איזה מזל שלא קראו לזה צו 16 כי אז הייתי צריך לחשוב על שמונה תובנות נוספות.

הכי מסוכן להיות אזרח. לקבל צו שמונה זה לא כמו פעם וזה אבסורד. סדר העדיפויות במדינה צריך להיות אזרח, חייל מילואים, חייל סדיר, שחקן כדורגל, פרשן פוליטי. אבל בשנים האחרונות זה השתנה. העורף הוא החזית והטילים עפים מעל האוגדות המשוריינות ופוגעות בבני המשפחה שדואגים ל"ילדים שהתגייסו".

הסורים על הגדר. שנים זה היה הביטוי שמציין דחיפות. אבל היום באמת הסורים על הגדר. נכון שאלו המורדים הסורים ונכון שהם יורים לכיוון מזרח אבל עדיין יש סורים על הגדר. השינויים שקרו פה  בשנתיים האחרונות באזור מוכחים ששום דבר לא קבוע, חוץ אולי מהשנאה היוקדת לקיומה של מדינת ישראל.

הכי כיף לסגור מעגלים. היום בו שוחררתי מצו שמונה היה בדיוק 25 שנה אחרי שהתגייסתי. הבסיס שישנתי בו היה הבסיס הראשון שישנתי בו בסדיר ומפקד החטיבה היה אחד החיילים הראשונים שפגשתי. מה המשמעות של כל זה? כלום.

יש האומרים שצריך לחיות כאילו היום זה היום האחרון של חייך. בולשיט. גם אלו שאומרים את זה לא באמת מתכוונים כי אחרת לא היינו פוגשים אותם במקומות העבודה. כי מי רוצה לעבוד ביום האחרון של חייו? אני חושב שצריך לחיות את חייך כאילו מחר תקבל צו 8. יש לזה כמה משמעויות. הכי חשובה היא שתדאג שיהיה לך תיק מילואים מסודר כי זה די מעצבן לחפש בחמש בבוקר את הגטקס הצבאיים.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה טעה, מגבת זה לא הדבר הכי חשוב לארוז אלא נייר טואלט. מי שלא ראה חייל מילואים מחפש אחרי גליל נייר טואלט לא ראה ייאוש מימיו. אם הגזלנים באמת רוצים לעשות בוכטות שיחליפו את הטוויסט והמקופלת בנייר דו-שכבתי מפנק.

מדים עושים אותך עייף, רעב וחרמן אבל גם צעיר. אתה מקבל כוחות שלא חשבת שיש לך אולי כי המוח שלך חושב שאתה שוב בן 18. את מחיר הבלבול משלם הגב שלך אחרי הרמה של ארגז 105 שמכיל שני פגזי טנקים.

תסכול הוא כמו אש בשדה קוצים. אף פעם זה לא יהיה מושלם. לא תמיד יהיה את כל הציוד שדרוש ובהתחלה האוכל יהיה בצורת מנות קרב. אבל הפתרון לזה אסור שיהיה שיחות סטייל "יום שישי בסלון" כי זה לא עוזר וזה פוגע במאמץ הכללי. גם בחיים האזרחיים שלנו רוב הדברים רחוקים מאד מלהיות מושלמים.

דרוש צו 8 אזרחי. הכי קל לגייס את הכוחות סביב האויב החיצוני. אבל כדאי שנאחד כוחות גם נגד האויבים הפנימיים. חוסר כבוד אחד לשני, אי שמירה על החוק, חוסר שיווין הזדמנויות והדיבור הבלתי פוסק בטלפונים בזמן הנסיעה בתחבורה הציבורית. בגלל שיש המון אנשים טובים במדינה הזאת, אז זה מאד אפשרי.

דרלין מה NFL לא הסכימה שאני אראיין את שחקני הטפמה ביי בקנירז. אחרי חודשיים של התכתבויות באי-מייל שכללו בין היתר מכתב בקשה על נייר רשמי של עיתון ישראלי חשוב וגם שליחת דוגמאות כתיבה בעברית היא הודיעה לי באמריקאית טיפוסית שהיא מצטערת אבל אין לי מספיק ניסיון בכתיבה על ספורט. ניסיון בכתיבה על ספורט? מה הבעיה לכתוב על ספורט? אתה בוחר קבוצה או שחקן, מהלל אותם על בסיס סטטיסטיקות מחמיאות ואנקדוטות אזוטריות ולאחר שהם מפשלים אתה מוצא אלף ואחד סיבות למה הם אכזבו.
אבל למה דווקא לראיין את הטפמה ביי בקנירז? הרי זאת קבוצה שגמרה את העונה שעברה עם עשרה הפסדים רצופים, הגנה בין הכי גרועות בליגה ומאמן אחד מפוטר. למה לא לנסות לראיין את הניו יורק ג'יינטס האלופים או לפחות את סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס המפתיעים? התשובה קשורה לטיול שערכנו הקיץ אני ומשפחתי בחוף המזרחי של ארה"ב, טיול שהסתיים בדיסני-וורלד שבאורלנדו פלורידה, מדינה שיש בה שלוש קבוצות פוטבול מקצועניות גקסונוויל, מיאמי וטפמה ביי. הכי קרובה לאורלנדו זאת טמפה, אבל כמו שכבר הבנתם דרלין לא הסכימה.
איזור אגמי האצבעות בניו יורק, שנוצר על ידי קרחוני ענק, מדהים ביופיו ומומלץ בחום לביקור. יעדנו הייתה איטקה שנמצאת בדרומו של אגם קיוגה ולידה שוכנת לה קורטלנד, עיירה אמריקאית טיפוסית שבכניסה לכל בית מונף בגאווה דגל הכוכבים והפסים. בעוברנו דרכה ראיתי לפתע שלט על אחד העמודים שכתוב עליו "ניו יורק ג'טס" עם חץ קדימה. בהתחלה חשבתי שאחרי חמש שעות נסיעה אולי אני לא רואה טוב אבל כחצי מייל לאחר מכן שוב הופיע אותו שלט "ניו יורק ג'טס" עם חץ קדימה. השלטים הלכו והתרבו עד שיצאנו מקורטלנד.
חיפוש מהיר בגוגל הראה שהג'טס מקיימים בעיירה הזאת את מחנה האימונים שלהם והאימון הראשון יהיה פתוח לקהל הרחב. יש! אלוהים אוהב אותי כי אני יהודי והג'טס הם תמיד נושא טוב לכתבה. קבוצה של העיר הגדולה והחשובה ביותר, "ההבטחה" המפורסמת של ג'ו ניימט לפני סופרבול 3, מאמן שמן וקשקשן, יריבות עזה עם הג'יינטס המצליחים ועכשיו גם טיבו המאמין שירד מהר הקולורדו. אבל לדאבוני האימון הראשון נקבע לתאריך שאני ומשפחתי כבר נהיה בקנדה צופים במפלי הניאגרה. גוד-דמיט! אלוהים שונא אותי כי אני אתאיסט.
אבל בעוד האלוהים האמתי לא עשה עימי חסד גוגל כן. כי בעמוד השני של החיפוש הופיע משום מה קישור לכתבה שמציינת ש"לאור ההצלחה של האימונים הקודמים החליטה הנהלת הטמפה ביי בקנירז לערוך עוד אימון אחד שפתוח לקהל הרחב ב 14 לשמיני וכולם מוזמנים." 14 לשמיני? מעולה באותו תאריך כבר נהיה באורלנדו.
רק פעם אחת בחיי ראיתי משחק של ה NFL  לא דרך הטלוויזיה. זה היה ב 20 לדצמבר 1998 בסיאטל שסיהוקס אירחו את האינדיאנפוליס קולטס שבסיום אותה עונה החתימה את הבן השני במשפחת מנינג. סיאטל הייתה חייבת לנצח כדי לשמור על סיכוי לעלות לפליאוף וברבע הרביעי אחד השופטים שרק לעברה נגד סיאטל שביטלה ט'צדואן ואפילו אני שישבתי גבוה במושבים הזולים ראיתי שהוא טעה. בתגובה לפסיקה הזאת כל הקהל נעמד על רגליו צעק "וואו!" התיישב וזהו. אף אחד לא קילל, אף אחד לא זרק כלום למגרש ואף אחד לא היכה את שני אוהדי אינדיאנפוליס שישבו כמה שורות מתחתי למרות כמות האלכוהול העצומה שנצרכה ביציעים. רבות מסופר ומדובר על אותה תרבות ספורט מתחשבת שיש שם מעבר לים אבל עד שלא נתקלים בה קשה להאמין שהיא קיימת במדינה שבחוקה שלה כתוב בפרוש שמותר לך להסתובב עם נשק.
מחנה האימון של טמפה ביי היה מאורגן בדיוק כמו שחשבתי שיהיה מאורגן והרוח הספורטיבית שחוויתי לפני כמעט ארבע עשרה שנה עדיין שררה ביציעים דבר שמאד שימח אותי כי הבאתי לאימון גם את אבי ובני הקטן. דגל ענק התנוסס בחניה, סדרני חניה במרווחים של עשרה מטר כיוונו בדיוק היכן ואיך לחנות, מאבטחים עמדו בכל מקום, ליד המגרש הוקם מתחם אוהלים מגודר ומשולט שכלל מסעדה, חנות מזכרות, עמדה למעודדות, משרד מכירות כרטיסים ושירותים עם מזגן. הקהל, אלף איש במספר, הכיל הורים וילדים, סבים סבתות ונכדים, בני נוער גברים ונשים מכל המינים והצבעים.
האימון עצמו התנהל ע"י צפירה מצופר אויר שהחזיק אחד המאמנים. צפירה ראשונה: שלושת הקווטרבקים נגשים לצד וזורקים לוויד רסיברס שרצים לאורך הקווים, שחקני ההגנה מבצעים תקלים אחד לשני והספיישל טימס של ההתקפה ושל ההגנה מתאמנים בהחזרות של פנטס. צפירה שניה: כל הקבוצה, 80 איש, מסתדרת בשורות ומבצעת דילוגים וספרינטים. צפירה שלישית: רוב הקבוצה מתאמנת על בעיטות של פילדגולס. צפירה רביעית: כולם מתרכזים בין שני המגרשים ושותים. נערי המים לא מפסקים לרוץ בין התחנות ולמלא גייטורייד. כך זה ממשיך כמו מצעד צבאי במשך שעתיים וחצי ב 34 מעלות חום עם 85 אחוז לחות. בינתיים הקהל יושב וצופה. מדי פעם מוחא כפיים, מדי פעם מריע ורק פעם אחת צועק "וואו" ששחקן לא מצליח לתפוס פייר קטש, אבל לא מעבר. אין קללות.
לקראת סוף האימון נעמד לפתע אחד מאמנים במרכז המגרש ובעזרת מגפון צועק: "סיטואציה! 1:38 לסיום. התוצאה 14-11 לטובת הקבוצה השנייה. הכדור על ה 20 יארד שלנו. יש לנו פסק זמן אחד. קדימה!". איך שהוא מסיים לדבר נכנסת למגרש מכונית גולף קטנה עם סט רמקולים ענקיים שמתחילים לשדר בעוצמה רעש של קהל. איך אומרים אצלנו "קשה באימונים, קל בקרב".
ג'וש פרימן (5) הקווטרבאק מצליח תוך פחות מדקה שכוללת גם ניצול של פסק זמן אחד להוביל את קבוצת ההתקפה לקו ה 30 של קבוצת ההגנה וקונור בראט (10) בועט בהצלחה שער שדה. משימה הושלמה בהצלחה. הקהל מריע.
"סיטואציה נוספת!", צועק אותו מאמן במרכז המגרש, "2:35 לסיום. התוצאה 23-17 לטובת הקבוצה השניה. הכדור על ה 30 שלנו. יש לנו שני פסקי זמן. קדימה!". מכונת הרעש ממשיכה להרעיש והפעם המשימה מוטלת על כתפי הקווטרבאק המחליף דן אורלובסקי (6), הוא נכשל להוביל את ההתקפה אבל הקהל לא שורק בוז. אלא מוחא כפיים בנימוס.
בסיום האימון נעמדים האוהדים מאחורי הגדרות הנמוכות והשחקנים נגשים. ראשון מגיע דאלאס קלרק (44) שהגיע מאינדיאנפוליס אחרי עשור מוצלח וטבעת סופרבול אחת. אחריו באים השאר חותמים, מצטלמים ומחייכים. אנחנו נגשים לעמדת המעודדות שכל אחת מהן יכולה להופיע ברשימת 100 הנשים הכי סקסיות אבל הן כבר עזבו. הילד מאוכזב. הילד זה אני.
אתרי ההימורים לא נותנים לטמפה ביי סיכוי להצליח השנה. ברוב המקומות 1 ל 100 לזכות בסופר בול. 1 ל 20 לזכות בבית שלה. לי אין מושג מה יקרה כי מאז שהתחלתי לאהוד את הדאלאס קובויז לפני למעלה מעשרים ושמונה שנים אני יודע שבגלל שזה המשחק הכי קבוצתי שיש הכל יכול לקרות, ומעמדה נמוכה כמו שנמצאים הבקס אפשר רק להפתיע. אז מה את חושבת עכשיו דרלין זה מספיק טוב בשביל כתיבה על ספורט?

מאז ומתמיד אמרו לי שאני יצירתי גם כמחמאה (וואו איך לא חשבנו על זה!) וגם כעלבון (וואו איזה רעיון דבילי!). עכשיו התואר הזה כתוב שחור על גבי עיתון.

המשמעות של להיות "קריאייטיב" ב"בלייזר" זה להמציא חומר מצחיק לחוקי המערכת, מספרים, דברים שגבר צריך לדעת, הבת של השכן, תגובות למכתבים, מי הגבר וכדומה. בגלל שאני לא כזה מצחיק כמו שאני חושב אחוז ההצלחה שלי הוא מאד נמוך ועומד על כ 5% שזה הרווח שלכם. כי הנה כמה חוקי מערכת שלא פורסמו ואם לא תאהבו אותם תזכרו שקיבלתם אותם בחינם.

1. יחס הק"מ לליטר של המכונית שלך מציין גם את היחס בין כמות הדייטים לכמות הסקס שאתה עושה.
2. תואר של VP R&D בסטארט-אפ של שלושה אנשים זה כמו להיות קמרש"הלורל.
3. מאז ששמחנו שבר רפאלי יצאה עם ליאונרדו דיקפריו נהפכנו מעם שהיה "אור לגויים" לעם שנהייה "חור לגויים".
4. אין רגע יותר מבאס מאשר שאתה מתחיל לחרבן בשירותים ציבוריים ומגלה שאין נייר טואלט.
5. כל פעם שתעבור מאנגלית לעברית ותלחץ delete תמחק אות בצד הלא נכון.
6. אם הקריינית בתא הקולי תדבר יותר לאט היא תעלה כמו שיחת סקס.
7. עדיף אישה שמנה אחת במיטה משתיים רזות על העץ.
8. בכל כתבה על השמנה יראו תחת של אישה שמנה שעולה על מדרגות נעות בקניון.
9. כל המעיר לבן נוער בישראל כאילו ביקש למות.
10. אחרי פסוליה טובה כולנו "אנשי רוח".
11. אפילו האתאיסט הכי פנאט יספור י"ג, י"ד, ט"ו, ט"ז.
12.  לא כל דבר שמוסיפים לא את האות i  בהתחלה נהייה יותר טוב.
13. הביטוי "עין תחת עין" היה במקור שם של סרט פורנו להומואים.
14. אם סרט היה הבחירה הרשמית של איזשהו פסטיבל אל תלך לראות אותו.
15. שם טוב למכונית שמיוצרת בפולין: Almana
16. אין דרך יותר דבילית לאחל יום הולדת לעובד מבלון הליום שקשור לכיסא שלו.
17. אף אחד לא באמת מבין את המפרט של המחשב שהוא קנה.
18. בגיל 50 'אקזיט מוצלח' זה משהו שקורה לך בשירותים.
19. איך זה שאם כל התקדמות הרפואה עדיין תופסים לנו בביצים ואומרים "תשתעל"?
20. שם טוב לרשת של נשים נשואות – Wifey.
21. רוצה להרוויח הרבה כסף? תקים דוכן למכירת כיפות בכניסה למחוזי.
22. "אם אין לחם שיאכלו זמן אויר"
23. מעניין למה אין אף פעם כותרת בעיתון "סיפור אהבה בין צעירה מוסלמית לבחור יהודי".
24. אם אלוהים נמצא בכל מקום אז הוא סוטה
25. אין דבר יותר מבאס מלהיכנס למטוס ולראות תינוק.
26. אם אתה יושב בשירותים ושומע מה נאמר בצד השני תדע שזה נכון גם בכיוון ההפוך.
27. לידיעת כל מעצבי הפנים. הדבר הכי חשוב בשירותי האורחים זה מפתח.
28. שם טוב למצעד של גברים נשואים: מצעד האכזבה.

שנה שעברה לקחתי את הילדים שלי להפגנת המיליון. אני לא יודע עד כמה הם באמת הבינו על מה הייתה ההפגנה או את המושג "צדק חברתי" אבל היה לי חשוב שהם יראו איך אזרחים יכולים ולפעמים גם צריכים להביע את דעתם. ההפגנה הייתה באזור העיר התחתית שבחיפה והאוויר היה חם ולח. בדרך לשדרות בן גוריון שמעליהם מתנשאים הגנים הבהאים ראיתי את אחד המפגינים נכנס לפיצוציה וקונה בקבוק מים קטן בעשרה שקלים. כך בין עשרות השלטים שזעקו כל סלוגן אפשרי הבנתי שמאד חסר שם גם השלט "העם נדרש גם לאחריות אישית!".

עשרה שקלים לבקבוק של חצי ליטר? לא זאת בלבד שקוב מים מהברז, שזה למי שלא זוכר את שיעורי המתמטיקה שלו הם אלף ליטרים, עולה רק חמישה שקלים אלא גם העלות הסביבתית ליצר ולשנע את אותו בקבוק פלסטיק היא בלתי נתפסת. אבל ציינת שהאוויר היה חם ולח, אתם אומרים, מה אתה רוצה שהוא יתייבש? חס וחלילה, אני רוצה שהוא יתכנן, שיבוא להפגנה עם מימיה מלאה במים, זאת אחריות אישית.

אנשים עושים שטויות. אני מתנדב בעמותת פעמונים. זאת עמותה שמתנדביה מלמדים משפחות איך לנהל את האספקט הכלכלי של החיים שלהם ויצא לי לפגוש לא מעט משפחות. יש משפחות שאחרי הפגישה הראשונה איתן אתה יוצא החוצה ולא משנה אם אתה מאמין או לא באלוהים אתה מפנה את מבטך לשמים ואומר "יא חתיכת חרא! איך אתה יכול להתעלל כך באנשים?". אבל רוב המשפחות הן לא כאלו שגורמות לי לקלל את הקדוש ברוך הוא. רוב המשפחות גורמות לי לצאת החוצה, לתפוס את הראש ואפילו טיפה להתעצבן. טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט המפורסם "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". זה נכון גם בהיבט הכלכלי. המשפחות המאושרות הן אלו שמתכננות, יש להן תקציב ועובדות בצורה מסודרת. והאומללות? רק בגלל שאני חתום על הסכם סודיות לא אתן דוגמאות אך צפייה אחת בפרק "משפחה חורגת" יכולה להמחיש דוגמא מייצגת.

אי אפשר הכל בחיים. להקת קווין שרה "אני רוצה הכל, אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו". אז רק שתדע שאם אשתך ההרה שכנעה אותך שלכבוד הולדתו של ילדכם הראשון שלך אתם חייבים, אבל חייבים, להוציא כסף על פיסול הריון, שידת החתלה של מעצב ועגלת תינוק 4X4 זה יבוא על חשבון משהו אחר. עוד 22 שנה שהצאצא שלך ירצה עזרה בשכר לימוד לאוניברסיטה, אתה במקום לבצע העברה בנקאית תוציא מהמחסן ותראה לו פסל גבס של השדיים והבטן של אימא שלו שהייתה צעירה. אני לא אומר מה נכון כי לכל אחד יש סדר עדיפויות שונה. אני למשל מוציא בחודש מאה ₪ על הימורים חוקיים. זה גם מאד יכול להיות שמההכרות שיש לך עם הגנים של המשפחה שלך ושלה שהסיכוי שהילד יתקבל למוסד לימודי אקדמאי נמוך יותר מהסיכוי של נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל ולכן עדיף שיהיה קל להסתובב אתו בשטח אבל תחליט על זה באופן מודע. כי החיים הם פשרה. אי אפשר הכל ואי אפשר את זה עכשיו. זה נכון בכל התחומים. סביר להניח שאשת חלומותיך נראית כמו אנג'לינה גולי, חכמה כמו מרי קירי ומרוויחה כמו שרי אריסון אבל ההיא שרובצת מעבר לדלת של השירותים היא לא כזאת. כמו שאתה לא נראה כמו בראד פיט, מצחיק כמו סיינפלד ומרוויח כמו ביל גייטס.

אפשר גם אחרת. ישבתי פעם עם אבא שלי וביקשתי להבין איך הוא ואימא שלי הצליחו להחזיק מעמד כלכלית וגם לחסוך, משהו לא הסתדר לי. ההורים שלי הם דגם מיצג של הדור שנולד עם קום המדינה וגר בעיר הולדתי קרית ביאליק. מה שהכי בלט בהשוואה בין משק הבית שלי לזה של הורי היה השוני בהוצאות. הם לא הוציאו, או הוציאו מעט מאד, כסף על תקשורת סלולרית, כבלים, אחזקה של בית גדול, שתי מכוניות, נסיעות לחו"ל, מסעדות, מזגן, מיבש, בגדים, מתנות לאירועים ומסיבות יום הולדת. עשיתי את אותו תרגיל עם סבא וסבתא שלי ששייכים לדור שבו היית צריך לדעת איך להתחבא מגרמנים ואם מהטמה גנדי היה רואה את התוצאה אפילו הוא היה אומר להם במבטא הודי כבד "שאפשר מדי פעם לפנק את עצמכם". כך יצא שהסבים והסבתות שלי חסכו המון, עזרו להורים שלי שחסכו טיפה פחות אבל יכלו לעזור לדור שלי שיוכל לתת לילדים שלו שנהנים ממפעילים ביום הולדת פסלי גבס של שדיים. אז האם צריך לחיות כמו נזיר? לא, שוב התשובה היא איפשהו באמצע, זוכרים פשרה.

תמיד יהיה מישהו שמרוויח יותר ממך. יש לי חבר מפוצץ בכסף. גר בבית ענק במקום נחשב, טס בביזנס לחופשה בחו"ל לפחות שלוש פעמים בשנה ושם הוא אוכל במסעדות שמדורגות הכי גבוה במדריך האדום של משלין. לעומתו יש לי חבר שבקושי גומר את החודש והיה רק פעם אחת בחו"ל (לא כולל לבנון). שניהם חברים טובים, שומרי חוק, עשו צבא, מילואים, תורמים לקהילה, מלח הארץ. פעם שאלתי את עצמי האם זה פייר שזה המצב ועדיין לא מצאתי תשובה הולמת. אם נסתכל ברמה עולמית האם זה פייר שמיליוני אנשים גוועים ברעב באפריקה בזמן שבאמריקה יש תחרות מי אוכל יותר נקניקיות בעשר דקות?

רגע אז על מה המדינה אחראית? המדינה צריכה לספק לכולם, והדגש הוא לכולם, את רמת הביטחון, בריאות, חינוך, איכות סביבה (הוסף את מה שאתה חושב) שהאזרחים חושבים שהיא צריכה לספק במיסים שאנחנו משלמים. מי שרוצה מעבר לזה שישלם בכספו הפרטי. בקיבוץ של פעם האזרחים היו משלמים 100% מס. יש אנשים בימין האמריקאי שחושבים שצריך לשלם 0% מס ושכולם יסתדרו לבד. האמת היא באמצע. שוב חוזרת המילה הזאת פשרה. אבל לא משנה אם הדלק יעלה כמו בוונצואלה או שיהיו פה תנאים סוציאליים כמו במדינות הסקנדינביות אם אתה לא תלמד לאזן את התקציב, לתכנן ולהבין שזאת אחריותך הבלעדית הדבר האחרון שיישאר לך לעשות זה לצעוק מול הגנים הבהאים בערב לח וחם.

תכלס צריך להקדיש לזה שעה בשבוע וחשוב לשתף את כל המשפחה. החיים הם מלחמת התשה לא מלחמת ששת הימים. תשאל כל מי שמנסה לשמור על משקל קבוע. שב שעה בשבוע מול גיליון אלקטרוני, תכניס את כל ההוצאות וההכנסות, תראה שזה עומד בתקציב שהגדרתם, תכנן את החודש הבא, את השנה הבאה, דבר פעם בכמה זמן עם יועץ פנסיוני, צלצל לנותני השירות ונסה לשפר תנאים. אין בזה הילה, זה לא יביא לך אקזיט מטורף וזה גם לרוב מתיש כמו שמירה בסיסית בבסיס צבאי בנגב בשיא החום. אבל זאת שעה חשובה מאין כמוה. חוץ מזה זה גם אחד הדברים הכי חשובים שאתה יכול ללמד את הילדים במיוחד כדי שלא יהיו תלויים בכספי הביטוח הסיעודי שלך כי יום אחד תאמין או לא אתה תהיה זקן ולא תשלוט בסוגרים. הבונוס הוא שהיום שבו כן תצליח להשיג שליטה בחיים הכלכליים שלך ושל המשפחה שלך יהיה אחד הימים המאושרים ביותר בחייך.

* נכתב בלשון זכר כי רוב החנויות בקניונים הן של בגדי נשים.

אחרי שתלה את המדים לתמיד פתח השריונר ניר כץ את פנקס המילואים הפרטי שלו, ונזכר איפה כולנו היינו ב-15 השנים האחרונות: בין הבוץ של לבנון לים של עזה. בין שיחות שלום לתופי מלחמה. בין צבא למדינה.

ההמשך תאמינו או לא פורסם בבלייזר וב Ynet.

אתם מוזמנים לקרוא ב –  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4235621,00.html