אני זוכר את הפעם הראשונה שזה קרה לי. הייתי בן 13 והלכתי עם החברים שלי לקולנוע "סביון" השכונתי. בדרך לקולנוע שאל אותי אחד מהחברים אם האנשים שמנפנפים לי מעבר לכביש הם ההורים שלי. למרות שאלו באמת היו ההורים שלי צחקתי ואמרתי שלא והגברתי את קצב ההליכה. שחזרתי מהסרט שאלה אותי אמי למה לא נפנפתי אליהם בחזרה ואני המצאתי סיפור שלא שמתי לב כי מיהרתי לסרט.
אין הסיפור הזה מעיד שום דבר על האהבה והכבוד שרכשתי אז ואני עדיין רוכש להורי, אבל בגיל מסוים כל ילד מעדיף שלא להראות עם הוריו באותו קילומטר רבוע. זה טבעי, זה אנושי, זה חלק מתהליך ההתבגרות של ילדים אבל זה לא היה אמור לקרות לילדים שלי כל כך מהר.
ביום רביעי שעבר בשעה 11:45 קיבלתי טלפון מהבת שלי נועה. נועה כמעט לא משתמשת בטלפון הסלולרי שלה ולכן כל שיחה ממנה מיד מקפיצה אותי.
"אבא, אתה בבית?", שאלה הילדה.
"כן זה עתה הגעתי", עניתי.
"אתה חייב לעזור לי, שכחתי את חוברת ספרות בבית ואני חייבת אותה לשעה השישית ב 12:35", המשיכה.
"למה לא בדקת בבוקר? יש לי דברים לעשות, אני לא יכול כל פעם שאת שוכחת ספר או חוברת לרוץ לבית ספר", השבתי בתקיפות.
"אבא, בבקשה, פעם אחרונה אני מבטיחה שזה לא יקרה שוב", התחננה הילדה.
"טוב, פעם אחרונה!", קבעתי בנחרצות.
באותו בוקר טיילתי בשטח כך שהנעליים שלי היו מלאות בבוץ ורטובות ובגלל שאני לא אישה אין לי אלפי זוגות נעליים לכל מטרה, מזג אויר ויום בשנה. לכן ב 12:15 נעלתי את נעלי הבית שלי, לקחתי את מולי הכלב ויצאתי ברגל לבית ספר.
הגעתי כמה דקות לפני תחילת השיעור וחיכיתי מחוץ לכיתה. כשהסתיים השיעור החמישי יצאו רוב ילדי הכיתה חיבקו את מולי הכלב ונועה לקחה ממני את החוברת בשמחה וששון.
כשפניתי ללכת הביתה התקרבה אלי הילדה ואמרה לי בשקט "אבא תודה על החוברת אבל למה באת בנעלי בית, אתה עושה לי בושות!".
המום מדבריה חזרתי הביתה התקשרתי להורים שלי ובקשתי סליחה.

ערב אחד לפני חצי שנה לא מצאתי את הטלפון הסלולרי שלי, הפכתי את כל הבית אבל כלום. מיואש נעמדתי מול הילדים והכרזתי כי מי שימצא את הטלפון שלי יקבל מה שהוא רוצה.
מעולם לא תזזו ילדיי ברחבי הבית כמו באותו הרגע, שהזוכה הייתה מאיה שבאומץ לב גדול חיפשה ומצאה את הטלפון בתוך המכנסיים שלי ששכבו להם בערמת הכביסה המלוכלכת.
כמו קיסר רומי שחזר ממסע ניצחונות ברחבי האימפריה נעמדה מולי מאיה בעודה מחזיקה את הטלפון שלי כגביע ניצחון.
"תודה מאיה, הצלת אותי!", אמרתי לה בעודי מדמיין את סופו של הטלפון בתוך מכונת הכביסה, "עכשיו כמו שהבטחתי מה את רוצה?".
לתומי חשבתי שמאיה תבקש משהו בסגנון של סרט או שוקולד טעים אך לתדהמתי היא פלטה את אחת המילים שהכי לא רציתי לשמוע "כלב!".
צחקתי צחוק מנומס ואמרתי למאיה שתחשוב על משהו אחר.
"לא," התעקשה מאיה, "אמרת כל דבר שאנחנו רוצים ואני רוצה כלב".
אני איש שעומד במילתו ולכן קיוויתי שהיא תשכח אבל זה לא קרה ובכל הזדמנות ובמיוחד בזמן שנזפתי בילדי על שלא עשו את מה שאמרתי להם הייתה מזכירה לי מאיה בעדינות שמאפיינת אותה שאני עדיין לא קיימתי את הבטחתי.
את ההתנגדות שלי לכלב אפשר לסכם במה שאמר מורי ורבי ג'רי סיינפלד. "אם יצור מהחלל החיצון יגיע לכדור הארץ ויראה שני חיות שהולכות ביחד וכאשר אחת החיות עושה את צרכיה השנייה מנקה אחריה, המסקנה שלו מי השליט ומי השולט די ברורה".
מהכרות שלי עם הגוזלים שלי ואחרי שבמשך שלוש שנים האחרונות ניקיתי בצורה עקבית ויש אפילו לומר מקצועית כלובים של ארנבים (יהיה זכרם ברוך), צירופו של כלב למשפחתנו לפי הבנתי יהיה  מאורע שיגרור אחריו עבודה פיזית נוספת לעבדיכם הנאמן.
נלחמתי כמה שיכולתי בלדחות את קיום הבטחתי אבל שהרגשתי שמאיה מתחילה לאבד אמון וכבוד באביה המזדקן, שבונה עליה כשיגיע הזמן לא תזרוק אותו לבית אבות שלא מוסמך לטפל בזקנים, נסענו לכלביה לאמץ כלב.
בעודנו הולכים בין עשרות כלבים שמתחננים שמישהו ייקח אותם צד את עיני כלב קטן, חמוד ושקט שישב לו בצד ולא הפריע לאף אחד ממש הזכיר לי אותי. מולי, זה שמו, נמצא אצלנו כבר חודש וחצי וקשה לי להודות שאני ממש אוהב אותו.
אבל עדיין מה שמוזר בכל הסיפור הוא שתמיד שיורד גשם משום מה תורי לצאת אתו לטיול.

אחד ממערכוני הרדיו שאני, הוריי ואחיי מאד אהבנו לשמוע בימי שבת בבוקר בדרך לחוף הים בעכו נכתב ע"י טומי לפיד והוקרא ע"י שמוליק סגל. המערכון עסק בטיול משפחתי של טומי לפיד עם משפחתו, הכוללת גם את יאיר הקטן, לשמורת המסרק. המשפט הכי מפורסם מאותו מערכון הוא "ילדים תראו פרה!" שמסמל את הניסיון הנואש של טומי לפיד לגרום לילדים שלו, שאחד מהם הוא כאמור יאיר, להפסיק להשתולל בזמן הנסיעה באוטו.
כיום יותר משלושים שנה אחרי ששמעתי את המערכון הזה בפעם הראשונה אני אישית משתמש בווריאציה של אותו משפט. זוכרני שבעת נסיעה בדרך נוף גלבוע ניסיתי להפסיק ריב בין שני ילדיי ע"י צעקה "ילדים תראו איזה נוף". שני הניצים הסתכלו החוצה ואמרו סימולטאנית "איפה נוף? אנחנו רואים רק הרים ועצים", והמשיכו לריב.
אך חוץ מהעובדה שכיום אני יושב במושב הקדמי עוד דבר השתנה בשלושים השנים האחרונות בצורת הטיולים של משפחות ישראליות, נסיעות משפחתיות לחו"ל.
שינוי זה גרם לכך שכל קיץ נזרקת לחלל האוויר אותה קושיה: האם צריך לקחת את ילדינו לטיול בחו"ל וזאת במיוחד כיום אחרי שטורקיה התחרפנה והפרש בין בילוי בארצנו הקטנטונת למסע בניכר נהיה די גדול.
התשובה הנכונה והיחידה לשאלה זו היא כמובן לא מוחלט מסיבות ברורות לחלוטין.
סיבה מספר אחת: ילדים חושבים שונה מהמבוגרים אבל הבעיה המרכזית שאנו המבוגרים ששכחנו איך חשבנו והרגשנו בתור ילדים. לילד בריכה זאת בריכה. לא משנה לו אם זאת הבריכה בקאנטרי קלאב במקום מגוריו, בריכה במלון באילת, או בריכה בספא יוקרתי בהרי הפירנאים. אם אפשר לקפוץ, להשתולל ולהטביע את האח או האחות הקטנה זה מספיק טוב.
סיבה מספר שתיים: ילדים קטנים לא זוכרים כלום חוץ מהגלידה שקנו להם בקיוסק נידח. הם לא יזכרו את מגדל אייפל בפריז או את הקולוסאום ברומא ובמיוחד שום עיירה ציורית בשוויץ.
סיבה מספר שלוש: אין דבר יותר מעצבן מילד שבוכה בטיסה, במיוחד בטיסה מחו"ל לישראל. אני אישית חושב שחברות התעופה צריכות לקחת יותר כסף לכרטיס טיסה ככול שהילד יותר קטן.
סיבה מספר ארבע: בכסף שיחסך יכולים ההורים לצאת לנופש נוסף בחו"ל.
סיבה מספר חמש: ילדים זה סיוט.
אז מהי הסיבה היחידה שכן צריך לקחת ילדים לטיול בחו"ל? פשוט, אם אתה ואשתך או את ובעלך רוצים לנסוע לחו"ל אבל אף אחד מהסבים ובסבתות לא רוצים, ובצדק, לעשות בייביסיטר.

לפני כמה שבועות ניגש אלי בחור צעיר שרק התחתן ושאל אותי איך זה להיות אבא. בהתחלה חשבתי לפתוח בנאום מלא פאתוס על תחושת חוסר האונים שמתחילה בהריון וממשיכה בלידה, על לילות בלי שינה ועל הדאגה האינסופית, אך במקום זה סיפרתי לו את הסיפור הבא.
זה קרה לפני למעלה משמונה שנים, ערב אחד, כשנשארתי לבד עם הילדים. נועה ומאיה ישנו ונדב, שהיה אז בן שלוש, לא הצליח להירדם וטען כי מגרד לו בתחת. כבר מגיל צעיר מאד, כאשר הגיעה שעת השינה, היה נדב מנסה כל טריק בספר כדי לא לישון על מנת שאני אספר לו סיפורים. הבנתי שזאת כוונתו והקראתי לו עוד פעם את המפוזר מכפר אז"ר ומעשה בשלושה אגוזים, נתתי לו נשיקת לילה טוב וכיביתי את האור.
אבל נדב לא ויתר, והמשיך להתעקש, תוך כדי התפתלות לא אופיינית, שמגרד לו בתחת. מכיוון שזה עתה נגמל הילד מחיתולים ונשארו לנו כמה מגבונים לחים, פשוט ניגבתי במגבון את עכוזו, ונראה כי זה עזר לפתור את הבעיה.
עשר דקות לאחר מכן, בעודי צופה בחדשות, נעמד לידי נדב עם דמעות בעיניים ושוב טען שמגרד לו. "בוא נעשה לך שוב מקלחת", אמרתי לו והעמדתי אותו באמבטיה כמו אסיר שזה עתה נכנס לכלא, וממרחק אסטרטגי אך יעיל התזתי על האזור הבעייתי במקסימום לחץ, כדי לנסות לפתור את בעיית הגירוד.
אחרי ייבוש מול מאורר נראה כי הבעיה נפתרה וחזרתי לצפות בטלוויזיה, בעוד נדב שוכב לו נקי ושטוף במיטתו. כעבור רבע שעה התחלתי לשמוע קולות של בכי חרישי מחדרו של הילד. מובן שהתעלמתי, כי הייתה תוכנית מעניינת, אך כשהבכי עבר בעוצמתו את זה של הטלוויזיה נגשתי לחדר, ושם עמד לו נדב מגרד ובוכה, בוכה ומגרד.
בזווית העין ראיתי על המדף טלק של תינוקות. השכבתי את הסובל על המיטה ושפכתי בתוך ישבנו כמעט את כל הטלק שהיה בבקבוק, תוך כדי נשיפות קלות. אין לי שום ספק, שאם באותו הרגע הייתה נכנסת מישהי משירותי הרווחה, או שיצחק קדמן מהמועצה הלאומית לשלום הילד היה רואה אותי, מבוגר שנושף על ישבנו של ילד קטן אבקה שדומה לקוקאין, מיד הייתי מוצא את עצמי בתא מעצר, ליד מישהו שהיה עושה לי בדיוק את אותו הדבר.
הטלק לא עזר ונדב התחיל לצרוח שהוא סובל. כדי לנקות את כל הטלק שוב העברתי את נדב את חוויית האסיר החדש במקלחת, ותוך כדי שאני מנגב אותו הסתכלתי על האזור הנגוע – ומשהו הסתכל אלי בחזרה, תולעת.
לא תולעת של תפוח אלא תולעת קטנה ולבנה, שכנראה נבהלה מהמפגש בדיוק כמוני וברחה כל עוד נפשה בה לתוך עכוזו של בני הקטן. נדב לא הבין למה אבא הגיבור והחזק שלו מחליף צבעים ולמה הוא לא מפסיק לנסות ולהתקשר לאימא שלו. כשאשתי, שהיא במקרה גם אימא שלו, ענתה לי לטלפון היא אמרה, לתדהמתי, שזה דבר שקורה לילדים ומחר נלך לרופא והוא ייתן לנדב תרופה שפותרת את הבעיה תוך יום – וזה בדיוק מה שקרה למחרת.
הבחור ששמע את הסיפור היה בשוק, ואני הוספתי כי אם למרות הסיפור הזה הוא עדיין רוצה להיות אבא, שלא ידאג, כי בסופו של דבר האישה תמיד יודעת מה לעשות.