פורסם במקור, בגירסה מקוצרת, בגיליון ינואר 2013 של "בלייזר"
בדירה קטנה במדינה מזרח אירופית כלשהיא יושב לו גנרל ומתכנן התקפה. חייליו של אותו גנרל הם לא סוכני קג"ב מאוכזבים, טרוריסטים של אל-קאעידה או פושעים מתוחכמים אלא מחשבים אישים שאחד מהם יכול להיות שלך.
בוא נניח שאתה רוצה לשלוח דואר למאה מיליון איש. משהו בסגנון "אני נסיך ניגרי עשיר שצריך את עזרתך להוציא עשרות מיליוני דולרים מארצי ואם תעזור לי תקבל עמלה של 10%. רק בבקשה תשלח לי כמקדמה חמשת אלפים דולר". הונאה מהסוג הזה עובדת על כמות. אחוז אחד מהמיילים יעבור את מנגנוני חסימת דואר הזבל, אחוז אחד מתוך מיליון האנשים שיקבלו את המייל אשכרה יקראו אותו, אחוז אחד מעשרת האלפים שקראו יצור קשר ומאית האחוז, שזה איש אחד, ישלח מקדמה של חמשת אלפים דולר ורק אחרי שבוע יבין שהוא נפל בפח.
אי אפשר לשלוח דואר למאה מיליון איש ממחשב אחד. חוץ מהעובדה שזה ייקח המון זמן,אם תנסה זאת מהר מאד או שיסגרו לך את החשבון, או שיחסמו לך את הגישה לאינטרנט או אם אתה גר במדינה נורמלית ידפקו לך בדלת שוטרים ויאסרו אותך. לכן אתה צריך לשלוח את הדואר מהמון מחשבים שונים. אופציה אחת, חוקית אך לא הגיונית בעליל היא לקנות המון מחשבים, אופציה שניה, בלתי חוקית אבל הגיונית היא להשתלט על המון מחשבים להתקין בהם וירוס ולהקים בוטנט. בוט = רובוט, נט = רשת, רשת רובוטים שלפעמים נקראת גם רשת של זומבים.
"הילדים של היום יותר מדי תלויים כלכלית בהורים שלהם!"
המטרה של הווירוסים הראשונים הייתה להרוס את המחשב שאליו הם פלשו. למה? כי אנשים הם חראות. היום אפשר לסווג את הווירוסים יותר כטפילים וכמו כל טפיל הדבר האחרון שהם רוצים לעשות זה להרוס את המחשב שעליו הם חיים כי הם צריכים אותו. לכן רוב הווירוסים לא מפריעים לעבודה התקינה של מי שמשתמש במחשב והוא לא ירגיש שינוי בחוויית הגלישה או ביכולת לכתוב מסמכים. הווירוס פשוט יושב לו בשקט ומחכה לפקודות מהגנרל כשאחת הפקודות הללו יכולה להיות "שלח את האי-מייל הזה לכתובת הדואר הזאת". רשתות בוטנט יכולות להגיע לגדלים של מיליוני מחשבים וכך כדי לשלוח דואר למאות מיליוני אנשים כל מחשב ברשת צריך לשלוח רק כמה מאות. על מנת לא ליצור מצב שהמחשב של הגנרל שולח פקודות ישירות למיליוני מחשבים ומגלה את מקומו גם פה יש היררכיה. לכל "חייל" יש מחשב שהוא מפקד המחלקה שלו ולכל מחשב מ"מ יש מ"פ, לכל מ"פ יש מג"ד אבל עד היום לא התגלה מחשב שהוא הפקידה הפלוגתית. חוץ מלשלוח דואר לקורסים בשוק ההון, קרקעות בפרדס חנה ותרופות פלא בזיל הזול רשתות הבוטנטים טובות גם לעוד כמה דברים פליליים. בוא נניח שלמתחרה העסקי שלך יש אתר אינטרנט מאד מוצלח. הוא פשוט קורע אותך ואתה חסר אונים. מי שיכול לעזור לך זה בוטנט שבפקודה אחת כל המחשבים ברשת פשוט גולשים בפראות לאתר של המתחרה שלא עומד בלחץ וקורס. הלקוחות המאוכזבים שלו עוברים לאתר שלך ואתה מחייך כל הדרך לבנק.
רגע אפשר לשכור רשתות בוטנט? כמובן הרי בחיים אפשר לשכור הכל והמחיר גם לא כל כך גבוה. 50 עד 200 דולר יסדרו לך צבא של מאה אלף מחשבים ל 24 שעות ויש אפילו אתרים שבהם אתה יכול לראות רשימה שמית של רשתות, הגודל שלהם, מיקום גאוגרפי של המחשבים ואפילו דירוגים. אבל חשוב שתתכונן נפשית לעובדה שאין הנחות לחברי מועדון "חבר".
למלחמה בבוטנטים יש שותפים רבים ויש גם הצלחות. מדינות רבות יחד עם חברות הי-טק גדולות עושות ימים כלילות לתפוס את הגנרלים הללו ולהעמיד אותם לדין כמו את האזרח הארמני גיאורגי אבנסוב שפיקד לפי הערכות על רשת של שלושים מיליון מחשבים שנקראה ברדולב. אבל כמו בחיסולים של בכירי אירגוני הטרור גם פה נשארים מאחור החיילים הפשוטים שבהתחלה הם בשוק אבל כעבור כמה זמן נמצא המישהו שיארגן אותם מחדש. הוכח מחקרית שבעולם הלא וירטואלי הדרך הכי טובה להילחם בווירוסים אמיתיים היא לרחוץ ידיים ואם נחזור לענייננו הדרך הכי טובה להלחם בוירוסי המחשב היא לדאוג שתהיה תוכנת אנטי-וירוס מעודכנת, שחומת האש תרוץ וכאשר מגיעה הודעה מחבר בסגנון "תלחצו, תלחצו מהר כי יש פה תמונה של של פליטת תוכנית ריאליטי שעושה משהו שאסור" אז אל תעשו זאת.
העתיד לא מבשר טובות. העלייה בשימוש בסמארטפונים וטבלטים מגדילה משמעותית את המחשבים שווירוסים יכולים להשתמש כנשאים וברגעים אלו ממש עובדים אנשים על וירוסים לכל המכשירים שמתחילים בצמד האותיות IP. האנשים הללו הם מהנדסי תוכנה מעולים שמיצרים וירוסים שיודעים אפילו קבל עידכונים כמו מערכת ההפעלה חלונות כדי שיוכלו להתגבר על התפתחויות של תוכנות האנטי-וירוס. ולא רק אירגוני פשיעה גדולים גילו את הכוח שיש במסות של מחשבים. ישאל כל אחד את עצמו האם זה לא הגיוני שמדינות כמו איראן, סין, ארצות הברית וגם ארצנו הקטנטונת לא מקימות בימים אלו צבאות ענק שביום פקודה יתקפו את מחשבים של מדינת האויב וישלחו לכל התושבים דואר מהסוג "אני נשיא אירני/ראש ממשלה ישראלי עשיר שצריך את עזרתך להוציא מיליונים מהמדינה הבוערת…"
פורסם במקור, בגירסה מקוצרת, בגיליון ינואר 2013 של "בלייזר"
יום אחד אולי זה יקרה גם לך. אתה תהפוך למנכ"ל של חברה ישראלית שעושה עסקים בכל רחבי העולם, תעשה ריילוקיישן עם המשפחה ותבלה 40% מהזמן שלך בנסיעות עסקים. לד', חבר ילדות שלי, זה קרה ובגלל שכל ישראל חברים זה לזה הנה כמה דברים שלא ילמדו אותך בקורסי מנהל עסקים. נצל את הטיפים האלו שיעזרו לך לשרוד לפחות עד הבונוס הבא.
באחד מהשיעורים בכיתה א' שאלה המורה מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. רוב הבנים אמרו מהנדס, איש צבא או רופא ורוב הבנות אמרו מורה, אחות או עקרת בית. צריך לזכור שאלו היו סוף שנות השבעים אז בנוסף לחלוקה המגדרית תשובות כמו סלב, שחקן קולנוע או דוגמנית לא היו אופציה. גם מנכ"ל של חברת הייטק גדולה לא הייתה אופציה כי גם לא היה אז הייטק וגם איזה ילד בכיתה א' בכלל מבין מה זה מנכ"ל. לא משנה כמה שאני מנסה לחשוב על זה אני ממש לא זוכר מה בדיוק אמרתי . אבל זה לא משנה כי בסופו של דבר החיים הביאו אותי לתפקיד הזה שמכיל בחובו המון. ניהול עובדים, עבודה מול הדירקטוריון, קביעת מטרות אסטרטגיות, שיחות עם בעלי מניות וראיונות עם העיתונות. אבל יותר מכל הדבר הכי שונה ממה שאי פעם חשבתי שאעשה הוא עבודה מול לקוחות מכל רחבי העולם. זה גם הדבר שהכי פחות מכינים אותך אליו בלימודי מנהל עסקים, וקיים פה פספוס ענק כי יש מחיר לא קטן ללמידה עצמאית. אז כדי שלכם יהיה יותר קל הנה כמה לקחים ממאות אלפי הק"מ שצברתי במועדוני הנוסע המתמיד.
תלמד לאכול ולשתות (שאנגחאי, סין) – זאת הייתה המסעדה הכי מפוארת שהייתי בה במהלך חיי. לי, זה הזכיר סרטים שראיתי על המלכים בצרפת לפני המהפכה. במרכז השולחן הסתובב לו מגש ועליו כל סוגי החיות ומהמאכלים שאפשר לדמיין שחלקם עדיין פרפרו בניסיון נואש להישאר בחיים. אחרי שעה של אכילה ושתיית אלכוהול בלתי פוסקת נכנסתי לשירותים שהיו אפילו יותר מפוארים מהמסעדה עצמה. איך שאני מתחיל להשתין אני שם לב לקולות שיוצאים מהתאים השכנים לי. אלו לא היו קולות רגילים של זרם מים דק או נפיחות עצבניות שאתה מצפה לשמוע בשירותי גברים אלא קולות של הקאה רועשים והם באו לא מתא אחד אלא מכל התאים. רצתי החוצה ישר למנהל המשרד שלנו בסין ואמרתי לו, "תקשיב ג'ון אנחנו חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר. נראה לי שהאוכל מקולקל כי כולם מקיאים את הנשמה שלהם בשירותים". ג'ון שגר כבר כמה שנים טובות בסין חייך ואמר "נראה לך שבמסעדה כזאת האוכל יהיה מקולקל? אנחנו פשוט הולכים לשבת לאכול ולשתות פה עוד ארבע שעות. הם בסך הכל מפנים מקום למנות הבאות". אז מי אמר שאי אפשר ללמוד כלום מדוגמניות אנורקסיות?
מלצר! יש לי ג'וק באוכל!
פורנוגרפיה זה עניין של גאוגרפיה (טייפה, טאיוואן) – מכל הפיתויים שקיימים לאיש עסקים נשוי שמסתובב בעולם אין שום ספק שסקס הוא הכי בעייתי ומאתגר. בזמן ביקור לקוחות בטאיוואן הוזמנתי למועדון לילה שעובד בשיטה הדומה לזאת שנהוגה במסעדת הבשרים הברזילית פאפאגאיו. כל אחד קיבל רמזור בעל שני צבעים, אדום וירוק, רק שמטרתו לא הייתה לסמן למלצר שאתה מוכן לעוד סטייק אנטרקוט. מטרתו הייתה לסמן לבחורה הכוסית שהסתובבה סביבי לבושה במיטב אופנת הביקיני האחרונה האם אני מעוניין בשירותיה או שתעזוב אותי לנפשי ותיתן צ'אנס למישהי אחרת. לפני שאתם ובמיוחד אתן שופטים אותי לחומרה צריך לציין ששם צורת בילוי כזאת היא לגיטימית. ככה הם חיים, היחס שלהם לסקס מחוץ לנישואים הוא שונה וזה לא עושה אותם לבעלים רעים. אתם אבל בטח מריירים, או יותר גרוע מזה, ורוצים לדעת האם הרמזור שלי אי-פעם נהיה ירוק, אז התשובה היא כמובן לא, וזאת למרות שמה שקורה בטאיוואן נשאר בטאיוואן. אני יודע לשים גבולות. רק לידע כללי על הקבלה בשביל החזר ההוצאות אני תמיד רושם "ערב עם הלקוחות".
עולם העסקים חוצה גבולות (קואלה לומפור, מלזיה) – אני יושב בישיבה עם עשרה מנהלים בכירים מחברת מחשבים מאד רצינית במלזיה שלפתע פונה אלי סגן יו"ר הדירקטוריון ושואל "תגיד לי אתה ישראלי?". אני לא נוהג לנפנף בישראליות שלי או ללכת עם חולצת סיום הטירונות אבל לא היה טעם בלשקר אז אמרתי "כן". "ואתה גם יהודי?", המשיך הבחור. "כן", עניתי. "תגיד לי ותגיד לי את האמת ואל תשקר, זה נכון שאתם היהודים שולטים בעולם?". הייתי בשוק, חשבתי שהוא צוחק עליי אז עניתי בבדיחות הדעת שאנחנו מנסים אבל זה לא מצליח לנו. בתגובה הוא פלט "אתם שולטים באמריקה ואמריקה שולטת בעולם ולכן המסקנה שאתם שולטים בעולם". שתקתי וחייכתי חיוך נבוך. אתם חושבים שזה שינה משהו בעסקה? אז לא. בכלל ככל שהסתובבתי יותר ויותר בדרום מזרח אסיה הבנתי שיש מה שרואים מעל פני השטח, הפגנות שגרתיות נגד ישראל, ויש מה שקורה בחדרי הישיבות ומאחורי הקלעים. כמה חודשים אחרי התקרית במלזיה אני מגיע לג'קרטה בירת אינדונזיה וקורא בעיתון ששר בכיר הכריז כי הוא לא יאפשר ששום מוצר ישראלי יותקן בארצו ואפילו נקב ספציפית בשם של החברה שלי. תבינו החברה שבה אני עובד היא פצפונת יחסית לחברות המובילות בתחומה אבל הוא דאג להזכיר את השם שלנו. יותר מאוחר גילנו שהוזכרו בנאום "בזכות" אחת המתחרות שלנו ואנחנו המשכנו לעשות שם עסקים כי בסופו של דבר הם מאד מעריכים את הטכנולוגיה שלנו. צחוק הגורל הוא שהפעם היחידה שביטלו לנו עסקה הייתה בזמן מבצע "עופרת יצוקה" וזה קרה בכלל באירלנד הנוצרית. אנטישמים.
תלמד לשחק גולף (ארה"ב) – אני לא אוהב ספורט. אני כן עושה ספורט אבל גם כאשר הייתי ילד לא אהדתי שום קבוצה או שמעתי ביום שבת בצהריים את התוכנית "שירים ושערים". אבל היום לפני שאני מגיע לפגישה במקום מסוים בעולם אני דואג להתעדכן על מצב קבוצות הספורט המקומיות. מי ניצחה, מי הפסידה ומה הנושא שהכי חם. בקנדה זה הוקי קרח, בספרד, איטליה וכמובן ברזיל זה כדורגל ובהודו זה קריקט (כן איכשהו למדתי את החוקים של הספורט המגוחך הזה). היכולת לדבר על ספורט היא חשובה מאין כמוה כדי לשבור את הקרח. אני מודה ומתוודה שעדיין אחד החוסרים הכי גדולים שיש לי היא היכולת לשחק גולף בצורה סבירה כי בארה"ב על מגרשי הגולף נסגרות העסקאות הגדולות. אפילו לקחתי קורס כדי להשתפר אבל זה לא הספיק. כך שבינתיים הפתרון שמצאתי הוא לשלוח את אחד הסמנכ"לים שלי להכניס כדור לשמונה עשרה חורים. הוא לא רק יודע איך לשחק הוא גם יודע איך להפסיד, במגרש, בכבוד.
אל תחשוב שאתה יודע להתמקח רק בגלל שאתה ישראלי (ממומביי, הודו) – הפגישה נקבעה ליום שני בעשר בבוקר. באתי בזמן ובאתי מוכן גם מקצועית וגם עם בקבוק מים וסנדוויץ' מהמלון כי הדבר האחרון שרציתי לחטוף זה איזה קלקול קיבה משתק. הנציגים הראשונים של החברה ההודית הגיעו באחד-עשרה ושלושים ורק בשתיים החלה הפגישה הרשמית שמולי עשרים הודים. עד תשע בערב הם חפרו וחפרו ואני שהייתי צמא ורעב שאלתי אותם מתי סוגרים את העסקה הם אמרו שנמשיך מחר. למחרת חוזר על עצמו אותו הסיפור, כולל האיחור, ואני מניסיון כבר הבאתי איתי הרבה מים ואוכל. הגיע יום חמישי ואין התקדמות ואני צריך לטוס בחזרה. שאלתי אותם מה קורה והם אמרו שאם אני רוצה אני יכול ללכת אבל המתחרים יושבים בחדר הסמוך והם נשארים. זאת הייתה עסקת ענק אז כמובן שנשארתי וכמו דז'ה וו גרוע הכל חזר על עצמו גם בשבוע שאחרי. שוב מגיע יום חמישי ואני סוף סוף הצלחתי לשכנע אותם שאנחנו יותר טובים (הם מאד חזקים בהבנת טכנולוגיות) וציינתי שהגיע הזמן לדבר על המחיר. "מחיר?", הם התפלאו, "זה לא יהיה בחינם? הרי אנחנו נהייה רפרנס מעולה בשבילכם לעסקאות הבאות". הייתי בשוק! "מה זאת אומרת בחינם?", השבתי, "אנחנו מקימים לכם תשתית ענקית". בסוף הם שילמו מעט מאד וגם זה בקושי. עם ההודים הכי קשה לעשות עסקים ואתה גומר עם המכנסיים למטה גם כי בסוף לא משנה כמה אתה נזהר אתה חוטף את הקלקול קיבה של החיים. בדרך החוצה למונית שלקחה אותי לשדה התעופה ראיתי ישראלי מתמקח על מחיר של צעיף עלוב. חייכתי חיוך עצוב.
תלמד לשירולהסתחבק (טוקיו, יפן) – אצל היפנים עסקאות נסגרות אחרי שנוצר אמון אישי וזה קורה במועדוני הקריוקי רוויי האלכוהול, אחרי הפגישות הרציניות במהלך היום. לא צריך לבוא מוכנים עם שיר, זה לא "כוכב נולד". האמת שבכל העולם בסופו של דבר העסקאות נסגרו בין אנשים ולא בין חברות. שאתה קורא בעיתון שחברה א' סגרה עסקה עם חברה ב' זה קרה כי כמה אנשים משני הצדדים הגיעו למסקנה שמי שיושב מולם הוא בן-אדם שאפשר לסמוך עליו.
יחסית אנחנו די שפויים (פרבר של הלסינקי, פינלנד) – מדי פעם אנחנו עוברים בחברה כל מני קורסים שמתעסקים במה שנקרא מיומנויות חברתיות. רובם לא משהו אבל האחד שמאד עזר לי עסק כפי שאתם יכולים לנחש ב"איך להתמודד עם תרבויות אחרות". הקורס לא נכתב בישראל ולכן כולם מיד רצו לראות מה חושבים עלינו בעולם ואחד הדברים שבלטו היה הצורה שבה אנחנו מנהלים שיחה. לעומת הכאוס הישראלי, בפינלנד דיון מורכב בעיקר משתיקות כמו היה זה דייט לא מוצלח. הדיון הלך כך: אני שואל שאלה, הפינים חושבים דקה, כן דקה שלמה פאקינג שישים שניות, אומרים משהו בסגנון "הממ…" בלי לשנות את ההבעה על הפנים שלהם וכך חוזר חלילה. זאת הייתה ישיבה שכמעט גרמה לי למוות מוחי ובסופה הזמין אותי אחד הלקוחות לביתו בפרפר של הלסינקי. הבית היה ליד יער וכמו בכל הבתים בפינלנד הייתה בחוץ סאונה. אחרי ארוחה דשנה וכמה כוסות אלכוהול הוזמתי להיכנס לסאונה. באתי מוכן עם בגד-ים, כפכפים ומגבת לבנה ואיך שאני נכנס לסאונה אני נדהם לגלות שיושבות בתוכה גם בעלת הבית ושתי הבנות שלהם מכוסות אך ורק במגבת לבנה מאד קטנה. מאוחר יותר שקראתי יותר על חשיבות הסאונה בתרבות בפינית הבנתי שכל המשפחה והחברים בדרך כלל יושבים בכלל ערומים. כדי לא להתבזות מיד הרצתי בראש רשימה של נשים לא מושכות כגון גולדה מאיר, ג. יפית ומירב מיכאלי, לעומת זאת המשפחה התנהגה כאילו הם יושבים בבית קפה. אחרי עשר דקות ביקש בעל הבית שאצא אתו החוצה לקור העז ושניה אחרי שאנחנו יוצאים הוא רץ וקופץ לתוך השלג ואחרי זה לבריכה של מים קרים ומיד חוזר לסאונה. "קדימה", הוא אמר לי, "זה מעולה לגוף". למרות חשיבות העסקה הבנתי שאם אני עושה זאת אני חוטף התקף לב על המקום אז הסברתי בנימוס שאני לא רגיל לזה. המארח הסתכל אליי ועשה פרצוף כמו בישיבה. צריך לעדכן את ספר ההדרכה שיציין שאומנם אנחנו הישראלים לא תרבותיים כי אנחנו מתפרצים אחד לשני בזמן שיחה ומדברים עם הידיים אבל לפחות אנחנו לא מושיבים את המשפחה שלנו כמעט ערומים יחד עם אנשים זרים בתוך סאונה.
אין ממשלה גדולה או ממשלה קטנה, יש ממשלה יעילה (סינגפור) – מכל העמים שעשיתי איתם עסקים הסינגפורים הם הכי רציניים, ולמרות נתוני המבחנים של תלמידי ביתי הספר יש המון דמיון בין ישראל ולסינגפור. גם הם עם קטן במדינה קטנה וחסרת משאבים טבעיים שמוקפת באיומים רבים ולא סתם אנחנו, על פי מקורות זרים, עזרנו להם להקים את הצבא שלהם. הסיבה המרכזית לטוהר המידות שלהם בעסקים וגם אולי ההבדל המרכזי ביננו לבינם הוא המגזר הציבורי ואכיפה דרקונית של החוק שהיו ה"בייבי" של הבן גוריון של סינגפור, לי קואן יו. חוויתי את זה בהמון מקומות אבל הדוגמה הכי בולטת קרתה בזמן ישיבה שהשתתפתי בה שבחוץ היה רעש של בניה מבנין שכן. החוק בסינגפור מרשה לבנות עד השעה שש והשעון הראה שש ורבע. אחד המשתתפים ביקש מהמזכירה להרים טלפון למשטרה על מנת להתלונן. לא חלפו 15 דקות על השעון וליד אזור הבניה נעצרו בחריקת בלמים שתי שריוניות ומתוכם יצא כח שיטור של עשרים איש שחדל את הבניה. למחרת קראתי בעיתון שהקבלן לא רק קיבל קנס גדול אלא גם הקפאה של העבודות לשלושה חודשים וכל העובדים הזרים שלו גורשו מסינגפור. המשוואה היא מאד פשוטה: מגזר ציבורי יעיל + אכיפת החוקים = אפשר לעשות עסקים, תזכרו את זה נתניהו ויחימוביץ. עכשיו לכו תצלצלו 100 ותודיעו שיש קבוצה של נערים שיכורים שמשתוללים בגן הציבורי ליד הבית שלכם.
צפה בסרט "תלוי באוויר" (כל העולם) – בצע את כל הטיפים שראיין בינגהאם (ג'ורג' קלוני) נותן לנטלי קינר (אנה קנדריק). איך לארוז את הטרולי שלך ולמה אסור להסתובב עם מזוודה, למה הכי טוב לעמוד בתור של הבדיקות הביטחוניות מאחורי אסיאתיים ומה החשיבות של מועדוני הלקוחות. זה מה שיאפשר לך לעמוד במסע עסקים של שבוע שכולל שמונה טיסות, שישה בתי מלון, שתי מכוניות שכורות ועשרים נסיעות במוניות כי זה מה שיחסוך לך זמן. חצי שעה פה, עשרים דקות שם מצטברים בסופו של דבר לימים. חוץ מזה צפה בסרט כי הוא פשוט סרט מעולה ואסור לפספס את הישבן של ורה אן פרמיגה.
גבר צריך בסיס איתן לחזור אליו (הבית ולא במובן הפיזי של המילה) – אני חי כך כבר כמעט 5 שנים. האני מאמין שלי הוא שהחיים הם קצרים וצריך לטרוף אותם. להתנסות ולנסות, לראות מקומות, לפגוש אנשים מתרבויות שונות, לאכול מאכלים מוזרים ולשתות משקאות משכרים. אני, תאמינו או לא, מנסה וגם מצליח למצוא דרך ליהנות מהטיסות הארוכות והישיבות המתישות. הרי אני יודע שזאת הזדמנות חד פעמית כי בעולם העסקים הנפילה יכולה להיות מאד מהירה, המחליף שלי עומד מוכן והגב, אוי הגב, כבר כואב מאד מישיבה על הכיסא במטוס. אבל בסופו של דבר מה שמאשר לי להמשיך זאת הידיעה שתמיד יש לי לאן לחזור. לאישה ולילדים ויום אחד זה יהיה גם לישראל. גבר שאין לא לאן לחזור לא יודע לאן הוא יכול ללכת. למרות שגם עם המשפחה אני חושב אולי שצריך לפחות לנסות לאמץ את הרעיון של הרמזור עם שני הצבעים.
על פי האתר שדומה לרוב עבודות הבית של התלמידים בעולם זאת ההגדרה של "באג בתוכנה": "טעות, ליקוי או תקלה בתוכנית מחשב שמייצרת תוצאה שגויה או בלתי צפויה". אבל תכל'ס זאת לא ההגדרה המעניינת. מה שכן חשוב להגדיר זה מהו "באג שחייבים לתקן לפני שמשחררים את התוכנה לשוק".
מהכרות אישית עם לא מעט תוכנות מצליחות שהשמות שלהן יישארו חסויים במערכת, תופתעו לגלות שרובן משתחררות עם אלפי ולפעמים מאות אלפי באגים. אבל זה לא נורא כי אלו באגים שפשוט לא חובה לתקן.
רוצים דוגמאות לבאגים כאלו?
1) התוכנה לא עובדת טוב בשפה האמהרית.
2) אם התוכנה רצה 72 ימים ברציפות היא קורסת.
3) אי אפשר להכניס שם משתמש שמכיל 4 אותיות זהות אחת אחרי השנייה.
הסיבות לאי התיקון הן:
1) נו באמת.
2) מחשב בלאו הכי עושה reboot לפחות פעם בשבועיים.
3) אם זה כבר יקרה שהמשתמש ימצא לעצמו שם אחר יותר נורמלי.
אז מה ההגדרה לבאגים שכן חובה לתקן? זה די פשוט. אלו באגים שיגרמו לאנשים לא לקנות את התוכנה שלכם מלכתחילה או אם כבר קנו, יהיו כל כך מעוצבנים שהם ישלחו למשרדים של החברה אנשים ששם המשפחה שלהם מתחיל באות א' כמו אלפרון, אברג'יל ואבוטבול. (למרות שיותר מסוכן אם יגיעו עליכם ממשרד עו"ד אשכנזי, אייזנברג וארצי)
למתבונן מהצד זה נראה די מפתיע שיש באגים בתוכנה. הרי זאת תעשיית ההייטק שכולם כה גאים בה. היי = גבוה, טק = טכנולוגיה ביחד זה טכנולוגיה גבוהה שבתוספת מיטב הנוער ומלא כסף אמורים לתת לנו מוצרים מושלמים אז למה זה לא קורה? ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?
קל מאד למצוא את רשימת הבאגים שגרמו הכי הרבה נזק ולכן נזכיר רק את מכונת הרנטגן Therac-25 שצלתה אנשים, הטיל האירופאי Ariane 5 שהתפוצץ 40 שניות אחרי ההמראה והמעבד של אינטל שלא ידע לחלק כמו שצריך. כמובן שלכל אחד יש את הבאג שפגע בו אישית בתור משתמש, אם זה המסמך שלא נשמר אחרי שעות של עבודה, ה GPS המבולבל או הטלפון שנתקע כל פעם בזמן שיחה חשובה. למהנדסי תוכנה יש בנוסף פינה חמה וכואבת לבאגים שהם עצמם יצרו או נאלצו לתקן והנה כמה שעדיין רודפים אותי בסיוטי לילה שיש ירח מלא או עדכון חשוב.
תזהר שם בחוץ. זה היה אחד המוצרים הראשונים להעברת הודעות ממחשב למחשב בתוך רשת פנימית של חברה. באותה תקופה האינטרנט היה עדיין בחיתוליו, כל כך בחיתוליו שכדי לקבל גישה היה צריך כל עובד לשלוח בקשה אישית לסגן נשיא בחברה. משהו בסגנון "אני מאמין שגישה לאינטרנט תעזור לי לבצע את עבודתי נאמנה" בזמן שהוא התכוון "שמעתי שאפשר לראות שם פורנו בחינם!". חמש שנים אחרי תחילת הפיתוח ואחרי ששתי גרסאות כבר שוחררו הוחלט שהגיע הזמן לאפשר חיבור המוצר לאינטרנט. שתי דקות אחרי החיבור הראשון קרס המחשב עם המסך הכחול המפורסם שיש בזה טיפה אירוניה (אינטרנט -> פורנו -> ראש כחול -> מסך כחול). חקירה מהירה גילתה שבאינטרנט יש מלא אנשים רעים ומשועממים שחלקם שלחו הודעות לא תקינות למערכת שלא כל כך לא ידעה איך לאכול את זה עד שהרימה ידיים כמו כדורגלני נבחרת ישראל בזמן משחק מכריע. יש שישאלו למה לא דאגו לזה לפני ובכן גם יצרני הדלת הראשונים לא שמו בה מנעול. חודש עבודה של מהנדס מנוסה נדרשו כדי לתקן את הבעיה וכל מי היה מעורב למד על בשרו שהעולם הוא אכזר.
מי בראש? זה היה מוצר שהקדים את זמנו והוא דמה מאד ל Google Alerts שמאפשר לך לבקש הודעה על כל דף אינטרנט חדש שמתאים לשאילתת חיפוש. בחיפוש כידוע, סדר הופעת הדפים הוא מאד חשוב כשהכי מתאים מופיע ראשון. כמה ימים לפני שחרור המוצר גילתה אחת המהנדסות שאין הגיון בסדר. חקירה קצרה גילתה שכל הדפים המתאימים תמיד קיבלו את אותו ציון לא משנה מה היה התוכן שלהם והם הופיעו בסדר אקראי. התיקון היה מהיר והבדיקה גם ובתחקיר שאחרי גילינו שהסיבה שלא שמנו לב לזה כי בכל הבדיקות שעשינו השאילתה הייתה "תמונות עירום" ופה הסדר באמת לא משנה.
אין יוצא ואין בא. זאת הייתה תוכנה לאבטחת מידע, חומת אש או באנגלית Firewall. לא זאת שגיל שוויד עשה ממנה מיליארדים בצ'ק פוינט אלא מוצר מתחרה. חומת אש יושבת בין האינטרנט לרשת הפנימית של החברה וכמו שומר בכניסה למועדון אמורה לאפשר רק לאנשים בעלי חזות אשכנזית להיכנס ולצאת. בדומה למצלמות בכניסה למועדון שמאפשרות למשטרה למצוא את מי שדקר את השומר גם ה"פיירוול" מתעד את כל מי שניסה להכנס לתוך הארגון מבחוץ. כישלון בתיעוד, אפילו רגעי, גרם ל"פיירוול" לעצור ולהיכנס למצב שאין יוצא ואין בא. אם נחזור לאנלוגיה של השומר במועדון ברגע שנגמר הסרט במצלמת הווידאו הוא נעל את הדלת של המועדון. לקוחות לא אהבו את זה ודרשו פתרון יותר טוב. אל הדגל נקרא המהנדס הכי תותח בפרויקט שאחרי ארבע חודשים יצר פתרון שהיה מקובל על הלקוחות רק חבל שהוא לא יכול גם לעזור לשומרים בכניסה למועדונים.
אלו שלוש דוגמאות יחסית מינוריות לשאלה מדוע יש באגים ויש עוד המון שהמשותף לכולן זה הגורם האנושי. כמו באגים הנגרמים כי המהנדס פשוט לא מספיק מוכשר, כאלו שקורים בגלל שאי אפשר לבדוק את כל המקרים, כאלו שנובעים מזה שיש לחץ להוציא את המוצר בכל מחיר לא משנה מה האיכות וגם כאלו ש"על הזין" של המהנדס לעשות עבודה טובה כי בלאו הכי עוד כמה חודשים יסגרו את הקבוצה ויעשו ארגון מחדש. אבל הסיבה מספר אחד היא שכל עוד הלקוחות hסכימו להשתמש ולקנות מוצרים ברמת איכות כזאת ימשיכו לרדוף אותם הבאגים. מצד שני אלו גם חדשות טובות, כי אם פעם המחשבים ינסו להשתלט על העולם תהיו בטוחים שתוך חודש הם יפסיקו לעבוד כי אף אחד לא בנה על זה שזה יקרה.
פורסם במקור, בגירסה מקוצרת, בגיליון יוני של "בלייזר"
בהשוואה לרפואה, חקלאות ושלא נדבר על זנות הנדסת תוכנה זה יחסית מקצוע מאד צעיר. אבל איך אתה יכול לדעת האם זה מתאים לך? לפני שאתה מתחיל את הדרך שעשו ביל, סטיב, מארק והבן המוצלח של השכנה בוא ותבין מה זה אומר.
שאלה – סעיף א'
עומרי ורונן הם בני דודים ושניהם אוהבים לצלם. בשבוע ממוצע כל אחד מהם מצלם כ 100 תמונות. כשמגיע סוף השבוע עומרי מוריד את התמונות למחשב ובעזרת תוכנה לניהול תמונות עובר על כולן. מוחק לא מוצלחות, רושם ליד כל אחת איפה התמונה נלקחה, מי מופיע בה ונותן לה גם שם משמעותי כמו "אני והבובל'ה שלי מחובקים". הפעולה הזאת לוקחת לעומרי כשלוש שעות. לעומתו רונן מוריד את כל התמונות למחשב ושם אותם בתיקיה שנקראת "התמונות שלי" יחד עם עוד אלפי התמונות שצילם בשנים האחרונות. את השלוש השעות הוא מנצל למשחק ב GTA.
מי פועל נכון? עומרי או רונן? אמרתם עומרי אתם צריכים טיפול פסיכיאטרי. אמרתם רונן אתם גברים טיפוסיים. אם אמרתם "זה תלוי" אולי יש לכם עתיד כמהנדסי תוכנה. במה זה תלוי? זה תלוי מה יקרה בעתיד כשמישהו ירצה לראות את התמונות שעומרי ורונן צילמו.
סעיף ב'
בואו נניח שגם עומרי וגם רונן רוצים לעשות אלבום תמונות לכבוד יום ההולדת ה-70 של הסבתא האהובה עליהם, בובל'ה. עומרי פותח את התוכנה לניהול תמונות ותוך 10 שניות מוצא את כל התמונות שהסבתא מופיעה בהן מסודרות לפי התאריך שבו הן צולמו. רונן לעומתו מבלה 10 שעות בחיפוש סיזיפי, מתיש ומורט עצבים אחרי מופעים של הסבתא תוך כדי מעבר על אלפי התמונות שצילם.
אז מי צדק בדיעבד? עומרי או רונן? אם מקודם אמרתם עומרי וגם עכשיו אמרתם עומרי אתם עדיין צריכים טיפול פסיכיאטרי. אם מקודם אמרתם רונן ועכשיו עומרי אז בטח קניתם רבע דונם אדמה חקלאית לפני הפשרה בחדרה. אם מקודם אמרתם עומרי ועכשיו אמרתם רונן יש לכם בעיה בהבנת הנקרא ואם אמרתם רונן בשנית אתם גברים טיפוסיים. ושוב אם אמרתם "זה תלוי" יש לכם אולי עתיד כמהנדסי תוכנה. כי זה באמת תלוי כמה פעמים ידרשו עומרי ורונן לכזה מבצע.
זהירות מתמטיקה של כיתה ב'! מספר השעות בשנה שמשקיע עומרי בסידור התמונות בזמן שרונן משפר את ביצועי השוד שלו ב GTA הן 52 * 3 = 156. אם כל מבצע סבתא שתואר ייקח לרונן הבלגניסט 10 שעות יותר מאשר לעומרי המסודר אזי 156 לחלק ל 10 זה כמעט 16. זאת אומרת שאם בשנה יהיו 16 מבצעים כאלו עומרי יוכל לבטל את הטיפול הפסיכיאטרי שלו.
נו אז?
אלו הן סוגי הבעיות שמהנדסי התוכנה עובדים עליהן כשהשאלה הנשאלת היא תמיד "כמה עולה להכניס איבר, להוציא איבר ולמצוא איבר?". במקרה של עומרי ורונן האיבר הוא תמונה ובאנגלית זה נשמע הרבה פחות גס ואפילו מזכיר את הגשש החיוור כי איבר נקרא אלמנט.
זמן ומקום. שני הפרמטרים המרכזיים שכל היום מעסיקים את מיליוני עובדי התעשייה שמאפשרים לכל אחד מכם לשחק ב Draw Something, לסדר תמונות, לעדכן בפייסבוק שאתם באמצע טיול במצפה רמון ולמצוא תוך מאיות השנייה מהו שמו האמיתי של בונו. פול דייוויד יוּסוֹן אם זה עניין אתכם. הטיפול בזמן ומקום נעשה דרך מבני נתונים ואלגוריתמים, וממש כמו במטריקס, כולנו מוקפים בחיי היום-יום במבני נתונים ואלגוריתמים בלי אפילו לדעת.
איפה שמתי?
מבני הנתונים הכי נפוץ אצל ישראלים בגילאים 18 ל 21 היא המחסנית (Stack). מחסנית של גליל יכולה להכיל 35 כדור ואפשר לבצע עליה שתי פעולות, הראשונה – הכנס כדור והשנייה – הוצא כדור, כשהכדור הראשון שנכנס הוא האחרון שיוצא. זה נקרא באנלית (LIFO (Last In First Out ובעברית נאי"ר (נכנס אחרון יוצא ראשון) וברוסית последним пришёл — первым ушёл. בהנדסת תוכנה יש למחסנית מקום של כבוד וכדי לא להלהיב יותר מדי חנונים, נו בגלל האסתמה, לא נרחיב למה אבל את הבעיה של להפוך משפט כאשר חובה לקרוא את המשפט מהתחלה לסוף, הכי קל לפתור בעזרתה.
איך? קחו לדוגמא משפט כמו "מהנדסי תוכנה מעולים במיטה". האלגוריתם, שנדון בו בהרחבה אחר כך, הוא שעוברים אות אות וכמו כדור 5.56 דוחפים אותה למחסנית. כשגומרים את כל האותיות פשוט מתחילים להוציא (לירות) אותן החוצה ואז יוצא "הטימה םילועמ הנכות יסדנהמ" שבאופן מוזר יותר נכון מהמשפט המקורי.
יש עוד המון סוגים של מבני נתונים כמו תור (הראשון שנכנס הראשון שיוצא – אזהרה לא תקף בישראל), רשימה מקושרת (החברים של אולמרט), מילון, ערימה ועץ בינרי בו כל איבר מצביע על שני אברים אחרים, די לצחקק, באנגלית זה נשמע יותר רציני. המשימה של כל אחד ממבני הנתונים הללו היא לאחסן נתונים בצורה הכי טובה לפתרון בעיה ספציפית בעזרת אלגוריתמים.
מתכון לניצחון
כל פעם שאתם רוצים להגיע עם המכונית שלכם למקום מסוים אתם מפעילים אלגוריתם של מציאת הדרך המהירה ביותר. פעם זה היה בעזרת מפות מודפסות ודיווחי התנועה של גלי צה"ל. זוכרים? רוצים להגיע מחיפה לבאר שבע: כביש 2, כביש ואדי מילק (70), כביש 6, כביש 40. אופס, דיווחו על תאונה בצומת פרדיס אז נמשיך על כביש 2 עד כביש ואדי ערה. אופס! היום זה יום האדמה, נשנה את התוכניות וניסע דרך איילון. היי אנחנו בת"א למה בכלל להמשיך?
היום רובנו העברנו את האחריות להגיע ממקום למקום לאפליקציה Waze שבעזרת הדיווחים של אלפי המשתמשים שנשמרים במבני נתונים יחד עם המפה של ישראל, מוצאת בעזרת אלגוריתם את הדרך הכי מהירה מסביב לכל פקק שנוצר. סביר להניח החבר'ה המאד מוכשרים של Waze לא המציאו אלגוריתם חדש כי הבעיה של להגיע ממקום למקום במחיר הנמוך ביותר היא עתיקה מאד. תשאלו את משה רבנו שלא הכיר את האלגוריתם של ההולנדי אדסחר דייקסטרה שפותר את הבעיה הזאת בצורה מאד אלגנטית.
אלגוריתמים נכתבים כסדרה של צעדים עם התניות ואם ניקח את הבעיה של הפיכת המשפט שפתרנו בעזרת מחסנית זה יראה בתרשים כך:
מה זה השטויות האלה?
רגע, אתם שואלים, זה מה שמהנדסי תוכנה עושים? כן, בהתחלה. כשמקבלים בעיה התהליך הוא כזה. דבר ראשון מזמנים פגישה עם עוד כמה מהנדסי תוכנה בשביל סיעור מוחות והיא נדחית שלוש פעמים כי משה היה צריך לצאת מוקדם, חיים בחופש ורונית לא יכולה. בסוף יושבים כולם מול הלוח, צועקים, מתפרצים לדברים של האחר ומחפשים את האלגוריתם שיחד עם מבני נתונים פותרים את הבעיה בצורה הזולה ואם אפשר הטובה ביותר. זה המקום שהיצירתיות מתפרצת והחשיבה מחוץ לקופסא מרימה את ראשה. דבר המאפשר ליצר מערכת מדהימה שמיירטת גראדים שנורים למרכזי אוכלוסין ומתעלמת מגראדים שנורים לשטחים פתוחים כי שם עובדים התאילנדים. אחרי עוד כמה פגישות מגיעים להסכמה כי יש דד-ליין מההנהלה ואז ניגשים לכתוב את הקוד של התוכנה שאשכרה עושה את העבודה.
לדבר בשפה שהם מבינים.
אז מה זה קוד של תוכנה? זאת סדרה של פקודות שאומרות למחשב מה לעשות. כמו בצבא, רק יותר הגיוניות. המחשב מבין רק שפה אחת שהיא אפילו יותר קשה מסינית ולכן המציאו שפות שנוחות לבני האדם ושמתורגמות לשפה של המחשב. הוויכוח סביב איזה שפת תכנות היא הכי טובה יכול להתדרדר לשריטות קשות אבל כמו שסיפור טוב הוא מוצלח לא משנה באיזה שפה הוא נכתב זה נכון גם לקוד של תוכנה. יש המון שפות תכנות אם שמות מקורים כמו C++, C ו C# אבל בואו נהיה יצירתיים ונמציא שפת תכנות נקרא לה בלייזר++ ונממש בה את האלגוריתם מהתרשים למעלה.
10. אות = ממקלדת-קרא .
20. אם "אות היא 'כלום'" לך לצעד 50.
30. למחסנית-הכנס(אות).
40. לך צעד 10.
50. אות = ממחסנית-הוצא.
60. אם "אות היא 'כלום'" לך ל 90.
70. למסך-הדפס(אות).
80. לך לצעד 50.
90. בירה-שתה.
הקוד עובד. בדקנו. אבל עד כמה הוא מוצלח? עד כמה הוא יעיל? עד כמה יהיה קל לשנות אותו בעתיד? זאת שאלה מעניינת וחשובה, אבל אנחנו עדיין תקועים בשלב 90.
שלב 100
האם זה נשמע כיף, מאתגר, מעורר מינית? האם שאלתם מה קורה שאין יותר מקום במחסנית? האם הרצתם את התוכנית על מספר משפטים שונים לא רק כדי לשתות בירה? האם שמתם לב שיש טעות במשפט ההפוך? האם אתם מעדיפים תרשימי זרימה מתרשימי זירמה? אם כן האלגוריתם הוא די פשוט, לכו ללמוד הנדסת תוכנה. יש שמועות שגם משלמים טוב.
דרך אגב, אז מה היו אומרים משה, חיים, רונית ושאר מהנדסי התוכנה על הבעיה של סידור התמונות? מי צודק עומרי או רונן? התשובה לשאלה היא די פשוטה. בגלל שהמחשבים של עומרי ורונן יקרסו או יגנבו אחרי שלוש שנים יחד עם הדיסק החיצוני ששימש לגיבוי, כל התמונות ייעלמו. רונן צדק. עדיף לשחק ב GTA.
הוא עזב מרצונו חברת הייטק גדולה – כל-כך גדולה ששמה מתחרז עם "יוביסופט" – ונפרד מיוזמתו ממשכורת גדולה. כל-כך גדולה שבגיל 30 היא קנתה לו שישה חדרים בלי משכנתה. זה, פחות או יותר, מסביר מה הסיפור של ניר כץ. וכל העמודים הבאים? זה בשביל להסביר למה.
בתחילת השבוע לקחתי את הבנות שלי יחד עם עוד שתי חברות שלהן לסרט בקניון בחיפה. בזמן שהן ראו את הסרט נכנסתי לחמשת החנויות היחידות בקניון שלא מוכרות בגדי או נעלי נשים ואחת מהחנויות הייתה חנות ענקית למוצרי אלקטרוניקה. חיפשתי בה מיקרוגל חדש במקום זה שילד כמעט פוצץ בזמן ניסיון לחמם תפוח אדמה ובדרך לאזור המיקרו-גלים צדה את עיני טלוויזיה ענקית. איכות התמונה בטלוויזיה הזאת הייתה משהו שגם משקפופר כמוני מסוגל להעריך. אחד המוכרים שכנראה שם לב לתדהמה שאחזה בי, ניגש אלי ואמר לי "אתה יודע שזאת גם טלוויזיה תלת מימדית?".
הוא נתן לי ללבוש משקפים מיוחדות והקרין סרט טבע שפשוט פוצץ לי את המוח, פשוט לא יאמן. ביקשתי הצעת מחיר וכמובן שבאותו היום, במקרה, היה מבצע על מערכת קולנוע ביתית שלטענתו תאפשר לי לוותר על הליכה לקולנוע. הוא הוסיף, החסיר, הכפיל, חילק, דיבר עם הבוס כמה פעמים, סיפר לי כמה בדיחות ובסוף יצא 7000 ₪ בתשלומים נוחים.
לא ללכת יותר לקולנוע? זה קונספט מאד מעניין. להורים שלי הקולנוע היה הטלוויזיה של היום, הוקרנו שם יומני כרמל שהביאו חדשות מהארץ ומהעולם. בשבילי הקולנוע השכונתי שהכיל 1000 כסאות עץ היה מקום מפגש קבוע של החבר'ה כל יום חמישי כשראינו שני סרטים במחיר אחד. אבל לילדים שלי הקולנוע הוא באמת פחות משמעותי. לא רק שאפשר לראות סרטים חדשים, בצורה חוקית, כמה חודשים אחרי שיצאו, אפשר גם לראות אותם באיכות מדהימה.
חוץ מזה קולנוע זה עסק יקר למשפחה. חישוב מהיר מראה שלחמישה אנשים עולה סרט רגיל 185 ₪. אם נוסיף את מחיר הנסיעה, החניה, הכיבוד שעולה יותר מבנמל תעופה ממוצע נגיע בקלות ל 300 ₪. חישוב מהיר נוסף מגלה ש 7000 חלקי 300 שווה 23 סרטים. אחרי שהמשפחה שלי תראה ביחד 23 סרטים בטלוויזיה שהראה לי המוכר אני אכסה את מחירה.
אמרתי למוכר שאני אחשוב על זה, אבל הוא לא ויתר. היה לי לא נעים לא להקשיב לו אז אמרתי לו שאי אפשר באמת להשיג חווית קולנוע ביתית. מה עם 20 דקות של פרסומות מחרישות אוזניים לפני תחילת הסרט. מה עם ההיא שיושבת לידך וכל הזמן אומרת לבעלה "אני לא מבינה! למה הוא ירה בו?". וכמובן איך אפשר לצפות בסרט בלי האורות של הטלפונים הסלולריים שמנצנצים מדי פעם.
חשבתי שהמוכר יתעצבן עלי אבל הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו ואמר שהוא שמע שעוד כמה חודשים תצא טלוויזיה עם אפליקציות שתכלול את כל הדברים שדיברתי אליהם. אין ספק ימי הקולנוע ספורים.