לפני ארבעה חודשים החלטתי להתחיל לשתות אלכוהול. אבל קודם נענה על השאלה הראשונה שבטח עלתה בראשכם והיא "איך הגעת בגילך המופלג למצב הזה?". ובכן התשובה היא "טראומות".
הפעם הראשונה הייתה בגיל 13 בבר מצווה של חבר. בכל משפחה יש את האידיוט האחד שנהנה לראות אחרים סובלים והאידיוט בבר מצווה הזאת שכנע אותי וכמה מהחברי ללגום מכוס וודקה. אני לא רק לגמתי אלא לקחתי שלוק רציני שפשוט שרף לי חלקים פנימיים בגוף ושילח אותי בריצה לברזייה הקרובה.
הפעם השנייה הייתה בגיל 18 בפאב שבחוף בת גלים שבחיפה. כדי לא להיות שונה הזמנתי גם אני שליש בירה מהחבית. בחרדת קודש לגמתי מהכוס וכל מה שעלה לי בראש זאת המילה "שתן". היה לזה את הטעם, ובבקשה אל תשאלו אותי איך אני יודע, של משהו שכבר עבר דרך מישהו. ניסיתי עוד שתיים, שלוש לגימות כי החבר'ה מסביב אמרו שצריך להתרגל אבל די מהר נכנעתי ונתתי את הבירה למישהו אחר.
הפעם השלישית והאחרונה הייתה בגיל 30 במילואים במוצב בגבול עם סוריה, אז שעוד הייתה מדינה "נורמלית". אני והמ"פ שלי הוקפצנו לסוף שבוע צבאי על מנת לעזור לפלוגה שכל הקצינים שלה חלו. בסוף ארוחת שישי מפנקת הרימו כולם כוס של "יין פטישים" צבאי ואני, אולי כדי לחזק את המנהיגות שלי מול החיילים, הצטרפתי. לא עוברות שתי דקות והחל לכאוב לי הראש כאילו באמת מישהו דופק בו עם פטיש. לא עוברות עוד שלוש דקות וכל המוצב מוקפץ כי יש חשד לחדירה בגדר באזור מג'דל שמס. "זה הכלי שלך, זה הצוות שלך וזאת המפה שלך", צעקו לי בעודי יוצא בריצה מהמטבח כולי מסוחרר מנסה להבין מי נגד מי. אחרי שעה של סיור בגזרה חזרתי למוצב ומיד הלכתי לישון בהבטחה שזאת הפעם האחרונה שאני אפילו טועם משקה אלכוהולי.
עברו מאז 14 שנים ועמדתי בהבטחה שלי. בכל אירוע שיש בו השקת כוסית הכוס שלי תמיד מלאה במים, דיאט קולה או מיץ תפוזים. לכל בקבוקי היין שקיבלתי במתנה עשיתי שימוש חוזר בתור מתנה לאחרים. וכל פעם שסירבתי בנימוס לשתות הוספתי בצחוק כי זה בגלל שאני מוסלמי.
אבל הרגשתי שאני כנראה מפספס משהו. לא יכול להיות שרוב העולם שותה ונהנה ורק לי צמד המילים שעולה בראש בהקשר של יין ובירה זה "איכסה פיכסה". חוץ מזה רציתי, כמו בפרסומות, להסתובב עם בקבוק בירה ביד בעוד מסביבי אנשים צעירים ויפים צוחקים ונהנים. חשוב לציין שאני כמובן מדבר על שתיה אחראית כי לצריכת אלכוהול יש גם צדדים אפלים כמו אלכוהוליזם, אלימות, תאונות דרכים והריונות בלתי מתוכננים.
הטריגר להחלטה לשוב ולנסות היה ההכרות שלי עם קבוצת אנשים שלא רק אוהבים לשתות אלכוהול אלא אפילו משלמים להם לכתוב את דעתם על משקאות אלכוהוליים. ואם בכתיבה עסקנו, זה מה שאני עושה כיום ורבים טוענים שאלכוהול יכול מאד לעזור ליצירתיות ובהורדת מחסומי כתיבה.
ביקשתי את עצת המומחה לבירה והוא הציע להתחיל עם בירה גרמנית ממינכן בשם המופצץ Franziskaner Hefe-Weissbier. מאד התרגשתי סוף סוף לעמוד מול מדף הבירות בסופר ולשים בפעם הראשונה בירה בעגלה. בערב אכלתי ארוחה מלאה ודשנה ואחרי שהילדים הלכו לישון התיישבתי מול הטלוויזיה, העברתי לערוץ הספורט, וידיתי שיש בקרבתי טלפון עם חיוג מהיר למגן-דויד-אדום, פתחתי את הבקבוק ולגמתי. המשפט הראשון שעלה לי בראש היה "?Haven't the Jewish People Suffered Enough". העיניים שלי התמלאו דמעות לא בגלל הטעם אלא בגלל ההבנה שאולי נגזר ע"י לחיות חיים נטולי-אלכוהול.
אשתי ראתה אותי ביגוני ושאלה בפליאה למה אני לא מתחיל עם משקאות של בחורות והציעה לקחת אותי לפאב. שבוע לאחר החוויה הגרמנית המפוקפקת נכנסנו היא ואנוכי לפאב המקומי. כאשר הגיעה המלצרית הזמינה אשתי לעצמה Shandy אפרסקים ולי Breezer לימון. "סליחה", שאלה המלצרית ספק בפליאה, ספק בגיחוך, "בשבילו Breezer?". "כן", ענתה אישתי. המלצרית רשמה את ההזמנה ניגשה לברמן, ואני ראיתי איך היא מצביעה לכיווננו ושניהם צוחקים.
המשקה הגיע ואני גמרתי לחסל את כל החמוצים/בוטנים/דברים מוזרים שהיו על השולחן יותר מכיוון שהייתי עצבני מאשר רעב. שפכתי את משקה לתוך הכוס, קרבתי אותה בחשש לפה ולגמתי. מלאכים החלו לשיר. זה אשכרה היה טעים. אחרי שגמרתי את כל הבקבוק מבלי השפעות פיזיולוגיות הנראות לעין אפילו טעמתי מה- Shandy של אשתי.

במשך השבועות הבאים הוספתי לרשימת הקניות את ה Breezer וכל פעם ניסיתי בטעם שונה. אבל ההתקדמות הזאת לא עזרה בניסיונות של טעימות יין בימי שישי אצל חמי או במפגשים חברתיים. הבנתי שהדרך ארוכה ואחרי כל כך הרבה שנים אני צריך להתקדם לאט לאט. ברגעים אלו יושב לי במקרר השלב הבא, בירה Corona Extra מקסיקנית שמחכה לראות מתי יהיה לי את האומץ לנסות. אני מקווה שזה ילך טוב למרות שאחרי עוד העלאת מס על בירות אני חושב שבמחיר שהן עולות שווה לי לחזור לשתות מיץ תפוזים.

אם המשימה של לכתוב על המסע המכונן של חייך הייתה ניתנת לבחור ישראלי בן שמונה עשרה התוצאה הייתה די צפויה. או שהיה כותב על הטיול השנתי לדרום, שבו מישהו השתכר והרס את הטלוויזיה במלון באילת, או שהיה כותב על המסע לפולין, שבו מישהו אחר השתכר והרס את הטלוויזיה במלון בוורשה. אני לעומתו כבר מזמן לא בן שמונה עשרה וגם שייך לדור שלא ידע בנערותו אלכוהול או מה מזג האוויר בפולין. בכלל השואה הייתה הרבה פחות מוחשית אז באמצע שנות השמונים. אולי בגלל שבאותה תקופה היינו יותר בטוחים בזכותנו על הארץ הזאת או פשוט מכיוון שסטיבן שפילברג בילה את רוב זמנו בלעשות סרטים על יצורים מהחלל החיצון. השורה התחתונה הייתה שלמרות שמוצא משפחתי הוא מארץ הנשים הלא מפרגנות הנושא, לפחות בשבילי, היה מאד תאורטי.

בשתיים עשרה לאוגוסט 1984, לאוהבי הטריוויה זה היה היום האחרון של אולימפיאדת לוס אנג'לס, התקרבתי טיפה לסטיבן שפילברג. אז, שעוד לא קראו לזה Relocation  אלא שליחות ,עברתי יחד עם משפחתי לגור בפורט-וורת' שבטקסס בעקבות שירותו של אבי בחיל האוויר. שנה לאחר מכן בקיץ 1985 יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי במכונית המשפחתית כי ארצות הברית של אמריקה בנויה ל Road Trips . כבישים רחבים, מכוניות זולות, דלק לא יקר, מוטלים מזמינים ומסעדות מזון מהיר עושות את נסיעה מנקודה A  לנקודה B לחוויה. את הטיול הזה ניצלו הורי גם כדי להיפגש עם האחים של סבתי שנפטרה כמה חודשים לפני כן, אבל לפני שנצלול לתיאור הפגישות המרגשות טיפה רקע. זה סיפור רגיל על גבר בשם יעקב שמתחתן עם אישה בשם רחל והם גרים בעוני מחפיר בעיירה בשם טומאשוב שבפולין. בראשון לספטמבר 1939 יש להם לפי הסדר הזה שמונה ילדים חיים: שמואל בן ה 37, טובה, יוסף, אברהם, רייזל (סבתא שלי), חנה, ינטה ושלום בן ה 15. בשמונה במאי 1945 יעקב, טובה ויוסף כבר לא בין החיים והשאר מתפזרים להם בכל רחבי הגלובוס בין ישראל, ארה"ב, קנדה וברזיל.

התחנה המשפחתית הראשונה בטיול הייתה ברוקלין, ניו יורק. בדירת שני חדרים צנועה בתוך בית דירות גדול מאחורי דלת כניסה עם המון מנעולים, עדות לפשיעה הנוראית שהייתה אז לא רק בסרטים של הארי המזוהם, גר דוד ג'ו (אברהם במקור), ה"דוד העשיר מאמריקה". החזות הארית שלו עזרה לו להעביר את המלחמה ככומר אחרי שאיבד מול עיניו את אשתו וילדו הקטן בהפגזה של הגרמנים. כשנגמרה המלחמה הוא אפילו שקל להישאר כומר אבל פגישה מקרית במחנה עקורים בגרמניה עם מי שנשאר מהמשפחה שלו גרמה לו להחליט לחזור להיות יהודי אבל בארצות הברית. לשם היגר חסר כל, עשה חיל בעסקי מלונאות ועזר מרחוק לכל מי שהיה צריך. כשנפטר עשה עליה לישראל והיום הוא קבור, יחד עם אשתו השנייה, בבית הקברות שבקרית ביאליק, קרוב לאחיותיו.

משם המשכנו למונטריאול שבקנדה, שם גרה דודה רוזה אשתו של שמואל האח הבכור שנפטר כמה שנים לפני כן. שמואל ורוזה עברו את אושוויץ ועל פי הסיפורים המשפחתיים על רוזה בוצעו חלק מהניסויים המזעזעים שעשו הרופאים הנאצים. למרות שלא למד היה שמואל איש משכיל, מנהיג מלידה וציוני נלהב, דבר שלא מנע ממנו לקבוע את מקום מושבו במדינה שנמצאת על הגג של אמריקה. בעוד הורי חשבו שהם באים לביקור של כמה שעות, דודה רוזה, שמצבה הנפשי החל להידרדר, דרשה שנישן אצלה שבוע כי היא קנתה המון אוכל. קשה להתווכח עם ניצולת שואה. לא משנה אם אתה צודק, אתה מרגיש חרא. כך נשארנו לישון כשבלילה חסמה הדודה את הדלת בכיסאות וכשאחי בן ה 7 בכה היא צעקה עליו שיהיה בשקט כי אסור לילדים קטנים לבכות. בבוקר הצליח אבי לשכנע אותה לתת לנו ללכת וכפיצוי על מה שקרה הוא לקח אותנו לפארק שעשועים ענק במונטריאול.

אחרי הבילוי בפארק השעשועים נסענו לטורנטו כדי לפגוש את דוד שלום האח הקטן שעבר את המלחמה בסיביר שברוסיה לשם ברחו היהודים שהיה להם מזל. כשחושבים על "היהודי הנודד" חושבים על דוד שלום. הוא החליף ארצות יותר מכדורגלן שמחליף קבוצות. אחרי המלחמה הגיע לישראל, משם היגר לברזיל, אחרי זה שוב חזר לישראל, מפה לקנדה והיום הוא גר במיאמי שבפלורידה כי לשם מגיעים יהודים זקנים שקר להם. דוד שלום ובנו יעקב הם אנשים שממציאים את עצמם כל פעם מחדש. לא משנה איפה תזרוק אותם, הם מצליחים לעשות משהו מכלום, סוחרים מלידה. כאשר פגשתי אותם הייתה להם חנות בדים, שירות לימוזינות ועוד משהו שקשור לאבנים יקרות. בקיץ האחרון שוב בקרו הורי את דוד שלום ובנו יעקב אבל הפעם בפלורידה. יעקב עושה שם חיל בנדל"ן וגר עם היספנית יפיפייה כי יהודיות לטענתו הן רק בשביל להקים משפחה ולהוליד ילדים. דוד שלום בן ה 88 הוא האחרון משמונת האחים והאחיות שנשארו בחיים מהמשפחה המקורית, משפחה שמחכה לסטיבן שפילברג שיספר את הסיפור שלה. אני כבר יודע את מי ישחק בראד פיט.

כל ערב יום השואה אני נזכר בטיול הזה לחוף המזרחי. לא בגלל ניו יורק, וושינגטון או מפלי הניאגרה אלא בגלל המפגש עם דוד ג'ו, דודה רוזה ודוד שלום. שלושה אנשים שהחלו בעל כורחם מסע מפולין הרחוקה שהסתיים לו בצפון אמריקה. מסע שתמיד גורם לי לחשוב על שבריריות החיים שלנו וכמה מעטה השליטה שיש לנו על גורלנו. מסע ששם בפרופורציה את עליות מחירי הנדל"ן והדלק, מוסיף מימד אישי לבעיית הגרעין האיראני וגרם לי להבין שחלק מהאישיות שלי מקורה שם בכפר העני בפולין. חוץ מזה מאז כל מוצאי יום השואה תמיד בא לי לנסוע ללונה-פארק.