הפעם הראשונה שנתקלתי בגיליון של המגזין "בלייזר" הייתה לפני שתיים עשרה שנה, חודשיים לפני שנדב נולד. הדבר היחיד שאני זוכר מאותו גיליון הוא שבעמוד השער הייתה תמונה של ביל קלינטון. כנראה שגם התלהבתי ממה שקראתי כי שבוע אחרי זה הרמתי טלפון למחלקת המנויים של המגזין ועשיתי מנוי. אם מישהו היה אומר לי אז בנובמבר 2003 שכעבור עשור תפורסם מדי פעם במגזין הזה כתבה מפרי עטי הייתי חושב שהוא, בניגוד לביל קלינטון, כן לקח משהו לריאות.
קריירת הכתיבה שלי במגזין החלה בשנת 2005 במדור מכתבים למערכת. לא רק שהמכתב ששלחתי התפרסם, אלא גם קיבלתי בתמורה בדואר ספר מתח של הוצאת ידיעות אחרונות. מעודד מהצלחתי שלחתי בשנת 2006 למדור "דברים שגבר צריך לדעת" שתי רשימות, האחת בנושא חלל והשנייה בנושא כושר שהמשותף הוא שבשניהם אני אף פעם לא אהיה. הרשימות פורסמו ואפילו קיבלתי עבודת בית לכתוב כתבה על איזה נושא שארצה כדי לבחון את כישורי הכתיבה שלי. אני מתבייש להגיד מה בחרתי אבל נכשלתי בגדול (ובצדק).
פאסט פורוורד, בראשון בינואר 2012 שבוע אחרי שעזבתי את מיקרוסופט בלי לדעת מה אני הולך לעשות, שלחתי לעורך המגזין ליאור נעמן,  אי-מייל שכותרתו "אני רוצה להיות כתב בבלייזר (שוב)". הוא ענה לי בנימוס שאשלח כמה רעיונות לכתבות ומפה לשם מצאתי את עצמי בשביעי בפברואר 2012 במשרדי "בלייזר" ברחוב המסגר 9 שבתל אביב.
איך אתם חושבים שנראים המשרדים של "בלייזר", עיתון הגברים היחיד בישראל? ובכן אתם טועים. עדיף לעבוד במשרדים של חברת היי-טק. ליאור עבר איתי ביחד על רשימת הרעיונות ששלחתי שכללו תיעוד נסיעה בקטנוע 50 סמ"ק על כביש 90 ממטולה לאילת ולבסוף הוא אמר לי "עזוב, קח שבוע ותכתוב למה עזבת את מיקרוסופט".
כעבור שבוע מול מעבד התמלילים Word, לחצתי על כפתור "שלח" להודעת מייל שהכילה כתבה באורך של 3233 מילים שכותרתה "אפס אחד – CTRL ALT DELETE". שלושה ימים ישבתי לחוץ מול האי-מייל בצפייה לתשובה וכשהיא הגיעה ועוד הייתה חיובית, פרצתי בכאלו צעקות שמחה שנועה, הבת שלי, אמרה לי שהיא ראתה אותי שמח בעבר אבל לא כזה מאושר.
הכתבה שכותרתה "ריסטארט" פורסמה בגיליון אפריל 2012 של המגזין. מאז פורסמו חמש עשרה כתבות פרי עטי וחלקן אף הופיעו באתר YNet כך שזכיתי גם לחוות את עולם הטוקבקיסטים מהצד השני של המתרס. חוץ מלפתח עור של פיל, כדי לעמוד בחלק מהתגובות של הטוקבקיסטים ("אדם חרטטן ללא טיפת ענווה בושה לאדם כזה") קרו לי עוד כמה דברים טובים בזכות העובדה שמאז ב 33% מהגיליונות של "בלייזר" הופיעה כתבה שלי.
הדבר הראשון הוא שכתיבה שלי השתפרה בכמה רמות. אין דבר יותר טוב ומתסכל לכותב מאשר לעבוד מול עורך שיודע את העבודה. את הכתבה "ריסטראט" חתך תומר קמרלינג העורך משנה, באלף מילים(!), החליף את הסדר של כמה פסקאות, שינה כמה משפטים ושיפר אותה ב 100%. הדבר הטוב השני שקרה הוא שהבנתי, די מהר, שמבחינה כלכלית כתיבה היא לא אופציה ריאלית וזה דחף אותי להקים עסק בתחום אחר לגמרי ולבסוף להתגלגל לסטארט-אפ מצליח. הדבר השלישי הטוב הוא לחוות שוב ושוב תגובת גברים (חיוך מאוזן לאוזן) ונשים (מבט מופתע לפעמים לטובה ולפעמים לרעה) ברגע שאני מספר שאני לפעמים כותב ב"בלייזר". אני חושב שגם הנשים וגם הגברים טועים בתגובה שלהם. אני אישית לא שותה אלכוהול, לא מעשן סיגרים, לא מתעניין במכוניות או כדורגל וגם נשים צעירות בלבוש מינימלי לא עושות לי את זה. אבל אני כן קראתי, קורא ואמשיך לקרוא את המגזין בגלל הכתבות הרציניות, בגלל חוש ההומור האיכותי, בגלל העיצוב הגרפי ובמיוחד בגלל איכות הכתיבה שמאפשרת לי ליהנות מקריאה על נושאים שביום יום לא מעניינים אותי.
טוב, אם הגעתם עד לפה, אז דבר ראשון תודה רבה ותרשו לי גם לספר לכם שלבלייזר יש אתר אינטרנט חדש, כזה שנראה טוב גם בסמארטפון. אני ממליץ לכם לבקר בו וגם ליהנות משתי כתבות קצרות שלי. האחת על משחקי מחשב של נעוריי ושנייה על בתים שרובנו לא יכולים ואתם יודעים מה גם לא צריכים לקנות.

– פורסם בפעם הראשונה באוגוסט 2002 (באתר הישן ובספר) ולדאבוני עדיין רלוונטי –

מאז אוקטובר 2000 יש בי כעס עצום על הערבים אזרחי מדינת ישראל וסביר להניח שגם הם לא כל כך מסמפתים אותי. מצויד ברגש זה וברצון לתרום למאמץ המלחמתי החלטתי כי הקבלן שישפץ את ביתנו החדש יהיה מישהו קרבי שעושה מילואים. צמצמתי את המועמדים לשניים, ומבין השניים בחרתי במישהו מקומי.
יום לפני תחילת העבודה ישבנו שנינו וסיכמנו מה יש לעשות וסגרנו על מחיר. למחרת הגיע קבלן השיפוצים ואיתו שני עובדיו, וכמו שאתם יכולים לנחש שניהם מוגדרים כבני דודינו. הקטן שנראה כמו מבוקש מספר 1 של התנזים אחרי תפיסתו את מרואן ברגותי, החזיק בידו גרזן, והגדול שנראה כמו מבוקש מספר 2 של החמאס בשומרון לבש על ראשו כיפה לבנה והיה לו מבט מאד מעוצבן.
קבלן השיפוצים הציג בפני את העובד הקטן. "תכיר זה עלא, ראש הלשכה שלי. הוא ינהל את השיפוץ של הבית שלך". שניהם דיברו אחד עם השני והקבלן הלך לדרכו והשאיר אותי לבדי עם עלא והבחור הנוסף ששם החיבה שלו בישראל קונטקט.
קונטקט לא נראה רגוע ודיבר בעצבנות עם עלא. אני לא מבין ערבית, ולכן לא היה לי מושג אם הם מתכננים איך הם יעשו את העבודה שלהם או כיצד הם מתכוונים להרוג אותי עם הגרזן ולמכור את גופתי לג'יהאד האיסלמי. כדי להוסיף לחרדתי יצא קונטקט מהבית והחל לעשות תנועות של מתפלל, תוך כדי שהוא שם את ידו על ביטנו. "זהו", חשבתי לעצמי, "הוא מתפלל לפני שהוא מבצע את הפיגוע". התחלתי לתכנן נתיבי מילוט שלפתע שמתי לב לצורה שבה הוא מתפלל. אני לא מומחה גדול בדת האיסלם, אבל אני זוכר שיש להתפלל עם הפנים לכיוון מכה, בעוד קונטקט התפלל לכיוון צפון. כשגמר קונטקט להתפלל, בזמן שעלא היה עסוק בלפרק את ארונות המטבח עם הגרזן, נכנס קונטקט ונעמד לידי. "מה המצב?", שאלתי אותו בנימוס מפוחד. "אל תשאל", הוא ענה לי בעודו ממשיך להחזיק את ידו על ביטנו, "יש לי קלקול קיבה".
כמו אחות רחמניה לקחתי אותו החוצה, הושבתי אותו על הריצפה ונתתי לו לשתות מים. עלא ראה כי מצבו של קונטקט עגום והחזיר אותו לכפרם, פרדיס. במשך החודש הקרוב יצא לי לבלות רבות עם עלא, קונטקט, מחמוד, ועוד כמה משכנינו מפרדיס. אט אט נפתחנו, והתחלנו לנהל שיחות אישיות על עבודה, משפחה, נשים וזאת מבלי לגלוש לעימות הישראלי-הפלסטיני כשברקע יש פיגועים נוראים וחיסול שחאדה. אני חייב לציין שלמדתי הרבה בחודש האחרון, ואני הרבה פחות כועס על הערבים אזרחי מדינת ישראל, למרות שעל עלא אני כועס יותר כי בזמן השיפוץ הוא עשה לי חור בצינור של אחד הרדיטורים.

בדיוק לפני חמש שנים פרסמתי טור בשם "מילות פרידה". אם אין לכם זמן לקרוא אותו אספר בקצרה שהוא עוסק באי-מיילים שנשלחים ע"י עובדים שעוזבים את מקום עבודתם.
כמו עם רוב הטורים שאני כותב, גם במקרה של הטור הזה ההנחה שלי הייתה שביום יומיים הראשונים יקראו את הטור כמאה אנשים, ולאחר מכן הוא יישב לו בודד עד שתפרוץ מלחמת העולם השלישית והאינטרנט יקרוס. אבל טעיתי.

זאת טבלה של מספר הצפיות החודשיות בטור מאז שפורסם. שתי מסקנות אפשר להסיק מעיון בנתונים של הטבלה. הראשונה: שבממוצע כל שנה יותר ויותר אנשים גולשים לאתר שלי ע"מ לקרוא את הטור. השנייה: שחודש יוני ואחריו דצמבר הם החודשים שבהם הטור הזה הכי פופולרי.
בחנתי לעומק את הטבלה, שבאמת לא משקרת, ולא הבנתי למה. למה אנשים מגיעים לטור הספציפי הזה, כאשר יש טורים הרבה יותר טובים, ולמה יותר בחודשים יוני ודצמבר.
כדי לנסות לפתור את התעלומה ניגשתי לטבלה נוספת שמראה דרך אילו אתרים אחרים מגיעים אנשים לאתר שלי.

כפי שניתן לראות מהטבלה של השנה הנוכחית, שגם היא לא משקרת, רוב הגולשים מגיעים דרך מנועי חיפוש (אוקי גוגל) או פייסבוק. לשמחתי גוגל מאפשרת לי לראות את רשימת משפטי החיפוש הנפוצים ביותר בהם האתר שלי מופיע כאשר מבצעים איתם חיפוש. אז הנה עוד טבלה, אני מבטיח שזאת אחרונה להפעם ושגם היא לא משקרת, של עשרת משפטי חיפוש הפופולריים ביותר.

כשראיתי את הטבלה הזאת הבנתי. גוגל החליטה (לשמחתי הרבה) שמבין כל הטורים וכתבות שפורסמו בעברית באינטרנט על מילות פרידה מעבודה, הטור שלי הוא כנראה אחד מהיותר מתאימים, לא מהיותר טובים אלא מהיותר מתאימים. חשוב גם לדעת שגוגל לוקחת בחשבון את היסטוריית הלחיצות של הגולשים כאשר היא מחשבת את תוצאות החיפוש. כך ככל שיותר אנשים גולשים לאתר שלי כתוצאה מחיפוש של צירוף המילים "מילות, מכתב, פרידה ועבודה" כך האתר, ובמקרה שלי הטור, יופיע יותר גבוה בתוצאות החיפוש.
עכשיו נשארה רק תעלומה אחת. למה בחודשים יוני ודצמבר יותר אנשים גולשים לטור "מילות פרידה"?. חיפשתי לזה תשובה בגוגל ולא מצאתי, אז מה שההיגיון שלי אומר שרוב האנשים עוזבים ביוני כי אז מסתיימת שנת הלימודים ואפשר לעבור למקום חדש בלי לפגוע בילדים ובדצמבר כי זה סוף שנת הכספים.
למרות השמחה בליבי על כל שהצלחתי לפתור את התעלומות הבנתי שאם אני מסוגל להגיע לכאילו מסקנות, כמה באמת יודעת עלינו גוגל בזכות החיפושים שלנו.

עד לפני יותר משנה לא היה לי סמארטפון. פשוט הסתדרתי טוב מאד עם הנוקיה הישנה שלי שידעה מעולה לעשות מה שטלפון אמור לעשות. אבל אז התחלתי להסתובב בדרכים ונאלצתי להתחיל להתמודד עם הפקקים ועם השעמום. בעוד אפליקציית Waze עוזרת לי להתמודד עם הפקקים, אפליקציית Podcast Addict עוזרת לי להתמודד עם השעמום כי אין כמו להאזין לפודקאסטים, ולא רק ליהנות אלא גם אפילו להחכים.

אך כל בוקר יש לי את הדילמה האם להפעיל את אפליקציית Waze ולהגיע כמה שיותר מהר לעבודה או את אפליקציית Podcast Addict ולהגיע כמה שיותר חכם לעבודה. אני לא יכול להפעיל אותן בו זמנים מכיוון שביחד הן גומרות לי את הבטרייה אפילו אם הטלפון מחובר למטען. ואין דבר שיותר מעצבן אותי מאשר להגיע לעבודה עם טלפון שצורח שהבטרייה הולכת להיגמר. לאחר כמה ניסיונות (וטעויות) הגעתי למסקנה ש Waze עדיפה וכדי להלחם בשעמום אני מאזין לרדיו הרגיל, כמובן אחרי שאני גומר לחשוב את כל המחשבות על איך אני הייתי פותר את בעיות העולם.

מבין כל מה שמשודר בבוקר אני הכי מעדיף להאזין לתוכנית הבוקר עם טל ברמן ואביעד קיסוס כי בשורה התחתונה הם הכי מצחיקים מכולם, כולל תוכניות החדשות שמשודרות באותו הזמן. כמו בכל תוכנית רדיו, גם להם יש את השלב בו מאזינים מתקשרים בכדי לספר סיפור אישי לרוב על מנת לזכות בפרס כל שהוא. עד היום אף פעם לא התקשרתי לתוכנית שלהם כדי לספר סיפור משתי סיבות עיקריות. או שלא מצאתי סיפור שמתאים לנושא שהם ביקשו או אם הוא כבר מתאים לנושא, זה סיפור שעדיף שלא הייתי מספר לקהל הרחב וחושף דברים שלא צריכים להיחשף.

השבוע החלפתי את הבטרייה ואת המטען באוטו כך שאני מסוגל להשתמש בשתי האפליקציות שהוזכרו מבלי להכניס את הטלפון שלי למצוקה נפשית. זה אומר שאני כבר לא מאזין לתוכנית הבוקר וכנראה שפספסתי את ההזדמנות לספר סיפור אישי ולזכות באיזו ארוחה זוגית מפנקת או תווי קניה בסך 500 ₪. וחבל, כי יש לי סיפור שאני חושב היה מעלה חיוך רחב להרבה מאד נהגים בדרכם לעבודה. אז כדי שלא לא ילך לאיבוד הנה הוא לפניכם.

זה קרה לפני שמונה שנים. הגעתי לרמב"ם כדי לעשות בדיקות תקופתיות, הטבה שקיבלו כל העובדים במקום עבודתי הקודם. אחרי שלקחו ממני דם ושתן, בדקו לי את הראיה והשמיעה, צילמו את הריאות והריצו אותי במהלך בדיקת מאמץ, הגיע השלב הסופי של בדיקה אצל הרופא. מיד כשראיתי אותו הייתה לי הרגשה מעומעמת שראיתי אותו בעבר. ניסיתי לחשוב טוב טוב ולא הצלחתי למקם אותו בשום שלב בחיי אז ויתרתי. הוא ביקש שאתפשט, בדק את הנשימה שלי, לחץ לי על הבטן, דפק על הברכיים ואז ביקש שאוריד גם את התחתונים. הוא אחז באשכיי וביקש שאסובב את ראשי ואשתעל. כשסיים ביקש שאשכב על הצד, ואחרי שלבש כפפת גומי, הכניס את אחת מאצבעותיו לתוך ישבני ווידא מה שצריך לוודא. כשהסתיים גם השלב המביך הזה התלבשתי ונפרדו לשלום.
כעבור יומיים היה בבית ספר של הילדות שלי מסיבת חנוכה. איך שאני נכנס לכיתה של אחת מבנותיי אני רואה את אותו רופא מחבק את אחד הילדים בכיתה. הוא גם ראה אותי ומבוכה גדולה אפפה את שנינו. אחרי 10 שניות שנראו לנצח הוא חייך, הלך לכיווני ובא ללחוץ לי את היד. אותה יד שלפני יומיים הייתה בתוך ישבני ויש לשער שגם בתוך ישבנים אחרים. לא רציתי להעליב אותו ולחצתי לו את היד ואחרי שצחקנו כמה דקות, רצתי מהר לשירותים ושטפתי אותה כמו שלא שטפתי אותה בכל ימי חיי. מאז נפגשנו כמה פעמים באירועים של הבית הספר ולשמחתי הצלחתי להימנע מללחוץ לו את היד. אני מקווה שהוא לא נעלב.

כמו שציינתי בזכות הסיפור הזה סביר להניח שהייתי מקבל כמה תווי קניה.

[פרסומת – את הבטריה והמטען קניתי ב eBay]

1. קשה להיות אתאיסט כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום והרופא מודיע לך שהבדיקה הבאה תהיה ניקור מותני ע"מ לשלול דלקת קרום המוח. אין את מי להאשים ואין גם ממי לבקש עזרה. בסוף בצילום הרנטגן ראה הרופא שיש לו "רק" דלקת ריאות כך שנמנע הניקור המותני. אבל אני סתם מ***ן את השכל, קשה גם להיות אדם מאמין כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום.

2. מויקיפדיה:
"טכניקת צילום הרנטגן התגלתה במקרה על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן בערבו של יום ה-8 בנובמבר 1895 בשעה שערך ניסויים בשפופרת ריק במעבדתו. רנטגן זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1901 על תגליתו זו".
"בשנת 1928 הבחין אלכסנדר פלמינג בתופעה מעניינת: באחת מצלחות הפטרי – צלוחיות זכוכית מלאות במזון המשמשות לגידול חיידקים במעבדה – שהכילו מושבה של חיידקים, התפתח עובש, וסביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים. הוא גילה כי חומר פעיל מסוים בתוך העובש – הוא כינה אותו "פניצילין" – מסוגל לקטול חיידקים ביעילות, אפילו בריכוז נמוך, כשהוא מדולל מאוד. על הישגו הראשוני בזיהוי פעולת הפניצילין זכה אלכסנדר פלמינג בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945".
חבל שאני לא יכול להגיד לוילהלם רנטגן ואלכסנדר פלמינג תודה אישית. בזכותם נדב יושב עכשיו בסלון וצוחק בזמן שהוא צופה בסרט "גנוב על המיניונים". רובנו צריכים כל בוקר להגיד להם, ולשאר המדענים, תודה על מצב הרפואה כיום. עצוב שהם לא הגיבורים שלנו, שתמונתם לא מופיעה כל יום בעיתון במקום צילום הקקי הראשון של הבת של נינט.

3. לצוות הרפואי שטיפל בנדב כן יצא לי להגיד תודה. אנחנו די אוהבים לצפות בתוכנית "האנטומיה של גריי" כך שבמהלך האשפוז ניסינו למצוא מי בצוות היא ד"ר מרדית גריי, מי היא ד"ר מירנדה ביילי ומי הוא ד"ר דרק שפרד (הידוע בכינויו "מק'דרימי"). מצאנו כמה מועמדים ומועמדות ותהינו מה באמת קורה שם בחדרים של הרופאים.

4. כשהייתי קטן אבא שלי צחק איתי ואמר לי שהוא רוצה שאהיה רופא עיניים כדי שאוכל לטפל בבעיה שהייתה לו בעין. אני מעולם לא רציתי להיות רופא ואני גם בטוח שלא הייתי מצליח להיות רופא טוב מהמון סיבות. אז במקום זה הלכתי להיות מהנדס תוכנה ואחד החברים הכי טובים שלי הוא רופא עיניים בעל שם עולמי, כך שאם אבא שלי צריך עזרה אז יש לי פתרון שלא דרש ממני ללמוד עשרים שנה.

5. אני לא מבין איך רופאים לא חולים כל הזמן. כל היום הם מסתובבים ונוגעים באנשים עם מגוון רחב של מחלות. נראה לי שאחרי פיצוץ גרעיני או מגפה קטלנית היחידים שישרדו הם רופאים וג'וקים.

6. כבר כמה וכמה פעמים ציינתי שנדב הוא העתק (יותר מוצלח) שלי ואפילו גם לי הייתה דלקת ריאות בגילו. חוץ מההיבטים החיצוניים והרפואיים גם בתחום ההומור הוא דומה לאיך שהייתי בגיל אחד עשרה. ילד שמבין הומור אבל לא יודע ליצר הומור או אפילו לספר בדיחות. ארבעים ושמונה שעות אחרי תחילת האשפוז, אמר לי נדב שהמסקנה שלו מביקור בשירותים של בית החולים ושל בית הספר היא שבכל מוסד שקשור לממשלה יש נייר טואלט שמרגיש כמו נייר זכוכית. אחרי זה הוא ישב וכתב טור "החיים על פי נדב" בו הוא צוחק בתחכום על החברה הישראלית, על זה שלא ברור למה לתרופות צריך להיות טעם מגעיל, על בית הספר ובמיוחד על ההורים שלו. לא יודע איזה אנטיביוטיקה נתנו לו אבל גם אני רוצה.

7. הייתי ילד שבוכה המון. כשהעליבו אותי בכיתי, כשלא הצלחתי במבחן בכיתי וכשורדית לא רצה להיות חברה שלי גם בכיתי. הנטייה הזאת לבכות הלכה ונעלמה עד שבערך מגיל 19 עד 31 אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי. אבל אז כשנולדו הבנות פתאום מצאתי את עצמי מנגב את האף אפילו בקומדיות רומנטיות. ב 72 שעות ששהינו בבית החולים שקי הדמעות שהתרוקנו כמה פעמים בזמן שחיבקתי את נדב הלוהט מחום.

8. בקצה של המיטה תולים הרופאים לוח ובו דפים עם רישום מצבו של החולה. לחץ דם, דופק, סטורציה (רמת חמצן בדם), יציאות, אוכל, טמפרטורה של הגוף ומצב נפשי. אני חושב שלוח כזה יכול להיות מתנה נפלאה לזוג נשוי. לוח שתולים בקצה של המיטה ובו דפים עם רישום של מצב הנישואים.

9. אחרי זמן האיכות הכפוי שביליתי איתו הגעתי למסקנה שאני לא באמת מכיר אותו. (למשל הוא אוהב אוכל של בתי חולים). כשחזרתי הביתה להתאוורר טיפה לפני שאני חוזר ללילה נוסף ראיתי על השולחן את תעודות החצי שנה של הבנות. לאחת מהן היה רשום בהערות שהיא בדרך להיות מנהיגה חברתית. יופי, רק זה מה שחסר לי. יום אחד אני אגיע הביתה ובאמצע הסלון יהיה אוהל עם שלט "העם רוצה צדק משפחתי".

10. אפשר ללמוד הרבה על יחסי יהודים ערבים במדינה שלנו בזמן שהייה בבית חולים. יצאתי משם טיפה יותר אופטימי.

11. זה מאד אופנתי להתלונן על מערכת הבריאות שלנו אבל יש לי רק דברים טובים להגיד על מה שעברנו במחלקת הילדים של בית החולים הלל יפה. במיוחד שהיה שם WiFi מעולה בחינם.