פורסם במקור בגיליון נובמבר של "בלייזר"

חודש לפני שנולד בני נדב חלמתי חלום. אני נמצא באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים, והקהל מריע. בני פוסע בצעדים בטוחים למרכז האולם, מקבל מדליה ומרים אותה גבוה למעלה. לפני שבוע התגשם החלום הזה, אבל כמו הרבה דברים שקשורים לנדב, זה יצא אחרת לגמרי ממה שחשבתי. חשוב לציין שהילד דומה לי. כלומר, אין לו כרס והוא לא מקריח, אבל הוא קופי־פייסט מושלם של איך שאני נראיתי בגילו. אלא שבניגוד לעץ, התפוח הזה אוהב לרקוד. נולד לרקוד, הייתי אומר, רק שבשלוש השנים הראשונות לחייו לא היו שום סימנים מקדימים לכך שילך בכיוון הזה. הוא אמנם התבלט בשיעורי מוזיקה ותנועה בגן, אבל היה מאוד שקט ומופנם. כל כך שקט שהגננת הביעה חשד לבעיית שמיעה. הסימן הראשון לבאות הופיע כשמלאו לו שלוש וחצי, בעיצומו של מרוץ משוגע למצוא לו חוג מתאים בפתח שנת הלימודים תשס"ח. שאלתי מה מעניין אותו, ונדב אמר שהוא רוצה ללכת לחוג בלט. "אתה מתכוון לחוג קפוארה", עניתי והדגמתי תנועות של לוחם ברזילאי אשכנזי. "לא", אמר הילד ועשה תנועה של בלרינה. "חוג בלט".

להיכנס לחוג בלט של ילדות זה כמו לבוא בשעריו של מפעל לייצור מסטיק בזוקה רגע אחרי שנפלה עליו פצצה. בתוך כל הוורוד הזה בלט בני הקטן, לבוש בכחול. המורה הייתה בהיי מעצם העובדה שיש לה תלמיד, אבל לא ידעה להתאים את עצמה למצב החדש. באחד השיעורים היא נתנה לכל הבנות וגם לבן שלי שרביט עם חוטים ונצנצים, וביקשה שירקדו לפי המוזיקה "כמו נסיכה". אימא שמנה אחת, שישבה לידי ולא ידעה שאני האב של הבן היחיד בחוג, אמרה לאימא אחרת שישבה לידה: "תראי את הפייגלה הזה". מכל הדברים שנאמרו לי או סביבי במהלך חיי, זה המשפט שהכי פגע בי. כמו כדור 5.56 הוא נכנס לי דרך האוזן ויצא מהאצבעות של הרגליים כשבדרך הוא קורע כל איבר חיוני בגוף. רעדתי, פשוט רעדתי במשך כל השיעור. כעסתי על האימא ההיא כמו שמעולם לא כעסתי על אדם זר. שלושה ימים אחרי התקרית הזאת קמתי מזיע באמצע הלילה עם התשובה המתחכמת שהייתי צריך לשלוף לה: "עם נשים שנראות כמוך, עדיף לבן שלי שיהיה הומו".
תראו, אין לי שום דבר נגד הומואים. אני מאחל להם שיבוא יום ולא יצטרכו להילחם על היחס והזכויות שמגיעות להם מהחברה ומהמדינה, אבל אני מעדיף שהבן שלי יגדל להיות סטרייט כמוני. הרי כולנו רוצים שהילדים שלנו לא רק יהיו יותר מוצלחים מאיתנו, אלא גם שיחשבו, יתנהגו ויחיו לפי סט הערכים שלנו. אין הורה שלא אומר "העיקר שיהיה מאושר", אבל מעדיף מאושר עם תעודת בוגר טכניון מאשר עם תעודת עובד החודש במקדונלד'ס. אנחנו חודשיים לפני בחירות ומבחינתי זה היה כישלון אישי ענק אם אחד הילדים שלי יצביע בעתיד למפלגה לא ציונית. אפילו רחמו העבריין מסיפורי יפו של מנחם תלמי התאכזב מכך שבנו חיים הוא תלמיד מצטיין ולא יודע מאיזה צד מחזיקים קלף של פוקר. אני מקווה שזה מבהיר את הנקודה.
לא דיברתי עם נדב על מה שקרה באזור ההורים באותו יום, אבל השרביט מאוד לא מצא חן בעיניו והוא החליט לפרוש מהחוג. אותי זה שימח בגלל כל האמור לעיל, וכבונוס נחסכו לי 180 שקלים בחודש והצורך לשנע אותו לחוג. הגעתי גם להחלטה אסטרטגית שאני צריך לחשוף אותו ליותר פעילויות גבריות, אז בכל יום ראשון ראינו ביחד משחק פוטבול בערוץ METV שגם משדרים שם במהלך המשחק פרסומות לטנדרים גדולים ובירות קרות. אבל חיידק הריקוד לא עזב אותו. בכל פעם שנשמעה מוזיקה היה נדב נעמד במרכז החדר — או המסעדה או המסיבה או המדרחוב, ופעם אחת גם במרכז בית הכנסת — ומתחיל לרקוד. כך זה נמשך שנתיים, עד שעלה לגן חובה וביקש ללכת לחוג ריקודים. התנאי האחד שלו היה שהמורה יהיה גבר.

במרכז הספורט המקומי מצאנו חוג לריקודים סלוניים עם מורה ממין זכר. כמשקל נגד רשמתי את נדב לחוג קונג־פו, וצחוק הגורל: המורה הייתה אישה שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. בשבועיים הראשונים, אולי בהשפעת הטראומה של השרביט, הילד רק ישב בצד והסתכל. בשיעור השלישי הוא החליט להצטרף לרוקדות ולרוקדים — חוץ ממנו היה אז עוד בן אחד — בגלל שמצאו חן בעיניו הנעליים היפות של המורה. אחרי חודשיים הוא עזב את חוג הקונג־פו (כנראה לשמחת המורה; הוא שב וטען בפניה שהקאטות מזכירות לו את ריקוד החימום שהוא לומד בריקודים הסלוניים). באותה שנה, בגלל לחץ חסר תקדים בעבודה, לא ממש התעניינתי בנעשה במרכז הספורט. מדי פעם היו שואלים אותי לאיזה חוג הולך הילד, ואני הייתי מודה בעובדות אבל כופר באשמה. זה השתנה יום אחד, בבת אחת, כשנאלצתי לאסוף אותו מהחוג והגעתי מוקדם מהמתוכנן. נגמרה לי הסוללה במחשב הנייד ולא יכולתי להמשיך לעבוד, אז כברירת מחדל צפיתי בבני רוקד ואלס אנגלי עם בת זוגו. ואם זה היה סרט מצויר, הייתם רואים את הלסת שלי נופלת לרצפה.
בסוף השיעור חיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אותו כל חייו. כל כך הייתי גאה בו וכל כך מאוכזב מעצמי. מההתנהגות שלי, מחוסר הפרגון, מהאגואיזם, מהכניעה בפני מה שחושבים אחרים, מזה שלא תמכתי בילד בן שש שמצא משהו שהוא אוהב ומתמיד ומשקיע בו. האם זה לא מה שאנחנו רוצים מהילדים שלנו? רצינות, השקעה, התמדה?

"יאללה, ריקוד אחרון, צריך ללכת לשחרר את הבייביסיטר" (צילום: לאוניד גופמן)

כעבור שבוע ניגשתי לדבר עם המורה שלו. היום אני מבין שעד אז נמנעתי מלדבר כי בתוכי קינאתי בו. קינאתי כי הבן שלי רואה בו את מודל לחיקוי, ולא בי. המורה סיפר לי את הסיפור שלו: איך זה היה לפני 17 שנה, הרבה לפני "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים", כשהוא היה רקדן בן 13. הוא סיפר על כינויי גנאי שהיו מנת חלקו בהתחלה, איך אלה נעלמו לאחר שהופיע לפני בית הספר ואיך הפך לזה שמביאים למסיבות כדי שימשוך בחורות. היום הוא נשוי לאישה ויש לו בת זוג לריקודים שיכולות לככב ברשימת 100 הנשים הסקסיות שמופיעה פעם בשנה במגזין הזה. הבן שלו, בגלל שככה זה בחיים, לא כל כך מתעניין בריקודים.

נדב רוקד ריקודים סלוניים כבר יותר משלוש שנים. בכל הזדמנות הוא משוויץ בזה, ממיס לבבות של נשים מגיל שש עד 60 ומחלק חתימות לנערות בנות 16. זה גם מה שהוא רוצה להיות כשיהיה גדול: רקדן ומורה לריקודים. אשקר אם אגיד שזה חלום חיי, ואגזים אם אגיד שזה מה שחשוב. לפני שבוע ישבתי באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים. הקהל הריע למשמע שמותיהם של בני ובת זוגו, והם פסעו בצעדי ריקוד בטוחים למרכז האולם. הוא קיבל מדליה, היא קיבלה מדליה ושניהם קדו את קידת הרקדנים. החלום שלי התגשם אחרת מאיך שחשבתי, אבל היום אני יודע מספיק בשביל לקוות — באמת באמת — שכשיהיה גדול, נדב יעשה ויהיה כל דבר שיגרום לו להיות מאושר. אני רק מקווה שהוא לא יצביע חד"ש.

לפני חודשיים פרסם משרד האוצר את תכנית החומש לחינוך פיננסי אותה גיבש עם מספר גופים. מי שמעוניין לדעת יותר מוזמן לגלוש לאתר http://finance.cet.ac.il. אין ספק שזה צעד בכיוון הנכון אבל אני ואשתי כבר מזמן הבנו שיש לחנך את הילדים שכסף לא גדל בכיס של אבא ואימא. חוץ מלקחת אותם לקניות ולהסביר להם איך קונים חכם או לנתח פרסומות על מבצעים מפתים הבנו שרק ע"י כך שהם "ילכלכו את הידים" הם באמת יבינו מה זאת אחריות פיננסית. זה התחיל לפני שלוש שנים כאשר החלטנו לתת לילדינו דמי כיס חודשיים, 30 ₪. כמו כן אחד קיבל גם מאתנו קופת חיסכון פשוטה. מיד התגלו הבדלי גישות בין הילדים. נדב הקטן הוא הצרכן האולטימטיבי, ברגע שיש לו כסף הוא ישר קונה משהו כך בסוף החודש תמיד הקופה שלו ריקה. מאיה "הצעירה" מבין התאומות היא "דן חסכן" האולטימטיבי ונועה חצי קונה חצי חוסכת. היה חשוב לנו לגרום לילדים שלנו לחשוב על מטרות וחסכון לטווח ארוך וחשבנו איך לעודד את זה וכך לפני שנה הצענו להם את ההצעה הבאה. אם הם מפקידים את דמי הכיס והמתנות שהם מקבילים לחגים ב"בנק אבא-אמא" הם יזכו ל 1% ריבית חודשית. כמובן שדבר ראשון היינו צריך להסביר להם מה זה 1% ריבית חודשית ולמי שכבר מחפש איך ליצור איתי קשר אני אוסיף ואגיד שההצעה פתוחה רק למי שרשום בתעודת זהות שלו שהוא ילד משותף שלי ושל אשתי. כמו כן הסברנו לילדים כמה טובה ההצעה שלנו ושבעולם האמיתי אם זה נשמע יותר מדי טוב זה כנראה רמאות.
למרות שכולם קיבלו את ההצעה ההתנהגות הצרכנית שלהם לא השתנתה רק הכסף שכב ב"בנק" במקום בקופה. לקראת סוף השנה הפיסיקלית הוצאנו לכל אחד "תדפיס" ובו פירוט הנכסים שלהם ומה המשמעות של 1% ריבית בחודש לכל אחד.
אחרי שכולם ראו כמה מאיה חסכה במשך שלוש השנים האחרונות החליטו גם נדב ונועה ללכת בעקבותיה. מעודד מהצלחתנו החלטתי, בלי התלהבות מצד השותפה הבכירה, להכות בברזל בעודו חם. מי שמכיר אותי יודע עד כמה גדולה שנאתי למסיבות ימי הולדת של הילדים בני זמננו. כן, אני יודע את החשיבות המסיבות לנפש הרכה של הילדים (יותר נכון של ההורים) ולכן הורדתי את המינון לפעם בשנתיים. בגלל ששנה שעברה לא חגגו לנדב יום הולדת לחברים בכיתה כבר נכנסתי לדיכאון לקראת ינואר החודש בו נולד אבל אז עלתה בראשי הברקה. באתי לנדב ואמרתי לו "תקשיב יא נדב, אם אתה מוותר על היום הולדת שלך אני שם לך בבנק אבא-אמא 1500 ₪". לי כמובן שזה משתלם כי לפי החישוב שלי עלות יום הולדת לילד (מפעיל + אוכל + זמן + מתנות) זה לפחות 2500 ₪ כך אני יוצא מרווח 1000 ₪ וגם לא צריך להתעסק עם ילדים של אחרים. נדב מיד הסכים ועשה אותי למאושר. התקווה שלי שזה יעבוד גם בחתונה שלו.

אחד מקטעי הווידאו הכי נצפים ביו-טוב בתקופה האחרונה נקרא "אתם לא מיוחדים". זהו נאום של מורה בבית ספר תיכון בטקס סיום של תלמידי י"ב בארצות הברית. המורה בחר להגיד לתלמידים את האמת בפרצוף שלפיו היא שהם לא מיוחדים. הוא אמר את זה לא כדי להעליב אותם אלא כדי לגרום להם להבין מה יידרש מהם עכשיו שהם עוזבים את החממה שנקראת בית הספר לפני המפגש עם עוד 3.2 מיליוני בוגרי כיתה י"ב.

השנה סיימו שתי הבנות שלי את הבית ספר היסודי. בתור האבא היחיד בוועד של אחת מהכיתות אמרו לי האימהות בוועד שאני צריך לכתוב נאום לילדים. בגלל שאני תמיד עושה מה שנשים אומרות לי לעשות החלטתי לכתוב נאום שמבוסס על מה שאותו מורה עשה.

בסוף לא הקראתי את הנאום כי מסיבת הסיום של הכיתה התארכה מעבר למצופה. אחרי פעילות מדהימה במחנה המעפילים בעתלית, אוכל והופעות של הילדים, השעון הראה אחד-עשרה ורבע שזה מאוחר מדי לשמוע נאומים.

אז הבטחנו להם שזה יפורסם בעיתון המקומי ובבלוג שלי וכך יצא שגם אתם הרווחתם 25 תובנות שאולי יעזרו לכם בחיים.

1. גמרתם חצי מלימודי החובה שלכם. זה היה החצי הקל. החצי השני יהיה יותר קשה אבל גם יותר מעניין.
2. אחד הדברים הכי חשובים ללמוד ולדעת זאת שפה נוספת. אתם עוד בגיל שקל ללמוד שפות. בעדיפות עליונה אנגלית, אבל גם סינית או ערבית זה טוב.
3. אם דיברנו על שפות אז מתמטיקה היא השפה של היקום. אם תדעו אותה תדעו גם לדבר עם היקום.
4. לפי מחקר שנעשה לאחרונה כדי להיות מקצוען במשהו (נגינה, תכנות מחשבים, ריקוד בלט, כתיבה או כדורגל) צריך להתאמן לפחות 10,000 שעות. 10000 שעות זה 416 ימים שזה למעלה משנה. אז אם תשקיעו במשהו שאתם אוהבים שעתיים ביום אז עוד 13 שנים תהיו מקצועניים. זה יוצא בסביבות גיל 25.
5. אתם בטח שואלים מאיפה יש לי שעתיים ביום? זה מאד פשוט. תראו פחות שעתיים טלוויזיה ביום. אחד מסופי השבוע הכי טובים שהיו למשפחה שלי היה שהטלוויזיה התקלקלה.
6. אם עסקנו בטלוויזיה אז תרשו לי להגיד שכל תוכניות הראליטי הם (וסליחה על השפה שלי) זבל ולא מלמדים כלום על העולם האמתי. אם חיפשתם שעתיים לחסוך הנה האפשרות.
7. רוצים לדעת על העולם האמתי תקשיבו ותדברו עם הורים שלכם. לא בגלל שהם יותר חכמים אלא בגלל שהם יותר מנוסים. אין כמו ניסיון וחבל שצריך לגדול כדי לרכוש אותו.
8. החיים הם דינמיים. אנשים באים והולכים. יש סיכוי שעוד כמה שנים לא תהיו חברים של אף אחד מהילדים בכיתה הזאת. אבל יש גם סיכוי שכן. חברים זה חשוב. החברים הכי טובים שלי הם אנשים שלמדו איתי בכיתה א'.
9. אם תדעו לעמוד על העקרונות שלכם מול לחץ חברתי א) תשיגו את המטרות שלכם. ב) תהיו יותר מאושרים ושמחים ג) אחרים יעריכו אתכם יותר.
10. תהיו סקפטיים, ביקורתיים. אבל תעשו זאת בנימוס. תגבשו דעה על סמך עובדות, כמה שיותר עובדות. זה במיוחד נכון שאתם צופים בחדשות כי לפרשנים שם אין שום מושג מה יקרה.
11. הדרך להילחם באלימות זה לא להיות אלים. אלימות זה לא רק מכות. זה גם לצעוק, לדבר בזמן שמישהו אחר מדבר, לחתוך בתור, לא לכבד את האחר, ללכלך. זאת גם אלימות.
12. ישראל זאת מדינה לא פשוטה לחיות בה, אבל היא מיוחדת.
13. באופן כללי אתם ילדים טובים. רק שתדעו שעל דור ההורים שלי (הסבים והסבתות שלכם) אמרו שהם דור האספרסו אבל שהיה צריך הם נלחמו כאריות בששת הימים ויום הכיפורים. גם עליכם אומרים דברים. תוכיחו שמי שאומר את אותם דברים טועה.
14. תישארו עוד טיפה ילדים, אל תמהרו להתבגר. יש לכם זמן. יש סיכוי שהדור שלכם באמת יחיה עד 120.
15. אם אתם לא יודעים מה אתם רוצים לעשות שתהיו גדולים זה בסדר. גם אני לא יודע מה אני רוצה לעשות שאהיה גדול.
16. רווחה כלכלית זה חשוב אבל הדברים שתהיו הכי גאים בהם  במהלך חייכם לא תעשו בשביל כסף.  הצלחה לא קשורה לכמה יש לכם.
17. תתנדבו. אתם תקבלו בחזרה פי שנים ותעשו את העולם טוב יותר.
18. לא משנה אם אתם מאמינים באלוהים או לא, התנ"ך הוא הספר הכי מדהים שאי פעם נכתב. תקראו אותו בשביל הכיף ותגלו המון.
19. 95% ממה שיקרה לכם בחיים זה מזל. זה רק אומר שכדאי מאד להשקיע ולהתאמץ ב 5% שבשליטתכם.
20. תנסו. אל תפחדו מכישלון כי אתם תכשלו המון. אז מה. ההבדל בין אנשים שמצליחים להשיג את המטרות שלהם לבין אלו שלא, זאת התעוזה לנסות.
21. בנים – אי אפשר להבין בנות. אל תנסו. אבל תמיד תזכרו שגם אימא, סבתא ואחות שלכם ואם יהיה לכם מזל גם הבת שלכם הם בנות. תכבדו אותן.
22. בנות – מאד קל להבין בנים. תשאלו את אימא שלכם.
23. תאמצו כלב.
24. להיות מורה זאת אחת מהעבודות הכי קשות שיש. אם תרצו ללמוד יש מי שילמד אתכם ואפשר גם לפעמים להגיד תודה. עמית תודה!
25. שיהיה לכם המון בהצלחה ותיהנו בחופש.

החום המעיק ששורר פה בימים האחרונים השכיח את העובדה שהיה לנו חורף די טוב השנה. חוץ מלהיות טוב לכנרת ולמאגרי המים של ישראל הוא היה טוב גם למשפחתי כי השנה בניגוד לעבר טיילנו והרבה. נלחמנו ביצר הטבעי להתכרבל מתחת לשמיכות החמות וקמנו בשש בבוקר לראות שיטפונות במדבר יהודה, נחלים זורמים בצפון ומרבדי כלניות ליד צאלים שבדרום. צאלים, קור, לקום מוקדם הזכיר לי את אימוני החורף במילואים. את אותם ימים שאתה מתעורר בחמש בבוקר, רועד מקור ומקלל לפי הסדר את היום שהקימו את מדינת ישראל, את זה שהורים שלך הביאו אותך לעולם ואת ההחלטה המוזרה שגרמה לך להתגייס לחיל השיריון.
אני לא רוצה לחשוב מה הילדים שלי חשבו שהערתי אותם בחורף, ביום שבת, בשש בבוקר. האמת שזה לא משנה בגלל שכל יום זאת אותה מלחמה להעיר אותם. "אני מתאושש", "עוד שתי דקות", "אבא די אני כבר קמה!" הם תבניות למשפטים שאני שומע כל יום משבע בבוקר עד שבע וחצי שאחרון הצאצאים קם. המלחמה הזאת בבוקר משגעת אותי וגורמת לעצבנות יתר שהורסת לכולם את תחילת היום. ניסיתי לפתור את הבעיה בכמה שיטות. הראשונה הייתה שהתחלתי להעיר אותם יותר מוקדם. זה עבד יומיים עד שהם גילו את התרמית. ניסיתי גם איומים קשים, ניסיתי גם שוחד מתוק אבל שום דבר לא שינה את המציאות.
כמו רבות מההמצאות גם הפתרון לסוגיה הזאת התגלה במקרה. זה קרה שאף שעון מעורר, יותר נכון להגיד טלפון סלולרי, לא צלצל. ראשונה התעוררה אישתי ומיד נתנה לי מכה בצלעות. "השעה שבע וארבעים", היא אמרה, "מהר תעיר את הילדים". הערתי את כולם והודעתי להם שאם הם לא רוצים לאחר לבית ספר הם צריכים לצאת תוך עשר דקות מהבית. מעולם לא ראיתי את הילדים שלי יותר יעילים, מפוקסים, מכווני מטרה. תוך עשר דקות הושלמו כל המשימות והם היו בדרכם ברגל לבית ספר. אירוע זה שוב החזיר אותי לאוהל בצאלים ולמשפט האלמותי שמלווה אותי מאז ועד היום "לא משנה מתי נקום, תמיד נסיים באותה השעה".