פורסם במקור בספר "החיים על פי ניר".

אני מאד מחזיק מאבא שלי. הוא איש רב פעלים, חזק פיזית ונפשית, משכיל שאינו מפחד לשחות נגד הזרם. יום אחד כשבאתי לבקר אותו ראיתי שהוא יושב מול הטלוויזיה ומסתכל בעניין רב בתוכנית שהשפה שדוברה בה הייתה ספרדית. כמובן שתיארתי לעצמי שהתוכנית עוסקת במלחמת האזרחים של ספרד אבל להפתעתי כשהתקרבתי לטלוויזיה, ראיתי אישה בהריון צועקת על גבר שראוי שיטפל בה כי היא האימא של הילד שלו.
"אתה אבא רואה טלנובלה?", שאלתי בתדהמה.
"תבין בני", ענה לי אבי בכל הרצינות, "דרך צפייה בטלנובלה לא זאת בלבד שאני משפר את הספרדית שלי אלא גם מבין את מאבק המעמדות שבמקסיקו. תראה, למשל היא בעצם הנכדה של הסבא החורג של בעל האחוזה שירד מגדולתו בגלל קריסת מחירי הנפט, ובגלל זה אין היא נחשבת ראויה לכלה לנכד של הסבתא שבדמה זורם דם של אנגלים".
כשסיים אבי את המשפט פרצתי בבכי, הרגשתי שכל עולמי חרב עלי. אבי בכלל לא התייחס למשבר הנפשי שנקלעתי אליו שכן הוא שקע לתוך התוכנית שבה הוא צפה, ואפילו לא שם לב שעזבתי.
נסעתי נסער ומובך להורים של אשתי כדי לפגוש אותה ואת הילדים. ישבנו לאכול ארוחת ערב כשלפתע שמתי לב שאבא של אשתי מסתכל בעצבנות על השעון. גם מאבא של אשתי אני מחזיק, הוא עשה רבות לקידום הנושא התחבורתי במדינתנו וחלק מעבודתו אפילו השפיע על זכרון יעקב. בשעה שבע בדיוק הוא קם, פתח את הטלוויזיה והחל לראות מה שמאד מהר התברר כאופרת הסבון "ימי חיינו".
"אה טו ברוטוס?" שאלתי בפליאה את אבא של אשתי.
"תראה", הוא ענה לי, "דרך הצפייה באופרת הסבון לא זאת בלבד שאני משפר את האנגלית שלי, אני גם מבין את אורח החיים האמריקאי. שים לב למשל להופ, היא נשואה לבו והיא עברה השתלת אישיות ע"י סטפנו דמירה שהחליף אותה בנסיכה גינה שהתפקיד שלה יחד עם האב גון לגנוב יצירות אומנות".
שוב פרצתי בבכי ופרשתי לחדר צדדי מבלי שאף אחד מהאנשים שהיו שקועים במרקע בכלל הרגיש.
לפתע צלצל הסלולרי שלי ואמא שלי הייתה על הקו.
"דודה ינטה מכפר סבא נפטרה", היא אמרה לי בעצב, "ואנחנו בדרך להלוויה".
אני לא כל כך מכיר קרובים רחוקים שלי ולכן בקשתי מאמי שתזכיר לי מי היא.
"ובכן", השיבה אימי, "דודה ינטה היא אשתו השניה של האח החורג של סבתא שלך. בעלה הראשון נהרג בפולין ויש לה שני ילדים. הבת התחתנה עם יהודי משוויץ ונולדו לה בן ובת, שהבן התחתן עם נוצרי והבת עם מוסלמי! הבן של ינטה הוא כיום בבית כלא בקנדה כי הוא ניסה למכור שם סמים וזה, כולם אומרים, החריף את מצבה הנפשי של ינטה לאחר ששברה את הירך כאשר קטפה תפוזים בשדה לפני שנה".
כשהסתיימה השיחה יצאתי החוצה והצטרפתי לצפייה ב"ימי חיינו", שם לפחות האנשים נורמלים.

במשך שנים צץ לו מדי פעם ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, ומספר לכולנו כמה ילדי ישראל מסכנים. כמה רע להם, כמה מתעללים בהם וכמה עדיף היה להם אם היו נולדים במדינה אחרת.
לכן די הופעתי לא לשמוע את דעתו על המקרה שקרה לאחרונה בבית ספר של הילדים שלי, בית ספר ניל"י בזכרון יעקב, בו הגישו הורים של תלמיד כיתה ב' תלונה למשטרה על שבנם נענש בצורה לא ראויה. ביצעתי תחקיר קטן, או-קי עשיתי חיפוש בגוגל, ולתדהמתי גיליתי שהגוף הזה, המועצה הלאומית לשלום הילד, הוא בכלל גוף פרטי שהוקם בשנת 1980. כן אל תתנו למילה "הלאומית" לבלבל אתכם. זהו גוף שלא מופעל ע"י המדינה ומתנהג כמו כל לובי שיש בכנסת.
אחד מהפרויקטים שכה גאים בו באותה מועצה הוא ניידת זכויות הילד לבתי ספר יסודיים. באתר כתוב כי "ניידת זכויות הילד הנה יוזמה של פורום אנשי עסקים למען הילד והיא מופעלת בשיתוף גלידת שטראוס ובסיוע: ערוץ הילדים; כלמוביל-יונדאי; מכון תכנים; סלקום; סונול; הראל חברה לביטוח, פיאט, אלדן, מפל, חיים-לוי, מייקרוסופט ואיגוד האינטרנט בישראל". כולם ככולם גופים פרטיים. מיד כאשר ראיתי את הפרויקט שמחתי והחלטתי לעזור למועצה להמשיך ולהחליש את המורים. מורים שעומדים עם ידיים קשורות מאחורי הגב בכל מה שקשור ליכולת להשליט משמעת בכיתה. אז לכבוד סיום שנת הלימודים ישבתי וכתבתי תוספת ל"חוק זכויות התלמיד". הנה לפניכם: "חוק זכויות התלמיד המופרע"
1) לתלמיד המופרע יש זכות בסיסית וחוקתית להיות מופרע.
2) זכויותיו של התלמיד המופרע עולות בחשיבותם על זכויותיהם של שאר תלמידי הכיתה, במיוחד על הזכות לאווירה לימודית.
3) זכויותיו של התלמיד המופרע עולות בחשיבותם גם על זכויותיהם של המורים.
4) אין לתלמיד המופרע שום חובות.
5) התלמיד המופרע זכאי להורים אשר חושבים שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל.
6) יש צורך באישור שר החינוך על מנת להעניש את התלמיד המופרע.
7) יש צורך באישור ראש הממשלה על מנת להעביר את התלמיד המופרע למסגרת מתאימה.
8) במקרה ונענש הילד המופרע, ידווח המקרה ישר לעיתונות שאוטומטית תתמוך בגרסתו.
9) התלמיד המופרע רשאי להמשיך להיות מופרע גם מחוץ לכותלי בית ספר ובמיוחד במסיבות ימי הולדת כיתתיות.
10) לתלמיד המופרע מותר לגדול ולהיות מבוגר מופרע.

מעניין אם המועצה תקדם את זה.

לפני ארבעה חודשים החלטתי להתחיל לשתות אלכוהול. אבל קודם נענה על השאלה הראשונה שבטח עלתה בראשכם והיא "איך הגעת בגילך המופלג למצב הזה?". ובכן התשובה היא "טראומות".
הפעם הראשונה הייתה בגיל 13 בבר מצווה של חבר. בכל משפחה יש את האידיוט האחד שנהנה לראות אחרים סובלים והאידיוט בבר מצווה הזאת שכנע אותי וכמה מהחברי ללגום מכוס וודקה. אני לא רק לגמתי אלא לקחתי שלוק רציני שפשוט שרף לי חלקים פנימיים בגוף ושילח אותי בריצה לברזייה הקרובה.
הפעם השנייה הייתה בגיל 18 בפאב שבחוף בת גלים שבחיפה. כדי לא להיות שונה הזמנתי גם אני שליש בירה מהחבית. בחרדת קודש לגמתי מהכוס וכל מה שעלה לי בראש זאת המילה "שתן". היה לזה את הטעם, ובבקשה אל תשאלו אותי איך אני יודע, של משהו שכבר עבר דרך מישהו. ניסיתי עוד שתיים, שלוש לגימות כי החבר'ה מסביב אמרו שצריך להתרגל אבל די מהר נכנעתי ונתתי את הבירה למישהו אחר.
הפעם השלישית והאחרונה הייתה בגיל 30 במילואים במוצב בגבול עם סוריה, אז שעוד הייתה מדינה "נורמלית". אני והמ"פ שלי הוקפצנו לסוף שבוע צבאי על מנת לעזור לפלוגה שכל הקצינים שלה חלו. בסוף ארוחת שישי מפנקת הרימו כולם כוס של "יין פטישים" צבאי ואני, אולי כדי לחזק את המנהיגות שלי מול החיילים, הצטרפתי. לא עוברות שתי דקות והחל לכאוב לי הראש כאילו באמת מישהו דופק בו עם פטיש. לא עוברות עוד שלוש דקות וכל המוצב מוקפץ כי יש חשד לחדירה בגדר באזור מג'דל שמס. "זה הכלי שלך, זה הצוות שלך וזאת המפה שלך", צעקו לי בעודי יוצא בריצה מהמטבח כולי מסוחרר מנסה להבין מי נגד מי. אחרי שעה של סיור בגזרה חזרתי למוצב ומיד הלכתי לישון בהבטחה שזאת הפעם האחרונה שאני אפילו טועם משקה אלכוהולי.
עברו מאז 14 שנים ועמדתי בהבטחה שלי. בכל אירוע שיש בו השקת כוסית הכוס שלי תמיד מלאה במים, דיאט קולה או מיץ תפוזים. לכל בקבוקי היין שקיבלתי במתנה עשיתי שימוש חוזר בתור מתנה לאחרים. וכל פעם שסירבתי בנימוס לשתות הוספתי בצחוק כי זה בגלל שאני מוסלמי.
אבל הרגשתי שאני כנראה מפספס משהו. לא יכול להיות שרוב העולם שותה ונהנה ורק לי צמד המילים שעולה בראש בהקשר של יין ובירה זה "איכסה פיכסה". חוץ מזה רציתי, כמו בפרסומות, להסתובב עם בקבוק בירה ביד בעוד מסביבי אנשים צעירים ויפים צוחקים ונהנים. חשוב לציין שאני כמובן מדבר על שתיה אחראית כי לצריכת אלכוהול יש גם צדדים אפלים כמו אלכוהוליזם, אלימות, תאונות דרכים והריונות בלתי מתוכננים.
הטריגר להחלטה לשוב ולנסות היה ההכרות שלי עם קבוצת אנשים שלא רק אוהבים לשתות אלכוהול אלא אפילו משלמים להם לכתוב את דעתם על משקאות אלכוהוליים. ואם בכתיבה עסקנו, זה מה שאני עושה כיום ורבים טוענים שאלכוהול יכול מאד לעזור ליצירתיות ובהורדת מחסומי כתיבה.
ביקשתי את עצת המומחה לבירה והוא הציע להתחיל עם בירה גרמנית ממינכן בשם המופצץ Franziskaner Hefe-Weissbier. מאד התרגשתי סוף סוף לעמוד מול מדף הבירות בסופר ולשים בפעם הראשונה בירה בעגלה. בערב אכלתי ארוחה מלאה ודשנה ואחרי שהילדים הלכו לישון התיישבתי מול הטלוויזיה, העברתי לערוץ הספורט, וידיתי שיש בקרבתי טלפון עם חיוג מהיר למגן-דויד-אדום, פתחתי את הבקבוק ולגמתי. המשפט הראשון שעלה לי בראש היה "?Haven't the Jewish People Suffered Enough". העיניים שלי התמלאו דמעות לא בגלל הטעם אלא בגלל ההבנה שאולי נגזר ע"י לחיות חיים נטולי-אלכוהול.
אשתי ראתה אותי ביגוני ושאלה בפליאה למה אני לא מתחיל עם משקאות של בחורות והציעה לקחת אותי לפאב. שבוע לאחר החוויה הגרמנית המפוקפקת נכנסנו היא ואנוכי לפאב המקומי. כאשר הגיעה המלצרית הזמינה אשתי לעצמה Shandy אפרסקים ולי Breezer לימון. "סליחה", שאלה המלצרית ספק בפליאה, ספק בגיחוך, "בשבילו Breezer?". "כן", ענתה אישתי. המלצרית רשמה את ההזמנה ניגשה לברמן, ואני ראיתי איך היא מצביעה לכיווננו ושניהם צוחקים.
המשקה הגיע ואני גמרתי לחסל את כל החמוצים/בוטנים/דברים מוזרים שהיו על השולחן יותר מכיוון שהייתי עצבני מאשר רעב. שפכתי את משקה לתוך הכוס, קרבתי אותה בחשש לפה ולגמתי. מלאכים החלו לשיר. זה אשכרה היה טעים. אחרי שגמרתי את כל הבקבוק מבלי השפעות פיזיולוגיות הנראות לעין אפילו טעמתי מה- Shandy של אשתי.

במשך השבועות הבאים הוספתי לרשימת הקניות את ה Breezer וכל פעם ניסיתי בטעם שונה. אבל ההתקדמות הזאת לא עזרה בניסיונות של טעימות יין בימי שישי אצל חמי או במפגשים חברתיים. הבנתי שהדרך ארוכה ואחרי כל כך הרבה שנים אני צריך להתקדם לאט לאט. ברגעים אלו יושב לי במקרר השלב הבא, בירה Corona Extra מקסיקנית שמחכה לראות מתי יהיה לי את האומץ לנסות. אני מקווה שזה ילך טוב למרות שאחרי עוד העלאת מס על בירות אני חושב שבמחיר שהן עולות שווה לי לחזור לשתות מיץ תפוזים.

זהירות! זה סיפור קצר וטיפה מופרע שנשלח לתחרות סיפורים קצרים (ולא זכה).

הרצח של יאיר בן התשע זעזע את המושבה זכרון יעקב. הלווייתו בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה הייתה אחד האירועים הכי גדולים שקרו במושבה מאז שהוקמה לפני למעלה ממאה ושלושים שנה. במשך שבוע שלם התעסקה כל המדינה בפרטי המקרה וגדודי פרשנים מכל התחומים ניתחו לעומק את משמעות הרצח כנגזרת של התהליכים שעוברים על החברה הישראלית. אבל את עודד זה ממש לא הפתיע מהסיבה הפשוטה שהוא זה שרצח אותו.
עודד הופתע מכמה זה היה קל. במשך כחודש עקב אחרי שיגרת יומו של יאיר וגילה שבכל יום חמישי בסביבות השעה שמונה חוזר יאיר מחוג כדורגל והולך ברגל דרך חורשת לנגה החשוכה. וכך באחד מימי חמישי הגשומים הסתער עליו בהפתעה ובמכת פטיש אחת סיים את חייו. את הגופה לא הסתיר מכיוון שרצה שיגלו אותה כי ידע בליבו שלרצח הייתה סיבה מאד טובה.

עודד אהב לשחק עם עצמו  את המשחק "מה היה קורה אם?". זה היה מתחיל תמיד בדברים שקרו לו אישית כמו "מה היה קורה אם לא היה מפספס את השער במשחק הגמר של ליגת הנערים" או "מה היה קורה אם האמריקאית שפגש בטיול לאוסטרליה הייתה מסכימה לחיזורים שלו". אחר כך היה ממשיך לשחק עם אירועים היסטוריים כמו "מה היה קורה אם היו מגייסים את המילואים בזמן ב 73" או "מה היה קורה אם מישהו היה רוצח את היטלר כאשר היה ילד". כבן למשפחה שרובה נספתה בשואה התעמק עודד בשאלה הזאת הכי הרבה. הוא דמיין כמה סבל היה נחסך לעולם ואיזה כוח היה לעם שלנו אם במקום להיות רק ארבע עשרה מיליון היינו היום, כפי שמעריכים המומחים, שלושים ושתיים מיליון. בכל סרט שראה על נסיעה בזמן לא הבין למה אף אחד לא נוסע לאחור בזמן והורג את היטלר. אילו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות.

עודד לא שנא את יאיר וגם לא באמת חשב שיום יבוא והוא יהפוך להיטלר. אבל בניגוד להיטלר שהיה ילד לא מזיק, את יאיר כינה עודד "פיגוע לימודי", הילד המופרע של הכיתה, זה שבגללו מערכת החינוך נראית כמו שהיא נראית. פעם ראשונה שהבין מי הוא באמת היה כמה חודשים אחרי שהבת הבכורה שלו התחילה ללמוד בכיתה א' והוא התנדב להרצות מול הכיתה שלה על העבודה שלו בחברת הי-טק גדולה. לקח למורה עשר דקות להרגיע את יאיר ובמשך כל השיעור הוא לא הפסיק להפריע לעודד. עודד הסתכל בעיניים של הילדים האחרים וגם באלו של המורה וכל מה שראה היה מבט של ייאוש. בערב חקר לעומק את הבת שלו על הנעשה בכיתה והסיפורים שהיא סיפרה לו גרמו לו להתייצב אצל המנהלת ביום למחרת ולדרוש פתרונות. אבל בעידן של "האחד יותר חשוב מהכלל", "לא משאירים אף אחד מאחור" ו "צריך להתחשב בכולם" שום דבר משמעותי לא נעשה לתקן את המצב המעוות שילד אחד פוגע אנושות בחוויית הלימוד של למעלה משלושים ילדים. עודד היה המום מהאימפוטנציה של כל המערכות שנראה היה שמפחדות ממשהו ולא עושות דבר. עודד לא האשים את יאיר, בסתר ליבו אף ריחם עליו. הרי אף אחד לו רוצה להיות הילד הבעייתי, הזה שמרביץ, "המופרע", זה שמכיר טוב טוב את חדר ההתבודדות בבית ספר, ההוא שההורים שלו מקבלים כל יום שיחה מבית ספר שהילד שלהם שוב כיכב במהלך היום. אבל בסופו של יום דבר אחד עניין את עודד איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת.

הסאגה הזאת נמשכה במשך כל כיתה א', ילדים הפסיקו לעשות ימי הולדת כי הם לא רצו שיאיר יבוא ובמהלך חופשת הקיץ חמישה הורים העבירו את הילדים שלהם לביתי ספר אחרים. כיתה ב' החלה עם תקווה כי הוצמד ליאיר חונך מיוחד אבל יום אחד שהבת שלו חזרה בוכייה מבית ספר והתשובה לשאלה "למה?" הייתה "יאיר" ידע עודד שזה לא יכול להמשך כך. ההחלטה נפלה כמה ימים אחרי שחזר מצו שמונה בעקבות מבצע "עמוד ענן". בדרך מהימ"ח התגבשה בליבו ההכרה הסופית שאנשים, מדינות, תרבויות ואפילו חברות מסחריות מבינים הכי טוב את שפת הכח ואלימות. מצד אחד זה איכזב אותו קשות אבל מצד שני הרגיש מין תחושה של שלווה. תחושה שהבהירה לו בדיוק מה הוא צריך לעשות.

התוצאות של הרצח הפתיעו אותו לטובה. כשהתכונן, שרטט במוחו כמה תרחישים למה שיקרה אחרי הרצח אבל את מה שבאמת קרה הוא ממש לא דמיין. דבר ראשון רמת הביטחון האישי במושבה עלתה פלאים ולא בגלל שינוס מותניים של המשטרה אלא פשוט אנשים רצו להתנדב למשמר האזרחי וכמות הפריצות לבתים ירדה כמעט לאפס. הורים ההמומים, שרובם היו עד אז אפתיים עד לא אכפתיים למה שקורה בבית ספר,  החלו גם מתנדבים בבית ספר ולפתע נוצרה הרגשה של קהילה תומכת. אותה הרגשה שיש בזמן מלחמה. אבל מבחינת עודד הדבר הכי חשוב היה שחווית הלמידה השתפרה פלאים בכיתה של הבת שלו והחיוך חזר אפילו לפניה של המורה.

המשטרה לא הצליחה לפתור את תעלומת הרצח. כמה חשודים נעצרו בשבוע הראשון מעובד תאילנדי של אחד מחקלאי המושבה עד בחור ישיבה תימהוני אבל הם מהר מאד שוחררו. התכנון המדויק של עודד לא השאיר למשטרה סיכוי למרות שכמו כל ההורים בכיתה של יאיר גם הוא הוזמן לתשאול קצר בתחנת המשטרה המקומית. החשש היחיד שהיה לעודד הגיע מאשתו. היא ידעה כמה עודד מעוצבן על המצב בכיתה של הבת שלו וכמה המושג יאיר היה בשבילו הדגל שמציין את כל מה שדפוק במדינה אבל היא לא יכלה להעז ולדמיין שהאיש הנחמד שהתחתנה אתו והאבא של שלושת ילידיהם הוא רוצח. עודד גם די הופתע מזה שלא היו לו שום נקיפות מצפון או סיוטי לילה ושהצליח לשמור על שגרת חייו ועל הסוד האפל למרות התוצאות החיוביות של המקרה. לקח לו זמן אבל בסוף הוא הגיע למסקנה שהוא בעצם גיבור-על, כמו ספיידרמן, וכמו כל גיבורי-על גם הוא נאלץ לקחת את החוק לידיים שלו ע"מ לעזור לאחרים.

עודד לא תפר לעצמו חליפה או בחר שם מפוצץ. הוא מאד לא רצה למשוך תשומת לב כשהחליט שיש עוד בעיות שהוא יכול לטפל בהם. בדרך למקום העבודה שלו הייתה בסטה בלתי חוקית שהפריעה לתנועה וכולם ידעו שהיא שייכת לעבריין שרשויות החוק לא רוצות להתעמת אתו. שני בקבוקי תבערה פתרו את הבעיה. אחד ההורים בבית ספר היה מחנה בקביעות את המכונית שלו על מעבר החניה סמוך לכניסה לבית ספר. ארבע צמיגים חתוכים הפסיקו את התופעה. עודד היה מאושר. פעם ראשונה בחייו הרגיש שיש לו שליחות, מטרה בחיים.

כאשר הגיעה שנת הלימודים החדשה עלה בנו ניב לכיתה א'. בניגוד לאחיותיו ניב היה ילד לא פשוט ותוך שבועיים קיבלו עודד ואשתו טלפון מבית ספר לבוא לשיחה דחופה. ניב הרביץ לכמה תלמידים ואפילו לאחת המורות והושהה ליומיים. אבל ההשהיה לא עזרה וניב המשיך להפריע ולהשתולל. לא משנה כמה ניסו עודד ואשתו לעזור לו או למערכת זה לא השפיע. כעבור כמה חודשים נשמע דפיקה בדלת ושוטרים עם דמעות בעיניים הודיעו לעודד שמישהו רצח את הילד שלו.

לפני למעלה משנה ראיתי בעיתון שיש הרצאה על ים המלח במתנ"ס. שעת ההרצאה הייתה תשע וחצי בבוקר, שעה שברוב השלבים האחרים של חיי הייתה מוקדשת לדברים כמו לימודים, צבא או עבודה. אך מכיוון היותי כבר אז עקר בית הפסקתי את המטלות הביתיות שלי ושמתי פעמיי למתנ"ס המקומי. מעולם לא הרגשתי כל כך צעיר שכן כל הקהל היה מורכב מפנסיונרים חביבים ויש לי גם הרגשה שכמה מן הנשים אפילו מאד התלהבו מהופעתו הבלתי צפויה של "עלם חמודות רך בשנים". חוץ מזה ההרצאה, שלא עלתה כסף וכללה כיבוד קל, הייתה מעולה ומאד מעניינת. מאז אני מחפש לי מדי פעם איזו הרצאה, יום עיון או כנס מעניינים וחינמיים, לא כדי לפגוש נשים מבוגרות ונחמדות, אלא כדי לפתוח את אופקיי ולהרחיב את דעתי על נושאים שלא הכרתי.
השבוע, ביום ראשון, נפלה בחלקי הזדמנות פז להשתתף ביום עיון של איגוד השיווק הישראלי בנושא "שיווק דיגיטלי פורץ דרך" (אפשר לראות את כל ההרצאות פה). את ההזמנה קיבלתי כמובן דרך פייסבוק מאיש נחמד בשם ליאור צורף שהיה גם המרצה הראשון. סביר להניח ששמעתם כבר את השם ליאור צורף שכן זה הבן אדם שהעלה שור לבמה בכנס TED המפורסם ושאל את הקהל כמה הם חושבים שהשור שוקל. הממוצע של 500 התשובות שקיבל היה 1972 פאונד (812.84 קילו) והמשקל האמתי של השור היה 1975 פאונד (814.2 קילו) טעות של 0.17% בלבד! בימים אלא ליאור מסיים את הדוקטורט שלו בנושא "חכמת ההמונים" חלק מתחום ה CrowdSourcing. תחום זה, שמאד לוהט כיום, מבקש לבדוק איך אפשר לגייס את ההמונים לפתור בעיות או למצוא רעיונות יצירתיים שהנחת היסוד היא שקבוצת אנשים מספיק גדולה תצליח לפחות כמו או אפילו יותר מקבוצת מומחים קטנה. כדוגמה ציין ליאור ש 20% מהפרסומות שהוצגו בסופר-בול האחרון נוצרו בשיטה הזאת. ליאור כל כך מלא התלהבות שיש לי הרגשה שבהלוויה של שלו (ואני כמובן מאחל לו עד 120 בבריאות מלאה) הוא יבקש מהקהל להציע מה הכי נכון שיהיה כתוב לו על המצבה.

אחרי ליאור עלה לבמה דרור גלוברמן המוכר מחדשות ערוץ 2 ודיבר על מה כמה אנחנו מכורים לטלפון החכם ואמר שבניגוד לאמונה הרווחת שהרשתות החברתיות הם סביב הקשרים החברתיים שלנו האמת היא שהיא סביבנו. נתחיל בזה שכולנו מעלים לדף הפייסבוק שלנו רק דברים טובים שקרו לנו כמו תמונות מחמיאות מטיולים, דברי חוכמה שהצאצא שלנו אמר או כתבה שלנו שפורסמה בבלייזר. אני מעולם לא ראיתי מישהי שהעלתה תמונה עם הכותרת "ככה אני נראית בבוקר" או סטטוס של גבר שטוען שהוא לא מבין איך יצא לו ילד כזה דביל. אחרי שהעלנו את פיסת המידע החשובה הזאת אנחנו לא מפסיקים לבדוק כמה אנשים עשו לייק, הגיבו או שיתפו ומצב הרוח שלנו נקבע לפי המספר האדום שמעל האייקונים בצד שמאל למעלה ומרגיש כמו מעקב אחרי מחיר של מניה (במקרה הזה המניה החברתית שלנו).

את ההרצאה חתם דרור בכך שהראה סרטון שבו אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, מרצה מול בוגרי אוניברסיטת בוסטון ואומר להם שהדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות זה פשוט להתנתק מהחיבוריות הבלתי פוסקת לפחות לשעה ביום כי השעה הזאת תעשה רק טוב. לפי תשואות הקהל כולם הסכימו אבל לפי כמות האנשים שהתעסקו בטלפון שלהם לא הרבה יעשו זאת.

בשלב זה הגיע הזמן להיות רציניים ולדבר איך עסקים יכולים לעשות כסף מכל התחום החברתי הזה. אורחת הכבוד של היום עיון גברת סנדי קרטר, סגנית נשיא IBM העולמית לענייני סושיאל ביזנס, הביאה את הנתון ש 73% מהמנכ"לים אומרים שסושיאל הוא הדרך מספר 1 לתקשורת עם הלקוחות. ההרצאה שלה הייתה מרתקת ודבר המרכזי שאפשר היה ללמוד שהשיווק נע מהעולם שבו משווקים לקבוצות כמו למשל צעירים, חרדים, נשים מעל גיל 50 לשיווק פרסונלי שמתאים ספציפית לכל לקוח. סוג כזה של שיווק חייב כמובן יכולת טכנולוגית של גישה לרשתות החברתיות קיימות או של החברה עצמה. המקרה הכי מעניין שגברת קרטר סיפרה עליו היה של רשת החנויות Lowes (רשת חנויות של "עשה זאת בעצמך") שהחליטה לנתח לא רק איזה מוצרים מחזירים לחנויות, אלא להבין למה מחזירים אותם. אחרי שבמחשבי החברה קפץ הנתון שיש מעדן כלבים מסוים שלקוחות מחזירים החלו העובדים לתשאל את הלקוחות למה. הלקוחות ציינו שהמעדן הזה גורם לכלבים לחלות. החברה פנתה ליצרן ושלא קיבלה תשובה מספקת הסירה את המוצר מהמדפים. חודש אח"כ הוגשה תביעה ייצוגית נגד היצרן וחברות אחרות ששיווקו את המוצר כי התגלה שהוא גרם למותם של 15,000 כלבים! הפעולה המהירה של Lowes הוכיחה את עצמה מכיוון שגם שהיא לא נתבעה וגם זכתה למחמאות בתקשורת על היותה חברה שאוהבת בעלי חיים.

אחרי סנדי קרטר קפץ ורץ על הבמה ד"ר יעקב גרישפן מומחה ל UX (חוויית משתמש) שחזר וטען שאנחנו מנהלים עם האפליקציות שלנו יחסים הדומים ליחסי אהבה. הוא הביא כמה נתונים מעניינים על מערכות היחסים של בני האדם כמו למשל ש 50% מהאנשים בוגדים, 11% מהילדים במקסיקו הם לא באמת של האבא שחושב שהוא האבא שלהם, שאם הגן Allele 334 של הגבר פגום הוא לא יבגוד ושנשים בוחנות את האיכות הגנטית של הגבר לפי איך שהוא רוקד. הוא הראה גרף נאמנות לאפליקציות שדומה מאד לגרף האהבה/נאמנות של בני אדם והמסקנה שלו היא שכמו שיש יועץ נישואים לבני אדם צריך גם יועץ נישואים לאפליקציות. זאת לטענתו גם הסיבה שפייסבוק כל הזמן משנה את הממשק שלה (לא תמיד ליותר יפה ונוח) ע"מ כמו בנישואים לשמור על עניין וחשק.

פה הייתה הפסקה וכולם יצאו לבדוק האם יש להם הודעות כי באולם של הכנס בסינמטק ת"א אין קליטה…

בסיום ההפסקה היה בליץ של הרצאות קצרות, ארבעה מרצים קיבלו כל אחד שלוש דקות בלבד להציג. הראשון אלון מוליאן, מנכ"ל twisted בא להראות מה אפשר ללמוד מתעשיית הפורנו. למזלי אני הקלטתי את כל ההרצאות כי בזאת לא הצלחתי להתרכז מהסיבות המובנות. בבית ששמעתי שוב את כל ההרצאות הבנתי שהמסר המרכזי שלו היה שהתעשייה הזאת עובדת בשיטת "מבוך העכברים" שזאת בעצם רשת שלא מאפשרת לצרכן להימנע מהתוכן החינמי שבסופו של דבר מוביל אנשים גם לשלם.

אחריו עלה לבמה שגיא חמץ, מנכ"ל בלינק, שהדגיש את החשיבות של טבעיות (Native) ברשת. הפרסומות בטלוויזיה ("נעבור לפרסומות"), ברדיו, באתרים באינטרנט ובאפליקציות הם מפריעות ומעצבנות את האנשים.  היכולת להביא את המסר של המפרסם בצורה טבעית יגרום גם להתייחסות ויותר מזה לשיתוף. דוגמא לאתר שלאחרונה עשה מהלך כזה הוא האתר הישראלי חורים ברשת.

תימור גורדון, מנהל הדיגיטל ב – publicis בחר לספר סיפור אישי ודמיוני על איך נחווה את השיווק הדיגיטלי בעתיד שהכל יהיה פרסונלי. לדוגמא בזמן שתכנס לחנות של Nike תופיע מולך הולוגרמה של מייקל גורדן שעל בסיס הקניות בעבר והספורטיביות שלך בהווה ימליץ לך נעלים מתאימות.

אלדד ויינברגר, מנכ"ל מקאן דיגיטל, טען שהיום בעידן הדיגיטלי חברות שרוצות להצליח חייבות לגרום לשיתוף פעולה בין שתי מחלקות שבעבר היו רחוקות אחת מהשנייה, מחלקת השיווק ומחלקת הטכנולוגיה (IT). דרישה זו אף הביאה ליצירת תפקיד חדש CIO – Chief Information Officer. דוגמא טובה לשיתוף כזה היא חברת דומינוס פיצה שהמעבר של השלוחה הישראלית להזמנות דרך האינטרנט הגדילה את המכירות ב 30%.

בסיום ארבעת ההרצאות המהירות עלתה לבמה טל בן פורת, סמנכ"לית השיווק של רקיט בנקיזר סיפרה על ההבדל המהותי בין "אהבתי" ו "הגב" לבין "שתף". שני הראשונים, שהמפורסם ביניהם ה"לייק" שהפך כבר מזמן למטבע לשון, הם פעולות שנשארות על הקיר של מי העלה את הסטטוס, תמונה או סרטון. ה"שתף" (Share) לעומת זאת מעביר את אותו סטטוס, תמונה או סרטון לקיר של המשתמש ולכן אנשים עושים את זה הרבה פחות. אנשים חושבים טוב טוב לפני שהם שמים משהו על הקיר שלהם בפייסבוק כי החברים והמשפחה מיד רואים את זה. כמובן שה"שתף" הוא הגביע הקדוש כי הוא זה שמגדיל את החשיפה לאותו סטטוס, תמונה או סרטון. כדוגמא לחברה שהצליח לגרום לאנשים לשתף למרות הבעייתיות היא Durex יצרנית הקונדומים. קמפיין הבולבולים המפורסם שלהם אפשר לאנשים לשתף את הסרטון למרות שמדובר בתוכן מיני. דוגמא נוספת לחשיבה המיוחדת היא קמפיין "תרום קונדום" שישראל הייתה המדינה הרביעית ברשימת התרומות ואפליקציה חדשה שפותחה בדובאי לשירות שליחים לקונדומים.

אחת החברות ההי-טק המצליחות ביותר בזמן האחרון היא Outbrain שאתם מכירים אותה טוב כשאתם רואים המלצות בסוף כתבות. אילן צינמן, מנהל פיתוח עסקי סיפר שבסקר שנעשה לאחרונה נמצא שאנשים הכי פחות מאמינים לפרסומות שמגיעות ב SMS, באפליקציות או באתרים באינטרנט. אבל מצד שני הם הכי מאמינים למה שחברים שלהם אומרים או לתוכן באתרים שהם בוטחים. היום אין בעיה ליצר תנועה לאתר (זה כמובן עולה כסף) אבל הכי חשוב זה איך גורמים לאנשים להשאר באתר, לקרוא את התוכן ולשתף. חברות שעושות זאת מרויחות כי הם מחזקות את המותג שלהם ואנשים משתכנעים לרכוש את המוצרים אפילו בלי פרסומות. דוגמא טובה לאתר כזה הוא האתר של Colgate.

לסיים יום עיון כזה במיוחד שהבטן כבר זועקת לארוחת הצהריים זאת משימה לא פשוטה. את הכבוד נתנו לאמן ניו מדיה, נוי אלוש שמוכר כיוצר שיר המופת "רוצה בנות" והרימקס "זינגה זינגה" של השליט לשעבר של לוב מועמר קדאפי (מעל 4,000,000 צפיות). הוא סיפר שלמרות שדברים נהיים ויראלים ברשת רק בשילוב המדיה ה"ישנה" כמו טלוויזיה או עיתונים ויחד עם מובילי דעה אפשר לנצל את ההצלחה ולעשות מזה כסף (כמו דרך מכירת רינגטונים).

חמשת התובנות שלי:
1)   תוכן איכותי הוא עדיין וימשיך להיות המלך
2)   עתיד השיווק הוא פרסונלי
3)   הפרסומת צריכה להשתלב ולא להפריע
4)   כדי לנצל נכון את האינפורמציה הרבה שיש ברשת צריך את הכלים הטכנולוגים הנכונים
5)   לתוצאות הטובות ביותר ברשת יש צורך לשלב את המדיה המסורתית

חשבתי על התובנות האלה כשיצאתי החוצה ועשיתי את פעמיי לפגישה הבאה ע"מ שאמצא דרך לכתוב את הכתבה הזאת בצורה שתגרום לכם לעשות לה Share (אפשר גם Like).