יום שני. השעון המעורר מצלצל והשעה היא 6:30 בבוקר. יד שמאל שלי נגשת לטלפון ובחרדת קודש מתקתקת את הכתובת nfl.com בדפדפן. אט אט מתחיל הדף הראשי של אתר ליגת הפוטבול האמריקאית לעלות, וכאשר מופיעה במלואה הכתבה הראשית שוב נשבר לי הלב. זאת השנה השלישית ברציפות שזה קורה. הפסד במשחק ליגה במחזור האחרון. זה היה משחק של להיות או לחדול, של לסיים את העונה או לעלות לפלייאוף ולנסות לזכות בגביע לומברדי המפורסם.
הקשר שלי עם קבוצת הפוטבול האמריקאית הדאלאס קאובויס החל מאותן שתי סיבות שבגללן יש לי קשר, אמנם מאד מעומעם כיום, עם קבוצות הכדורגל מכבי נתניה, נוטינגהאם פורסט האנגלית ובורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית. זמן ומקום.
1977 הייתה השנה הראשונה שהתחלתי להתעניין בליגות הכדורגל. באותה שנה, כפי שאפשר לנחש, האלופות היו בישראל מכבי נתניה, באנגליה נוטינגהאם פורסט ובגרמניה בורוסיה מנשנגלדבך. למרות שמקום מגוריי היה קרוב לחיפה ולמרות אהדתו של אבי להפועל חיפה, זכייה באליפות עשתה עלי, ילד בן 8, כזה רושם שנצרב אצלי משהו במוח. משהו שאי אפשר לשנות עד היום. וכך אני אוהד את שלושת הקבוצות הללו, למרות שאין לי כיום מושג מי המאמן, מיהם השחקנים ואפילו באיזה ליגה הן משחקות.
בשנת 1984 התאהבתי בפוטבול אמריקאי. באותה שנה עברנו לגור בפורט וורת' שבמדינת טקסס, עיר שקרובה לדאלאס בה משחקת הקבוצה שנקראת בשם שמאד מתאים למקום: הדאלאס קאובויס (בוקרים). מהרגע שהבנתי את חוקי המשחק הנראה לרבים, עם צדק מסוים, כקבוצה של גברים בגרביונים שמטרתם היחידה היא להגיע למצב שכולם שוכבים אחד על השני בערימה, נהפך יום ראשון ליום של צפייה במשחקים המשודרים בטלוויזיה.
שם, באיזור הזמן המרכזי של אמריקה, המשחקים היו משודרים בכל הערוצים הארציים משעה 1 בצהריים עד 10 בלילה לפי אזורים גיאוגרפים. כך שלא היה יום ראשון אחד שלא יכולתי לשבת ולראות משחק של הקאובויס. רק חבל שבאותה תקופה הקבוצה הייתה מעבר לשיא שלה כך שהתרגלתי להיות מאוכזב.
בעקבות החזרה לישראל בשנת 87 והעובדה שאז לא היו כבלים או  אינטרנט התנתקתי מליגת הפוטבול האמריקאית עד שנת 95. באותה שנה גלשתי פעם ראשונה באינטרנט ושמחתי לגלות שקבוצתי חזרה למקומה הטבעי וזכתה בשלוש אליפויות שאת האחרונה ב 96 (סופרבול 30) אפילו ראיתי בערוץ METV. ערוץ שרוב הזמן מקרין תוכניות שמנסות לשכנע שישו הוא, ורק הוא, האחד והיחיד.
פאסט-פורוורד להיום. למרות הפרשי השעות, אין בעיה לשום אוהד פוטבול מחוץ לארצות הברית לראות כל משחק בשידור חי ואיכות HD. העולם מקושר. אבל כל ההתקדמות הטכנולוגית הזאת לא שינתה דבר אחד שתמיד מפתיע אותי מחדש. בין החודשים ספטמבר וינואר, בהם מתנהלת ליגת הפוטבול, חלק מ"איכות השבוע שלי" נקבעת לפי האם דאלאס ניצחה או הפסידה ביום ראשון. זה לא מפסיק להדהים אותי כמה שזה משפיע עלי, איש מבוגר ומכובד בקהילה. איזה אפקט יש לאותה החלטה מקרית של לאהוד קבוצה לפני כמעט שלושים שנה.
אשתי שראתה את מצב רוחי העגום ביום שני, אחרי ההפסד של דאלאס במשחק המכריע מול פילדלפיה, הציעה לי פשוט להחליף קבוצה. אני, למרות אהבתי העכשווית אליה, אמרתי לה את המשפט שלא האמנתי שאי פעם אגיד לאימא של הילדים שלי: "אישה אפשר להחליף קבוצה לא". העונה הבאה תפתח בספטמבר 2014 וזה אומר דבר אחד. יש לי 35 ימי שני רגועים לפני שהכול מתחיל מחדש.

פעם ראשונה ששמעתי על שבעת החטאים החמורים על פי הנצרות, הייתה כאשר ראיתי את הסרט המעולה "שבעה חטאים" שנקרא באנגלית "Se7en". הסרט עוקב אחרי שני חוקרי משטרה שמחפשים רוצח אכזרי שפועל על פי אותם שבעה חטאים. העונש על אותם חטאים הוא מות הנפש והם גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים.
זהו סרט אפל עם סיום מאד לא הוליוודי ואולי בגלל זה יוצא לי לחשוב עליו, יותר נכון על שבעת החטאים, מדי פעם. בגרגרנות אני נזכר כל פעם שאני מגיע לחתונות שבהן מפציצים אותי באוכל, בחמדנות אני נזכר כשאני קורא על חברה שבו זמנית גם מחלקת דיבידנדים וגם מבקשת דחייה בתשלום חובות, ועצלות אני חווה באחת הכיתות של הילדות שלי בה 90% מההורים אף פעם לא מתנדבים לעזור.
אבל יש דבר אחד שמשלב את כל שבעת החטאים בחיי היום-יום. אני לא מתכוון לתוכניות ריאליטי אני מדבר על אבהות.

גרגרנות – הסיבה שאבות משמינים היא שרוב הילדים לא גומרים מהצלחת ובגלל שאסור לזרוק אוכל מי שמחסל את מה שנשאר זה האבא.
חמדנות – ילדים זאת הוצאה כספית אדירה שהתשואה עליה היא מסוכנת כמו מניה של חברת נדל"ן. לכן האבא בונה על זה שהילד או הילדה ימצאו בן/בת זוג עשירים ויעזבו את הבית כמה שיותר מהר.
כעס – לא סתם משפט ההפחדה המפורסם ביותר בעולם הוא "חכה שאני אספר לאבא שלך מה עשית!". אבות מומחים בהתעצבן ולצעוק על הילדים שלהם.
עצלנות – ילדים, במיוחד ילדים קטנים, צריכים המון תשומת לב והבעיה שהם מאד משעממים. למי יש כוח לשחק איתם? לכן הפעילות החביבה על אבות זה לשכב על הספה ולתת לילדים לצפות באיזה מסך דלוק תוך כדי אכילת קורנפלקס.
גאווה – בן או בת מוצלחים זה נשק טוב בקרב התרנגולים שנערך בין גברים כל פעם שהם נפגשים. התשובה המנצחת למשפט "אני ראש צוות בלה, בלה, בלה בחברת לופט גישפט" היא "יפה, אבל הילד שלי התקבל לחוג מחוננים" שאומרת בסאב-טקסט "אין על הגנים שלי".
קנאה – כמו גאווה אבל הפוך.
תאוות בשרים – אם בישיבת הורים יש רוב לאבות, הסיבה היחידה היא או שהמורה/גננת/עוזרת או ששאר האמהות פשוט נראות טוב.

אל מול שבעת החטאים מוגדרים בנצרות הקתולית שבע מעלות טובות: טהרה מול חטא תאוות הבשרים, איפוק מול חטא הגרגרנות, צדקה מול חטא החמדנות, חריצות מול חטא העצלות, סלחנות מול חטא הקנאה, אדיבות מול חטא הכעס וענווה מול חטא הגאווה. או במילים אחרות אימהות מול אבהות. מזה נובעת המסקנה המתבקשת שאימא (או יותר נכון אישה) זה העונש (מות הנפש) של האבא.

קשה להאמין כמה משמעותי המרחק בין העיירה מרתון לאתונה עבור אנשים בגיל שלי. פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, הם מחליטים שהדבר הכי חשוב בעולם זה לשחזר את האגדה אודות פידיפידס. פידיפידס היה טוראי מורעל בחיל השליחים האתונאי, שרץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, בכדי להביא את הידיעה המשמחת על הניצחון של היוונים על הפולשים הפרסים בקרב מרתון. חשוב לציין שני דברים. הראשון, שהמרחק הכי קצר בין העיר מרתון לאתונה הוא לא 42 ק"מ ו 195 מטר אלא, לפי טענות מומחים, 34 ק"מ ו 500  מטר. נכון שאז לא היו מערכות GPS אבל יש ההרגשה שבגלל היותו גבר, פידיפידס לא עצר לשאול הנחיות. הדבר השני שחשוב לציין שבסוף הריצה הוא מת.
הסימפטומים של החולים במחלת "שגעת המרתון" הם מאד ברורים. זה מתחיל במסע קניות, שאפילו נשים אומרת עליו "וואו הגזמת!". בסיום מסע הקניות יש ברשות הגבר נעלי ריצה באלף ₪, שעון-GPS-מודד דופק-סופר קלוריות עם קישור ישיר לאינטרנט, חולצה צהובה ודוחה (זיעה) וסט נתלה של בקבוקי שתיה אנטי בקטריאליים. זה ממשיך בפוסטים בכל רשת חברתית, אפילו LinkedIn, שמראים מפה עם שרטוט של מסלול ריצה ונתונים כמו זמן התחלה, זמן כולל, אורך וכמות קלוריות שנשרפה. זה מחמיר שכל שיחה עם אותו מעריץ של פידיפידס תמיד מגיעה לנושא ריצה, ואיזה מזון מגעיל אך בריא צריך לאכול ומתי.
תראו אני לא נגד פעילות גופנית. כל המחקרים מוכחים שהיא עוזרת לשפר את איכות החיים אבל לרוץ במרתון גיל 40+? לא סתם כתוב בקהלת, פרק ג' – "לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים. עת ללדת, ועת למות; עת לטעת, ועת לעקור נטוע. עת לרוץ מרתון ועת לצפות באנשים אחרים רצים מרתון". כן, אני מודה מאז ומעולם שנאתי לרוץ לשם ריצה. זה פשוט חסר תועלת. אני יכול להבין את פידיפידס שהיה צריך להודיע לאתונאים לא למכור את המניות שלהם בבורסה היוונית אבל לרוץ סתם? מילא לרוץ אחרי כדור עגול, אבל לרוץ סתם???

לפני שנמשיך גילוי נאות קטן. היה רגע סינגולרי אחד בחיי שבו הבנתי שריצה זה דבר שיש לו שימוש. בה"ד 1, בית ספר לקצינים של צה"ל, הוא לדאבונם של רבים וטובים בחיל השיריון בשליטת חילות הרגלים. זה אומר שכל בוקר נאלצתי לרוץ, וכל יום שישי נפתח בבוחן בר-אור שכלל ריצה של 2000 מטר. השיא האישי שלי היה שמונה דקות ועשרים וחמש שניות, שבסיומם אפילו לא קיללתי את דויד בן גוריון על זה שהחליט להקים את מדינת היהודים בארץ ישראל. אבל בעוד חירניק באמת צריך את היכולת לרוץ למרחקים ארוכים, מה התועלת שהיא מביאה לגבר מעל גיל 40+? אתה רוצה להרשים נשים? תראה שיש לך כסף. אתה רוצה להרשים גברים? תראה שיש לך כסף. אתה רוצה לברוח מהמדינה כי רודפים אחריך? גם פה יעזור לך כסף. אז במקום לבזבז את הזמן שלך בריצה, תעשה כסף!
הטיעון האולטימטיבי של חובבי הריצה הוא שבקילומטר ה 23 משתחררים לך בגוף אנדורפינים. אותם חומרים כימיים המצויים באופן טבעי במוח ועוזרים לשיכוך כאבים ולהרגשה טובה. אז תמיד אני עונה שחוץ מבעת פעילות גופנית מאומצת, האנדורפינים משתחררים גם בזמן יחסי מין, שמחה, חיוך, צחוק, עיסוי, שינה, אכילת שוקולד וחשיפה לבעלי חיים ידידותיים. אחרי כל תשובה כזאת אני מרגיש שמותר לי לצעוק "שח מט! מדרפקר!".
ג'ורג' מאלורי שנולד בשנת 1886 היה מטפס הרים בריטי, שהשתתף בשלוש המשלחות הבריטיות הראשונות לאוורסט, בשנות ה-20 המוקדמות של המאה העשרים. התשובה שלו "בגלל שזה שם"  לשאלה "למה אתה רוצה לטפס לאוורסט?" קיבלה את תואר "שלושת המילים הכי מפורסמות בתחום טיפוס ההרים". אני טוען שאם אפשר להגיע לשם באוטו אז עדיף. חוץ מזה נחשו מה קרה לו בשנת 1924 בזמן טיפוס להר אוורסט? הוא מת.

לפני ארבעה חודשים החלטתי להתחיל לשתות אלכוהול. אבל קודם נענה על השאלה הראשונה שבטח עלתה בראשכם והיא "איך הגעת בגילך המופלג למצב הזה?". ובכן התשובה היא "טראומות".
הפעם הראשונה הייתה בגיל 13 בבר מצווה של חבר. בכל משפחה יש את האידיוט האחד שנהנה לראות אחרים סובלים והאידיוט בבר מצווה הזאת שכנע אותי וכמה מהחברי ללגום מכוס וודקה. אני לא רק לגמתי אלא לקחתי שלוק רציני שפשוט שרף לי חלקים פנימיים בגוף ושילח אותי בריצה לברזייה הקרובה.
הפעם השנייה הייתה בגיל 18 בפאב שבחוף בת גלים שבחיפה. כדי לא להיות שונה הזמנתי גם אני שליש בירה מהחבית. בחרדת קודש לגמתי מהכוס וכל מה שעלה לי בראש זאת המילה "שתן". היה לזה את הטעם, ובבקשה אל תשאלו אותי איך אני יודע, של משהו שכבר עבר דרך מישהו. ניסיתי עוד שתיים, שלוש לגימות כי החבר'ה מסביב אמרו שצריך להתרגל אבל די מהר נכנעתי ונתתי את הבירה למישהו אחר.
הפעם השלישית והאחרונה הייתה בגיל 30 במילואים במוצב בגבול עם סוריה, אז שעוד הייתה מדינה "נורמלית". אני והמ"פ שלי הוקפצנו לסוף שבוע צבאי על מנת לעזור לפלוגה שכל הקצינים שלה חלו. בסוף ארוחת שישי מפנקת הרימו כולם כוס של "יין פטישים" צבאי ואני, אולי כדי לחזק את המנהיגות שלי מול החיילים, הצטרפתי. לא עוברות שתי דקות והחל לכאוב לי הראש כאילו באמת מישהו דופק בו עם פטיש. לא עוברות עוד שלוש דקות וכל המוצב מוקפץ כי יש חשד לחדירה בגדר באזור מג'דל שמס. "זה הכלי שלך, זה הצוות שלך וזאת המפה שלך", צעקו לי בעודי יוצא בריצה מהמטבח כולי מסוחרר מנסה להבין מי נגד מי. אחרי שעה של סיור בגזרה חזרתי למוצב ומיד הלכתי לישון בהבטחה שזאת הפעם האחרונה שאני אפילו טועם משקה אלכוהולי.
עברו מאז 14 שנים ועמדתי בהבטחה שלי. בכל אירוע שיש בו השקת כוסית הכוס שלי תמיד מלאה במים, דיאט קולה או מיץ תפוזים. לכל בקבוקי היין שקיבלתי במתנה עשיתי שימוש חוזר בתור מתנה לאחרים. וכל פעם שסירבתי בנימוס לשתות הוספתי בצחוק כי זה בגלל שאני מוסלמי.
אבל הרגשתי שאני כנראה מפספס משהו. לא יכול להיות שרוב העולם שותה ונהנה ורק לי צמד המילים שעולה בראש בהקשר של יין ובירה זה "איכסה פיכסה". חוץ מזה רציתי, כמו בפרסומות, להסתובב עם בקבוק בירה ביד בעוד מסביבי אנשים צעירים ויפים צוחקים ונהנים. חשוב לציין שאני כמובן מדבר על שתיה אחראית כי לצריכת אלכוהול יש גם צדדים אפלים כמו אלכוהוליזם, אלימות, תאונות דרכים והריונות בלתי מתוכננים.
הטריגר להחלטה לשוב ולנסות היה ההכרות שלי עם קבוצת אנשים שלא רק אוהבים לשתות אלכוהול אלא אפילו משלמים להם לכתוב את דעתם על משקאות אלכוהוליים. ואם בכתיבה עסקנו, זה מה שאני עושה כיום ורבים טוענים שאלכוהול יכול מאד לעזור ליצירתיות ובהורדת מחסומי כתיבה.
ביקשתי את עצת המומחה לבירה והוא הציע להתחיל עם בירה גרמנית ממינכן בשם המופצץ Franziskaner Hefe-Weissbier. מאד התרגשתי סוף סוף לעמוד מול מדף הבירות בסופר ולשים בפעם הראשונה בירה בעגלה. בערב אכלתי ארוחה מלאה ודשנה ואחרי שהילדים הלכו לישון התיישבתי מול הטלוויזיה, העברתי לערוץ הספורט, וידיתי שיש בקרבתי טלפון עם חיוג מהיר למגן-דויד-אדום, פתחתי את הבקבוק ולגמתי. המשפט הראשון שעלה לי בראש היה "?Haven't the Jewish People Suffered Enough". העיניים שלי התמלאו דמעות לא בגלל הטעם אלא בגלל ההבנה שאולי נגזר ע"י לחיות חיים נטולי-אלכוהול.
אשתי ראתה אותי ביגוני ושאלה בפליאה למה אני לא מתחיל עם משקאות של בחורות והציעה לקחת אותי לפאב. שבוע לאחר החוויה הגרמנית המפוקפקת נכנסנו היא ואנוכי לפאב המקומי. כאשר הגיעה המלצרית הזמינה אשתי לעצמה Shandy אפרסקים ולי Breezer לימון. "סליחה", שאלה המלצרית ספק בפליאה, ספק בגיחוך, "בשבילו Breezer?". "כן", ענתה אישתי. המלצרית רשמה את ההזמנה ניגשה לברמן, ואני ראיתי איך היא מצביעה לכיווננו ושניהם צוחקים.
המשקה הגיע ואני גמרתי לחסל את כל החמוצים/בוטנים/דברים מוזרים שהיו על השולחן יותר מכיוון שהייתי עצבני מאשר רעב. שפכתי את משקה לתוך הכוס, קרבתי אותה בחשש לפה ולגמתי. מלאכים החלו לשיר. זה אשכרה היה טעים. אחרי שגמרתי את כל הבקבוק מבלי השפעות פיזיולוגיות הנראות לעין אפילו טעמתי מה- Shandy של אשתי.

במשך השבועות הבאים הוספתי לרשימת הקניות את ה Breezer וכל פעם ניסיתי בטעם שונה. אבל ההתקדמות הזאת לא עזרה בניסיונות של טעימות יין בימי שישי אצל חמי או במפגשים חברתיים. הבנתי שהדרך ארוכה ואחרי כל כך הרבה שנים אני צריך להתקדם לאט לאט. ברגעים אלו יושב לי במקרר השלב הבא, בירה Corona Extra מקסיקנית שמחכה לראות מתי יהיה לי את האומץ לנסות. אני מקווה שזה ילך טוב למרות שאחרי עוד העלאת מס על בירות אני חושב שבמחיר שהן עולות שווה לי לחזור לשתות מיץ תפוזים.

זכיתי בשני כרטיסים לסרט "הכל יחסים" והלכתי לראות אותו עם אשתי. כשיצאתי מהקולנוע ירד לי האסימון שאוטוטו אני נשוי חמש עשרה שנה לאותה אישה וחמש עשרה שנה זה המון, אפילו לא רק בהקשר של נישואים. ילד בן חמש עשרה הוא כבר נער, מכונית בת חמש עשרה היא טרנטה ויין בן חמש עשרה זה יין לא זול. בגלל שאני חולה על נתונים יבשים ניגשתי לאתר האינטרנט שאני הכי אוהב, האתר של "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה", כדי לקבל קצת פרספקטיבה. שם בין הררי המידע מצאתי טבלה שמספרת את הסיפור של כל הזוגות, 27324 במספר, שהתחתנו כמוני לפני חמש עשרה שנה.

כמו שניתן מיד לראות חצי אחוז מהזוגות שנישאו התגרשו בטרם חלפה שנה. לא משנה מה הסיבה אני חושב שהכנסת החדשה חייבת לחוקק חוק שזוג שמתגרש בתוך פחות משנה חייב להחזיר את המתנות שקיבל, כשאר האורחים הכי פחות קרובים לזוג מקבלים תוספת של 10% כפיצוי על הסבל. עוד ניתן לראות שהשנים הכי בעיתיות הן השנים השלישית והרביעית שההסבר הכי הגיוני לתופעה זו היא העובדה שבשנים אלו נולד בדרך כלל הצאצא הראשון ומיד מתחיל לבכות. בשנה השמינית מצטרף הילד השני ואחד וחצי אחוז מהזוגות נשברים סופית. כנראה שלמרות מילות השיר המפורסם "ילדים זה שמחה" המציאות מוכיחה ש "ילדים זה א) סיוט ב) פרנסה טובה לעורכי דין לענייני משפחה".
מהשנה השמינית והבעייתית יש ירידה הדרגתית באחוז המתגרשים השנתי כי מי שכבר שרד עד אותה נקודה ישרוד גם משברים נוספים. אז בשורה התחתונה מתוך 27324 זוגות שבטוחים שהחתונה שלהם הייתה הכי מיוחדת לפני חמש עשרה שנה שרדו, כמו בתוכנית ריאליטי, 22023 זוגות. האם הנישואים שלהם מאושרים? האם אולי עדיף היה כי נפרדו כל אחד ואחת לדרכם? את הנתונים הללו אי אפשר להשיג באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה למרות שהיה מעניין גם לראות דיווח על רמת האושר של הזוגות שנשארו נישואים לפי חתך מגדרי.
אם כבר מדברים על נתונים יבשים כל המחקרים מראים כי בממוצע גברים נשואים חיים שלוש שנים יותר מגברים רווקים. אם מספרים זאת לרווק מושבע הוא תמיד יוסיף "זה רק נראה יותר ארוך". בגלל, כמו שכל פוליטיקאי יודע, אפשר להציג נתון בכל דרך אפשרית שאלה נוספת שצריכים לשאול היא האם זה בגלל שנישואים באמת מועילים לבריאות של הגבר או שנשים בתת-מודע בוחרות גברים עם סיכוי יותר גבוה לחיות. אבל בסופו של נתונים יבשים זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה למצוא בן או בת זוג שמבינים שדבר ראשון נישואים זאת שותפות, שיהיו רגעי אושר נפלאים אבל גם חודשים נוראים, שסביר להניח שיש שם בחוץ מישהו או מישהי שיותר מתאימים אבל זה לא סיבה לפרק את החבילה ושכמו כל דבר בחיים גם זוגיות חובה לטפח ולתחזק. אחרת היא תופיע בעמודה של טבלה באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסרט היה סביר.

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת, בגיליון ינואר 2013 של "בלייזר"

יום אחד אולי זה יקרה גם לך. אתה תהפוך למנכ"ל של חברה ישראלית שעושה עסקים בכל רחבי העולם, תעשה ריילוקיישן עם המשפחה ותבלה 40% מהזמן שלך בנסיעות עסקים. לד', חבר ילדות שלי, זה קרה ובגלל שכל ישראל חברים זה לזה הנה כמה דברים שלא ילמדו אותך בקורסי מנהל עסקים. נצל את הטיפים האלו שיעזרו לך לשרוד לפחות עד הבונוס הבא.

באחד מהשיעורים בכיתה א' שאלה המורה מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. רוב הבנים אמרו מהנדס, איש צבא או רופא ורוב הבנות אמרו מורה, אחות או עקרת בית. צריך לזכור שאלו היו סוף שנות השבעים אז בנוסף לחלוקה המגדרית תשובות כמו סלב, שחקן קולנוע או דוגמנית לא היו אופציה. גם מנכ"ל של חברת הייטק גדולה לא הייתה אופציה כי גם לא היה אז הייטק וגם איזה ילד בכיתה א' בכלל מבין מה זה מנכ"ל. לא משנה כמה שאני מנסה לחשוב על זה אני ממש לא זוכר מה בדיוק אמרתי . אבל זה לא משנה כי בסופו של דבר החיים הביאו אותי לתפקיד הזה שמכיל בחובו המון. ניהול עובדים, עבודה מול הדירקטוריון, קביעת מטרות אסטרטגיות, שיחות עם בעלי מניות וראיונות עם העיתונות. אבל יותר מכל הדבר הכי שונה ממה שאי פעם חשבתי שאעשה הוא עבודה מול לקוחות מכל רחבי העולם. זה גם הדבר שהכי פחות מכינים אותך אליו בלימודי מנהל עסקים, וקיים פה פספוס ענק כי יש מחיר לא קטן ללמידה עצמאית. אז כדי שלכם יהיה יותר קל הנה כמה לקחים ממאות אלפי הק"מ שצברתי במועדוני הנוסע המתמיד.

תלמד לאכול ולשתות (שאנגחאי, סין) – זאת הייתה המסעדה הכי מפוארת שהייתי בה במהלך חיי. לי, זה הזכיר סרטים שראיתי על המלכים בצרפת לפני המהפכה. במרכז השולחן הסתובב לו מגש ועליו כל סוגי החיות ומהמאכלים שאפשר לדמיין שחלקם עדיין פרפרו בניסיון נואש להישאר בחיים. אחרי שעה של אכילה ושתיית אלכוהול בלתי פוסקת נכנסתי לשירותים שהיו אפילו יותר מפוארים מהמסעדה עצמה. איך שאני מתחיל להשתין אני שם לב לקולות שיוצאים מהתאים השכנים לי. אלו לא היו קולות רגילים של זרם מים דק או נפיחות עצבניות שאתה מצפה לשמוע בשירותי גברים אלא קולות של הקאה רועשים והם באו לא מתא אחד אלא מכל התאים. רצתי החוצה  ישר למנהל המשרד שלנו בסין ואמרתי לו, "תקשיב ג'ון אנחנו חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר. נראה לי שהאוכל מקולקל כי כולם מקיאים את הנשמה שלהם בשירותים". ג'ון שגר כבר כמה שנים טובות בסין חייך ואמר "נראה לך שבמסעדה כזאת האוכל יהיה מקולקל? אנחנו פשוט הולכים לשבת לאכול ולשתות פה עוד ארבע שעות. הם בסך הכל מפנים מקום למנות הבאות". אז מי אמר שאי אפשר ללמוד כלום מדוגמניות אנורקסיות?

פורנוגרפיה זה עניין של גאוגרפיה (טייפה, טאיוואן) – מכל הפיתויים שקיימים לאיש עסקים נשוי שמסתובב בעולם אין שום ספק שסקס הוא הכי בעייתי ומאתגר. בזמן ביקור לקוחות בטאיוואן הוזמנתי למועדון לילה שעובד בשיטה הדומה לזאת שנהוגה במסעדת הבשרים הברזילית פאפאגאיו. כל אחד קיבל רמזור בעל שני צבעים, אדום וירוק, רק שמטרתו לא הייתה לסמן למלצר שאתה מוכן לעוד סטייק אנטרקוט. מטרתו הייתה לסמן לבחורה הכוסית שהסתובבה סביבי לבושה במיטב אופנת הביקיני האחרונה האם אני מעוניין בשירותיה או שתעזוב אותי לנפשי ותיתן צ'אנס למישהי אחרת. לפני שאתם ובמיוחד אתן שופטים אותי לחומרה צריך לציין ששם צורת בילוי כזאת היא לגיטימית. ככה הם חיים, היחס שלהם לסקס מחוץ לנישואים הוא שונה וזה לא עושה אותם לבעלים רעים. אתם אבל בטח מריירים, או יותר גרוע מזה, ורוצים לדעת האם הרמזור שלי אי-פעם נהיה ירוק, אז התשובה היא כמובן לא, וזאת למרות שמה שקורה בטאיוואן נשאר בטאיוואן. אני יודע לשים גבולות. רק לידע כללי על הקבלה בשביל החזר ההוצאות אני תמיד רושם "ערב עם הלקוחות".

עולם העסקים חוצה גבולות (קואלה לומפור, מלזיה) –  אני יושב בישיבה עם עשרה מנהלים בכירים מחברת מחשבים מאד רצינית במלזיה שלפתע פונה אלי סגן יו"ר הדירקטוריון ושואל "תגיד לי אתה ישראלי?". אני לא נוהג לנפנף בישראליות שלי או ללכת עם חולצת סיום הטירונות אבל לא היה טעם בלשקר אז אמרתי "כן". "ואתה גם יהודי?", המשיך הבחור. "כן", עניתי. "תגיד לי ותגיד לי את האמת ואל תשקר, זה נכון שאתם היהודים שולטים בעולם?". הייתי בשוק, חשבתי שהוא צוחק עליי אז עניתי בבדיחות הדעת שאנחנו מנסים אבל זה לא מצליח לנו. בתגובה הוא פלט "אתם שולטים באמריקה ואמריקה שולטת בעולם ולכן המסקנה שאתם שולטים בעולם". שתקתי וחייכתי חיוך נבוך. אתם חושבים שזה שינה משהו בעסקה? אז לא. בכלל ככל שהסתובבתי יותר ויותר בדרום מזרח אסיה הבנתי שיש מה שרואים מעל פני השטח, הפגנות שגרתיות נגד ישראל, ויש מה שקורה בחדרי הישיבות ומאחורי הקלעים. כמה חודשים אחרי התקרית במלזיה אני מגיע לג'קרטה בירת אינדונזיה וקורא בעיתון ששר בכיר הכריז כי הוא לא יאפשר ששום מוצר ישראלי יותקן בארצו ואפילו נקב ספציפית בשם של החברה שלי. תבינו החברה שבה אני עובד היא פצפונת יחסית לחברות המובילות בתחומה אבל הוא דאג להזכיר את השם שלנו. יותר מאוחר גילנו שהוזכרו בנאום "בזכות" אחת המתחרות שלנו ואנחנו המשכנו לעשות שם עסקים כי בסופו של דבר הם מאד מעריכים את הטכנולוגיה שלנו. צחוק הגורל הוא שהפעם היחידה שביטלו לנו עסקה הייתה בזמן מבצע "עופרת יצוקה" וזה קרה בכלל באירלנד הנוצרית. אנטישמים.

תלמד לשחק גולף (ארה"ב) – אני לא אוהב ספורט. אני כן עושה ספורט אבל גם כאשר הייתי ילד לא אהדתי שום קבוצה או שמעתי ביום שבת בצהריים את התוכנית "שירים ושערים". אבל היום לפני שאני מגיע לפגישה במקום מסוים בעולם אני דואג להתעדכן על מצב קבוצות הספורט המקומיות. מי ניצחה, מי הפסידה ומה הנושא שהכי חם. בקנדה זה הוקי קרח, בספרד, איטליה וכמובן ברזיל זה כדורגל ובהודו זה קריקט (כן איכשהו למדתי את החוקים של הספורט המגוחך הזה). היכולת לדבר על ספורט היא חשובה מאין כמוה כדי לשבור את הקרח. אני מודה ומתוודה שעדיין אחד החוסרים הכי גדולים שיש לי היא היכולת לשחק גולף בצורה סבירה כי בארה"ב על מגרשי הגולף נסגרות העסקאות הגדולות. אפילו לקחתי קורס כדי להשתפר אבל זה לא הספיק. כך שבינתיים הפתרון שמצאתי הוא לשלוח את אחד הסמנכ"לים שלי להכניס כדור לשמונה עשרה  חורים. הוא לא רק יודע איך לשחק הוא גם יודע איך להפסיד, במגרש, בכבוד.

אל תחשוב שאתה יודע להתמקח רק בגלל שאתה ישראלי (ממומביי, הודו) –  הפגישה נקבעה ליום שני בעשר בבוקר. באתי בזמן ובאתי מוכן גם מקצועית וגם עם בקבוק מים וסנדוויץ' מהמלון כי הדבר האחרון שרציתי לחטוף זה איזה קלקול קיבה משתק. הנציגים הראשונים של החברה ההודית הגיעו באחד-עשרה ושלושים ורק בשתיים החלה הפגישה הרשמית שמולי עשרים הודים. עד תשע בערב הם חפרו וחפרו ואני שהייתי צמא ורעב שאלתי אותם מתי סוגרים את העסקה הם אמרו שנמשיך מחר. למחרת חוזר על עצמו אותו הסיפור, כולל האיחור, ואני מניסיון כבר הבאתי איתי הרבה מים ואוכל. הגיע יום חמישי ואין התקדמות ואני צריך לטוס בחזרה. שאלתי אותם מה קורה והם אמרו שאם אני רוצה אני יכול ללכת אבל המתחרים יושבים בחדר הסמוך והם נשארים. זאת הייתה עסקת ענק אז כמובן שנשארתי וכמו דז'ה וו גרוע הכל חזר על עצמו גם בשבוע שאחרי. שוב מגיע יום חמישי ואני סוף סוף הצלחתי לשכנע אותם שאנחנו יותר טובים (הם מאד חזקים בהבנת טכנולוגיות) וציינתי שהגיע הזמן לדבר על המחיר. "מחיר?", הם התפלאו,  "זה לא יהיה בחינם? הרי אנחנו נהייה רפרנס מעולה בשבילכם לעסקאות הבאות". הייתי בשוק! "מה זאת אומרת בחינם?", השבתי, "אנחנו מקימים לכם תשתית ענקית". בסוף הם שילמו מעט מאד וגם זה בקושי. עם ההודים הכי קשה לעשות עסקים ואתה גומר עם המכנסיים למטה גם כי בסוף לא משנה כמה אתה נזהר אתה חוטף את הקלקול קיבה של החיים. בדרך החוצה למונית שלקחה אותי לשדה התעופה ראיתי ישראלי מתמקח על מחיר של צעיף עלוב. חייכתי חיוך עצוב.

תלמד לשיר ולהסתחבק (טוקיו, יפן) – אצל היפנים עסקאות נסגרות אחרי שנוצר אמון אישי וזה קורה במועדוני הקריוקי רוויי האלכוהול, אחרי הפגישות הרציניות במהלך היום. לא צריך לבוא מוכנים עם שיר, זה לא "כוכב נולד". האמת שבכל העולם בסופו של דבר העסקאות נסגרו בין אנשים ולא בין חברות. שאתה קורא בעיתון שחברה א' סגרה עסקה עם חברה ב' זה קרה כי כמה אנשים משני הצדדים הגיעו למסקנה שמי שיושב מולם הוא בן-אדם שאפשר לסמוך עליו.

יחסית אנחנו די שפויים (פרבר של הלסינקי, פינלנד) – מדי פעם אנחנו עוברים בחברה כל מני קורסים שמתעסקים במה שנקרא מיומנויות חברתיות. רובם לא משהו אבל האחד שמאד עזר לי עסק כפי שאתם יכולים לנחש ב"איך להתמודד עם תרבויות אחרות". הקורס לא נכתב בישראל ולכן כולם מיד רצו לראות מה חושבים עלינו בעולם ואחד הדברים שבלטו היה הצורה שבה אנחנו מנהלים שיחה. לעומת הכאוס הישראלי, בפינלנד דיון מורכב בעיקר משתיקות כמו היה זה דייט לא מוצלח. הדיון הלך כך: אני שואל שאלה, הפינים חושבים דקה, כן דקה שלמה פאקינג שישים שניות, אומרים משהו בסגנון "הממ…" בלי לשנות את ההבעה על הפנים שלהם וכך חוזר חלילה. זאת הייתה ישיבה שכמעט גרמה לי למוות מוחי ובסופה הזמין אותי אחד הלקוחות לביתו בפרפר של הלסינקי. הבית היה ליד יער וכמו בכל הבתים בפינלנד הייתה בחוץ סאונה. אחרי ארוחה דשנה וכמה כוסות אלכוהול הוזמתי להיכנס לסאונה. באתי מוכן עם בגד-ים, כפכפים ומגבת לבנה ואיך שאני נכנס לסאונה אני נדהם לגלות שיושבות בתוכה גם בעלת הבית ושתי הבנות שלהם מכוסות אך ורק במגבת לבנה מאד קטנה. מאוחר יותר שקראתי יותר על חשיבות הסאונה בתרבות בפינית הבנתי שכל המשפחה והחברים בדרך כלל יושבים בכלל ערומים. כדי לא להתבזות מיד הרצתי בראש רשימה של נשים לא מושכות כגון גולדה מאיר, ג. יפית ומירב מיכאלי, לעומת זאת המשפחה התנהגה כאילו הם יושבים בבית קפה. אחרי עשר דקות ביקש בעל הבית שאצא אתו החוצה לקור העז ושניה אחרי שאנחנו יוצאים הוא רץ וקופץ לתוך השלג ואחרי זה לבריכה של מים קרים ומיד חוזר לסאונה. "קדימה", הוא אמר לי, "זה מעולה לגוף". למרות חשיבות העסקה הבנתי שאם אני עושה זאת אני חוטף התקף לב על המקום אז הסברתי בנימוס שאני לא רגיל לזה. המארח הסתכל אליי ועשה פרצוף כמו בישיבה. צריך לעדכן את ספר ההדרכה שיציין שאומנם אנחנו הישראלים לא תרבותיים כי אנחנו מתפרצים אחד לשני בזמן שיחה ומדברים עם הידיים אבל לפחות אנחנו לא מושיבים את המשפחה שלנו כמעט ערומים יחד עם אנשים זרים בתוך סאונה.

אין ממשלה גדולה או ממשלה קטנה, יש ממשלה יעילה (סינגפור) –  מכל העמים שעשיתי איתם עסקים הסינגפורים הם הכי רציניים, ולמרות נתוני המבחנים של תלמידי ביתי הספר יש המון דמיון בין ישראל ולסינגפור. גם הם עם קטן במדינה קטנה וחסרת משאבים טבעיים שמוקפת באיומים רבים ולא סתם אנחנו, על פי מקורות זרים, עזרנו להם להקים את הצבא שלהם. הסיבה המרכזית לטוהר המידות שלהם בעסקים וגם אולי ההבדל המרכזי ביננו לבינם הוא המגזר הציבורי ואכיפה דרקונית של החוק שהיו ה"בייבי" של הבן גוריון של סינגפור, לי קואן יו. חוויתי את זה בהמון מקומות אבל הדוגמה הכי בולטת קרתה בזמן ישיבה שהשתתפתי בה שבחוץ היה רעש של בניה מבנין שכן. החוק בסינגפור מרשה לבנות עד השעה שש והשעון הראה שש ורבע. אחד המשתתפים ביקש מהמזכירה להרים טלפון למשטרה על מנת להתלונן. לא חלפו 15 דקות על השעון וליד אזור הבניה נעצרו בחריקת בלמים שתי שריוניות ומתוכם יצא כח שיטור של עשרים איש שחדל את הבניה. למחרת קראתי בעיתון שהקבלן לא רק קיבל קנס גדול אלא גם הקפאה של העבודות לשלושה חודשים וכל העובדים הזרים שלו גורשו מסינגפור. המשוואה היא מאד פשוטה: מגזר ציבורי יעיל + אכיפת החוקים = אפשר לעשות עסקים, תזכרו את זה נתניהו ויחימוביץ. עכשיו לכו תצלצלו 100 ותודיעו שיש קבוצה של נערים שיכורים שמשתוללים בגן הציבורי ליד הבית שלכם.

צפה בסרט "תלוי באוויר" (כל העולם) – בצע את כל הטיפים שראיין בינגהאם (ג'ורג' קלוני) נותן לנטלי קינר (אנה קנדריק). איך לארוז את הטרולי שלך ולמה אסור להסתובב עם מזוודה, למה הכי טוב לעמוד בתור של הבדיקות הביטחוניות מאחורי אסיאתיים ומה החשיבות של מועדוני הלקוחות. זה מה שיאפשר לך לעמוד במסע עסקים של שבוע שכולל שמונה טיסות, שישה בתי מלון, שתי מכוניות שכורות ועשרים נסיעות במוניות כי זה מה שיחסוך לך זמן. חצי שעה פה, עשרים דקות שם מצטברים בסופו של דבר לימים. חוץ מזה צפה בסרט כי הוא פשוט סרט מעולה ואסור לפספס את הישבן של ורה אן פרמיגה.

גבר צריך בסיס איתן לחזור אליו (הבית ולא במובן הפיזי של המילה) – אני חי כך כבר כמעט 5 שנים. האני מאמין שלי הוא שהחיים הם קצרים וצריך לטרוף אותם. להתנסות ולנסות, לראות מקומות, לפגוש אנשים מתרבויות שונות, לאכול מאכלים מוזרים ולשתות משקאות משכרים. אני, תאמינו או לא, מנסה וגם מצליח למצוא דרך ליהנות מהטיסות הארוכות והישיבות המתישות. הרי אני יודע שזאת הזדמנות חד פעמית כי בעולם העסקים הנפילה יכולה להיות מאד מהירה, המחליף שלי עומד מוכן והגב, אוי הגב, כבר כואב מאד מישיבה על הכיסא במטוס. אבל בסופו של דבר מה שמאשר לי להמשיך זאת הידיעה שתמיד יש לי לאן לחזור. לאישה ולילדים ויום אחד זה יהיה גם לישראל. גבר שאין לא לאן לחזור לא יודע לאן הוא יכול ללכת. למרות שגם עם המשפחה אני חושב אולי שצריך לפחות לנסות לאמץ את הרעיון של הרמזור עם שני הצבעים.