כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 100 ₪ לויקיפדיה כי הגעתי למסקנה שאם לא אעשה זאת אני חרא של בן אדם. אני משתמש המון בויקיפדיה גם בעבודה הנוכחית שלי ככותב וגם השתמשתי בה המון כשעבדתי כמהנדס תוכנה. אולי בגלל שבתוצאות החיפוש של גוגל המקום הראשון בדרך כלל שמור לערכים מהאנציקלופדיה הווירטואלית הזאת שם תמיד התחלתי את הלימוד שלי בכל נושא טכנולוגי חדש. לתחזק את הפרויקט המדהים הזה עולה כסף. אני לא מדבר על המתנדבים שכותבים ועורכים אלא על חוות המחשבים הענקיות שבהן "חיה" ויקיפדיה. עכשיו אם כל פעם שהייתם מחפשים את הערך "שלמה ארצי" הייתה מופיעה לכם בצד פרסומת לדיסק החדש שלו או כשהייתם מגיעים לדף על העיר רחובות הייתה קופצת פרסומות לדונם חקלאי בזול זה היה סיפור אחר לגמרי. אבל אם עוד לא שמתם לב אין שם פרסומות ולא אוספים עליכם שם שום מידע שאפשר למכור. לתרום 100 ₪ כדי שזה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 50 ₪ לבלוג של "אישתון" וזאת למרות שדעותיי הפוליטיות מאד לא דומות לשלו. עשיתי זאת משתי סיבות. הראשונה כי אני נהנה לקרוא כל טור דעה, תחקיר או כתבה שלו לא משנה על מה הנושא. השנייה כי הוא לא חושף את עצמו. בניגוד אלי ולכותבים רבים שחושבים שהשמש סובבת סביבם, אישתון מעולם לא גילה מי הוא. כך שהכתיבה נשפטת בפני עצמה ולא כתלות בכותב. כמו כן בסוף כל טור, תחקיר או כתבה כותב אישתון כמה זמן לקח לו לכתוב ומבקש תרומה על מנת שיוכל להמשיך כי מה לעשות צריכים לשלם במכולת והוא, כמו ויקיפדיה, לא שם פרסומות קופצות או קישורים "תמימים" לחנויות ברשת. לתרום 50 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

התאהבתי ב MAD Magazine באחד משדות התעופה של מדינת קולורדו שבארצות הברית. MAD Magazine הוא מגזין קומיקס, הומור וסאטירה אמריקאי שנוסד בשנת 1952 ועדיין פעיל כיום. חוץ מהתוכן המצחיק ואינטליגנטי נדהמתי לגלות שאין בו אף פרסומת אחת. המגזין התקיים אך ורק מהתשלום של קוראיו. בחירה אסטרטגית זאת אפשרה למגזין לצחוק על כל חברה עסקית או מפלגה פוליטית מבלי לפחד מאובדן הכנסות מביטול פרסומות. בשנת 1976 מחיר גיליון היה 50 סנט, הוא יצא שמונה פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 1.8 מיליון איש. כשאני פגשתי אותו בשנת 1987 מחירו היה $1.5 ו 750 אלף איש קנו כל גיליון. במשך יותר מעשור הייתי מנוי על המגזין הזה, ולא רק זאת אלא גם הייתי משוטט בחנויות ספרים יד שניה וקונה גיליונות ישנים חלקם אף משנות השישים. בשנת 1997 מחיר כל גיליון היה $2.5, הוא יצא 12 פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 313 אלף איש. שנתיים אחרי זה הפסקתי לקרוא אותו ואני אפילו לא זוכר למה, אבל בסביבות 2003 שדפדפתי בו באחת מחנויות הספרים גיליתי לתדהמתי שבלית ברירה החלו להופיע במגזין פרסומות והרבה. לי זה היה מאד מאכזב לראות את השינוי הזה שבסופו של דבר מנע ממני לחזור לקרוא את המגזין. לשמחתי כיום מינון הפרסומות הוא מינימלי ואני, שיש לי חלק באשמה שהם הופיעו, חזרתי לרכוש אותו מדי פעם ולהצטרף ל 157 אלף שעדיין קונים אותו ב $6 לגיליון. לרכוש גיליון ב 22 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

לפני כמעט שנה וחצי עזבתי/לקחתי פסק זמן מההי-טק ועברתי לעולם המבטיח של יצירת תוכן. מבחינה כלכלית זה צעד ששקול לקנית מניות בינואר 1912 של החברה שרכשה את הטיטניק אבל מבחינה אישית ומשפחתית זה היה צעד שבינתיים מוכיח את עצמו כחיובי. אני עובד כפרילנסר בכמה מקומות שאחד מהם הוא עיתון ה"גפן". עיתון, ולא משנה אם הפורמט שלו הוא פיזי או דיגיטלי, הוא יצרן תוכן וליצר תוכן טוב לוקח זמן וזמן שווה כסף. כמו כולם גם לי יש ביקורת על העיתונים והעיתונאים בארץ אבל בגלל שאני נחשף גם לצד השני אני רואה איך כאשר יש למישהו בעיה עם הרשויות או חברה עסקית כולם, בלי יוצא מהכלל, רצים לעיתון כדי לחשוף את אותה בפני רבים. ה"גפן" הוא עסק משפחתי, מחולק חינם ב 17,000 עותקים באזור זכרון יעקב, בנימינה, פרדס-חנה כרכור, אור עקיבא וחוף הכרמל. בגלל היותו חינמון הוא חי בזכות הפרסומות. עכשיו תחשבו על העיתון המקומי באזור שלכם. האם הייתם מוכנים לשלם שקל לגיליון, 50 שקל לשנה, כדי שהעיתון לא יהיה תלוי במפרסמים (ראשי ערים או חברות עסקיות)? או שכן יריץ פרסומות אבל יוכל להעסיק עוד עיתונאים שיסקרו לעומק את מה שקורה סביבכם כולל את הבעיה שמציקה לכם? 50 ₪ לשנה. מעניין מאיזה סעיף בתקציב המשפחתי אפשר לקחת אותם?

כוס קפה עולה 10 ₪

חשוב לי להגיד שזאת לא בקשה לתרום לי כסף. בזכות ביל ובזכות העובדה שיש לי שוגר-מאמא שמתחזקת אותי אני יכול להשתעשע למחייתי. זאת גם לא בקשה לתרום כסף לעיתון ה"גפן" למרות שאשת העורך, שאחראית על החלק הכלכלי של העיתון, מאד תשמח. זאת כן בקשה שתחשבו על מישהו אחד או מישהי אחת  שמיצר/ת תוכן כמו מוזיקה, ציורים, סרטים, ספרים או פודקאסטים שגורם לכם עונג ותעזרו לו או לה להמשיך. זה יעשה טוב גם להם וגם לכם וזאת ממש מציאה.

אם המשימה של לכתוב על המסע המכונן של חייך הייתה ניתנת לבחור ישראלי בן שמונה עשרה התוצאה הייתה די צפויה. או שהיה כותב על הטיול השנתי לדרום, שבו מישהו השתכר והרס את הטלוויזיה במלון באילת, או שהיה כותב על המסע לפולין, שבו מישהו אחר השתכר והרס את הטלוויזיה במלון בוורשה. אני לעומתו כבר מזמן לא בן שמונה עשרה וגם שייך לדור שלא ידע בנערותו אלכוהול או מה מזג האוויר בפולין. בכלל השואה הייתה הרבה פחות מוחשית אז באמצע שנות השמונים. אולי בגלל שבאותה תקופה היינו יותר בטוחים בזכותנו על הארץ הזאת או פשוט מכיוון שסטיבן שפילברג בילה את רוב זמנו בלעשות סרטים על יצורים מהחלל החיצון. השורה התחתונה הייתה שלמרות שמוצא משפחתי הוא מארץ הנשים הלא מפרגנות הנושא, לפחות בשבילי, היה מאד תאורטי.

בשתיים עשרה לאוגוסט 1984, לאוהבי הטריוויה זה היה היום האחרון של אולימפיאדת לוס אנג'לס, התקרבתי טיפה לסטיבן שפילברג. אז, שעוד לא קראו לזה Relocation  אלא שליחות ,עברתי יחד עם משפחתי לגור בפורט-וורת' שבטקסס בעקבות שירותו של אבי בחיל האוויר. שנה לאחר מכן בקיץ 1985 יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי במכונית המשפחתית כי ארצות הברית של אמריקה בנויה ל Road Trips . כבישים רחבים, מכוניות זולות, דלק לא יקר, מוטלים מזמינים ומסעדות מזון מהיר עושות את נסיעה מנקודה A  לנקודה B לחוויה. את הטיול הזה ניצלו הורי גם כדי להיפגש עם האחים של סבתי שנפטרה כמה חודשים לפני כן, אבל לפני שנצלול לתיאור הפגישות המרגשות טיפה רקע. זה סיפור רגיל על גבר בשם יעקב שמתחתן עם אישה בשם רחל והם גרים בעוני מחפיר בעיירה בשם טומאשוב שבפולין. בראשון לספטמבר 1939 יש להם לפי הסדר הזה שמונה ילדים חיים: שמואל בן ה 37, טובה, יוסף, אברהם, רייזל (סבתא שלי), חנה, ינטה ושלום בן ה 15. בשמונה במאי 1945 יעקב, טובה ויוסף כבר לא בין החיים והשאר מתפזרים להם בכל רחבי הגלובוס בין ישראל, ארה"ב, קנדה וברזיל.

התחנה המשפחתית הראשונה בטיול הייתה ברוקלין, ניו יורק. בדירת שני חדרים צנועה בתוך בית דירות גדול מאחורי דלת כניסה עם המון מנעולים, עדות לפשיעה הנוראית שהייתה אז לא רק בסרטים של הארי המזוהם, גר דוד ג'ו (אברהם במקור), ה"דוד העשיר מאמריקה". החזות הארית שלו עזרה לו להעביר את המלחמה ככומר אחרי שאיבד מול עיניו את אשתו וילדו הקטן בהפגזה של הגרמנים. כשנגמרה המלחמה הוא אפילו שקל להישאר כומר אבל פגישה מקרית במחנה עקורים בגרמניה עם מי שנשאר מהמשפחה שלו גרמה לו להחליט לחזור להיות יהודי אבל בארצות הברית. לשם היגר חסר כל, עשה חיל בעסקי מלונאות ועזר מרחוק לכל מי שהיה צריך. כשנפטר עשה עליה לישראל והיום הוא קבור, יחד עם אשתו השנייה, בבית הקברות שבקרית ביאליק, קרוב לאחיותיו.

משם המשכנו למונטריאול שבקנדה, שם גרה דודה רוזה אשתו של שמואל האח הבכור שנפטר כמה שנים לפני כן. שמואל ורוזה עברו את אושוויץ ועל פי הסיפורים המשפחתיים על רוזה בוצעו חלק מהניסויים המזעזעים שעשו הרופאים הנאצים. למרות שלא למד היה שמואל איש משכיל, מנהיג מלידה וציוני נלהב, דבר שלא מנע ממנו לקבוע את מקום מושבו במדינה שנמצאת על הגג של אמריקה. בעוד הורי חשבו שהם באים לביקור של כמה שעות, דודה רוזה, שמצבה הנפשי החל להידרדר, דרשה שנישן אצלה שבוע כי היא קנתה המון אוכל. קשה להתווכח עם ניצולת שואה. לא משנה אם אתה צודק, אתה מרגיש חרא. כך נשארנו לישון כשבלילה חסמה הדודה את הדלת בכיסאות וכשאחי בן ה 7 בכה היא צעקה עליו שיהיה בשקט כי אסור לילדים קטנים לבכות. בבוקר הצליח אבי לשכנע אותה לתת לנו ללכת וכפיצוי על מה שקרה הוא לקח אותנו לפארק שעשועים ענק במונטריאול.

אחרי הבילוי בפארק השעשועים נסענו לטורנטו כדי לפגוש את דוד שלום האח הקטן שעבר את המלחמה בסיביר שברוסיה לשם ברחו היהודים שהיה להם מזל. כשחושבים על "היהודי הנודד" חושבים על דוד שלום. הוא החליף ארצות יותר מכדורגלן שמחליף קבוצות. אחרי המלחמה הגיע לישראל, משם היגר לברזיל, אחרי זה שוב חזר לישראל, מפה לקנדה והיום הוא גר במיאמי שבפלורידה כי לשם מגיעים יהודים זקנים שקר להם. דוד שלום ובנו יעקב הם אנשים שממציאים את עצמם כל פעם מחדש. לא משנה איפה תזרוק אותם, הם מצליחים לעשות משהו מכלום, סוחרים מלידה. כאשר פגשתי אותם הייתה להם חנות בדים, שירות לימוזינות ועוד משהו שקשור לאבנים יקרות. בקיץ האחרון שוב בקרו הורי את דוד שלום ובנו יעקב אבל הפעם בפלורידה. יעקב עושה שם חיל בנדל"ן וגר עם היספנית יפיפייה כי יהודיות לטענתו הן רק בשביל להקים משפחה ולהוליד ילדים. דוד שלום בן ה 88 הוא האחרון משמונת האחים והאחיות שנשארו בחיים מהמשפחה המקורית, משפחה שמחכה לסטיבן שפילברג שיספר את הסיפור שלה. אני כבר יודע את מי ישחק בראד פיט.

כל ערב יום השואה אני נזכר בטיול הזה לחוף המזרחי. לא בגלל ניו יורק, וושינגטון או מפלי הניאגרה אלא בגלל המפגש עם דוד ג'ו, דודה רוזה ודוד שלום. שלושה אנשים שהחלו בעל כורחם מסע מפולין הרחוקה שהסתיים לו בצפון אמריקה. מסע שתמיד גורם לי לחשוב על שבריריות החיים שלנו וכמה מעטה השליטה שיש לנו על גורלנו. מסע ששם בפרופורציה את עליות מחירי הנדל"ן והדלק, מוסיף מימד אישי לבעיית הגרעין האיראני וגרם לי להבין שחלק מהאישיות שלי מקורה שם בכפר העני בפולין. חוץ מזה מאז כל מוצאי יום השואה תמיד בא לי לנסוע ללונה-פארק.

---

(הטור זה נכתב לפני כמעט 8 שנים)

אחד הדברים הטובים בגן של הילדות שלי הוא שכל יום שישי הן הולכות לספריה המקומית ומחליפות ספר. חוץ מהעובדה שלי זה יותר מעניין להקריא להן ספר חדש, זה גם הרבה יותר זול מאשר לקנות את אותם הספרים.
ביום שישי לפני שבועיים נסעה אישתי לאסוף את הילדות מהגן, וכשחזרה ראיתי שהיא מחייכת לעצמה, "אתה לא תאמין איזה ספר נועה בחרה! אני אתן לך 100 ניסיונות ולא תצליח לנחש". עוד לא הספקתי לנסות אפילו פעם אחת ומול עיני התנוסס הספר "לאמא יש חבר חדש".

על הכריכה של הספר מסופר כי זהו סיפור המשך לספר "זה קרה פתאום בבית של תום". המחברת, ילידת תל-אביב (עיר הגירושים של ישראל), בוגרת פסיכולוגיה התפתחותית וספרות ילדים, תחום התמחותה המיוחד הוא חינוך בשיטת מונטסורי (עוד פטנט לסחוט כסף מההורים), אותו למדה ובו עסקה בקליפורניה (ארץ הגירושים של אמריקה).
"אני לא מתכוון להקריא את זה לבנות", הייתה תגובתי הראשונה.
"אתה זה תמיד שמתלונן שספרי הילדים הם לא מספיק מציאותיים, אז הינה לך ספר שמתעסק בחיים האמיתיים", ענתה לי אשתי.
"כן, אבל זה רק יבלבל אותן. הרי לנו יש נישואים מאושרים!", ניסיתי לדחות את רוע הגזרה.
"נכון וזאת בתנאי שלא תשכח שוב את יום ההולדת שלי, אבל הן תפגושנה ילדים עם הורים גרושים אז כדאי שיבינו את הסיטואציה החברתית הזאת", השיבה אישתי.
נכנעתי למה שנראה לי כטיעון הגיוני, ובערב בשעה היעודה התייצבתי מלא חששות ובידי הספר המדובר. הסיפור מסופר דרך עיניו של תום, ילד בן שש שגר בתל אביב, שאמו הגרושה, שאני חייב לציין ניראת מאד טוב, יוצאת עם גבר בשם יהושע, ואביו הביולוגי גר ברמת השרון עם אישתו החדשה רותי. כבר אחרי חמישה דפים ראיתי שנועה ומאיה עושות פרצופים של חוסר הבנה מוחלט. הפרצוף שלהם הזכיר לי את הפעם בכיתה ז' שבה לראשונה בחיי פגשתי ילד שהוריו גרושים.
"מה קרה מאיה? מה את לא מבינה?", תהיתי.
"מי זה יהושע?", שאלה מאיה, "אבא של תום?"
"לא", עניתי, "אבא של תום כבר לא גר איתו ועם אמא של תום".
"למה?", שאלה נועה.
"את יודעת שלפעמים אבא ואמא רבים, אבל בניגוד לנו שאנחנו תמיד משלימים, הם לא השלימו והחליטו להתגרש שזה אומר שהם לא גרים יותר ביחד", השבתי.
"למה אתה ואמא רבים?", תהתה מאיה.
"בגלל שאני צודק ואמא טועה", ניצלתי את הרגע לגייס כוחות למחנה שלי.
המשכתי בסיפור שנגמר בכך שאמא של תום מתחתנת עם יהושע ותום לומד לקבל אותו כאביו החדש. בסוף כל סיפור אני תמיד אוהב לוודא את הבנת הנשמע של בנותיי ושאלתי אותן מה הם למדו מהסיפור. נועה טענה שהאמא גירשה את האבא כי הוא רצה ללכת להצגה והאימא העדיפה ללכת להורים שלה, ומאיה גרסה שאמא גירשה את האבא כי יהושע יותר נחמד. נו טוב, בשבילי זה היה מספיק קרוב.
עבר שבוע לא פשוט ונועה שוב חזרה עם ספר מהגן. שראיתי אותו אמרתי לאישתי שמצידי תתגרש ממני אבל אני לא מתכוון לספר לה ולמאיה את הסיפור "לאבא יש חבר חדש".

הבנות שלי עושות עבודת שורשים ואני גיליתי שאני שורש. בניגוד אלי שבעבודת השורשים שלי עשיתי עץ משפחה שהגיע עד לסבא וסבתא שלי הן בדרך לגלות האם יש לנו קשר לשלמה המלך. כחלק מהעבודה שלהן נדרשתי לספק תמונות ילדות דבר שגרם לי לכתת את רגלי למחסן ולחפש את אלבומי התמונות שלי. אחרי שמצאתי אותם מתחבאים מאחורי מחשב ה Apple IIe הישן והטוב שלי ישבתי והתבוננתי בהם. עברתי דף דף, תמונה תמונה ובעודי נדהם בשנית כמה נדב בני דומה לי הגעתי לעשר תובנות שלא קשורות לכלום.

1. עד גיל 10 יש לי כ 500 תמונות. אתמול בערב הבנות שלי צילמו עם הטלפון שלהן כ 50 תמונות. התמונות שלי שרדו, מעניין מה יקרה עם IMG_9384.JPG עוד 40 שנה. 

2. רכבת ישראל השתפרה פלאים בארבעים השנים האחרונות. אני עדיין זוכר שאסור היה לחרבן בשירותים בזמן שהרכבת עמדה בתחנה.

3. בכל שנות הלימודים שלי הייתי בכיתות של 40 תלמידים והמורים הצליחו ללמד ואנחנו הצלחנו ללמוד. משמעת – זה כל הסיפור.

4. כמו כל דבר בחיים גם אופנות זה דבר מחזורי. פעם כולם שמו טפטים על הקיר. אחרי זה כולם הורידו. היום זה שוב חזר אבל לפחות לא מכוער כמו פעם.

5. משרד התחבורה שוקל להגדיל את מספר הספרות במספרי הרישוי מ 7 ל 8. פעם זה היה 6 וגם אז היו פקקים.

6. הזיכרון האנושי הוא דבר מדהים. ממלחמת יום הכיפורים אני זוכר שאבא נסע, שצבעו את הפנסים של המכוניות בצהוב, שירדנו למקלט וכשאבא חזר הוא הביא לי לגו. מעניין מה יזכרו הילדים שלי ממלחמת לבנון השנייה.

7. מהיום אני מצלם יותר מקומות מאשר אנשים. יותר מעניין לראות איך מקום השתנה מאשר איך אנשים השתנו.

8. לכל אחד ואחת יש סוד אפל בעברם.

9. היה הרבה יותר מה לראות כשהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. איכות זאת לא מילה גסה.

10. לא מעט אנשים בתמונות כבר לא חיים היום. החיים קצרים אז כדאי לנצל את הזמן.

נדב אפילו לא חיכה לסיום ההגרלה. כבר אחרי הכדור השלישי ידע ששוב פעם לא יזכה בכלום. הוא קם מהספה קרע את הטופס בכעס והלך למטבח.
"זה פשוט מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני לא מצליח לנחש אפילו שני מספרים", אמר נדב לרונית ששתתה כוס מים, "אין לי טיפת מזל".
"ואני חושבת שאתה טיפה מגזים", השיבה רונית.
"אני אומר לך שמאז שאני זוכר את עצמי לא זכיתי בכלום! אני מפסיד אפילו בהתערבויות הכי פשוטות. מישהו שם למעלה שם עלי איקס!", הכריז נדב.
"אני מופתעת שבתור אתיאיסט אתה מאשים את המישהו שיושב שם למעלה", הגיבה רונית, "הבעיה שלך היא שאתה לא מסתכל על התמונה הכוללת. אתה בריא, אני בריאה, הילדים שלנו בריאים, ההורים שלנו בריאים ויש לנו פרנסה. אילו לא דברים שצריך לקבל כמובן מאליו".
"כן, כן, כן", גיחך נדב, "אני מכיר את הטענה של 'העיקר הבריאות', אותי זה לא משכנע. חבר שלי בעבודה חישב שההסתברות לאי הזכיות שלי היא פשוט בלתי נתפסת. משהו פה לא בסדר", נדב לקח את המעיל ופתח את הדלת, "אני יוצא לסיבוב התרעננות אחזור עוד כשעה".

רק לפני שבוע קיבל המלאך אהוד את הקידום וכבר עמד מול אחד המשברים הכי גדולים שקרו במחלקת המזלות שבשמים. בביקורת פתע שנעשתה במחלקה נתגלו אי סדרים רבים שהחמור מכולם אפילו הדהים את המלאך גבריאל.
"איך זה יכול היה לקרות?", שאל אהוד את המלאך יואב שכבר למעלה מאלפיים שנה עובד במחלקה.
"אילו שאריות בלגאן מהתקופה שהמלאך בנימין היה אחראי", השיב יואב, "אסור היה לתת לו את התפקיד".
"מה אתה חושב שצריך לעשות?", שאל אהוד.
"במקרה של בן האנוש 92838485838432 אני חושב שהפתרון הכי טוב זה לצ'פר אותו".
"אתה יודע שיש בזה סיכונים לא קטנים", אמר אהוד, "ואתה יודע שיש גם את הנוהל שצריך להודיע לו אישית".
"אני יודע ואני גם מתנדב להיות השליח", ענה יואב.
"אני מסכים", אמר אהוד וטפח ליואב על הגב "ושיהיה לך בהצלחה".

"סליחה, אתה בן אנוש 92838485838432?"
נדב נעצר והסתכל על האיש המבוגר שעמד כשני מטר ממנו בכניסה לבית.
"אני מה?", שאל נדב.
יואב הבין שטעה ומיד תיקן את עצמו. "שאלתי האם קוראים לך נדב הראל?"
"כן, ומי רוצה לדעת?"
"הרשה לי להציג את עצמי, שמי יואב ואני עובד במחלקת המזלות. לפני הרישומים שלנו קרתה תקלה קטנה שגרמה לחוסר הצלחה שלך בהגרלות והתערבויות. אני שמח להודיע לך שתיקנו את התקלה והחלטנו לצ'פר אותך".
נדב הסתכל על האיש וחייך, "אשתי שלחה אותך נכון? אז תמסור לה שאני מעריך את המאמץ וכמו שהבטחתי אני אחזור עוד שעה וגם אביא גלידה מד"ר לק".
"כנראה שלא הסברתי את עצמי נכון", המשיך יואב, "אני מלאך שנשלח להודיע לך כי אתה תזכה בחמשת ההתערבויות או הגרלות הבאות שאתה תשתתף בהן ואם אתה לא מאמין אז בוא ונתערב מי האיש הבא שיצא מהבניין ממול?"
"אין לי זמן למשוגעים", התעצבן נדב, "ורק להראות לך כמה אתה דפוק אני חושב שאיש הבא שיצא מהבניין ממול יהיה בכלל אישה, שני מטר, שיער ירוק לבושה בשמלה כחולה עם משקפי שמש".
נדב כמעט קיבל התקף לב ששתי שניות לאחר שגמר לדבר אכן הופיעה אותה אישה מסתורית ביציאה מהבניין ממול.
הוא פנה אל יואב ושאל ברעד "אז אמרת שאזכה בחמשת ההתערבויות או הגרלות הבאות שאני אשתתף בהן?"
"בארבעה הבאות", השיב יואב בעודו מתרחק, "אחת כבר בזבזת".

"בוס יש התפתחות מפתיעה עם דוד שחייב לנו כסף".
הבוס, גבר כבן 50 שחיי העולם התחתון נקרו היטב על פניו, הניח את המשקה שלו על הבר והסתובב אל מושון ואמר "אני אופתע אם הוא הצליח לארגן את ה 100,000 שהוא חייב לנו".
"אמרתי התפתחות מפתיעה לא בלתי אפשרית", צחק מושון, "הוא טוען שהוא מכיר מישהו שזכה בחצי שנה האחרונה שלוש פעמים בפרס הראשון בלוטו".
"מעניין, מאיפה הוא השיג את האינפורמציה הזאת?", שאל הבוס.
"בן אחיו עובד במשרדי מפעל הפיס והוא סיפר לו על זה", השיב מושון.
"תגיד לדוד שאם זה יתברר כנכון, הוא יכול לשכוח מהחוב שלו. אבל אם הוא שיקר אז החוב שלו תהיה הבעיה הכי הקטנה שלו", אמר הבוס וגמר לאיטו את המשקה שנח לו על הבר.

"לרעננה", אמר נדב לנהג המונית בשדה התעופה.
בעוד נדב ורונית חגרו את חגורת הבטיחות במושב האחורי, נהג המונית הכניס את המזוודות לבאגז'.
"זה יהיה 200 ₪ פלוס 20 ₪ למזוודה פלוס 30 ש"ח תוספת לילה", ספק אמר ספק שאל בזמן שהניע את המונית.
"בסדר", השיב נדב.
"נהניתם?", שאל.
"אין כמו פריז!", השיבה רונית.
"והשגתם דיל טוב?"
נדב חשב על הטיסה המחלקה הראשונה, על המלון חמישה כוכבים, על מסעדות היוקרה והשיב "אני חושב שכן".
לשמחתם של נדב ורונית הנהג, שלא כהרגלם של רוב הנהגים, השתתק והתרכז בנהיגה.
במחלף מורשה במקום להמשיך ישר על כביש 4, פנה הנהג ימינה לכביש 5 ומיד נכנס לשביל צדדי שהוביל לתוך חורשת עצים.
"מה אתה עושה?", צעק נדב.
המונית נעצרה והדלתות שלה נפתחו מבחוץ על ידי מושון והבוס.
"אני ממליץ לכם לצאת החוצה", שבר הנהג את שתיקתו.
"קחו כל מה שתרצו", אמר נדב כשיצא ממונית, "רק תעזבו אותנו לנפשנו".
הבוס הדליק סיגריה ולקח שאיפה ארוכה.
"אני אגש ישר לעניין", אמר בקול תקיף, "השמועה אומרת שאתה זכית בחצי שנה האחרונה שלוש פעמים בפרס הראשון בלוטו. אני לא מומחה גדול להסתברות אבל נראה לי שזה יותר מיד הגורל. או שפיתחת שיטה או שאתה אורי גלר החדש או שאתה משחק עם כדורי ההגרלה, אותי אישית זה לא מעניין איך אתה עושה זאת. מה שאני רוצה זה כל פעם שאתה זוכה בהגרלה תבוא אלי ותמכור לי את הכרטיס הזוכה ב 25% הנחה, אני אפילו אשלם על הכרטיס. כפי שאתה רואה אני לא חזיר, אני פשוט רוצה להרוויח טיפה ובאותה הזדמנות להלבין חלק מהכסף שלי. זאת ההצעה האחרונה והכי טובה שלי".
רונית הסתכלה בצפייה דרוכה לראות מה יעשה נדב.
"זה פשוט פוקס", אמר נדב, "אין לי שום שיטה, אני לא קוסם ואני לא מכיר אף אחד שיש לו גישה לכדורי ההגרלה. אני בטוח שלעולם לא אזכה יותר בהגרלה של מפעל הפיס ואני אפילו מוכן להתערב איתך על זה".
הבוס חשב לרגע ואמר "אוקי, זאת ההתערבות אם אתה לא מצליח לנחש את כל המספרים בהגרלת הלוטו הבאה אני הורג אותך, אבל אם אתה כן מצליח לנחש אני משאיר אותך בחיים כי אתה תרנגולת  שיהיה לה מאד כדאי להמשיך להטיל ביצי זהב".
נדב הסתכל על רונית והבין שלמרות שנשארה לו עוד הגרלה אחת לזכות בה, כבר עכשיו נגמר לו המזל.