמונה בעקבות מבצע "עמוד ענן". בדרך מהימ"ח התגבשה בליבו ההכרה הסופית שאנשים, מדינות, תרבויות ואפילו חברות מסחריות מבינים הכי טוב את שפת הכח ואלימות. מצד אחד זה איכזב אותו קשות אבל מצד שני הרגיש מין תחושה של שלווה. תחושה שהבהירה לו בדיוק מה הוא צריך לעשות.

התוצאות של הרצח הפתיעו אותו לטובה. כשהתכונן, שרטט במוחו כמה תרחישים למה שיקרה אחרי הרצח אבל את מה שבאמת קרה הוא ממש לא דמיין. דבר ראשון רמת הביטחון האישי במושבה עלתה פלאים ולא בגלל שינוס מותניים של המשטרה אלא פשוט אנשים רצו להתנדב למשמר האזרחי וכמות הפריצות לבתים ירדה כמעט לאפס. הורים ההמומים, שרובם היו עד אז אפתיים עד לא אכפתיים למה שקורה בבית ספר,  החלו גם מתנדבים בבית ספר ולפתע נוצרה הרגשה של קהילה תומכת. אותה הרגשה שיש בזמן מלחמה. אבל מבחינת עודד הדבר הכי חשוב היה שחווית הלמידה השתפרה פלאים בכיתה של הבת שלו והחיוך חזר אפילו לפניה של המורה.

המשטרה לא הצליחה לפתור את תעלומת הרצח. כמה חשודים נעצרו בשבוע הראשון מעובד תאילנדי של אחד מחקלאי המושבה עד בחור ישיבה תימהוני אבל הם מהר מאד שוחררו. התכנון המדויק של עודד לא השאיר למשטרה סיכוי למרות שכמו כל ההורים בכיתה של יאיר גם הוא הוזמן לתשאול קצר בתחנת המשטרה המקומית. החשש היחיד שהיה לעודד הגיע מאשתו. היא ידעה כמה עודד מעוצבן על המצב בכיתה של הבת שלו וכמה המושג יאיר היה בשבילו הדגל שמציין את כל מה שדפוק במדינה אבל היא לא יכלה להעז ולדמיין שהאיש הנחמד שהתחתנה אתו והאבא של שלושת ילידיהם הוא רוצח. עודד גם די הופתע מזה שלא היו לו שום נקיפות מצפון או סיוטי לילה ושהצליח לשמור על שגרת חייו ועל הסוד האפל למרות התוצאות החיוביות של המקרה. לקח לו זמן אבל בסוף הוא הגיע למסקנה שהוא בעצם גיבור-על, כמו ספיידרמן, וכמו כל גיבורי-על גם הוא נאלץ לקחת את החוק לידיים שלו ע"מ לעזור לאחרים.

עודד לא תפר לעצמו חליפה או בחר שם מפוצץ. הוא מאד לא רצה למשוך תשומת לב כשהחליט שיש עוד בעיות שהוא יכול לטפל בהם. בדרך למקום העבודה שלו הייתה בסטה בלתי חוקית שהפריעה לתנועה וכולם ידעו שהיא שייכת לעבריין שרשויות החוק לא רוצות להתעמת אתו. שני בקבוקי תבערה פתרו את הבעיה. אחד ההורים בבית ספר היה מחנה בקביעות את המכונית שלו על מעבר החניה סמוך לכניסה לבית ספר. ארבע צמיגים חתוכים הפסיקו את התופעה. עודד היה מאושר. פעם ראשונה בחייו הרגיש שיש לו שליחות, מטרה בחיים.

כאשר הגיעה שנת הלימודים החדשה עלה בנו ניב לכיתה א'. בניגוד לאחיותיו ניב היה ילד לא פשוט ותוך שבועיים קיבלו עודד ואשתו טלפון מבית ספר לבוא לשיחה דחופה. ניב הרביץ לכמה תלמידים ואפילו לאחת המורות והושהה ליומיים. אבל ההשהיה לא עזרה וניב המשיך להפריע ולהשתולל. לא משנה כמה ניסו עודד ואשתו לעזור לו או למערכת זה לא השפיע. כעבור כמה חודשים נשמע דפיקה בדלת ושוטרים עם דמעות בעיניים הודיעו לעודד שמישהו רצח את הילד שלו.