שני מהנדסים נכנסים למועדון סטנד-אפ


האם יש קשר בין עולם הסטנד-אפ לעולם ההנדסה? האם יש יתרון כלשהוא למהנדס שרוצה להיות סטנדאפיסט? על שתי השאלות הללו עניתי בהרצאה שנתתי בכנס רברסים שנערך בטכניון ב 11 ו12 למרץ 2015. מקווה שתהנו.

סטארט-אפ ניישן


1996

אחת הדרכים שחברות תוכנה בודקות את המוצר שלהם היא לתת לעובדים, ולפעמים אף לחייב אותם, לעבוד איתו לפני שמשחררים אותו לקהל הרחב. קוראים לשיטת הבדיקה הזאת Eating your own dog food, שבתרגום לא כל כך מוצלח לעברית זה "לאכול ראשונים את ה'חרא' שבישלתם". זאת שיטה די יעילה אבל יכולה גם להיות מאד מתסכלת לעובדים. אני זוכר את החשש הרב כשהחליפו לי את ה Office הטוב בגרסת אמצע (Beta) של ה Office הבא, את התקלות בגלישה כשחומת האש הפסיקה לעבוד ואת המסך הכחול האיום של חלונות.
גם את המוצר שלנו רצינו לבדוק בשיטה הזאת אבל אף אחד מחוץ לקבוצת המוצר לא רצה להתקין אותו משתי סיבות. הראשונה כי הם לא היו נחמדים והשנייה כי למשתמש הקצה לא היה מה לעשות איתו. המוצר יועד למפתחים שרצו לכתוב אפליקציות שרצו לדבר אחת עם השנייה. כינסנו ישיבה וחשבנו מה לעשות ולבסוף החלטנו לכתוב כמה אפליקציות בעצמנו שאולי יהיו מספיק טובות כדי לשכנע אנשים להתקין את המוצר, מה שנקרא Killer Apps. אני כתבתי אפליקציה שמאפשרת לאנשים לשלוח אחד לשני הודעות או תמונות, לראות מי נמצא ולהיות מנויים לערוץ של בדיחות יומיות. אנשים די אהבו את האפליקציה דבר שגרם להם להתקין את מוצר שלנו. אחרי שהמוצר יצא לשוק הפסקתי לתמוך באפליקציה הזאת ואנשים הפסיקו להשתמש בה.
שנתיים לאחר מכן, ב 8 ליוני 1998, רכשה חברת AOL את חברת מירבלייס שפיתחה את תוכנת המסרים המיידים ICQ  ב 407 מיליון דולר. המדינה הייתה אז כמרקחה על האקזיט המוצלח הראשון שסימן את ההתחלה של אומת הסטארט-אפ. אני, שכבר ידעתי שבתוכנת מסרים מידיים אין יותר מדי אתגרים טכנולוגים, הייתי פשוט בשוק.

נמאס לי מחשמל סטטי...
נמאס לי מחשמל סטטי…

2001

לפתע הבנתי שעברו חמש עשרה שנה מאז שסיימתי ללמוד בבית ספר התיכון בארצות הברית ועלה בי הצורך לנסות ולראות מה קרה עם האנשים שלמדו איתי. אחרי חיפוש של כשעה נתקלתי באתר אמריקאי שנקרא Classmates.com. האתר שהוקם ב 1995 היה אחד מהרשתות החברתיות הראשונות והכיל רשימה של בתי ספר ואנשים שלמדו בהם לפי שנים. מצאתי את הבית ספר שלי ואחרי שנרשמתי כמי שסיים אותו בשנת 1986, חשבתי לעצמי שזה רעיון אדיר להקים כזה אתר בישראל שיכיל בנוסף גם רשימות של יחידות צבאיות. שנה לאחר מכן הוקם אתר חבר'ה שבשיאו הכיל 1.5 מיליון משתמשים רשומים ונמכר בשנת 2007 עבור 15 מיליון ₪. טעויות ניהול והגעת פייסבוק לארץ גזרו את דינו של האתר לכישלון ואני עדיין מקבל מדי פעם לפעם, מאתר Classmates.com, הזמנות למפגשי מחזור בחצי השני את כדור הארץ.

2007

בדרך לעבודה שוב שמעתי את תזמוני התנועה של גל"צ. "זה די דבילי", אמרתי לאשתי כשחזרתי בערב, "למה הם צריכים להיות תלויים במאזינים שידווחו להם על מצב התנועה? שייתנו לכמה אנשים שנוסעים הרבה מכשירי GPS מיוחדים שישדרו לתחנה בצורה עצמאית את המיקום והמהירות שלהם, וכך הם יקבלו תמונה מצב מיידית ועדכנית של התנועה בכבישים". ב 2008 הוקמה חברת Waze שנמכרה ל Google ב 11 ביוני 2014 תמורת 1.3 מיליארד דולר.

2012

במסגרת פרויקט סיום של קורס הקמת עסק, הצגתי לפני משתתפי הקורס את הרעיון שלי. הרעיון עלה מצורך שנתקלתי בו רבות והוא היכולת למצוא במהירות זמן ומקום מוסכמים לפגישה של הרבה אנשים בעלי אילוצים רבים. כל משתתפי הקורס הסכימו שזה יכול להיות אתר טוב ושימושי ואני חזרתי הביתה עם חיוך על הפנים. יומיים אחרי זה, בזמן שהכנתי את המצגת ל"משקיעים" נתקלתי באתר בשם Doodle שעושה בדיוק את מה שתכננתי. הילדים שלי לא ידעו שאני יודע לקלל כל כך טוב.

2014

חסכתי מכם, וגם מהזיכרון שלי, אזכור של עוד כמה מקרים כאלו. אבל הדפוס מוכר וחוזר על עצמו. או שאני עצלן ופחדן מדי לממש את הרעיון שלי או שמישהו אחר כבר חשב ומימש אותו לפני. כמעט כל יום אני מקדיש זמן ע"מ לנסות ולמצוא רעיון מקורי וכל פעם אחרי שיטוט קצר באינטרנט אני מגלה שמישהו כבר מימש אותו. הכישלון המתמשך אפילו גרם לי להתחיל ולחשוב על רעיונות מהתחום האפור כמו למשל רשת חברתית לאסירים (?PrisonBook). איך אפשר להתחרות בכל כך הרבה אנשים מוכשרים ברחבי העולם? מה הסיכוי למצוא ולממש משהו ייחודי שאף אחד לא חשב עליו? איזה דיכאון אטומי.

2015

היום נראה שעליתי על משהו. תחזיקו לי אצבעות.


[פרסומתבאמזון אפשר למצוא הרבה ספרים על איך מייצרים ומיישמים רעיונות]

משחק בחול


 

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

כבר תשע-עשרה שנים כלי העבודה המרכזי שלי הוא המקלדת. יש הרבה כוח למקלדת. אפשר לכתוב בעזרתה אפליקציות רווחיות, כתבות מעוררות מחשבה וטוקבקים ארסיים. אבל הכוח שלה נובע בעיקר מזה שהיא מחוברת למחשב וחוץ מזה אי אפשר לחפור איתה בורות. כשהייתי ילד קטן לא חשבתי שאי פעם אעבוד על מקלדת, כי לא היו אז מקלדות, במקום זה שיחקתי כמו רוב הבנים עם טרקטור צעצוע והזזתי חול ממקום למקום. הרבה חול נגנב במדינה מאז והיום ברשימה של דברים שאני צריך לעשות עד גיל 50 רשום "לנהוג על טרקטור גדול". כדי לממש את חלום הילדות הרמתי טלפון לר', חבר שעובד אצל קבלן עפר גדול, והוא סידר לי יום כיף.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

פעם במילואים הסביר לי אחד החיילים, נהג משאית באזרחות, שארוחת בוקר של עובד כפיים אמיתי זה שמנת חמוצה עם לחם. אז בבוקר כשקמתי הלכתי למכולת וקניתי שמנת חמוצה ולחמנייה. לשמחתי גיליתי שהמחיר של שמנת חמוצה הוא בפיקוח ממשלתי. לדאבוני גיליתי שכמו רוב המוצרים היא גם בפיקוח הבד"ץ.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על קיר משרדו של ר', שביקש לציין שיש לו רישיון לרכב עד 15 טון, דו גלגלי עד 50 סמ"ק, טרקטור, מכונה ניידת וטנק מרכבה סימן 1 עד 2ב', תלוי שרטוט שמראה "חתך טיפוסי מס' 6 לביצוע סוללת עפר משוריינת בגובה עד 3.0 מ' ל 4 מסילות". בעולמנו, שכה מרוכז סביב ה"היי-טק", אנחנו שוכחים לפעמים שההנדסה הבסיסית ומרכזית בחיינו היא עדיין במה שנקרא ה"לו-טק". לך תשווה את חשיבות אפליקציית הווטסאפ לגשר שאמור להחזיק רכבת עם מאות נוסעים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על דרך העפר שבתמונה, תנוע בעוד כשנתיים מהיום רכבת ישראל בדרכה לבית שאן. כשמסתכלים על מפת התחנות והמסילות של רכבת ישראל מגיעים למסקנה אחת: כל הדרכים מובילות למרכז עזריאלי. ר' ביקש לנצל את ההזדמנות ולבקש מאזרחי ישראל הנחמדים לא לנסוע על דרך העפר (במיוחד בשבתות) כי זה הורס אותה. כן, זה בטח יעזור.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכלי הראשון שנתקלתי בו על דרך העפר היה הגריידר (מפלסת), כלי שתפקידו לישר את השטח לגובה הדרוש. הגובה מסומן בסרט צהוב שקשור על מוטות ברזל שתקועים באדמה לאורך הדרך. מפעיל הכלי, בחור חביב מכעבייה היה די מופתע מזה שאמרתי לו שחלום הילדות שלי הוא להפעיל מכונה לעבודות עפר. אולי בגלל שהוא עובד בזה 10 שעות ביום.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היד הלא שזופה וחסרת האונים שבתמונה שייכת לי. היא מנסה ללא הצלחה להזיז את ארבעת הידיות, מתוך שמונה בסה"כ, ששולטות בגובה וכיוון של הסכין שמפלסת את האדמה תוך כדי נהיגה והעברת הילוכים. ר' סיפר לי שמפעיל גריידר טוב משטח חצי ק"מ ביום וגם מרוויח כ 14,000 ₪ בחודש. זאת יכולה להיות קריירה שנייה מעולה לעיתונאים שאוהבים לחופר.

מנוע:
דיזל טורבו, ארבע פעימות, שישה צילינדרים – 140 כ"ס.
ביצועים: אורך הסכין 3.568 מ'. למה? כי זה בדיוק 12 רגל.
סתם נתון: גודל מיכל הדלק 284 ליטרים. דירוג זיהום אויר רכב מנועי: יותר מטויוטה פריוס.
פוזה: מכירים שאתם נוסעים ברכב אמין, שעושה את העבודה אבל מרגישים בו מגוחך? אז זה הגריידר.
מחיר: כ – מליון שלוש מאות אלף ש"ח (הדגם הספציפי הזה כבר לא מיוצר)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי הכישלון בשליטה בגריידר, בבאגר (מחפר אופני) הרגשתי כמו בבית. יותר נכון כמו בטנק – אפילו נתתי פקודות צוות. רגל ימין שולטת בזחל ימין, רגל שמאל בזחל שמאל, יד ימין ויד שמאל מזיזות שני ג'ויסטיקים ששולטים בזרוע ובכף. שאלתי את המפעיל מה התהליך שצריך לעבור ע"מ לעבוד על הבאגר. הוא סיפר לי שחוץ מרישיון להפעלת מכונה ניידת, הוא אישית התחיל בגירוז המכונות ולאחר מכן עבר התנסות על מכונות קטנות וקלות יותר. מאוחר יותר גיליתי שבישראל יש בחור בשם מרעי זיאדנה מרהט שהוא אלוף העולם בנסיעה על באגר אחרי שזכה באליפות שנערכה בשוודיה.

 

אם הזכרנו כבר טנק אז אין שום ספק שדחפור ה D9 ומפעיליו הם הכוכבים של חיל ההנדסה הקרבית. כל מי שאי פעם ראה דחפור D9 ממוגן בפעולה, אם זה ביצירת מגנן או במשיכה של כלי תקוע לא יכול שלא להתפעל. אני חייב להתוודות כשהייתי ילד חשבתי שמי שמשרת בהנדסה קרבית צריך לדעת לפתור שאלות בגיאומטריה תחת אש.

מנוע: 202 כ"ס ב 1800 סיבובי מנוע.
משקל: 31 טון.
ביצועים: מהירות מקסימלית של 4.4 ק"מ בשעה, מהירות סיבוב זרוע 10 בדקה!
נוחות: מזגן אדיר, כיסא מפנק והכי חשוב חיבור  USB לשמיעת פודקאסטים בנושא מדע וטכנולוגיה.
פוזה: כלי נחשק בקרב המפעילים, מרגיש גם כמו להיות בתוך רובוטריק.
מחיר: כ – 600,000 ₪ חדש עם הניילונים.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה הכלי שרובנו מכירים ומדמיינים כשאנחנו חושבים על כלי לעבודות עפר, השופל (מעמיס אופני). די קל לתפעל אותו. יש גז, ברקס, הילוכים, הגה ושני ג'ויסטיקים קטנים. אחד מהם שולט בזרוע והשני בכף. הדבר שהכי קשה זה לנסוע אחורה בגלל שהוא רכב מפרקי ומאד גבוה. אחרי נסיעה כושלת אחורה, תוך כדי צעקות של המפעיל מלמטה הבנתי מה נשים מרגישות שמכוונים אותן.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמו שכבר אפשר להבין הכלים של היום מאד מפנקים ובטיחותיים אז כדי לפתוח את הבעיה של הנסיעה אחורה שמו מצלמה. בעולם של ציוד מכני הנדסי מוצרי Caterpillar נחשבים להכי טובים. זה בא כמובן עם תג-מחיר מתאים.

מנוע: 197 כוחות סוס. לחשוב שפעם במקום הכלי הזה היו עובדים 197 סוסים. היה צריך שופל רק כדי לפנות את החרא שלהם.
ביצועים: מהירות מרבית בנסיעה קדימה 37 קמ"ש (כמובן שלי נתנו להתקדם במהירות של 1 קמ"ש), הכף מסוגלת הכיל 3.5 מטר מעוקב של אדמה.
נוחות: כסא מאד מפנק, ג'ויסטיקים שמזכירים את משחקי מחשב בשנות ב 80.
פוזה: מבין שלושת הכלים שבחנתי זה ללא ספק הטוב ביותר כשילוב של מהירות נסיעה, נוחות עבודה ויכולת הזזת עפר.
מחיר: כ – 800,000 ₪ למודל 2012 (הדגם הספציפי הזה כבר לא מיוצר)

130-DigThis

בדרך הביתה חשבתי על רעיון עסקי מדהים. אטרקציה שבה גברים מתוסכלים יגיעו למקום בו בשביל תשלום ותחת פיקוח יוכלו לנהוג ולתפעל שופל או באגר. קונים שופל ובאגר משומשים במיליון ₪, משתלטים על שני דונם ריקים בנגב וזהו. להפתעתי גיליתי שיש כבר אטרקציה כזאת אבל בלאס-ואגס. הנה עוד סיבה לנסוע לואגס. (http://www.digthisvegas.com)

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחקתי מהרשימה של דברים לעשות עד גיל חמישים את הסעיף: "לנסוע על טרקטור גדול", והגעתי למסקנה שמזל שכלי העבודה שלי הוא מקלדת. אבל כדי שאצליח שהגיע לגיל חמישים לקחתי שואב אבק כדי להפטר מכל החיידקים שרובצים להם בין מקשים.

מונדיאל הגאדג'טים


אוהבים תחרויות בשיטת המפסיד עף? אוהבים גאדג'טים? מחפשים משהו לקרוא? אז הגעתם למקום הנכון – הגעתם למונדיאל הגאדג'טים.

הגדרת התחרות: איזה גאדג'ט הכי השפיע על איכות/צורת החיים ו/או ההתנהגות שלנו?

מי נכנס לתחרות: מוצר קטן, נישא ולשימוש אישי. יכול להיות מכאני, אלקטרוני או אופטי שיוצר לציבור הרחב בכמויות מסחריות. אחרי שלב הבתים המרגש והמפתיע כך נראת תמונת שמינית הגמר.

שמינית גמר (16)

משחק I: פותחן קופסאות נגד מצלמה
משחק II:
גפרור בטוח נגד ווקמן
משחק III:
פנס נגד אייפון
משחק IV:
גי.פי.אס נגד שלט רחוק
משחק V:
שעון יד נגד דיסק און קי
משחק VI:
מחשבון כיס נגד משקפיים
משחק VII:
גיים בוי נגד עט כדורי
משחק VIII:
טרנזיסטור רדיו נגד מזרק

(בסוגריים הדגם ו/או הזמן שגאדג'ט נהיה פופולרי)

משחק I

פותחן קופסאות – (אמצע המאה התשע עשרה) – היכולת לשמר ולשנע מזון בצורה קלה השפיעה רבות על האנושות. חוקרים יכלו לצאת למסעות ארוכים, חיילים נשאו בקלות אספקה על גבם וחקלאים היו תלויים פחות במזג האוויר. כדי להתפתח הייתה תעשיית המזון בקופסאות חייבת שתהיה דרך בטוחה לעקרת הבית לפתוח את הקופסאות בקלות, כזאת בלי צורך שהבעל יגיע למטבח עם מסור.
מצלמה – (Brownie , 1900) – ברגע שתיעוד הסביבה הפך לדבר שכל אחד מסוגל לעשות, נאלצו אנשים לשבת מול אלבומי טיולים ולשמוע אנקדוטות כמו "ופה סימה קנתה את הצעיף הכחול". המעבר לעידן הדיגיטלי שבו אין עלות לצילום תמונה או סרטון, יחד עם האינטרנט גרמו לכל משטר דיקטטורי לחשוש מהמצלמה אפילו יותר מאשר הרובה.
מנצחת המצלמה – כי כיום יש כבר קופסאות שלא צריך פותחן וגם הוציאו את הלוף מהמנות הקרב. אז תחייכו ותגידו טונה!

 משחק II

גפרור הבטוח – (1851) –  השליטה באש הייתה אחת מאבני הדרך החשובות בהיסטוריה של המין האנושי. חוץ נטרול אימת החושך, האש גירשה חיות טורפות, שיפרה את הטעם של חיות מתות, חיממה בחורף וגרמה לבני האדם לשבת מסביב למדורה ולתקשר אחד עם השני. השוודים היו הראשונים שיצרו את הגפרורים הבטוחים הראשונים, כאלו שלא צריך אישור מכבי אש כדי להחזיק בבית.
ווקמן – (Sony, 1979) – מסרו איבוקה, אחד ממייסדי חברת סוני רצה שיהיה לו קל להאזין למוזיקה בזמן הנסיעות העסקיות שלו. כשמסרו מבקש, מסרו מקבל והתוצאה שינתה את הדרך שבה אנשים מאזינים למוזיקה. תופעת לוואי מעניינת הייתה העלייה בתדירות שבה אנשים עושים כושר, כי לרוץ ולחשוב זה משעמם תחת.
מנצח הגפרור – אפשר להסתדר בלי מוזיקה אבל מדי פעם צריכים סיגריה. צריך לזכור שמותר לעשן רק במקומות המיועדים לכך.

משחק III

פנס(1910)– הפנס היה צריך לחכות לסוללה היבשה ולמנורת חוט הלהט מטונגסטן על מנת להפוך ללהיט. מאז הוא מלווה אותנו בנוחות ובבטחה במקומות כמו מערות חשוכות, סמטאות פשע אפלות או אוהל 12 באמצע צאלים כי הרס"פ שוב שכח להביא סולר לפק-פק.
אייפון – (2007) –הסיבה הראשונה שה IPhone נמצא פה כי הוא מיצג את הטלפון סלולרי, ואת העזרים הדיגיטליים האישים (PDA) – כמו ה Palm Pilot – שנמצאים אתנו מאמצע שנות התשעים. הסיבה השנייה שהוא פה זאת ה App Store, החנות שבה חברה מפינלנד יכולה למכור בקלות משחק בו ציפורים נוקמות בחזירים. הסיבה השלישית היא שכל מי שראה אותו בפעם הראשונה אמר "אני רוצה גם".
מנצח ה IPhone – יש פה מישהו שלא הוריד את אפליקציית הפנס?

 משחק IV

גי.פי.אס – (Magellan NAV 1000 – 1989). במלחמת המפרץ הראשונה סדאם חוסיין לא האמין שזה קורה לו. האמריקאים נסעו דרך המדבר הלוהט, הגיעו בול להיכן שרצו, וסגרו על הצבא שלו בתנועה מלקחיים קלאסית. בשנת 2000 חתם קלינטון על צו שמאפשר ל GPS אזרחי אותה רמת דיוק כמו צבאי, ומאז מאות חלונות של מכוניות לא התקלקלו, כי אף אחד לא פתח אותם כדי לשאול "סליחה, איך יוצאים מפתח תקווה?".
שלט רחוק(Lazy Bones – 1950) מכירים את הקטע שאתם שוכבים על הספה מול הטלוויזיה, רוצים להחליף ערוץ, לא מוצאים את השלט, וכתוצאה מכך ממשיכים לראות איזה תוכנית זוועתית על מחלה של זקנים? אז זאת הילדות של כל מי שגדל פה בישראל בשנות השבעים. טכנולוגית השליטה מרחוק עברה המון מהפכות שהאחרונה היא זיהוי תנועה כמו שנעשה בקינקט של מיקרוסופט.
 מנצח ה GPS – יותר חשוב להגיע לפגישה בזמן מאשר לכפתור ה Off של הטלוויזיה.

משחק V

שעון יד(Rolex – 1914) – עד מלחמת העולם הראשונה שעוני יד נחשבו לפריט נשי. אבל אז כשהיה צורך לדעת שבשעה 10:00 אתה אמור לצאת מהחפירה ולהסתער אל האויב, נהפך השעון היד לפריט חובה. המלחמה גם דרשה מהשעון להיות חזק, מדויק ועמיד למים. אחרי כמה שנים קשות, עושה היום שעון יד עושה קאמבק. גם כפריט אופנה יוקרתי וגם כמכשיר אלקטרוני עם כל היכולות של סמארטפון (עיין ערך Pebble).שעון יד
דיסק און קי (M-System – 2000) – אפילו בעידן האינטרנט והענן יש צורך להעביר אינפורמציה ממקום למקום בצורה פיזית. לאבא של הדיסק און קי קוראים זכרון הבזק והוא הומצא ע"י פוג'יו מסוקה בטושיבה. לאמא קוראים USB והיא הומצאה ע"י אג'י בהט באינטל. לרופא המיילד קוראים דב מורן. מאז הלידה המוצלחת ההיא דב מורן גרם לכמה הפלות.
מנצח הדיסק און קי – השמועה הרווחת שסטוקסנט, הווירוס שתקף את המתקנים האירנים, חדר למערכת בעזרת דיסק און קי נגוע.

משחק VI

מחשבון כיס (Busicom LE-120A – 1971)  – הנכד של האבקוס, הבן של סרגל החישוב. מחשבון הכיס אפשר, בפעם הראשונה, לכל אחד מאתנו ליהנות מהיתרון של המכונה, שזה לעשות חישובים מתמטיים במהירות ובלי טעות. מהנדסים מכל הסוגים יכלו להקדיש את זמנם לתחום עבודתם מבלי הצורך לזכור להעביר 1. שיפוצניקים חישבו מהר כמה זה יעלה לנו יותר אם גם נרצה קבלה.
משקפיים – (הומצאו במאה ב 13 – נהיו זמינות במאה ב 15) –  פעם כמעט ולא היו אנשים שלא ראו טוב. אם במקרה נולד ילד שלא ראה כמו שצריך, הייתה סבירות די גדולה שעד שיגיע לבגרותו הוא ייפול לבור, יאכל ע"י חיית טרף או יפסיד בקרב. האופציה ל"תקן" את הגנים שקיבלת מההורים היא קפיצה אבולוציונית שמודרגת גבוה בטבלה יחד עם הכלי הראשון שהשתמש בו האדם.
מנצחים המשקפיים – הראשונים שהשתמשו במחשבון כיס היו גיקים עם משקפיים.

 משחק VII

גיים בוי – (1989) – יחד עם הפורנו וההימורים, גם משחקים מניעים את התפתחות האדם והטכנולוגיה. מיליוני האנשים שהתאהבו במכשיר הקטן והפשוט, וכללו לראשונה גם מבוגרים, שיחקו את הטטריס שהגיע מהאימפריה הסובייטית הקורסת. הפוקימון, עוד משחק להיט, הוכיח לכולם שאפשר לעשות מרצ'נדייזינג גם ממשחק מחשב, ולהוציא עוד כסף מההורים.
עט כדורי (Reynolds Rocket – 1945) – מהרגע שבני האדם המציאו את הכתב, כל המצאה חדשה שהקלה על הכתיבה או ההפצה של חומר כתוב, הקפיצה את האנושות קדימה. ב 1945 נמכר כל עט ב $12.5 ($160 של היום). כיום נמכרים 10 עטים בשלוש דולר, דבר שמאפשר לנערות לצייר אין סוף לבבות בסוף המחברת.
מנצח ה GameBoy – הכפתורים של ה GameBoy  היו הכנה טובה לכתיבת מסרונים מהירה.

 משחק VIII

טרנזיסטור רדיו (Regency TR-1 – 1954) – קוראים לו כך כי במקום שפופרות ואקום גדולות, היה זה אחד המכשירים הראשונים שהכילו את הפלא החדש, הטרנזיסטור, שבישר את תחילת העידן האלקטרוני. מיליארדי מכשירי הרדיו שנמכרו עד היום שינו לחלוטין את הצורה שבה אנשים צורכים את החדשות והמוזיקה. לנו הישראלים האסוציאציה שעולה לרובנו בראש היא קבוצה של חיילים רוכנת על ג'יפ, ומחכה לשמוע שהכריזו על הפסקת-אש.
מזרק – (1853) –  חולי אינסולין, אחיות שעושות בדיקות דם  ומכורים לסמים יסכימו כולם שבלי המזרק החיים שלהם היו הרבה יותר קשים. המזרק מהווה עדיין, 160 שנה אחרי שהומצא ע"י ד"ר אלכסנדר ווד הסקוטי, הדרך המהירה ביותר להכניס חומרים למחזור הדם. זה לא כולל את מזרקי השוקולד שנמכרים בחנויות ממתקים.
מנצח המזרק – כי אם במלחמות עסקנו, מזרק עזר להציל חיילים.

 

רבע גמר (8)

 

מצלמה
גפרור
מנצח הגפרור – הדרך למנוע מערס להרביץ לך זה להדליק לו את הסיגריה ולא לצלם את החברה שלו.

 

IPhone
GPS
מנצח ה IPhone – מישהו אמר Built-In GPS?

 

דיסק און קי
משקפייםמשקפיים חדש
מנצחים המשקפיים  – גם רבע גמר זה יפה למוצר ישראלי אבל בלי משקפיים איך תמצא את החור של ה USB במחשב?

 

GameBoy
מזרק
מנצח ה GameBoy – עדיף לראות אנשים מכורים למשחקים ולא להרואין.

 

חצי גמר (4)

 

גפרור
IPhoneWaze
מנצח ה IPhone – מישהו אמר אפליקציה להדלקת אש? אז עדיין אין, אבל זה רק שאלה של זמן של IPhone ודומיו יהיה ציין לייזר קטן. אתו תוכל להדליק מה שאתה רוצה, וגם לשגע מרצים עם הנקודה האדומה.

 

משקפיים
GameBoy
מנצחים המשקפיים – את הנזק לעיניים עקב משחק ב GameBoy אפשר לתקן בקלות ע"י משקפיים.

גמר (2)

 

משקפיים
IPhone
IPhone – למרות שמאות שנים מפרידות בין שני הגאדג'טים הללו זה היה מאבק צמוד ביותר. מאבק מעניין במיוחד בגלל שהגאדג'ט הבא שיכבוש את העולם בסערה, הוא בעצם הכלאה של השניים – אבולוציה דרוויניסטית במיטבה אם תרצו – המשקפיים של גוגל. אבל בגלל שהחלק ה"סמארטפוני" בהכלאה הזאת יותר משמעותי, וגם בגלל שאפשר להפטר ממשקפיים בעזרת ניתוחי לייזר, קיבל ה IPhone את המקום הראשון. זה בשבילך סטיב, מקווים שאתה נהנה שם למעלה.

הנה מה שאחרים חשבו:

מאה הגאדג'טים של Time
101 גאדג'טים ששינו את העולם – מכאניקה פופולרית

 

הנהג של גברת רדינסקי


נכנסתי למשרד וקירה בדיוק סיימה לדבר בטלפון.
היא נגשה אלי ואמרה: "אין סיכוי שתנחש עם מי דיברתי עכשיו!".
אוקי, זה הזמן לעצור ולתת טיפה רקע היסטורי.
פעם ראשונה שפגשתי את קירה היה במשרדי חברת מיקרוסופט שבחיפה ביולי 2009. אחד העובדים דפק על הדלת של המשרד שלי, ושאל האם אני יכול לתת טרמפ לסטודנטית חדשה שהצטרפה לחברה ושגרה כמוני בזכרון יעקב. עניתי שאין לי בעיה, ואז היא נכנסה למשרד וקבענו שאני אאסוף אותה למחרת מהבית שלה בשכונת "חלומות זכרון" בשעה שבע וחצי בבוקר.
וכך במשך כמעט ארבע חודשים חיכתה לי קירה יום יום בשעה שבע וחצי בבוקר ויחד נסענו לעבודה וגם בדרך שמנו את נדב, הבן שלי, בגן שלו בקיבוץ נחשולים. במשך רוב הנסיעה עד למשרדי מיקרוסופט שבמת"ם קירה דיברה ואני הקשבתי. אין מה לעשות היא אישה, דבר שקשור לאותה שיחה המסתורית.
נושא מרכזי שדיברה עליו קירה בזמן הנסיעות הוקדש לדוקטורט שלה שעסק בחיזוי העתיד על סמך העבר. כן קראתם נכון, חיזוי העתיד. בעזרת אלגוריתם שפיתחה נבנתה מערכת שמנסה להסיק מסקנות על בסיס דברים שכבר קרו. המערכת גילתה למשל שיש סיכוי מאד גבוה שמגפת כולירה תפרוץ במדינה עניה אם יש שיטפונות שנה אחרי שהייתה בצורת. דבר זה עוזר לארגון הבריאות העולמית להיערך בהתאם. הנתונים למערכת מגיעים מאתרים כמו ויקיפדיה או סריקת גיליונות של עיתונים מלפני 150 שנה ועד היום. המערכת צפתה את המהומות בסוריה אחרי שזה כבר קרה בלוב ותוניסיה, כאשר טענה שזה יהיה במקומות עם מצב סוציו-אקונומי נמוך ומשטר ערבי טוטליטרי. אני תמיד צחקתי ואמרתי שהדבר היחיד שמעניין אותי הוא מה יהיה מחיר הדולר או חבית נפט בחודש הבא. אחרי ארבע חודשים, בנובמבר 2009, נפרדו דרכנו, אבל המשכנו לשמור על קשר ואף הוזמנתי לחתונה שלה.
באוגוסט 2013 חזרנו לעבוד ביחד והפעם בחברה שהקימה קירה אשר נקראת SalesPredict. לפי השם אתם יכולים לנחש שהחברה  עוסקת בפיתוח מערכת שעוזרת לאנשי מכירות לחזות אחרי אילו לקוחות פוטנציאלים שווה לרדוף.
במשך תשעה החודשים מאז שחזרנו לעבוד ביחד קירה זכתה בפרס של MIT ל 35 המדענים המבטיחים ביותר מתחת לגיל 35, בפרס 100 האנשים הטובים בעולם (כן יש דירוג כזה), הוזמנה לארוחת ערב אצל נשיא המדינה שמעון פרס, נכתב עליה בכל עיתון בארץ וגם רבים בחו"ל, היא הופיעה בכמה כתבות בטלוויזיה כאשר באחת מהן אני מופיע בתור סטטיסט.


אה, גם שכחתי לציין שהיא רק בת 27, יש לה 10 פטנטים על שמה, חגורה שחורה בקרטה, בעל מדהים, חיי חברה פעילים וכנראה גם יותר מ 24 שעות ביממה. אם אתם חושבים שאני מתחנף אז לא, היא לא הבוסית שלי, עדיין.
אז אם נחזור להתחלת סיפורנו אפשר להבין שהיה לי די קשה לנחש מה עוד יכול לקרות לקירה.
"זאת הייתה שגרירות ארה"ב שהודיע לך שאובמה הזמין אותך לארוחה בבית הלבן?", שאלתי.
"לא", ענתה קירה.
"זה נציג של וורן באפט שרוצה לקנות את החברה?", קיוויתי.
"לא", השיבה קירה.
"אראלה ממפעל הפיס?", תהיתי.
"אין לי מנוי", ענתה קירה.
"טוב", אמרתי, "אני נכנע".
"הודיעו לי הרגע שנבחרתי להדליק משואה בטקס הממלכתי שיפתח את חגיגות יום העצמאות השנה", אמרה קירה בחיוך.
שתקתי ואז הגבתי כמו שצריך בן אדם מתורבת ומפרגן להגיב:  "וואט דה פאק? וואט דה פאק? וואט דה פאק? את? מדליקה משואה? לא יכול להיות? למה לי לא מגיע? אני אזרח טוב! עשיתי מילואים, אני משלם מסים, מתנדב בקהילה, למה לא אני!?".
"תירגע", חייכה קירה, "הטקס השנה הוא בסימן 'זמן נשים – הישגים ואתגרים', אז לא נראה לי שאתה עונה לקריטריון הזה".
אחרי ששתיתי כוס מים ונרגעתי ביקשתי סליחה על התגובה האמוציונאלית שלי וברכתי את קירה על בחירתה ועל הכבוד שנפל בחיקה. אני לרוב לא רואה את טקס הדלקת המשואות, אבל הפעם אשאר בבית כי אני יודע איך יראה הנאום של קירה ואולי היא תפשל ואז אוכל לצחוק עליה במשרד.
לי אין צורך במערכת של קירה לדעת שהעתיד שלה יהיה מיוחד. כבר אז בדרך מזכרון לחיפה הגעתי למסקנה שיום אחד היא גם תזכה בפרס טורינג (שהוא פרס נובל של מדעי המחשב). אבל אפילו אם זה לא יקרה אני אספר לנכדים שלי שלזמן קצר של ארבעה חודשים,  הייתי הנהג של גברת רדינסקי.

הולך בדרכי?


פורסם במקור בגיליון מרץ 2014 של המגזין בלייזר

סקוט ברקן עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב. עכשיו הוא מפרסם את "שנה בלי מכנסיים" על התקופה שלו ב"אוטומטיק", תאגיד הייטק בלי שעות רצחניות, בלי ישיבות אינסופיות ואפילו בלי לבוא לעבודה. גם כתבנו עזב את מיקרוסופט כי נמאס להיות נשוי לג'וב, והחודש הוא נתקל בספר שתפס אותו

שני פרויקטים מרכזיים היו בחברה הקודמת שעבדתי בה. שניהם היו חשובים ומורכבים ועבדו בהם אנשים במספר זהה. העובדים בפרויקט א' עבדו עד מאוחר מאוד בלילה, והעובדים בפרויקט ב' ראו רוב הזמן את השקיעה מהבית; בפרויקט א' לא עמדו בזמנים וביעדים שהוצבו, ובפרויקט ב' הצליחו בזה פחות או יותר; במסדרונות של פרויקט א' שררה אווירה של דיכאון, ובמסדרונות של פרויקט ב' היו חיוכים. אנשים שעבדו שם שומרים על קשר עד היום.
כדי לנסות להציל את המצב הוזמן לפרויקט א' יועץ חיצוני. אני שונא יועצים חיצוניים. לא קשה לזהות אותם: פתאום מנהל הפרויקט לא אוכל צהריים עם החבורה הרגילה שלו אלא עם גבר מסתורי. כעבור שבוע מכונסים כל עובדי הפרויקט, והיועץ החיצוני מוצג כמי שיעזור להטמיע שיטה חדשה שתעזור להוציא את המוצר בזמן, באיכות טובה ובפחות עבודה. במקרה של פרויקט א' זה לא עזר. מניסיון, לרוב זה לא עוזר.
יותר מיועצים חיצוניים אני לא סובל את הגורואים שכותבים ספרים על איך צריך לנהל פרויקטים על בסיס שיטה מסוימת. סקוט ברקן הוא גורו כזה בהרבה מובנים, אלא שלהפתעתי יש לנו המון במשותף: אנחנו כמעט באותו הגיל, עבדנו באותו הזמן במיקרוסופט, ושנינו עזבנו כדי לנסות את מזלנו בכתיבה. הוא נטש עמדת ניהול בכירה בחברה של ביל גייטס ונהיה מרצה מבוקש וכתב כמה רבי־מכר ("לגרום לדברים לקרות", "המיתוסים של החדשנות", "וידויים של נואם" ו"מוח בלהבות: רעיונות גדולים לאנשים סקרנים"), ואילו אני התדרדרתי לכתיבה במגזין הגברים היחיד בשפה העברית. לא היה לי אכפת: ידעתי שאי אפשר לחיות בתוך סיר הלחץ הזה לאורך זמן ולצאת ממנו בלי כוויות וצלקות לנצח, ואת המחירים הנלווים לחופש שלי אני בוחר לשלם כל יום מחדש.
לא מזמן, בעודי מחפש את הרעיון לרב־מכר משלי, חשבתי שיהיה מעניין לחזור לחברת הייטק ולכתוב על חוויותיי, ועל הדרך לבדוק אם עשיתי טעות איומה כשעזבתי. אבל אז גיליתי שוב שברקן הקדים אותי: הוא הלך ובדק אם גורו כמותו מסוגל לעשות בדיוק מה שהוא מטיף לו, ושזה גם יעבוד. לשם כך הוא הצטרף לשורותיו של Automattic, תאגיד לא סטנדרטי בכלל בנוף חברות התוכנה. רוב הבלוגים באינטרנט רצים על תוכנת WordPress מבית אוטומטיק, וזה עושה אותה רווחית ביותר, אבל מבחינת תרבות ארגונית היא עוף מוזר מאוד: אין בה היררכיה, עובדים בה מרחוק מכל מקום בעולם, ומדיניות החופשות שלה היא "צא מתי שבא לך".
אז מה, האם ברקן גילה את האור באוטומטיק? האם יש דרך אחרת לגמרי לעבוד בהייטק או בתאגידי העולם המודרני? כל התשובות והתובנות של הגורו נמצאות בספרו "שנה בלי מכנסיים". את מה שלי יש להגיד עליהן תשמעו מיד.

כמו כל דבר שקשור במחשבים, גם יצירת דפי אינטרנט הייתה פעם דבר מסובך. אם רצית אתר משלך עמדו בפניך שתי אפשרויות: הראשונה הייתה גם לדעת לכתוב ב־HTML, שפת הדפדפנים, וגם לנהל אתר אינטרנט. האפשריות השנייה הייתה לשלם למישהו שיעשה את כל זה בשבילך. בימינו זה כבר פשוט למדי; כל אחד מסוגל להיכנס לאתרים כגון wix.com ,weebly.com או squarespace.com ולהרים לעצמו בתוך שעה ובחינם אתר מעוצב עם חנות וירטואלית שגם נראה טוב על טלפונים חכמים ועל טאבלטים.
ב־wordpress.com יכול כל אדם באשר הוא להקים לעצמו בחינם ובמהירות בלוג לתפארת ולפרסם בו מאמרים וכתבות. האתר מריץ תוכנה בשם וורדפרס, וכל אחד שחפצה נפשו יכול להוריד אותה מהאתר wordpress.org, לעשות בה כרצונו ולהתקין אותה על שרתים שלו בלי לשלם גרוש לאף אחד. הסיבה? וורדפרס היא תוכנה שמפותחת בקוד פתוח על ידי מתנדבים ומופצת באופן חופשי. כל אחד יכול לתרום לקוד שלה ולשפר אותה.
אז מאיפה הכסף? ובכן, לכל מי שרוצה לפרסם בלוג שמבוסס על וורדפרס יש כאמור שתי אפשריות: הראשונה היא למצוא חברה לאחסון אתרים, לשלם לה על האחסון ולבקש ממנה שתתקין באתר את תוכנת וורדפרס החינמית. האופציה השנייה היא לפתוח בלוג חינם ישירות באתר wordpress.com. זה אומר שאי אפשר לשנות את הקוד של התוכנה, להכניס פרסומות של גוגל או להתקין תוספות שלא נמצאות ברשימה ידועה מראש. זה בחינם, לא צריך להתאמץ ויש תמיכה מצוינת, אבל אין חופש פעולה כמו באופציה הראשונה. אם אתה רוצה יותר מקום, ערכות עיצוב ייחודיות, שם דומיין משלך ושלא יופיעו פרסומות — תשלם על זה. חוץ מזה פיתחה החברה תוספים לתוכנה שעולים כסף, והיא גם מספקת שירותי וי־איי־פי לחברות גדולות כמו סי־אן־אן. מודל פרימיום קלאסי שעובד כמו שצריך, כי הרי אוטומטיק מרוויחה כסף. בכל הדירוגים מופיע האתר wordpress.com בטופ 20 ברשימת האתרים שאנשים גולשים אליהם, ולמעלה מ־70 מיליון אתרים מבוססים על תוכנת וורדפרס.

WordPress
מאחורי הקלעים

באוגוסט 2010 הצטרף סקוט ברקן לאוטומטיק כעובד מספר 58. הוא נקרא לדגל על ידי מייסד החברה מאט מאלנווג והמנכ"ל טוני שניידר כדי להיות ראש צוות של אחד מעשרה צוותים שזה עתה הוקמו, כי עד אותה נקודה דיווחו כל העובדים ישירות למנכ"ל. ברקן הסכים בתנאי שיוכל לכתוב על זה ספר.
ברקן גילה שתרבות העבודה באוטומטיק התהוותה משני גורמים מרכזיים. הגורם הראשון והעיקרי הוא העובדה שהמוצר המרכזי — וורדפרס — הוא תוכנת קוד פתוח שעד היום עובדים עליה מתנדבים מכל העולם. אנשים שבזמנם החופשי מתקנים את הבאגים שבה, מוסיפים תכונות חדשות ותומכים בקהילת המשתמשים שלה בלי שום תמורה כספית. הגורם השני הוא האישיות המיוחדת של מי שייסד את החברה וסחף אחריו מגיל 18 את קהילת המפתחים של וורדפרס, מאט מאלנווג. את השקפת העולם של מאט ביחס לעובדים אפשר לסכם במשפט אחד: "אני אעשה הכל כדי לעזור לעובדים שלי לבצע את המשימות שאני רוצה שהם יבצעו".
בזכות השילוב של שני הגורמים האלה, העובדים באוטומטיק עובדים מרחוק, אבל ממש מרחוק. היות שהיא מוכנה לגייס כישרונות מכל רחבי העולם, היא יכולה לבחור את הטובים ביותר מבין כל העובדים בתבל, לא רק מהקרובים פיזית למשרדי החברה. כדי לבחון את כישורי המועמד לעבוד עצמאית מרחוק, הוא נדרש לבצע פרויקט פשוט במוצר. הוא מקבל גישה לכלים אמיתיים של החברה ולקוד של המוצר, ואם הצליח במשימה מציעים לו משרה. אם לא, אז לא.
את החודש הראשון מבלה כל עובד, לא משנה מה תפקידו המיועד, ב"צוות האושר", שם קוד לצוות שירות לקוחות. במשך חודש שלם הוא עוזר ללקוחות החברה לפתור בעיות וכך לומד להכיר את המוצר דרך העיניים של המשתמש הפשוט והעצבני. העובד החדש מגלה גם שהתקשורת בין כל העובדים בחברה נעשית דרך חדרי צ'אט ובלוג פנימי חשופים לכולם ודרך שיחות סקייפ, שיטה שיוצרת שקיפות מלאה. מוכר לכם? גם לי לא. תרבות העבודה של אוטומטיק מושכת אליה אנשים מסוג מסוים, ששמים דגש לא רק על תגמול כספי אלא גם על תרומה לכלל ועל יכולת עבודה עצמאית.

ברקן קיבל את התפקיד המאתגר של הקמת צוות המדיה החברתית וניהולו. זה היה שינוי תרבותי באוטומטיק: עד אותה נקודה כאמור דיווחו כולם ישירות למנכ"ל, ומעולם לא ניתנו הערכות זמנים ולא נערכו ישיבות ללא תכלית שנמרחו שעות. הדבר החשוב היחיד היה התפוקה, ולא מי מכבה אחרון את האור במשרד.
עד מהרה גילה המנהל החדש שניהול צוות של ארבעה אנשים בחברה מיוחדת כמו אוטומטיק דומה בבסיסו לניהול צוות של ארבעה אנשים בכל חברת הייטק, ואולי אפילו כמו בכל חברה אחרת. אנשים הם אנשים, והקפיצה הגדולה ביכולת של הצוות לעמוד במשימות באה במיוחד אחרי שהם נפגשים זה עם זה. הפגישות, על חשבון החברה שמשלמת בכל פעם שמישהו רוצה לנסוע, נערכות במקומות אקזוטיים כמו סיסייד בפלורידה, אתונה ביוון, סוהו במנהטן, פורטלנד באורגון, ליסבון בפורטוגל ואיי הוואי. שם בלילות, אחרי עבודה מאומצת בבקרים, מצליח האלכוהול לשבור את כל המחיצות בין העובדים ולייצר קבוצה מגובשת.
הקבוצה של סקוט מקבלת אחריות לפיתוח רכיב חשוב, מורכב ומרכזי שאמור לאפשר קישור בין כל התוספים שמפתחת החברה ונגישים למשתמשים באתר wordpress.com ובין אותם אנשים שמריצים את תוכנת וורדפרס בצורה עצמאית. חוץ מזה מקבל ברקן דדליין לסיום הפיתוח: כנס חשוב שבו יציג המנכ"ל את הרכיב לקהל.
לפני שנגלה אם סקוט וצוותו עמדו במשימתם (רמז: גורואים לא כותבים ספרים על כישלונות), בואו נשים דברים בפרופורציה. מחיר באג בתוכנת בלוגים כמו וורדפרס הוא פחות מִזניח לעומת באג בתוכנה שמריצה טורבינת חשמל או מכשיר רפואי. אין מה להשוות בין תסכול של בלוגר שהפוסט שלו נדפק ובין מאות אלפי אנשים בלי חשמל או מטופל שנחשף לקרינה מיותרת. מרווח הטעות הזה מאפשר חופש פעולה עצום לעובדי אוטומטיק. אפשר לשנות משהו באתר wordpress.com, ואם זה לא עובד כמו שצריך אפשר לתקן שוב די מהר.
אם נלך לשדה המטפורות, העבודה באוטומטיק דומה להיווצרות בזאר ים תיכוני (טלאי על טלאי), ועבודה על חללית למאדים דומה לבניית קתדרלה אירופית (ביצוע על סמך תכנון מדויק, מקדים ומעמיק). החשיבות של הצגת רכיב עובד וחף מבעיות בתאריך של כנס והצורך לסנכרן את דרישות הרכיב עם קבוצות אחרות בחברה שינו את צורת העבודה של חברי הצוות של סקוט מבזאר לקתדרלה. נעשה תכנון מקדים ומעמיק, הוגדרו ותועדפו משימות שניתנו לאנשים עם לוחות זמנים, נעשה מעקב יומיומי אחרי התקדמות הפרויקט, וכל בעיה שנוצרה טופלה. חוץ מזה אנשים עבדו קשה. אמנם מרחוק, אבל קשה. וכפי שרמזתי, ברקן והצוות הצליחו במשימה. כיום הרכיב שיצרו הוא אחד התוספים הכי פופולריים לוורדפרס.
סקוט ברקן עזב את אוטומטיק במאי 2012. הוא השאיר את ניהול הקבוצה לאחד העובדים הבכירים שלו, וחזר לעשות את מה שהוא הכי אוהב: לכתוב ולהרצות.


כשסיימתי לקרוא את "שנה בלי מכנסיים" חשבתי שני דברים. קודם כל, וואלה יופי: התפעלתי מהאומץ של ברקן לקום מעמדת הפרשן, לעלות למגרש ולקחת את הזריקה האחרונה כשהקבוצה היריבה מובילה בנקודה. קינאתי בהרפתקה שעבר בחברה מיוחדת ובעבודה על מוצר מוצלח שמיליוני אנשים משתמשים בו, לרוב מרחוק ולפעמים במקום אקזוטי.
הדבר השני שחשבתי הוא אוקיי, עבדת שנה בלי מכנסיים וגם כתבת על זה ספר, אבל מה זה אומר על העולם ששנינו עזבנו? כמעט כלום. לא מצאתי אצל ברקן שום נוסחת פלא לניהול פרויקטים, אולי כי אין נוסחה כזאת. וסוף סוף נפל לי האסימון: הכל אנשים. ככה הבנתי גם במה נעוץ ההבדל בין פרויקט א' לפרויקט ב' שהזכרתי בהתחלה. זה לא משנה אם לכל עובד יש משרד אישי או כולם עובדים באופן ספייס, לא משנה אם עובדים מרחוק או חובה להגיע כל יום למשרד בנתניה, ולא משנה אם עובדים בשיטת שש סיגמא, אם יום שישי הוא יום לבוש לא רשמי. מה שהכי חשוב הוא תרבות העבודה, ואת התרבות קובעים ומנחילים אנשים. את פרויקט א' הלחוץ הקימו עובדים שהאמינו בשעות עבודה ארוכות ובלחץ מתמיד, ואת פרויקט ב' הרגוע הקימו אנשים שהאמינו באיזון. והשאלה היא מה קדם למה: האם כל פרויקט משך אליו אנשים שהתאימו לתרבות שאפיינה אותו או אנשים שהצטרפו לכל פרויקט סיגלו לעצמם את התרבות שלו? כרגיל התשובה היא איפשהו באמצע, אבל יותר חשוב לזכור שגם תרבות אפשר לשנות. ראיתם איך נוצרה היררכיה באוטומטיק? אם יהיו מספיק אנשים שלא יאמצו את תרבות טירוף שעות העבודה, ישיבות חסרות התכלית או כל חולי אחר שקיים לא רק בהי-טק אלא בלא מעט ענפים בשוק העבודה הישראלי, יהיה פה הרבה יותר רגוע וגם יותר פרודוקטיבי. מבחינתי זה אומר דבר אחד: כשאחזור לתכנת, הקריטריון הכי חשוב לבחירת מקום העבודה לא יהיה המוצר המגניב שאעבוד עליו אלא האנשים השפויים שיעבדו איתי. עכשיו קחו את הלקח הזה ותנו אותו ליועץ החיצוני שבוודאי יגיע יום אחד לפרויקט שלכם עם שיטת ניהול מבטיחה.

"שנה בלי מכנסיים" (מאנגלית: קטיה בנוביץ') ראה אור לאחרונה בהוצאת דיונון