(פורסם במקור בפברואר 2008 באתר הקודם של "החיים על פי ניר" – לדאבוני עדיין רלוונטי גם כיום)

בספר השני בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, המסעדה בסוף היקום, מתוארת מכונת העינויים הנוראה ביותר שאי פעם הומצאה. שמה של המכונה הוא "Total Perspective Vortex" או בתרגום עילג שלי כי לא מצאתי עותק בעברית של הספר בבלגן שיש לי בבית "מערבולת נקודת המבט המוחלטת". עקרון הפעולה של המכונה הוא גאוני, היא פשוט מראה למשתמש בה כמה הוא קטן וחסר חשיבות ביחס ליקום ע"י הצגה של הגודל האינסופי והבלתי נתפס של היקום עם חץ קטן שכתוב עליו "אתה נמצא פה", נשמתו של המשתמש מיד מתרסקת והוא מת מוות נוראי.
"למה לעזאזל אני מספר לכם את זה?", אתם בטח שואלים את עצמכם, "האם יש לך מחשבות אובדניות?". חס וחלילה! הדבר האחרון שאני רוצה זה שאשתי תהנה מכספי ביטוח החיים שלי בצעירותה. פשוט לפני כשבוע הודיעה מיקרוסופט כי היא חתמה על הסכם לקנות את חברת ההזנק "ידעת" הישראלית. חברת "ידעת" פיתחה מנוע שקורא את המידע הקיים במאגר המידע של הארגון מבצע ניתוחים סטטיסטיים ויוצר קבוצות וסגמנטים בעלי מאפיינים דומים. בשורה התחתונה השימוש במנוע יהיה למצוא את הפרסומות הכי מתאימות לגולשי האינטרנט.
אותי תמיד זה מפתיע למה צריך "מנוע חכם" בשביל הדברים הללו. הרי כל מה שצריך זה רק לזהות את מין הגולש. אם הגולש הוא גבר פשוט שמים פרסומת לכל דבר שבמרכזה תמונה של בחורה נאה ואם זאת גולשת כל פרסומת לבגדים/נעלים/תכשיטים/שטויות שאין בהם כל צורך תתאים. אבל את הרעיון שלי אף אחד לא קנה לעומת חברת "ידעת" שנקנתה לפי הדיווחים בעשרות מיליוני דולרים.
את ההודעה על הרכישה קיבלתי בדואר הפנימי של החברה יחד עם ההודעה שיצאה לעיתונות. כשקראתי את ההודעה לעיתונות הגעתי לפסקה שגרמה לי להרגיש כאילו אני נמצא בתוך "מערבולת נקודת המבט המוחלטת". הפסקה תארה את אחד ממקימי חברת "יעדת" והינה הפסקה המקורית:
"אורן, הטכנולוג הראשי של החברה הוא טיפוס צבעוני ומעניין. הוא סיים בגיל 21 דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. לאחר מכן התגייס לחיל המודיעין, ועד היום הוא משמש יועץ לענייני הצפנה לצה"ל. הוא נחשב לאחד האנשים המובילים בחיל המודיעין בתחום פיצוח הצפנים, וזכה על כך בפרס ביטחון ישראל. לפני חמש שנים פתח עם אשתו תהל את המסעדה הקרויה על שמה במדרחוב נחלת בנימין בת"א. בין לבין הוא הספיק להוציא ספר ("הדבר האחרון שאבא שלי הבין"), לשחק בתיאטרון הסמטה ולכתוב למקומות שונים. יום בשבוע הוא מקדיש למשרד הביטחון ולצה"ל בייעוץ לפיענוח צפנים."
קראתי את הפסקה הזאת שוב ושוב ולא האמנתי שקיים בן אדם כזה, איך הוא מצליח לעשות כל כך הרבה בעשרים וארבע שעות. אני בקושי מצליח לגרום לבוס שלי לא לפטר אותי והוא מוכר חברה שהקים אך לפני שנה וחצי! אני מתאמץ לשרבט 300 מילים פעם בשלושה שבועות והוא מוציא ספר! השיא הקולינארי של השבוע שלי הוא כשאנחנו מזמינים פיצה והוא עוזר לאשתו לנהל מסעדה! אני הייתי חניך מצטיין שבועי בטירונות והוא זכה בפרס ביטחון ישראל!
מעולם לא הרגשתי כל כך קטן ולא יוצלח אחרי שקראתי על הבחור הזה.
אבל כעבור שעה שמתי לב שחסר משהוא בתמונה האידיאלית. בשום מקום לא נכתב שיש לו ילדים! הרי אנחנו בישראל ותמיד מציינים עובדה זו. מיד השתפרה הרגשתי פלאים, עכשיו ברור איך הוא מספיק כל כך הרבה. בזמן שהוא משחק בתיאטרון הסמטה אני משחק בתיאטרון בובות, כאשר הוא מפצח צפנים בשביל צה"ל אני עוזר לילדות שלי להכין שיעורי בית. כשחזרתי הביתה מהעבודה לא הבינו צאצאי למה אני מחבק אותם חזק ומודה להם על שהם התירוץ הכי טוב שלי.

 

עד לפני יותר משנה לא היה לי סמארטפון. פשוט הסתדרתי טוב מאד עם הנוקיה הישנה שלי שידעה מעולה לעשות מה שטלפון אמור לעשות. אבל אז התחלתי להסתובב בדרכים ונאלצתי להתחיל להתמודד עם הפקקים ועם השעמום. בעוד אפליקציית Waze עוזרת לי להתמודד עם הפקקים, אפליקציית Podcast Addict עוזרת לי להתמודד עם השעמום כי אין כמו להאזין לפודקאסטים, ולא רק ליהנות אלא גם אפילו להחכים.

אך כל בוקר יש לי את הדילמה האם להפעיל את אפליקציית Waze ולהגיע כמה שיותר מהר לעבודה או את אפליקציית Podcast Addict ולהגיע כמה שיותר חכם לעבודה. אני לא יכול להפעיל אותן בו זמנים מכיוון שביחד הן גומרות לי את הבטרייה אפילו אם הטלפון מחובר למטען. ואין דבר שיותר מעצבן אותי מאשר להגיע לעבודה עם טלפון שצורח שהבטרייה הולכת להיגמר. לאחר כמה ניסיונות (וטעויות) הגעתי למסקנה ש Waze עדיפה וכדי להלחם בשעמום אני מאזין לרדיו הרגיל, כמובן אחרי שאני גומר לחשוב את כל המחשבות על איך אני הייתי פותר את בעיות העולם.

מבין כל מה שמשודר בבוקר אני הכי מעדיף להאזין לתוכנית הבוקר עם טל ברמן ואביעד קיסוס כי בשורה התחתונה הם הכי מצחיקים מכולם, כולל תוכניות החדשות שמשודרות באותו הזמן. כמו בכל תוכנית רדיו, גם להם יש את השלב בו מאזינים מתקשרים בכדי לספר סיפור אישי לרוב על מנת לזכות בפרס כל שהוא. עד היום אף פעם לא התקשרתי לתוכנית שלהם כדי לספר סיפור משתי סיבות עיקריות. או שלא מצאתי סיפור שמתאים לנושא שהם ביקשו או אם הוא כבר מתאים לנושא, זה סיפור שעדיף שלא הייתי מספר לקהל הרחב וחושף דברים שלא צריכים להיחשף.

השבוע החלפתי את הבטרייה ואת המטען באוטו כך שאני מסוגל להשתמש בשתי האפליקציות שהוזכרו מבלי להכניס את הטלפון שלי למצוקה נפשית. זה אומר שאני כבר לא מאזין לתוכנית הבוקר וכנראה שפספסתי את ההזדמנות לספר סיפור אישי ולזכות באיזו ארוחה זוגית מפנקת או תווי קניה בסך 500 ₪. וחבל, כי יש לי סיפור שאני חושב היה מעלה חיוך רחב להרבה מאד נהגים בדרכם לעבודה. אז כדי שלא לא ילך לאיבוד הנה הוא לפניכם.

זה קרה לפני שמונה שנים. הגעתי לרמב"ם כדי לעשות בדיקות תקופתיות, הטבה שקיבלו כל העובדים במקום עבודתי הקודם. אחרי שלקחו ממני דם ושתן, בדקו לי את הראיה והשמיעה, צילמו את הריאות והריצו אותי במהלך בדיקת מאמץ, הגיע השלב הסופי של בדיקה אצל הרופא. מיד כשראיתי אותו הייתה לי הרגשה מעומעמת שראיתי אותו בעבר. ניסיתי לחשוב טוב טוב ולא הצלחתי למקם אותו בשום שלב בחיי אז ויתרתי. הוא ביקש שאתפשט, בדק את הנשימה שלי, לחץ לי על הבטן, דפק על הברכיים ואז ביקש שאוריד גם את התחתונים. הוא אחז באשכיי וביקש שאסובב את ראשי ואשתעל. כשסיים ביקש שאשכב על הצד, ואחרי שלבש כפפת גומי, הכניס את אחת מאצבעותיו לתוך ישבני ווידא מה שצריך לוודא. כשהסתיים גם השלב המביך הזה התלבשתי ונפרדו לשלום.
כעבור יומיים היה בבית ספר של הילדות שלי מסיבת חנוכה. איך שאני נכנס לכיתה של אחת מבנותיי אני רואה את אותו רופא מחבק את אחד הילדים בכיתה. הוא גם ראה אותי ומבוכה גדולה אפפה את שנינו. אחרי 10 שניות שנראו לנצח הוא חייך, הלך לכיווני ובא ללחוץ לי את היד. אותה יד שלפני יומיים הייתה בתוך ישבני ויש לשער שגם בתוך ישבנים אחרים. לא רציתי להעליב אותו ולחצתי לו את היד ואחרי שצחקנו כמה דקות, רצתי מהר לשירותים ושטפתי אותה כמו שלא שטפתי אותה בכל ימי חיי. מאז נפגשנו כמה פעמים באירועים של הבית הספר ולשמחתי הצלחתי להימנע מללחוץ לו את היד. אני מקווה שהוא לא נעלב.

כמו שציינתי בזכות הסיפור הזה סביר להניח שהייתי מקבל כמה תווי קניה.

---

[פרסומת – את הבטריה והמטען קניתי ב eBay]

[יום המופע – 19:50] הפה שלי יבש. לא משנה כמה אני שותה הוא עדיין יבש. אני בתוך מועדון הסטנדאפ פקטורי בדרום ת"א מסתכל באימה על במה קטנה שעוד שעתיים אעמוד עליה.

---

הכול התחיל לפני חודש וחצי בפוסט הזה בפייסבוק.

עידן ניידיץ הוא מה שנקרא בימינו "אושיית רשת". איש מצחיק שאלפי אנשים עוקבים אחרי הסטטוסים שהוא מפרסם בפייסבוק ובטוויטר.

למרות שאני חושב שגם אני איש מצחיק יש ביני לבין עידן כמה הבדלים.
1) יש הרבה יותר אנשים שחושבים שהוא איש מצחיק
2) יש לו משקפיים הרבה יותר יפות מהמשקפיים שלי
3) הוא הבין שעם כל הכבוד לעולם הוירטואלי אין כמו העולם האמיתי (מזכיר לכם את המטריקס?)

סעיף מספר 3 הניע את עידן להוציא כמה מאושיות הרשת, שרגילות לקבל לייקים ותגובות עם מילים שהאות האחרונה שלהם חוזרת שוב ושוב ("חזקקקקקקקקקקק"), אל הבמה הפיזית. מקום שאי אפשר למחוק פוסט לא מצחיק והתגובה היא מיידית גם לחיוב אבל גם לשלילה.
שנים שאני מפנטז לעלות על במה במועדון סטנד-אפ. האמת שזה לא מסובך. לכל מועדון סטנד-אפ יש פעם בשבוע ערב "במה פתוחה" שבה אנשים יכולים לעלות על הבמה ולנסות. אבל תמיד מצאתי תירוצים: אני צריך עוד זמן כדי לשפר את הקטע שלי, זה בתל-אביב ואין שם חניה או עכשיו חורף ואנשים פחות צוחקים. אבל הפעם שקראתי על הערב שעידן מארגן, ערב שיקבל את השם "תעשה לי לייב", החלטתי שזהו, הגיע הזמן.

---

[יום המופע – 19:20] ארבע מאות מטרים לפני היעד כבה לי הטלפון ואיתו הוייז.  דקה לפני העפתי מבט וזכרתי שאני צריך לפנות שמאלה ואז ימינה כדי להגיע למועדון הסטנד-אפ. לא זכרתי נכון ובמשך כמה דקות, עד ששוב חזר הטלפון שלי לחיים, הסתובבתי ברחובות שאחד מהם התברר כמאוד מפוקפק. בכניסה למועדון חיכו כבר כמה אנשים שכנראה אוהבים להקדים כמוני.

---

יש לי קצת יותר משלושה שבועות להתכונן. בשלב הראשון אני עובר על כל הטורים שלי בבלוג ומבין דבר אחד חשוב. אני לא כזה מצחיק כמו שאני חושב. לבסוף אני מוצא שני טורים שאני אישית מאד אוהב. הראשון "הפתעה ממקום לא צפוי" המספר על הדבר הכי הזוי שקרא לי בתור אבא, ושני "Trash Is Cash" המספר על עסק סביבתי שהקמתי. אני עושה כמה חזרות ומגלה שלקרוא את הטור הראשון לוקח לי שלוש וחצי דקות והשני ארבע וחצי דקות. אחרי שאני מבין מעידן שחמש דקות זאת מגבלה קשיחה אני מחליט לבחור בקטע היותר קצר ולעשות הקדמה קצרה של דקה וחצי.

---

[יום המופע – 20:15] עידן מושיב את כולנו ונותן לנו תדריך על איך הולך להתנהל הערב. בזמן שהוא מדבר אני גם מסתכל על כל האנשים שעד עכשיו הכרתי רק דרך פייסבוק ומיילים. מדהים כמה זה שונה. כל אחד מאיתנו צריך לזכור מי לפניו ומי אחריו בסדר העלייה לבמה (הליין-אפ) גם כדי לא לאחר וגם כדי שיוכל להזמין את הבא אחריו. אנחנו זכאים לבקבוק מים ושלושים אחוז הנחה על משקאות אלכוהוליים. אני לא שותה אלכוהול אבל מרגיש שאולי זה זמן טוב להתחיל.

---

קיבלתי בחזרה את שני הטורים מהעורכת שלי. אחרי שרוב הטוקבקים לכתבה שפרסמתי ב YNet מחשבים עסקו, ובצדק, בעברית הקלוקלת שיש בכתבה הבנתי שאני צריך עזרה. מאז כל טור שאני שולח לפרסום בעיתון או אתר רציני דבר ראשון עובר דרך העורכת שלי. יש עוד שבוע למופע ואחרי שהתאמנתי, הקלטתי ותזמנתי שוב ושוב את הקטע שלי לפחות שעה ביום אני מרגיש די מוכן. יום לפני המופע שלח עידן הודעה שכל הכרטיסים נמכרו. למה לעזאזל אנשים ירצו לבוא לראות מופע כזה? אני שוב לא מרגיש מוכן.

---

[יום המופע – 16:59] חשבתי שיהיה לי זמן לחזרה אחרונה בזמן העבודה. אבל כמובן שזה היה יום מטורף שבו שום דבר לא עבד כמו שצריך ועוד דקה יש לי שיחה עם גרג מבוסטון. אולי אני אנסה את הקטע שלי עליו? הוא אמר לי פעם שהוא אוהב את חוש ההומור שלי אבל הבעיה היחידה היא שהוא לא מבין עברית.

---

הנה דוגמאות לפעמים שעמדתי מול קהל גדול:

1979 – כיתה ד', הצגה של הכיתה מול כל ההורים, אני בתפקיד אסתר המלכה (כן אסתר המלכה!).
1986 – כיתה יא', טקס סיום בית ספר תיכון באמריקה, אני בתפקיד הזר החנון עם הציונים הכי גבוהים שמספר לאמריקאים כמה המדינה שלהם נפלאה.
1993 – קורס מפקדי טנקים, הרצאה קצרה לגדוד על מלחמת ששת הימים.
1998 – חתונה (שלי), קטע סטנד-אפ בו אני מציג את כל קבוצות האנשים השונות שהגיעו לחתונה.
2002 – 2009 – אירועים שונים במיקרוסופט, לרוב מסיבות פרידה מעובדים.

סיינפלד אמר פעם שאנשים יותר מפחדים מלעמוד מול קהל מאשר מהמוות. זה אומר שבהלוויה הם מעדיפים להיות הנפטר ולא זה שצריך לשאת נאום פרידה. למרות שזה לרוב לא המצב אצלי ככל שמתקרב יום המופע הטיק ברגל הולך ומתגבר.

---

[יום המופע – 21:10] אני יושב בחדר האמנים שנמצא בקומה השנייה במועדון מעל מחסן המשקאות. מלמטה עולים קולות של קהל שמתיישב ובחדר נמצאים איתי עוד כמה אנשים שאמורים להופיע הערב ומדברים. הם מדברים ואני שותק, וחושב מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי. שאפשל? שאנשים לא יצחקו? שיזרקו עלי עגבניות רקובות? שהבטחון העצמי שלי ישבר ואדרדר לשימוש בסמים קשים?

עידן נכנס לחדר ואומר שמופע מתחיל עוד שתי דקות. יאללה לעסק!

---

הליין – אפ

עידן ניידיץ – מנחה/פתיחה
סיאל נובוקובסקי – סטנד-אפ
שמוליק קרסיק – סטנד-אפ
עידן יוסף ימין – סיפור
עידן ניידיץ – מנחה
אלמוג בר – סיפור
שלומי טסה – סטנד-אפ
שרית אשואל – סיפור
אוהד גל – סיפור/הצגה
עידן ניידיץ – מנחה
מרסל מוסרי – סיפור
גל גרינברג – שיר
שוקי ברקן – סאטירה
ניר כץ – סיפור
עידן ניידיץ – מנחה
דני קומושביץ – סטנד-אפ
יעל כהן – שירים
עומר מנדס – סטנד-אפ + סיפור
מיכל וויסנברג – סיפור
עידן ניידיץ – מנחה
רונית לזרוביץ' – שיר
מור כהן – סטנד-אפ
גיא לייבה – סטנד-אפ
עידן ניידיץ – מנחה/סיכום

כולם היו טובים, באמת. תלחצו על השמות שלהם בכדי לראות את הפרופיל שלהם בפייסבוק.

---

[יום המופע – 23:30] אני במכונית בדרך הביתה מפוצץ באדרנלין. משחזר בראש שוב ושוב את ההופעה שלי וכל מה שאני זוכר זה את הפרוז’קטור שהיה לי מול העיניים. בסביבות מחלף פולג התחלתי לבנות קטע סטנד-אפ שעוסק בצניחת שק האשכים אצל גברים מעל גיל 45. די מהר הגעתי לחומר של לפחות חמש דקות. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לעלות על במה פתוחה. אבל אני צריך עוד זמן כדי לשפר את הקטע שלי, זה בתל-אביב ואין שם חניה ועכשיו גם חורף ואנשים פחות צוחקים.

1996

אחת הדרכים שחברות תוכנה בודקות את המוצר שלהם היא לתת לעובדים, ולפעמים אף לחייב אותם, לעבוד איתו לפני שמשחררים אותו לקהל הרחב. קוראים לשיטת הבדיקה הזאת Eating your own dog food, שבתרגום לא כל כך מוצלח לעברית זה "לאכול ראשונים את ה'חרא' שבישלתם". זאת שיטה די יעילה אבל יכולה גם להיות מאד מתסכלת לעובדים. אני זוכר את החשש הרב כשהחליפו לי את ה Office הטוב בגרסת אמצע (Beta) של ה Office הבא, את התקלות בגלישה כשחומת האש הפסיקה לעבוד ואת המסך הכחול האיום של חלונות.
גם את המוצר שלנו רצינו לבדוק בשיטה הזאת אבל אף אחד מחוץ לקבוצת המוצר לא רצה להתקין אותו משתי סיבות. הראשונה כי הם לא היו נחמדים והשנייה כי למשתמש הקצה לא היה מה לעשות איתו. המוצר יועד למפתחים שרצו לכתוב אפליקציות שרצו לדבר אחת עם השנייה. כינסנו ישיבה וחשבנו מה לעשות ולבסוף החלטנו לכתוב כמה אפליקציות בעצמנו שאולי יהיו מספיק טובות כדי לשכנע אנשים להתקין את המוצר, מה שנקרא Killer Apps. אני כתבתי אפליקציה שמאפשרת לאנשים לשלוח אחד לשני הודעות או תמונות, לראות מי נמצא ולהיות מנויים לערוץ של בדיחות יומיות. אנשים די אהבו את האפליקציה דבר שגרם להם להתקין את מוצר שלנו. אחרי שהמוצר יצא לשוק הפסקתי לתמוך באפליקציה הזאת ואנשים הפסיקו להשתמש בה.
שנתיים לאחר מכן, ב 8 ליוני 1998, רכשה חברת AOL את חברת מירבלייס שפיתחה את תוכנת המסרים המיידים ICQ  ב 407 מיליון דולר. המדינה הייתה אז כמרקחה על האקזיט המוצלח הראשון שסימן את ההתחלה של אומת הסטארט-אפ. אני, שכבר ידעתי שבתוכנת מסרים מידיים אין יותר מדי אתגרים טכנולוגים, הייתי פשוט בשוק.

2001

לפתע הבנתי שעברו חמש עשרה שנה מאז שסיימתי ללמוד בבית ספר התיכון בארצות הברית ועלה בי הצורך לנסות ולראות מה קרה עם האנשים שלמדו איתי. אחרי חיפוש של כשעה נתקלתי באתר אמריקאי שנקרא Classmates.com. האתר שהוקם ב 1995 היה אחד מהרשתות החברתיות הראשונות והכיל רשימה של בתי ספר ואנשים שלמדו בהם לפי שנים. מצאתי את הבית ספר שלי ואחרי שנרשמתי כמי שסיים אותו בשנת 1986, חשבתי לעצמי שזה רעיון אדיר להקים כזה אתר בישראל שיכיל בנוסף גם רשימות של יחידות צבאיות. שנה לאחר מכן הוקם אתר חבר'ה שבשיאו הכיל 1.5 מיליון משתמשים רשומים ונמכר בשנת 2007 עבור 15 מיליון ₪. טעויות ניהול והגעת פייסבוק לארץ גזרו את דינו של האתר לכישלון ואני עדיין מקבל מדי פעם לפעם, מאתר Classmates.com, הזמנות למפגשי מחזור בחצי השני את כדור הארץ.

2007

בדרך לעבודה שוב שמעתי את תזמוני התנועה של גל"צ. "זה די דבילי", אמרתי לאשתי כשחזרתי בערב, "למה הם צריכים להיות תלויים במאזינים שידווחו להם על מצב התנועה? שייתנו לכמה אנשים שנוסעים הרבה מכשירי GPS מיוחדים שישדרו לתחנה בצורה עצמאית את המיקום והמהירות שלהם, וכך הם יקבלו תמונה מצב מיידית ועדכנית של התנועה בכבישים". ב 2008 הוקמה חברת Waze שנמכרה ל Google ב 11 ביוני 2014 תמורת 1.3 מיליארד דולר.

2012

במסגרת פרויקט סיום של קורס הקמת עסק, הצגתי לפני משתתפי הקורס את הרעיון שלי. הרעיון עלה מצורך שנתקלתי בו רבות והוא היכולת למצוא במהירות זמן ומקום מוסכמים לפגישה של הרבה אנשים בעלי אילוצים רבים. כל משתתפי הקורס הסכימו שזה יכול להיות אתר טוב ושימושי ואני חזרתי הביתה עם חיוך על הפנים. יומיים אחרי זה, בזמן שהכנתי את המצגת ל"משקיעים" נתקלתי באתר בשם Doodle שעושה בדיוק את מה שתכננתי. הילדים שלי לא ידעו שאני יודע לקלל כל כך טוב.

2014

חסכתי מכם, וגם מהזיכרון שלי, אזכור של עוד כמה מקרים כאלו. אבל הדפוס מוכר וחוזר על עצמו. או שאני עצלן ופחדן מדי לממש את הרעיון שלי או שמישהו אחר כבר חשב ומימש אותו לפני. כמעט כל יום אני מקדיש זמן ע"מ לנסות ולמצוא רעיון מקורי וכל פעם אחרי שיטוט קצר באינטרנט אני מגלה שמישהו כבר מימש אותו. הכישלון המתמשך אפילו גרם לי להתחיל ולחשוב על רעיונות מהתחום האפור כמו למשל רשת חברתית לאסירים (?PrisonBook). איך אפשר להתחרות בכל כך הרבה אנשים מוכשרים ברחבי העולם? מה הסיכוי למצוא ולממש משהו ייחודי שאף אחד לא חשב עליו? איזה דיכאון אטומי.

2015

היום נראה שעליתי על משהו. תחזיקו לי אצבעות.

---

[פרסומת – באמזון אפשר למצוא הרבה ספרים על איך מייצרים ומיישמים רעיונות]

(פורסם בספר "החיים על פי ניר" – עדיין רלוונטי)

הרומן שלי עם הדולר החל בתחילת שנות השמונים כשגיליתי באחת מהמגירות של הורי מטבעות בסך של דולר ושמונה סנט שאבי הביא מאמריקה. ביקשתי את הרשות של הורי להפוך להיות בעל המציאה הזאת והם לשמחתי הסכימו. באותן שנים, למי שכח או לא יודע, הייתה בארץ אינפלציה של 400% והשקל החדש (יותר נכון הלירה ואחר כך השקל הישן) היו מפוחתים כל יום באחוזים נכבדים.
כל צהריים, אחרי שקניתי את עיתון מעריב מחנות המכולת, הייתי פותח את העיתון, מסתכל על השער היציג של הדולר ומכפיל ב 1.08. חוץ מהתרגול במתמטיקה הייתי נהנה ואפילו נפעם איך אפשר ל"התעשר" כל כך הרבה ביום אחד.
הפעם הבאה שנתקלתי בדולר בצורה רצינית הייתה כשהתחלתי לעבוד. מכיוון שאז עבדתי בשלוחה ישראלית של חברה אמריקאית גדולה השכר שלי היה צמוד לדולר. השנה הייתה 1995, ערך הדולר היה 3.00 ₪, והוא לא זז! עוברת לה שנה, שנתיים, שלוש והדולר מתקדם לו לאט לאט ולא מצליח (או לא רוצה) להדביק את האינפלציה.
ואז, בשנת 1998, החלטנו אני ואשתי לקנות דירה. כמו שאתם מנחשים שבוע אחרי שחתמנו על זיכרון דברים עם בעל דירה, פרץ המשבר ברוסיה והשער של הדולר קפץ מ 3.90 ₪ ל 4.32 ₪ תוך פחות משבוע, פיחות של 10% שהעלה את מחיר הדירה גם כן ב 10%. (אז מחירי הדירות היו בדולרים) בסוף העסקה לא יצאה לפועל, עקב סיבות רבות ומגוונות, וברגע שהעסקה בוטלה ירד מחיר הדולר חזרה ל 3.95 ₪. מאז עברו כבר 15 שנה והדולר הספיק לעלות עד כמעט 5 שקלים וירד לתהומות ה 3.25 כשהיום הוא שוב על סטרואידים ואוטוטו עובר את ה 4 ש"ח.

השאלה היא מהן הסיבות לפיחות או ייסוף השקל לעומת הדולר? כל ערב לאחר קריאת השער היציג של הדולר מודיעה קריינית החדשות שהגורם הוא שינוי (או אי שינוי) בריבית, המצב הביטחוני, הגירעון בתקציב, משבר באמריקה, משבר עם אמריקה, בחירות או משקלו של ראש הממשלה. אמנם אילו גורמים חשובים אבל הגורם המרכזי לשינוי בשער הדולר הוא אף אחד מהם. כשאני קם בבוקר וחושב שאולי כדי לקנות דולרים השער שלו מיד עולה, שאני רוצה למכור השער מיד יורד. לכן הגעתי למסקנה שאני הוא הסיבה לשינויים בהתנהגות הדולר ואם אתם רוצים לדעת מה יקרה לו תתקשרו אלי ותעשו ההפך ממה שאני אגיד לכם.