אחד הקוסמים המפורסמים ביותר באמריקה בשנות השמונים היה "רנדי המדהים". מטרת המופע של רנדי הייתה להראות שקסמים לא באמת קיימים. אך בניגוד לכמה קוסמים כיום ששברו את קוד הקוסמים וגילו איך נעשים הקסמים מאחורי הקלעים, רנדי פשוט הראה שכל קסם שקוסם אחר יכול לעשות, גם הוא מסוגל לעשות.
במיוחד התמקד רנדי בקוסמים שטוענים כי יש להם כוחות מיוחדים, כמו למשל מכופף הכפיות/מתקן השעונים הישראלי מר אורי גלר. כל פעם במהלך הופעותיו בתוכנית הלילה של ג'וני קרסון, היה רנדי לוקח את כפית התה שלו, עושה פרצופים של מתרכז ומכופף את הכפית. אך לא רק בקוסמים עסק רנדי אלא גם באנשים שטוענים שהם יכולים לדעת על העבר, ההווה, והעתיד שלנו לפי כל מיני שיטות כמו למשל האסטרולוגיה.
הניסוי המפורסם ביותר שערך רנדי היה בכיתה של סטודנטים באחת מהאוניברסיטות בארה"ב. הוא נכנס לכיתה ואמר לסטודנטים כי קיבל מהמרצה שלהם את תאריכי ושעות הלידה של כל אחד מהם והכין להם מפה אסטרולוגית מדויקת. הוא הסתובב בין הסטודנטים ונתן לכל אחד את המפה/ניתוח אסטרולוגי וביקש מהם לקרוא את זה בעיון במשך חמש דקות.
כעבור חמש דקות אמר רנדי שכל מי שחושב שהניתוח האסטרולוגי שקיבל היה נכון שירים את ידו. מתוך 40 הסטודנטים 38 הרימו את ידם. לאחר שהורידו את ידם, המשיך וביקש שכל אחד יעביר את הניתוח האסטרולוגי האישי שקיבל לסטודנט שיושב מאחוריו, שהאחרונים יעבירו ליושבים בשולחן הראשון. לתדהמתם של הסטודנטים הניתוח האסטרולוגי של כולם היה זהה!
בניגוד לכמה אנשים שאני מכיר שמוכנים לקבלים כל תיאוריה עד אשר מוכחת אחרת, לי יש דברים שאני לא מסוגל להאמין להם מלחתחילה. נראה לי אבסורד ואפילו מגוחך לחשוב שהאישיות שלי נקבעה לפי מיקום הכוכבים ביום ובשעה שנולדתי, שאפשר לדעת על העבר שלי לפי השאריות שנשארו בספל הקפה ששתיתי ולנחש את העתיד שלי לפני קלפים ששלפתי מחפיסה. לפי דעתי הלא מלומדת ה"חיים" זה רצף של אירועים מיקרים ובלתי תלויים שאינם ניתנים לחזוי.
כל זה היה נכון עד השבוע. במסגרת התחקיר שערכתי לטור, החלטתי בניגוד למנהגי, לקרוא את התחזית השבועית האסטרולוגית למזל שלי (מזל דגים) ונדהמתי לקרוא את המשפט הבא: "השבוע תזלזל באסטרולוגים, בשבוע הבא תזהר שאתה חוצה את הכביש."

פורסם במקור בספר "החיים על פי ניר".

אחרי שקראתי את מה שאתם עומדים לקרוא מיד שלחתי אי-מייל למחברת וביקשתי את אישורה לתרגם. לשמחתי ואני מקווה גם לשמחתכם היא הסכימה.

חרטות של העומדים למות
http://inspirationandchai.com/Regrets-of-the-Dying.html
כתבה באנגלית ברוני וור (Bronnie Ware)

במשך שנים רבות עבדתי בטיפול פליאטיבי שמטרתו הוא להקל על סבלו של המטופל המתמודד עם מחלה קשה, ולשפר את איכות חייו. המטופלים שלי היו אלה שאי אפשר היה לרפא את המחלה שלהם והם עזבו את בית החולים והלכו הביתה כדי למות ואני זאת שהייתי איתם בשבועות האחרונים של החיים שלהם.
גיליתי שרוב האנשים משתנים לטובה כאשר הם מתמודדים עם המוות שלהם ולמדתי לא לזלזל ביכולת השינוי של בני האדם. חלק מהשינויים היו אפילו פנומנליים. כצפוי כל מטופל חווה מגוון של רגשות: הכחשה, פחד, כעס, חרטה, עוד יותר הכחשה ובסופו של דבר קבלה. וכל חולים, בלי יוצא מהכלל, מצאו את השקט הפנימי שלהם לפני שהם נפטרו.
כששאלתי כל אחד מהמטופלים האם יש לו או לה חרטות, דברים שהם היו עושים אחרת, חמישה נושאים משותפים עלו שוב ושוב.

1. הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כמו שאני רציתי ולא כמו שאחרים רצו.

זאת הייתה החרטה הכי נפוצה מכולן. כאשר אנשים מבינים שהחיים שלהם כמעט נגמרו והם מביטים לאחור באופן ברור, קל להם לראות איזה וכמה מהחלומות שלהם לא התגשמו. לרוב האנשים זה הרבה יותר מחצי ומי שאחראי לכך היו הם בעצמם בבחירות שהם עשו.
חשוב מאוד לנסות ולהגשים לפחות חלק מהחלומות שלכם כי מהרגע שאתם מאבדים את הבריאות שלכם, זה כבר מאוחר מדי. מעטים מבינים שבריאות מביאה חופש לפני שהם מאבדים אותה.

2. הלוואי שלא הייתי עובד/ת כל כך קשה.

את זה אמרו כל הגברים. הם החמיצו את הילדות של ילדיהם והחברות עם בת הזוג שלהם. היו גם נשים שדברו על החרטה הזאת אבל בגלל שרובן היו מהדור הישן, חלקן הגדול של המטופלות לא היו מפרנסות. כל הגברים שטפלתי הצטערו עמוקות שבילו חלק כל כך גדול מחייהם במרוץ העכברים.
על ידי פישוט אורח החיים שלכם ובחירה מודעת בדרך, אפשר לחיות ברמת הכנסה יותר נמוכה מאשר אתם חושבים. על ידי יצירת יותר מקום בחיים שלכם, אתם הופכים להיות מאושרים יותר ופתוחים יותר להזדמנויות חדשות שיתאימו יותר טוב לסגנון החיים החדש שלכם.

3. הלוואי שהיה לי את האומץ להביע את רגשותיי.

אנשים רבים נוטים לדכא את רגשותיהם כדי לשמור יחסים תקינים עם אחרים. כתוצאה מכך, הם הסתפקו בקיום בינוני ומעולם לא הפכו להיות מה שהם היו באמת מסוגלים להיות. לרבות מהמחלות שחלו בהם המטופלים היה קשר למריירות והטינה שהם נשאו בתוכם.
אנחנו לא יכולים לשלוט על התגובות של אחרים. עם זאת, למרות שאנשים עשויים בתחילה להיות מופתעים כשאתם משנים את הדרך על ידי דיבור בכנות, בסופו של דבר זה מעלה את היחסים לרמה חדשה ובריאה לגמרי. או מצד שני מסלק מערכת יחסים לא בריאה מהחיים שלכם. כך או כך, אתם מנצחים.

4. אני מצטער שלא נשארתי בקשר עם החברים שלי.

לעתים קרובות אנשים לא באמת מבינים את מלוא יתרונות של חברים ותיקים עד השבועות האחרונים של החיים שלהם ולא תמיד היה אפשר לאתר את אותם חברים. רבים היו כה שקועים בחייהם שהם נתנו לחברויות אמת לחמוק מהם לאורך השנים. היו הרבה חרטות עמוקות על שלא הקדישו את הזמן והמאמץ הראויים לחברויות הללו. כולם מתגעגע לחברים שלהם כשהם עומדים למות.
זה די נפוץ באורח החיים העמוס שיש לכל אחד לתת לחברויות להתמסמס. אבל כשאתם מתמודדים עם המוות המתקרב האלמנטים הפיסיים של החיים נהיים פחות חשובים. כולם רוצים להסדיר את העניינים הכספיים שלהם כמה שיותר אבל לא כסף או מעמד זה מה שחשוב להם בסוף. הם רק רוצים לדאוג לטובתם של אלה שהם אוהבים ומשאירים מאחור. הבעיה שהם בדרך כלל חולים מדי ועייפים מדי מכדי לנהל משימה כזאת. הכל מסתכם באהבה ויחסים בסופו של דבר. זה כל מה שנשאר בשבועות האחרונים, האהבה ומערכות היחסים.

5. חבל שלא הרשתי לעצמי להיות מאושר/ת יותר.

באופן מפתיע זו אחת החרטות הכי נפוצות. רבים לא מבינים עד הסוף שהאושר הוא בחירה. הם נשארו תקועים בדפוסים והרגלים ישנים. מה שמכונה "איזור הנוחות" גלש גם לרגשות שלהם, כמו גם לחייהם הפיסיים ופחד מהשינוי גרם להם לחשוב שהם היו מרוצים. כאשר עמוק הם השתוקקו לצחוק כראוי ולהתנהג לפעמים בטיפשות.
כאשר אתה נמצא על ערש דווי, מה שאחרים חושבים עליך זה ממש לא משנה. כמה נפלא להיות מסוגל להרפות ולחייך שוב, הרבה לפני שאתה הולך למות.

החיים הם בחירה. אלו החיים שלך. בחר באופן מודע, בחר בתבונה, בחר בכנות. בחר באושר.

ברוני וור (Bronnie Ware) היא סופרת וכותבת שירים מאוסטרליה שבילתה כמה שנים בטיפול באנשים גוססים בביתם. היא פרסמה לאחרונה ספר באורך מלא בשם " The Top Five Regrets of the Dying – A Life Transformed by the Dearly Departing". זה ספר זכרונות שמספר איך השתנו חייה בעקבות אותה עבודה. לקבלת מידע נוסף, אנא בקרו באתר הרשמי www.bronnieware.com.

פורסם במקור בגיליון נובמבר של "בלייזר"

חודש לפני שנולד בני נדב חלמתי חלום. אני נמצא באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים, והקהל מריע. בני פוסע בצעדים בטוחים למרכז האולם, מקבל מדליה ומרים אותה גבוה למעלה. לפני שבוע התגשם החלום הזה, אבל כמו הרבה דברים שקשורים לנדב, זה יצא אחרת לגמרי ממה שחשבתי. חשוב לציין שהילד דומה לי. כלומר, אין לו כרס והוא לא מקריח, אבל הוא קופי־פייסט מושלם של איך שאני נראיתי בגילו. אלא שבניגוד לעץ, התפוח הזה אוהב לרקוד. נולד לרקוד, הייתי אומר, רק שבשלוש השנים הראשונות לחייו לא היו שום סימנים מקדימים לכך שילך בכיוון הזה. הוא אמנם התבלט בשיעורי מוזיקה ותנועה בגן, אבל היה מאוד שקט ומופנם. כל כך שקט שהגננת הביעה חשד לבעיית שמיעה. הסימן הראשון לבאות הופיע כשמלאו לו שלוש וחצי, בעיצומו של מרוץ משוגע למצוא לו חוג מתאים בפתח שנת הלימודים תשס"ח. שאלתי מה מעניין אותו, ונדב אמר שהוא רוצה ללכת לחוג בלט. "אתה מתכוון לחוג קפוארה", עניתי והדגמתי תנועות של לוחם ברזילאי אשכנזי. "לא", אמר הילד ועשה תנועה של בלרינה. "חוג בלט".

להיכנס לחוג בלט של ילדות זה כמו לבוא בשעריו של מפעל לייצור מסטיק בזוקה רגע אחרי שנפלה עליו פצצה. בתוך כל הוורוד הזה בלט בני הקטן, לבוש בכחול. המורה הייתה בהיי מעצם העובדה שיש לה תלמיד, אבל לא ידעה להתאים את עצמה למצב החדש. באחד השיעורים היא נתנה לכל הבנות וגם לבן שלי שרביט עם חוטים ונצנצים, וביקשה שירקדו לפי המוזיקה "כמו נסיכה". אימא שמנה אחת, שישבה לידי ולא ידעה שאני האב של הבן היחיד בחוג, אמרה לאימא אחרת שישבה לידה: "תראי את הפייגלה הזה". מכל הדברים שנאמרו לי או סביבי במהלך חיי, זה המשפט שהכי פגע בי. כמו כדור 5.56 הוא נכנס לי דרך האוזן ויצא מהאצבעות של הרגליים כשבדרך הוא קורע כל איבר חיוני בגוף. רעדתי, פשוט רעדתי במשך כל השיעור. כעסתי על האימא ההיא כמו שמעולם לא כעסתי על אדם זר. שלושה ימים אחרי התקרית הזאת קמתי מזיע באמצע הלילה עם התשובה המתחכמת שהייתי צריך לשלוף לה: "עם נשים שנראות כמוך, עדיף לבן שלי שיהיה הומו".
תראו, אין לי שום דבר נגד הומואים. אני מאחל להם שיבוא יום ולא יצטרכו להילחם על היחס והזכויות שמגיעות להם מהחברה ומהמדינה, אבל אני מעדיף שהבן שלי יגדל להיות סטרייט כמוני. הרי כולנו רוצים שהילדים שלנו לא רק יהיו יותר מוצלחים מאיתנו, אלא גם שיחשבו, יתנהגו ויחיו לפי סט הערכים שלנו. אין הורה שלא אומר "העיקר שיהיה מאושר", אבל מעדיף מאושר עם תעודת בוגר טכניון מאשר עם תעודת עובד החודש במקדונלד'ס. אנחנו חודשיים לפני בחירות ומבחינתי זה היה כישלון אישי ענק אם אחד הילדים שלי יצביע בעתיד למפלגה לא ציונית. אפילו רחמו העבריין מסיפורי יפו של מנחם תלמי התאכזב מכך שבנו חיים הוא תלמיד מצטיין ולא יודע מאיזה צד מחזיקים קלף של פוקר. אני מקווה שזה מבהיר את הנקודה.
לא דיברתי עם נדב על מה שקרה באזור ההורים באותו יום, אבל השרביט מאוד לא מצא חן בעיניו והוא החליט לפרוש מהחוג. אותי זה שימח בגלל כל האמור לעיל, וכבונוס נחסכו לי 180 שקלים בחודש והצורך לשנע אותו לחוג. הגעתי גם להחלטה אסטרטגית שאני צריך לחשוף אותו ליותר פעילויות גבריות, אז בכל יום ראשון ראינו ביחד משחק פוטבול בערוץ METV שגם משדרים שם במהלך המשחק פרסומות לטנדרים גדולים ובירות קרות. אבל חיידק הריקוד לא עזב אותו. בכל פעם שנשמעה מוזיקה היה נדב נעמד במרכז החדר — או המסעדה או המסיבה או המדרחוב, ופעם אחת גם במרכז בית הכנסת — ומתחיל לרקוד. כך זה נמשך שנתיים, עד שעלה לגן חובה וביקש ללכת לחוג ריקודים. התנאי האחד שלו היה שהמורה יהיה גבר.

במרכז הספורט המקומי מצאנו חוג לריקודים סלוניים עם מורה ממין זכר. כמשקל נגד רשמתי את נדב לחוג קונג־פו, וצחוק הגורל: המורה הייתה אישה שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. בשבועיים הראשונים, אולי בהשפעת הטראומה של השרביט, הילד רק ישב בצד והסתכל. בשיעור השלישי הוא החליט להצטרף לרוקדות ולרוקדים — חוץ ממנו היה אז עוד בן אחד — בגלל שמצאו חן בעיניו הנעליים היפות של המורה. אחרי חודשיים הוא עזב את חוג הקונג־פו (כנראה לשמחת המורה; הוא שב וטען בפניה שהקאטות מזכירות לו את ריקוד החימום שהוא לומד בריקודים הסלוניים). באותה שנה, בגלל לחץ חסר תקדים בעבודה, לא ממש התעניינתי בנעשה במרכז הספורט. מדי פעם היו שואלים אותי לאיזה חוג הולך הילד, ואני הייתי מודה בעובדות אבל כופר באשמה. זה השתנה יום אחד, בבת אחת, כשנאלצתי לאסוף אותו מהחוג והגעתי מוקדם מהמתוכנן. נגמרה לי הסוללה במחשב הנייד ולא יכולתי להמשיך לעבוד, אז כברירת מחדל צפיתי בבני רוקד ואלס אנגלי עם בת זוגו. ואם זה היה סרט מצויר, הייתם רואים את הלסת שלי נופלת לרצפה.
בסוף השיעור חיבקתי אותו כמו שלא חיבקתי אותו כל חייו. כל כך הייתי גאה בו וכל כך מאוכזב מעצמי. מההתנהגות שלי, מחוסר הפרגון, מהאגואיזם, מהכניעה בפני מה שחושבים אחרים, מזה שלא תמכתי בילד בן שש שמצא משהו שהוא אוהב ומתמיד ומשקיע בו. האם זה לא מה שאנחנו רוצים מהילדים שלנו? רצינות, השקעה, התמדה?

"יאללה, ריקוד אחרון, צריך ללכת לשחרר את הבייביסיטר" (צילום: לאוניד גופמן)

כעבור שבוע ניגשתי לדבר עם המורה שלו. היום אני מבין שעד אז נמנעתי מלדבר כי בתוכי קינאתי בו. קינאתי כי הבן שלי רואה בו את מודל לחיקוי, ולא בי. המורה סיפר לי את הסיפור שלו: איך זה היה לפני 17 שנה, הרבה לפני "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים", כשהוא היה רקדן בן 13. הוא סיפר על כינויי גנאי שהיו מנת חלקו בהתחלה, איך אלה נעלמו לאחר שהופיע לפני בית הספר ואיך הפך לזה שמביאים למסיבות כדי שימשוך בחורות. היום הוא נשוי לאישה ויש לו בת זוג לריקודים שיכולות לככב ברשימת 100 הנשים הסקסיות שמופיעה פעם בשנה במגזין הזה. הבן שלו, בגלל שככה זה בחיים, לא כל כך מתעניין בריקודים.

נדב רוקד ריקודים סלוניים כבר יותר משלוש שנים. בכל הזדמנות הוא משוויץ בזה, ממיס לבבות של נשים מגיל שש עד 60 ומחלק חתימות לנערות בנות 16. זה גם מה שהוא רוצה להיות כשיהיה גדול: רקדן ומורה לריקודים. אשקר אם אגיד שזה חלום חיי, ואגזים אם אגיד שזה מה שחשוב. לפני שבוע ישבתי באולם כדורסל בטקס חלוקת מדליות וגביעים. הקהל הריע למשמע שמותיהם של בני ובת זוגו, והם פסעו בצעדי ריקוד בטוחים למרכז האולם. הוא קיבל מדליה, היא קיבלה מדליה ושניהם קדו את קידת הרקדנים. החלום שלי התגשם אחרת מאיך שחשבתי, אבל היום אני יודע מספיק בשביל לקוות — באמת באמת — שכשיהיה גדול, נדב יעשה ויהיה כל דבר שיגרום לו להיות מאושר. אני רק מקווה שהוא לא יצביע חד"ש.

לפעמים אני משחק עם עצמי משחק שנקרא "אם היית יכול לחיות בכל תקופה אחרת בעבר באיזו היית בוחר?". יש שלושה פרמטרים שמשפיעים על התשובה שלי: המשקפיים שלי, העובדה שאני יהודי ושהמקצוע שלי הוא הנדסת תוכנה. השימוש במשקפיים החל בסביבות המאה ה-13, טיפה פחות מסוכן להיות יהודי משנת 1948 ומחשבים אישים נהיו נפוצים מאמצע שנות השמונים. כך מבחינתי זה אומר שאין לי מה לכוון את מכונת הזמן הדמיונית שלי ללפני שנת 1985.
המסקנה הזאת הביאה אותי גם להבנה שאני די חסר תועלת לחברים ולמשפחה שלי כי תכל'ס אין יותר מדי צורך במהנדסי תוכנה. איזו בעיה יום יומית חשובה אנחנו כבר מוכשרים לפתור? מי שכן כדאי שיהיו לך קשרים טובים איתם הם רופאים. זאת למרות שאין דבר יותר מעצבן מלשאול מישהו או מישהי איך קוראים להם וכתשובה לשמוע בהדגשה את הקידומת ד"ר. סוג הרופאים שצריך לשמור איתם קשרים תלוי גם בגיל. כאשר אתה אבא צעיר אין כמו חבר שהוא רופא ילדים אחר כך שמתבגרים יש צורך לפי הסדר ברופא עיניים, אורולוג ובסוף אונקולוג.
סוג נוסף של בעלי מקצוע שצריך הם עורכי דין וזאת למרות שרוב הבדיחות עליהם נכונות. גם פה סוג עורכי הדין שצריך לשמור איתם קשר טוב משתנה לאורך השנים. התחלה שקונים דירה אלו הם עורכי הדין שמתעסקים בנדל"ן, אחרי זה לפי הסדר עורכי דין שמתעסקים בגירושים, עורכי דין שמתמחים ברשלנות רפואית, כי הרופאים הם לא משהו, ובסוף כאלו שכותבים צוואות.
הסוג השלישי והאחרון ואולי הכי חשוב הם מה שקרוי בעגת העם "בעלי המקצוע". חשמלאים, אינסטלטורים, צבעים, מוסכניקים, שיפוצניקים. כל מי שיכול לתקן את מה שאמרת לאישתך שתתקן אבל אחרי שניסית במשך שבוע עכשיו יהיה צורך גם לתקן את הנזק שעשית. אותם תמיד צריך בכל גיל ומצב משפחתי.
למזלי אני מסודר בתחום הרפואי אבל חסרים לי קשרים טובים עם עורכי דין ו"בעלי מקצוע". ישבתי וחשבתי איך לפתור את הבעיה ושניה לפני שהתייאשתי ראיתי בפייסבוק שקרובת משפחה שלי עומדת להתחתן. מיד כינסתי את ילדי והודעתי להם במפורש שאם הם רוצים להמשיך לגור בבית שלי עליהם להבטיח לי שהם יתחתנו או עם עורכי דין או עם "בעלי מקצוע". עכשיו כל מה שנשאר לי זה להמתין כחמש עשרה שנה.

(אהבתם? רוצים שניר יכתוב לכם משהו מצחיק? אז תצרו קשר)

עזבו אתכם מסקרים. ישנה ישות אחת שיודעת בדיוק על מה אנחנו חושבים וקוראים לה גוגל. היא יודעת זאת כי אנחנו מספרים לה על זה כל פעם שאנחנו מבצעים חיפוש.
גוגל משתפת אותנו במידע היקר הזה בשתי שיטות. הראשונה דרך גוגל Trends (מגמות) שזה אתר שמראה מה החיפושים הכי לוהטים כרגע. בזמן שאני כותב את הטור הזה החיפוש הכי לוהט בארצות הברית הוא "Labor Day". השיטה השנייה היא ההשלמה האוטומטית של משפט החיפוש שמבוססת על שני דברים. הראשון היסטורית החיפוש האישית שלך והשני היסטורית החיפוש את שאר האנשים.
כדי לבצע את הניסוי שלי יצרתי חשבון חדש במחשב כדי לנטרל את השפעות החיפושים שלי והתוצאות היו מאד מעניינות ומלמדות לא מעט על העם היושב בציון.

נתחיל עם גברים ונשים

מסקנה מרכזית: גברים בוגדים ונשים רוצות להיות בהריון.

נמשיך עם שאלות כלליות

מסקנה מרכזית: גברים אוהבים לראות טלוויזיה ולקנות גאדג'טים. נשים רוצות להיות בהריון.

מה עם דת ומדינה?

מסקנה מרכזית: אם חרדים ילכו לצבא החילונים יפסיקו לצחוק עליהם.

ונסיים עם אנה ארונוב

מסקנה מרכזית: די ברורה.

אם אתם רוצים לקרוא מה גוגל מגלה על עמים אחרים גילשו לבלוג שנתן לי את הרעיון לטור הזה.

מסקנה מרכזית: כל הגברים אותו דבר.

אחרי שתלה את המדים לתמיד פתח השריונר ניר כץ את פנקס המילואים הפרטי שלו, ונזכר איפה כולנו היינו ב-15 השנים האחרונות: בין הבוץ של לבנון לים של עזה. בין שיחות שלום לתופי מלחמה. בין צבא למדינה.

ההמשך תאמינו או לא פורסם בבלייזר וב Ynet.

אתם מוזמנים לקרוא ב –  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4235621,00.html