(פורסם במקור בפברואר 2008 באתר הקודם של "החיים על פי ניר" – לדאבוני עדיין רלוונטי גם כיום)

בספר השני בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, המסעדה בסוף היקום, מתוארת מכונת העינויים הנוראה ביותר שאי פעם הומצאה. שמה של המכונה הוא "Total Perspective Vortex" או בתרגום עילג שלי כי לא מצאתי עותק בעברית של הספר בבלגן שיש לי בבית "מערבולת נקודת המבט המוחלטת". עקרון הפעולה של המכונה הוא גאוני, היא פשוט מראה למשתמש בה כמה הוא קטן וחסר חשיבות ביחס ליקום ע"י הצגה של הגודל האינסופי והבלתי נתפס של היקום עם חץ קטן שכתוב עליו "אתה נמצא פה", נשמתו של המשתמש מיד מתרסקת והוא מת מוות נוראי.
"למה לעזאזל אני מספר לכם את זה?", אתם בטח שואלים את עצמכם, "האם יש לך מחשבות אובדניות?". חס וחלילה! הדבר האחרון שאני רוצה זה שאשתי תהנה מכספי ביטוח החיים שלי בצעירותה. פשוט לפני כשבוע הודיעה מיקרוסופט כי היא חתמה על הסכם לקנות את חברת ההזנק "ידעת" הישראלית. חברת "ידעת" פיתחה מנוע שקורא את המידע הקיים במאגר המידע של הארגון מבצע ניתוחים סטטיסטיים ויוצר קבוצות וסגמנטים בעלי מאפיינים דומים. בשורה התחתונה השימוש במנוע יהיה למצוא את הפרסומות הכי מתאימות לגולשי האינטרנט.
אותי תמיד זה מפתיע למה צריך "מנוע חכם" בשביל הדברים הללו. הרי כל מה שצריך זה רק לזהות את מין הגולש. אם הגולש הוא גבר פשוט שמים פרסומת לכל דבר שבמרכזה תמונה של בחורה נאה ואם זאת גולשת כל פרסומת לבגדים/נעלים/תכשיטים/שטויות שאין בהם כל צורך תתאים. אבל את הרעיון שלי אף אחד לא קנה לעומת חברת "ידעת" שנקנתה לפי הדיווחים בעשרות מיליוני דולרים.
את ההודעה על הרכישה קיבלתי בדואר הפנימי של החברה יחד עם ההודעה שיצאה לעיתונות. כשקראתי את ההודעה לעיתונות הגעתי לפסקה שגרמה לי להרגיש כאילו אני נמצא בתוך "מערבולת נקודת המבט המוחלטת". הפסקה תארה את אחד ממקימי חברת "יעדת" והינה הפסקה המקורית:
"אורן, הטכנולוג הראשי של החברה הוא טיפוס צבעוני ומעניין. הוא סיים בגיל 21 דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. לאחר מכן התגייס לחיל המודיעין, ועד היום הוא משמש יועץ לענייני הצפנה לצה"ל. הוא נחשב לאחד האנשים המובילים בחיל המודיעין בתחום פיצוח הצפנים, וזכה על כך בפרס ביטחון ישראל. לפני חמש שנים פתח עם אשתו תהל את המסעדה הקרויה על שמה במדרחוב נחלת בנימין בת"א. בין לבין הוא הספיק להוציא ספר ("הדבר האחרון שאבא שלי הבין"), לשחק בתיאטרון הסמטה ולכתוב למקומות שונים. יום בשבוע הוא מקדיש למשרד הביטחון ולצה"ל בייעוץ לפיענוח צפנים."
קראתי את הפסקה הזאת שוב ושוב ולא האמנתי שקיים בן אדם כזה, איך הוא מצליח לעשות כל כך הרבה בעשרים וארבע שעות. אני בקושי מצליח לגרום לבוס שלי לא לפטר אותי והוא מוכר חברה שהקים אך לפני שנה וחצי! אני מתאמץ לשרבט 300 מילים פעם בשלושה שבועות והוא מוציא ספר! השיא הקולינארי של השבוע שלי הוא כשאנחנו מזמינים פיצה והוא עוזר לאשתו לנהל מסעדה! אני הייתי חניך מצטיין שבועי בטירונות והוא זכה בפרס ביטחון ישראל!
מעולם לא הרגשתי כל כך קטן ולא יוצלח אחרי שקראתי על הבחור הזה.
אבל כעבור שעה שמתי לב שחסר משהוא בתמונה האידיאלית. בשום מקום לא נכתב שיש לו ילדים! הרי אנחנו בישראל ותמיד מציינים עובדה זו. מיד השתפרה הרגשתי פלאים, עכשיו ברור איך הוא מספיק כל כך הרבה. בזמן שהוא משחק בתיאטרון הסמטה אני משחק בתיאטרון בובות, כאשר הוא מפצח צפנים בשביל צה"ל אני עוזר לילדות שלי להכין שיעורי בית. כשחזרתי הביתה מהעבודה לא הבינו צאצאי למה אני מחבק אותם חזק ומודה להם על שהם התירוץ הכי טוב שלי.

 

1. קשה להיות אתאיסט כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום והרופא מודיע לך שהבדיקה הבאה תהיה ניקור מותני ע"מ לשלול דלקת קרום המוח. אין את מי להאשים ואין גם ממי לבקש עזרה. בסוף בצילום הרנטגן ראה הרופא שיש לו "רק" דלקת ריאות כך שנמנע הניקור המותני. אבל אני סתם מ***ן את השכל, קשה גם להיות אדם מאמין כשהבן שלך שוכב במיון עם 40 מעלות חום.

2. מויקיפדיה:
"טכניקת צילום הרנטגן התגלתה במקרה על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן בערבו של יום ה-8 בנובמבר 1895 בשעה שערך ניסויים בשפופרת ריק במעבדתו. רנטגן זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1901 על תגליתו זו".
"בשנת 1928 הבחין אלכסנדר פלמינג בתופעה מעניינת: באחת מצלחות הפטרי – צלוחיות זכוכית מלאות במזון המשמשות לגידול חיידקים במעבדה – שהכילו מושבה של חיידקים, התפתח עובש, וסביב העובש נוצרה טבעת נקייה מחיידקים. הוא גילה כי חומר פעיל מסוים בתוך העובש – הוא כינה אותו "פניצילין" – מסוגל לקטול חיידקים ביעילות, אפילו בריכוז נמוך, כשהוא מדולל מאוד. על הישגו הראשוני בזיהוי פעולת הפניצילין זכה אלכסנדר פלמינג בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1945".
חבל שאני לא יכול להגיד לוילהלם רנטגן ואלכסנדר פלמינג תודה אישית. בזכותם נדב יושב עכשיו בסלון וצוחק בזמן שהוא צופה בסרט "גנוב על המיניונים". רובנו צריכים כל בוקר להגיד להם, ולשאר המדענים, תודה על מצב הרפואה כיום. עצוב שהם לא הגיבורים שלנו, שתמונתם לא מופיעה כל יום בעיתון במקום צילום הקקי הראשון של הבת של נינט.

3. לצוות הרפואי שטיפל בנדב כן יצא לי להגיד תודה. אנחנו די אוהבים לצפות בתוכנית "האנטומיה של גריי" כך שבמהלך האשפוז ניסינו למצוא מי בצוות היא ד"ר מרדית גריי, מי היא ד"ר מירנדה ביילי ומי הוא ד"ר דרק שפרד (הידוע בכינויו "מק'דרימי"). מצאנו כמה מועמדים ומועמדות ותהינו מה באמת קורה שם בחדרים של הרופאים.

4. כשהייתי קטן אבא שלי צחק איתי ואמר לי שהוא רוצה שאהיה רופא עיניים כדי שאוכל לטפל בבעיה שהייתה לו בעין. אני מעולם לא רציתי להיות רופא ואני גם בטוח שלא הייתי מצליח להיות רופא טוב מהמון סיבות. אז במקום זה הלכתי להיות מהנדס תוכנה ואחד החברים הכי טובים שלי הוא רופא עיניים בעל שם עולמי, כך שאם אבא שלי צריך עזרה אז יש לי פתרון שלא דרש ממני ללמוד עשרים שנה.

5. אני לא מבין איך רופאים לא חולים כל הזמן. כל היום הם מסתובבים ונוגעים באנשים עם מגוון רחב של מחלות. נראה לי שאחרי פיצוץ גרעיני או מגפה קטלנית היחידים שישרדו הם רופאים וג'וקים.

6. כבר כמה וכמה פעמים ציינתי שנדב הוא העתק (יותר מוצלח) שלי ואפילו גם לי הייתה דלקת ריאות בגילו. חוץ מההיבטים החיצוניים והרפואיים גם בתחום ההומור הוא דומה לאיך שהייתי בגיל אחד עשרה. ילד שמבין הומור אבל לא יודע ליצר הומור או אפילו לספר בדיחות. ארבעים ושמונה שעות אחרי תחילת האשפוז, אמר לי נדב שהמסקנה שלו מביקור בשירותים של בית החולים ושל בית הספר היא שבכל מוסד שקשור לממשלה יש נייר טואלט שמרגיש כמו נייר זכוכית. אחרי זה הוא ישב וכתב טור "החיים על פי נדב" בו הוא צוחק בתחכום על החברה הישראלית, על זה שלא ברור למה לתרופות צריך להיות טעם מגעיל, על בית הספר ובמיוחד על ההורים שלו. לא יודע איזה אנטיביוטיקה נתנו לו אבל גם אני רוצה.

7. הייתי ילד שבוכה המון. כשהעליבו אותי בכיתי, כשלא הצלחתי במבחן בכיתי וכשורדית לא רצה להיות חברה שלי גם בכיתי. הנטייה הזאת לבכות הלכה ונעלמה עד שבערך מגיל 19 עד 31 אני יכול לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי. אבל אז כשנולדו הבנות פתאום מצאתי את עצמי מנגב את האף אפילו בקומדיות רומנטיות. ב 72 שעות ששהינו בבית החולים שקי הדמעות שהתרוקנו כמה פעמים בזמן שחיבקתי את נדב הלוהט מחום.

8. בקצה של המיטה תולים הרופאים לוח ובו דפים עם רישום מצבו של החולה. לחץ דם, דופק, סטורציה (רמת חמצן בדם), יציאות, אוכל, טמפרטורה של הגוף ומצב נפשי. אני חושב שלוח כזה יכול להיות מתנה נפלאה לזוג נשוי. לוח שתולים בקצה של המיטה ובו דפים עם רישום של מצב הנישואים.

9. אחרי זמן האיכות הכפוי שביליתי איתו הגעתי למסקנה שאני לא באמת מכיר אותו. (למשל הוא אוהב אוכל של בתי חולים). כשחזרתי הביתה להתאוורר טיפה לפני שאני חוזר ללילה נוסף ראיתי על השולחן את תעודות החצי שנה של הבנות. לאחת מהן היה רשום בהערות שהיא בדרך להיות מנהיגה חברתית. יופי, רק זה מה שחסר לי. יום אחד אני אגיע הביתה ובאמצע הסלון יהיה אוהל עם שלט "העם רוצה צדק משפחתי".

10. אפשר ללמוד הרבה על יחסי יהודים ערבים במדינה שלנו בזמן שהייה בבית חולים. יצאתי משם טיפה יותר אופטימי.

11. זה מאד אופנתי להתלונן על מערכת הבריאות שלנו אבל יש לי רק דברים טובים להגיד על מה שעברנו במחלקת הילדים של בית החולים הלל יפה. במיוחד שהיה שם WiFi מעולה בחינם.

בכל יום הולדת אני נוהג לשבת עם עצמי כשעה ולהיזכר בכל מני אירועים שקרו לי מאז שנולדתי. השנה הזיכרון שלי התמקד באירוע שאם היה מופיע במדורי הספורט בעיתונות הייתה הכותרת שלו "ההחמצה הגדולה". זה קרה בחורף 1985 בעת משחק של נבחרת בית ספר בכדורגל, אבל לפני תיאור המקרה, טיפה רקע היסטורי.

בחורף 1985 שמו של הבית ספר בו למדתי היה Southwest High, ומיקומו הגיאוגרפי היה בעיר פורט וורת' אשר במדינה טקסס שבארצות הברית של אמריקה. הכדורגל, שכה משמעותי ברוב חלקי העולם, היה אז (והאמת שגם היום) מדורג די נמוך ברשימת מקצועות הספורט שנערים אמריקאים בוחרים לשחק בו. במקומות הראשונים ברשימה אפשר למצוא פוטבול אמריקאי, כדורסל, בייסבול ואפילו אתלטיקה קלה. מקצועות שהצלחה בהם יכולה להתבטא גם בהצלחה כספית. אז על בסיס הפתגם המפורסם "עדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות", והעובדה שהגעתי ממדינה שבה כדורגל הוא הספורט המועדף, היה לי יתרון מקדים אצל המאמן.

המאמן היה טקסני ענק שלא הפסיק ללעוס טבק וכל יריקה שלו היה שוות ערך לפיגוע ביולוגי. אימון נבחרת הכדורגל היה המקצוע השני שלו שכן הוא היה מאמן ההגנה של נבחרת הפוטבול האמריקאי של בית ספר. הוא התלהב מהזר, אני, שהגיע לקבוצה שלו ובמשחק הראשון של הנבחרת העלה אותי כחלוץ לקראת סוף המשחק כשהתוצאה הייתה 0-0. קיבלתי את הכדור באמצע המגרש, עברתי שחקן אחד, וכשהגעתי לרחבת ה 16 הוכשלתי ונשרקה לטובתנו בעיטת פנדל. את הפנדל בעט בהצלחה שחקן אחר ונבחרת ניצחה.
מעודד מהופעת הבכורה המוצלחת שלי, הכניס אותי המאמן במשחק השני למגרש עשר דקות לפני סיום המחצית הראשונה. מסרתי כמה מסירות, בעטתי פעם אחת לשער ודקה לסיום המחצית, בזמן התקפה מתפרצת, הרים שחקן מהקבוצה כדור לשער מצד ימין, הכדור עבר את השוער, ואני שעמדתי על קו השער הייתי רק צריך לנגוע נגיעה קלה בכדור והוא היה נכנס. אבל פספסתי וצעקת אכזבה גדולה נשמעה מכיוון הספסל.

הייתה לי סיבה טובה לפספוס והסיבה היא 3. 3 היה המספר של המשקפיים ששבועיים אחרי זה קיבלתי. במשך כמעט שנתיים הסתובבתי בלי לראות יותר מדי טוב לטווחים שמעל 10 מטר, פשוט לא רציתי להרכיב משקפיים. במחצית ניגש אלי המאמן ואמר לי במבטא טקסני כבד – "היית צריך להבקיע". מאותה נקודה לא העלה אותי המאמן למגרש אלא במקרים שבו הובלנו 6-0 או הובסנו 0-6.
יצא לי כמה פעמים לחשוב איך החיים שלי היו נראים אילו הייתי מבקיע. האם הייתי נהפך לכוכב הנבחרת ולמקובל חברתית? האם אחת המעודדות הייתה יוצאת איתי? האם אחרי סיום הלימודים הייתי מקבל מלגה מאוניברסיטה יוקרתית לבוא ולשחק אצלם? והאם היום הייתי פרשן כדורגל באחת מרשתות הטלוויזיה. אני לא יודע מה התשובות, ולמרות שאני מנחש שזה לא היה משנה, עדיין תחושת ההחמצה והכישלון רודפים אותי עד היום.

יומיים אחרי יום ההולדת שלי נכחתי באליפות ישראל בריקודים סלוניים שהתקיימה בירושלים. בני, יחד עם בת זוגו, התחרו מול 15 זוגות נוספים בדרגה שלהם. מהיציע נראה היה שהם רקדו מעולה אבל כשהגיעו התוצאות התברר שעקב טעות קטנה של בני בזמן ריקוד הרומבה, הוא ובת זוגו לא עלו לגמר וסיימו במקום ה 14. רק לשים דברים בפרופורציה מקום 14 בארץ! הפעם היחידה שאני הייתי מקום 14 בארץ הייתה שנולדתי, וכאשר שלוש עשרה ילדים נולדו אחרי והייתי הילד ה 14 הכי צעיר במדינה.

בערב לפני השינה ביקש ממני נדב להיות איתו בחדר. בניגוד לפעמים קודמות הפעם הוא היה מאד שקט ומרוכז בעצמו.
"על מה אתה חושב?", שאלתי אותו.
"על הטעות הדבילית שלי בריקוד", השיב בעצב, "אם לא הייתי עושה אותה היינו עולים לגמר".
"לא נורא", אמרתי לו, "פעם הבאה ואל תשכח שאתם מקום 14 בארץ".
לא נראה כי דברי עודדו אותו והוא נראה כמשחזר את הריקוד שוב ושוב בראשו כמו שאני משחזר את אותה החמצה אומללה.
הבנתי שאני צריך למצוא דרך נוספת לשפר את מצב רוחו אז סיפרתי לו את סיפור ההחמצה שלי ועל עוד 9 כישלונות נוספים שקרו לי בחיים ואיך התגברתי עליהם. הילד שכבר מתחיל להבין שאני לא האבא מהשיר "לאבא שלי יש סולם", הסתכל עלי המום בעיניים הגדולות והירוקות שלו ואמר: "אבא, בתחרות הבאה אני רוצה שאימא תלווה אותי".
יופי, עכשיו יש לי עוד רגע של כשלון להיזכר בו בימי ההולדת הבאים שלי.

מה משותף לחיסול בת"א, שביתת רופאים, משלוח ספינת קרב אירנית לחופי ארה"ב, בחורה בשם אתי שהשילה 50 ק"ג בשנתיים ויומן שכתבתי בזמן שאשתי הייתה במסע עסקים של 21 יום בארה"ב? כולם היו נושא לכתבות שהופיעו בעמוד הראשון של YNet.
כמו שאתם מבינים הלינק הוא לכתבה שלי – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4478971,00.html

פעם ראשונה ששמעתי על שבעת החטאים החמורים על פי הנצרות, הייתה כאשר ראיתי את הסרט המעולה "שבעה חטאים" שנקרא באנגלית "Se7en". הסרט עוקב אחרי שני חוקרי משטרה שמחפשים רוצח אכזרי שפועל על פי אותם שבעה חטאים. העונש על אותם חטאים הוא מות הנפש והם גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים.
זהו סרט אפל עם סיום מאד לא הוליוודי ואולי בגלל זה יוצא לי לחשוב עליו, יותר נכון על שבעת החטאים, מדי פעם. בגרגרנות אני נזכר כל פעם שאני מגיע לחתונות שבהן מפציצים אותי באוכל, בחמדנות אני נזכר כשאני קורא על חברה שבו זמנית גם מחלקת דיבידנדים וגם מבקשת דחייה בתשלום חובות, ועצלות אני חווה באחת הכיתות של הילדות שלי בה 90% מההורים אף פעם לא מתנדבים לעזור.
אבל יש דבר אחד שמשלב את כל שבעת החטאים בחיי היום-יום. אני לא מתכוון לתוכניות ריאליטי אני מדבר על אבהות.

גרגרנות – הסיבה שאבות משמינים היא שרוב הילדים לא גומרים מהצלחת ובגלל שאסור לזרוק אוכל מי שמחסל את מה שנשאר זה האבא.
חמדנות – ילדים זאת הוצאה כספית אדירה שהתשואה עליה היא מסוכנת כמו מניה של חברת נדל"ן. לכן האבא בונה על זה שהילד או הילדה ימצאו בן/בת זוג עשירים ויעזבו את הבית כמה שיותר מהר.
כעס – לא סתם משפט ההפחדה המפורסם ביותר בעולם הוא "חכה שאני אספר לאבא שלך מה עשית!". אבות מומחים בהתעצבן ולצעוק על הילדים שלהם.
עצלנות – ילדים, במיוחד ילדים קטנים, צריכים המון תשומת לב והבעיה שהם מאד משעממים. למי יש כוח לשחק איתם? לכן הפעילות החביבה על אבות זה לשכב על הספה ולתת לילדים לצפות באיזה מסך דלוק תוך כדי אכילת קורנפלקס.
גאווה – בן או בת מוצלחים זה נשק טוב בקרב התרנגולים שנערך בין גברים כל פעם שהם נפגשים. התשובה המנצחת למשפט "אני ראש צוות בלה, בלה, בלה בחברת לופט גישפט" היא "יפה, אבל הילד שלי התקבל לחוג מחוננים" שאומרת בסאב-טקסט "אין על הגנים שלי".
קנאה – כמו גאווה אבל הפוך.
תאוות בשרים – אם בישיבת הורים יש רוב לאבות, הסיבה היחידה היא או שהמורה/גננת/עוזרת או ששאר האמהות פשוט נראות טוב.

אל מול שבעת החטאים מוגדרים בנצרות הקתולית שבע מעלות טובות: טהרה מול חטא תאוות הבשרים, איפוק מול חטא הגרגרנות, צדקה מול חטא החמדנות, חריצות מול חטא העצלות, סלחנות מול חטא הקנאה, אדיבות מול חטא הכעס וענווה מול חטא הגאווה. או במילים אחרות אימהות מול אבהות. מזה נובעת המסקנה המתבקשת שאימא (או יותר נכון אישה) זה העונש (מות הנפש) של האבא.

(הטור זה נכתב לפני כמעט 8 שנים)

אחד הדברים הטובים בגן של הילדות שלי הוא שכל יום שישי הן הולכות לספריה המקומית ומחליפות ספר. חוץ מהעובדה שלי זה יותר מעניין להקריא להן ספר חדש, זה גם הרבה יותר זול מאשר לקנות את אותם הספרים.
ביום שישי לפני שבועיים נסעה אישתי לאסוף את הילדות מהגן, וכשחזרה ראיתי שהיא מחייכת לעצמה, "אתה לא תאמין איזה ספר נועה בחרה! אני אתן לך 100 ניסיונות ולא תצליח לנחש". עוד לא הספקתי לנסות אפילו פעם אחת ומול עיני התנוסס הספר "לאמא יש חבר חדש".

על הכריכה של הספר מסופר כי זהו סיפור המשך לספר "זה קרה פתאום בבית של תום". המחברת, ילידת תל-אביב (עיר הגירושים של ישראל), בוגרת פסיכולוגיה התפתחותית וספרות ילדים, תחום התמחותה המיוחד הוא חינוך בשיטת מונטסורי (עוד פטנט לסחוט כסף מההורים), אותו למדה ובו עסקה בקליפורניה (ארץ הגירושים של אמריקה).
"אני לא מתכוון להקריא את זה לבנות", הייתה תגובתי הראשונה.
"אתה זה תמיד שמתלונן שספרי הילדים הם לא מספיק מציאותיים, אז הינה לך ספר שמתעסק בחיים האמיתיים", ענתה לי אשתי.
"כן, אבל זה רק יבלבל אותן. הרי לנו יש נישואים מאושרים!", ניסיתי לדחות את רוע הגזרה.
"נכון וזאת בתנאי שלא תשכח שוב את יום ההולדת שלי, אבל הן תפגושנה ילדים עם הורים גרושים אז כדאי שיבינו את הסיטואציה החברתית הזאת", השיבה אישתי.
נכנעתי למה שנראה לי כטיעון הגיוני, ובערב בשעה היעודה התייצבתי מלא חששות ובידי הספר המדובר. הסיפור מסופר דרך עיניו של תום, ילד בן שש שגר בתל אביב, שאמו הגרושה, שאני חייב לציין ניראת מאד טוב, יוצאת עם גבר בשם יהושע, ואביו הביולוגי גר ברמת השרון עם אישתו החדשה רותי. כבר אחרי חמישה דפים ראיתי שנועה ומאיה עושות פרצופים של חוסר הבנה מוחלט. הפרצוף שלהם הזכיר לי את הפעם בכיתה ז' שבה לראשונה בחיי פגשתי ילד שהוריו גרושים.
"מה קרה מאיה? מה את לא מבינה?", תהיתי.
"מי זה יהושע?", שאלה מאיה, "אבא של תום?"
"לא", עניתי, "אבא של תום כבר לא גר איתו ועם אמא של תום".
"למה?", שאלה נועה.
"את יודעת שלפעמים אבא ואמא רבים, אבל בניגוד לנו שאנחנו תמיד משלימים, הם לא השלימו והחליטו להתגרש שזה אומר שהם לא גרים יותר ביחד", השבתי.
"למה אתה ואמא רבים?", תהתה מאיה.
"בגלל שאני צודק ואמא טועה", ניצלתי את הרגע לגייס כוחות למחנה שלי.
המשכתי בסיפור שנגמר בכך שאמא של תום מתחתנת עם יהושע ותום לומד לקבל אותו כאביו החדש. בסוף כל סיפור אני תמיד אוהב לוודא את הבנת הנשמע של בנותיי ושאלתי אותן מה הם למדו מהסיפור. נועה טענה שהאמא גירשה את האבא כי הוא רצה ללכת להצגה והאימא העדיפה ללכת להורים שלה, ומאיה גרסה שאמא גירשה את האבא כי יהושע יותר נחמד. נו טוב, בשבילי זה היה מספיק קרוב.
עבר שבוע לא פשוט ונועה שוב חזרה עם ספר מהגן. שראיתי אותו אמרתי לאישתי שמצידי תתגרש ממני אבל אני לא מתכוון לספר לה ולמאיה את הסיפור "לאבא יש חבר חדש".