צפיות, מבקרים, לייקים ותגובות

הסיבה שבשנים 2013 ו 2014 ביקרו בבלוג הרבה יותר אנשים היא שאותן שנים כתבתי באתר YNet ובסוף כל כתבה היה לינק לאתר שלי. השנה פירסמתי 23 פוסטים בבלוג שהיעד שהצבתי ל 2016 הוא 36 פוסטים ו 18000 צפיות. אין לי שליטה על כמות הלייקים והתגובות.

עשרת הפוסטים הכי פופולרים

הפוסטים שמוקפים במלבן כתום פורסמו השנה והסיבה למה הפוסט "מילות פרידה" נמצא במקום הראשון נחקרה ופורסמה בפוסט "איך גיליתי מתי רוב האנשים עוזבים את מקום עבודתם". הפוסט שהכי נהניתי לכתוב היה "תעשה לי לייב".

עשרת המדינות שמהן הגיעו הכי הרבה קוראים וקוראות

מעניין לדעת האם אפשר להסיק שזאת גם התפלגות יודעי השפה העברית ברחבי העולם. מדינות שמהן הייתה רק כניסה אחת לבלוג הן: בולגריה, אקוודור, גאורגיה, וייטנאם, רואנדה, קוריאה הדרומית, הונגריה, אזרבייג'ן, דרום אפריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, סינגפור, סרי לנקה, צ'ילה, רומניה ואוקראינה. ב 2014 ביקר בבלוג מישהו מלוב ו 2013 מלבנון.

עשרת האתרים שהפנו הכי הרבה קוראים לבלוג

כאן אין הפתעות, איזה מזל שיש את גוגל.

 

כמה קוראים קבועים יש לבלוג

135 רשומים לקבלת עדכונים בצורה אוטומטית (130 אם מורידים אותי וכמה משתמשים פיקטיבים).
280 עשו לייק לדף של הבלוג בפייסבוק.
19 מקבלים ממני מייל.

איך התעשרתי מהבלוג

וורדפרס (האתר שמארח את הבלוג הזה), משלם רק כאשר ההכנסה מגיע ל $100. לפי החישובים שלי בקצב הנוכחי זה יקרה ב 2111.

נתונים כללים על הבלוג

מעניין מה הסיפור ביום שלישי.

תודה שקראתם. זה לא מובן מאליו. השנה אני שוקל אולי גם להוציא פודקאסט שמבוסס של הבלוג הנה ניסיון ראשון, מקווה שתהנו. הנה לינק לפרק הראשון:
https://drive.google.com/file/d/0B88tvsH0FomHY044a3NWZnY4R3M/view?usp=sharing

2015 הייתה השנה הראשונה שלי בתור עוסק מורשה. בחודש הבא אני אשב ואכין דו"ח מסכם על הפעילות הפיננסית שלי לקראת הדיווח לרשויות המס אבל לפני כן ישבתי והכנתי דו"ח קטן שמכיל תשע חוויות ותובנות שצברתי השנה.

התרגשתי מלעשות דברים של "גדולים" בפעם הראשונה – זה אולי ישמע פתטי אבל ממש רעדו לי הידיים כשהוצאתי את חשבונית המס הראשונה שלי. כזאת שמכילה סכום שכתוב לידו "תשלום כולל מע"מ", וזאת למרות שהסכום הזה נמוך משמעותית מהשכר שהיה לי בתור שכיר. ביום ששילמתי בדואר את דו"ח המע"מ הדו-חודשי הראשון שלי, שהכנתי לבד, הרגשתי כבר ממש כמו איש עסקים חשוב.

התלהבתי מזה שיש הוצאות מוכרות – בתחילת השנה ישבתי במשרדים של רואת החשבון שלי לשיחת הסבר על חובותיו וזכויותיו של עוסק מורשה. החלק בשיחה שגרם לי לחייך מאוזן לאוזן היה שעברנו על כל ההוצאות המוכרות למס הכנסה ולמע"מ. דלק: 100% למס הכנסה ו66.67% למע"מ, חשמל: 25% למס הכנסה ומע"מ, ביטוח לרכב: 100% למס הכנסה, 0% למע"מ, קניית מחשב: 100% למס הכנסה ולמע"מ. פשוט תענוג. דרך אגב גם לשכירים יש הוצאות מוכרות שהאחת מהן היא תשלום שכר טרחה לרואה חשבון עבור הכנת הדוח השנתי וכן עמלה שמשולמת לחברות החזרי מס בגין דוחות שהוגשו עבור שנים קודמות. אין, פשוט אין על רואי החשבון.

הבנתי לעומק איך אפשר בקלות לרמות את הרשויות של המדינה – אבל אני לא עושה זאת.

התבאסתי מחגי תשרי – גם שנת תשע"ו וגם שנת תשע"ז סידרו לנו מלא ימי חופש (7!). כשהייתי שכיר, חגי תשרי, היו לרוב התקופה הכי נפלאה של השנה וזאת למרות הארוחות המשפחתיות. לעצמאי זה סיפור אחר לחלוטין כי לא לעבוד שבעה ימים חותך את המשכורת בשליש.

נהייתי מאד מאד מסודר – זה לא שפעם הייתי בלגניסט. גם לפני 2015 הייתי מסודר בכל הנוגע לעניינים הכלכליים שלי ושל משפחתי. יש לנו תקציב שנתי, קלסרים, תיקיות במחשב או גיליונות של אקסל שמכילים כל מה שצריך כדי לתת תמונה מדויקת על מצבנו הכלכלי. אבל השנה עליתי מדרגה, כי כל חשבונית מס חשובה וכל מכתב שמגיע מביטוח לאומי צריך לקרוא טוב טוב ולהבין לעומק.

התגעגעתי לחזור ולהיות שכיר – זה קרה כמה פעמים במהלך השנה. יש המון שקט נפשי בלקבל משכורת קבועה, בלדעת שיש לך ימי מחלה ושמישהו אחר משלם את רוב התשלום לביטוח הלאומי וגם מפריש לפנסיה ולקרן ההשתלמות שלך. אבל זה עבר לי די מהר.

טעיתי בהבנה של המושג משכורת – דיברתי עם כמה עצמאים וכולם עברו את הרגע, שבדרך כלל קורה אחרי חודשיים, בו יורד האסימון שההכנסות הן ברוטו ולא נטו כמו אצל שכיר. שמתוך 100 ₪ שנכנסים לחשבון הבנק 17% זה מע"מ, מהרווחים (אם יש) אז לפחות 9.82% זה ביטוח לאומי ודמי בריאות (מעל 60% מהשכר הממוצע זה כבר 16.23%) ואז יש גם את החלק של מס הכנסה. לשכיר יש את הפריווילגיה להתעצבן פעם בחודש שהוא מסתכל בתלוש, לעצמאי זה כואב כל פעם שצריך לשלם לרשויות המס.

שמחתי שיש קשר ישיר בין ההשקעה לתמורה – עכשיו, שעברו כבר יותר מ 12 שנים, אני מרשה לעצמי לגלות שבמשך כל חודש אפריל 2003 לא עשיתי כלום בעבודה. לפעמים אפילו הייתי נועל את הדלת וישן, ממש כמו ג'ורג קוסטנזה. זה קרה כי הייתי בין פרויקטים ולא מצאו לי תפקיד אז נהניתי מחודש של בטלה והמשכורת נכנסה כרגיל. מצד שני כמה חודשים לאחר מכן עבדתי שעות ארוכות ומיגעות ושוב נכנסה אותה המשכורת. בגלל שאני יודע כמה בדיוק שווה שעת עבודה שלי, אני יכול בחודש מסוים ללחוץ על הדוושה ולעבוד שעות ארוכות כדי שחודש לאחר מכן אני אוכל לישון להתבטל כמו ג'ורג קוסטנזה.

היו לא מעט פעמים שרציתי לצעוק על הבוס שלי – אבל אז הבנתי שזה אני.

באופן כללי נראה שאשתי די מרוצה מהעובדה שאני בעלה, זאת למרות שנינו מסכימים שאם היא הייתה טיפה יותר מתאמצת היא הייתה מוצאת מישהו הרבה יותר טוב. אחד דברים שהבעל החלופי והחתיך היה עושה, שאני נמנע מלעשות, זה לקנות לה מתנות. זה נראה לי די דבילי שבעל יקנה לאשתו מתנות. "אתה רוצה משהו לעצמך ליום ההולדת / יום הנישואין / יום האישה / יום המשפחה / יום הרווק הסיני? אז תקני בעצמך!", אני תמיד אומר לה ובו זמנית מתכופף כדי לברוח מנעל שעפה לכיווני.
ולכן מה רבה הייתה הפתעתה כאשר לפני ארבע חודשים הודעתי לה שמצאתי משהו מעולה שאני רוצה לקנות לה, אפילו לא בשביל אירוע או יום מיוחד. "תקשיבי", אמרתי, "מה שאת צריכה זה שעון למדידת צעדים שגם מודד את כמות ואיכות השינה. מישהי בעבודה הראתה לי היום איך השעון הזה עזר לה לשפר את הבריאות שלה". בהתחלה חשדה אשתי בכוונות הטהורות שלי. "מה עוד השעון הזה עושה?", שאלה, "עוקב אחרי ההוצאות של כרטיס האשראי?". שכנעתי אותה שאין כלום מאחורי החשדות שלה נגדי ובזמן הטיול בקיץ באנדורה קנינו שעון מסוג AS80 של Beurer (פשוט הרבה יותר זול שם).
המתנה התגלתה כלהיט במיוחד לאור העובדה שבעזרת אפליקציה נלווית אפשר לשמור את כל הנתונים שנאספים ביום יום ולנתח אותם לאחר מכן. אבל כבר חודש, עקב נסיבות שלא אפרט מטעמי צניעות הפרט, השעון נמצא בשימוש אצלי והאישה עברה להשתמש באפליקציית מודדת צעדים בטלפון NOTE 4 החדש שלה, שהיא קנתה לעצמה כמתנה על קבלת הדוקטורט.

זה צילום מסך את מספר הצעדים שהלכתי כל יום בין התאריכים 16/11 ל 22/11. הקו הירוק מציין את היעד היומי שלי כרגע: 4000. השעון הראה לי שאם אני לא עושה משהו מיוחד, אני מסוגל לגמור יום עם 600 צעדים בלבד, שרובם הליכה מהמכונית למשרד, מהמשרד למטבח ולשירותים ובחזרה. זה די פתטי וגם אומר שאני צריך למצוא דרך להוסיף כ 3400 צעדים ביום, מבלי לעשות "כושר יזום". אני שונא לעשות "כושר יזום" כמו לצאת להליכה, לרוץ, ללכת לחדר כושר, לשחות או לסובב אופניים שמתקדמים לשום מקום בשיעור ספינינג. אני מאמין בתאוריית "התוך כדי". שתוך כדי החיים הרגילים שלי אני צריך לגמוע 4000 צעדים. התאוריה קיבלה חיזוק כשהבת שלי לקחה לי את השעון יום אחד לבית ספר וחזרה עם 4600 צעדים אפילו מבלי שהיה לה שיעור ספורט, ובסוף השבוע הזה כשביליתי בטיולים במרכז הארץ, עשיתי ביומיים 27968 צעדים!
מדדתי שטיול רגיל עם הכלב זה בסביבות 1000 צעדים, קניות בסופר 500 צעדים, ללכת לדואר 2000 צעדים, לעלות במדרגות ולא במעלית 100 צעדים. אז יוצא שביום שאני מוציא את הכלב, עושה קניות, עולה במדרגות והולך לדואר אני מצליח אפילו לעבור את היעד היומי שלי. אבל הבעיה היא, שלשמחתי, ברוב הימים אני לא צריך לעשות קניות או ללכת לדואר וכך כמעט כל יום לפני השינה אני מתבאס מהמספר הנמוך של הצעדים שעשיתי. ולכן המסקנה האישית שלי מכל הסיפור הזה היא שזאת הפעם האחרונה שאני קונה מתנה לאשתי.

הפעם הראשונה שנתקלתי בגיליון של המגזין "בלייזר" הייתה לפני שתיים עשרה שנה, חודשיים לפני שנדב נולד. הדבר היחיד שאני זוכר מאותו גיליון הוא שבעמוד השער הייתה תמונה של ביל קלינטון. כנראה שגם התלהבתי ממה שקראתי כי שבוע אחרי זה הרמתי טלפון למחלקת המנויים של המגזין ועשיתי מנוי. אם מישהו היה אומר לי אז בנובמבר 2003 שכעבור עשור תפורסם מדי פעם במגזין הזה כתבה מפרי עטי הייתי חושב שהוא, בניגוד לביל קלינטון, כן לקח משהו לריאות.
קריירת הכתיבה שלי במגזין החלה בשנת 2005 במדור מכתבים למערכת. לא רק שהמכתב ששלחתי התפרסם, אלא גם קיבלתי בתמורה בדואר ספר מתח של הוצאת ידיעות אחרונות. מעודד מהצלחתי שלחתי בשנת 2006 למדור "דברים שגבר צריך לדעת" שתי רשימות, האחת בנושא חלל והשנייה בנושא כושר שהמשותף הוא שבשניהם אני אף פעם לא אהיה. הרשימות פורסמו ואפילו קיבלתי עבודת בית לכתוב כתבה על איזה נושא שארצה כדי לבחון את כישורי הכתיבה שלי. אני מתבייש להגיד מה בחרתי אבל נכשלתי בגדול (ובצדק).
פאסט פורוורד, בראשון בינואר 2012 שבוע אחרי שעזבתי את מיקרוסופט בלי לדעת מה אני הולך לעשות, שלחתי לעורך המגזין ליאור נעמן,  אי-מייל שכותרתו "אני רוצה להיות כתב בבלייזר (שוב)". הוא ענה לי בנימוס שאשלח כמה רעיונות לכתבות ומפה לשם מצאתי את עצמי בשביעי בפברואר 2012 במשרדי "בלייזר" ברחוב המסגר 9 שבתל אביב.
איך אתם חושבים שנראים המשרדים של "בלייזר", עיתון הגברים היחיד בישראל? ובכן אתם טועים. עדיף לעבוד במשרדים של חברת היי-טק. ליאור עבר איתי ביחד על רשימת הרעיונות ששלחתי שכללו תיעוד נסיעה בקטנוע 50 סמ"ק על כביש 90 ממטולה לאילת ולבסוף הוא אמר לי "עזוב, קח שבוע ותכתוב למה עזבת את מיקרוסופט".
כעבור שבוע מול מעבד התמלילים Word, לחצתי על כפתור "שלח" להודעת מייל שהכילה כתבה באורך של 3233 מילים שכותרתה "אפס אחד – CTRL ALT DELETE". שלושה ימים ישבתי לחוץ מול האי-מייל בצפייה לתשובה וכשהיא הגיעה ועוד הייתה חיובית, פרצתי בכאלו צעקות שמחה שנועה, הבת שלי, אמרה לי שהיא ראתה אותי שמח בעבר אבל לא כזה מאושר.
הכתבה שכותרתה "ריסטארט" פורסמה בגיליון אפריל 2012 של המגזין. מאז פורסמו חמש עשרה כתבות פרי עטי וחלקן אף הופיעו באתר YNet כך שזכיתי גם לחוות את עולם הטוקבקיסטים מהצד השני של המתרס. חוץ מלפתח עור של פיל, כדי לעמוד בחלק מהתגובות של הטוקבקיסטים ("אדם חרטטן ללא טיפת ענווה בושה לאדם כזה") קרו לי עוד כמה דברים טובים בזכות העובדה שמאז ב 33% מהגיליונות של "בלייזר" הופיעה כתבה שלי.
הדבר הראשון הוא שכתיבה שלי השתפרה בכמה רמות. אין דבר יותר טוב ומתסכל לכותב מאשר לעבוד מול עורך שיודע את העבודה. את הכתבה "ריסטראט" חתך תומר קמרלינג העורך משנה, באלף מילים(!), החליף את הסדר של כמה פסקאות, שינה כמה משפטים ושיפר אותה ב 100%. הדבר הטוב השני שקרה הוא שהבנתי, די מהר, שמבחינה כלכלית כתיבה היא לא אופציה ריאלית וזה דחף אותי להקים עסק בתחום אחר לגמרי ולבסוף להתגלגל לסטארט-אפ מצליח. הדבר השלישי הטוב הוא לחוות שוב ושוב תגובת גברים (חיוך מאוזן לאוזן) ונשים (מבט מופתע לפעמים לטובה ולפעמים לרעה) ברגע שאני מספר שאני לפעמים כותב ב"בלייזר". אני חושב שגם הנשים וגם הגברים טועים בתגובה שלהם. אני אישית לא שותה אלכוהול, לא מעשן סיגרים, לא מתעניין במכוניות או כדורגל וגם נשים צעירות בלבוש מינימלי לא עושות לי את זה. אבל אני כן קראתי, קורא ואמשיך לקרוא את המגזין בגלל הכתבות הרציניות, בגלל חוש ההומור האיכותי, בגלל העיצוב הגרפי ובמיוחד בגלל איכות הכתיבה שמאפשרת לי ליהנות מקריאה על נושאים שביום יום לא מעניינים אותי.
טוב, אם הגעתם עד לפה, אז דבר ראשון תודה רבה ותרשו לי גם לספר לכם שלבלייזר יש אתר אינטרנט חדש, כזה שנראה טוב גם בסמארטפון. אני ממליץ לכם לבקר בו וגם ליהנות משתי כתבות קצרות שלי. האחת על משחקי מחשב של נעוריי ושנייה על בתים שרובנו לא יכולים ואתם יודעים מה גם לא צריכים לקנות.

מאז שנכשלתי בבדיקת עיניים לפני למעלה משלושים שנה, בממוצע פעם בשנה וחצי נשברים לי משקפיי הראיה שלי. בצעירותי זה היה לרוב בזמן משחק כדורסל, לאחר מכן בגלל הילדים וכיום זה בעיקר בגלל שאני נרדם איתם על הספה. מכיוון שבלי משקפיים אני כמעט חסר אונים, יש לי תמיד משקפיים ספייר וכל חודש אני שם בצד 100 ₪ לצורך הקנייה הבלתי נמנעת של הזוג החדש במקום זה שישבר.
האירוע שגרם לי לאמץ את שתי ההחלטות הללו קרה לפני שמונה עשרה שנה, בו נאלצתי לקחת יום וחצי חופש מהעבודה כדי להחליף את זוג המשקפיים היחיד שלי שנמחץ תחת ישבני הגדול.
באותו יום חופש כפוי בו הגעתי לחנות המשקפיים, הכי קרובה שאפשר היה להגיע אליה ברגל, התקיים בה מבצע "קנה שני זוגות משקפיים קבל זוג שלישי חינם". לשמחתי החנות אפשרה שהזוג השלישי יהיה משקפי שמש אופטיים, אבל כפי שאתם יכולים לנחש אפשריות הבחירה של סוגי המסגרות הייתה מאד מצומצמת וזאת המסגרת שנבחרה.

למי שתוהה זאת תמונה עדכנית. בניגוד למשקפי הראיה הרגילים שלי בעלי תוחלת החיים של שנה וחצי, המשקפיים האלו שרדו בשלמותם. הסיבה לכך שזוג המשקפיים הזה הצליח להביס את כל הסטטיסטיקות היא כי את רוב זמנו הוא מבלה בתוך קופסא סגורה במכונית שלי וגם במשך קרוב לשלוש שנים הוא התחבא בתוך אחת המגירות בחדר העבודה שלי.
מאז הפעם הראשונה שהרכבתי את משקפי השמש על אפי מעולם לא קיבלתי מחמאה על המראה שלהם. כבר אז, לפני שמונה עשרה שנה, הם לא היו אופנתיות ו"חוסר ההתאמה" שלהם רק הלך והתגבר במהלך השנים. אבל אני, שרגיש מאד לקרני השמש, התעלמתי מהתגובה של הסביבה ונהניתי מההגנה הטובה שקיבלו עיניי.
כך זה היה עד לפני שבועיים כאשר בזמן טיול בנחל הקיבוצים ניגש אלי מישהו בהתלהבות ושאל אותי איפה אפשר לקנות משקפי שמש מגניבים כמו שיש לי. צחקתי ואמרתי לו שכל מה שהוא צריך זאת מכונת זמן אבל כשחזרתי הביתה והסתכלתי על הפרסומות של משקפי השמש התברר לי שמבלי שאשים לב המשקפיים שלי חזרו לאופנה.

חוץ להרגיש מעודכן ובעניינים, עכשיו יש לי גם את הטיעון המושלם כל פעם שאשתי מתעצבנת על הבגדים הישנים שאני לובש ועל זה שאנחנו לא מחליפים את הריהוט בבית. זה פשוט רק שאלה של זמן עד שזה שוב יהיה במודה.

אם יש דבר שאני אוהב זה להסתכל על תמונות וסרטוני "אז והיום" של מקומות. אפשר ללמוד כל כך הרבה מההבדלים שבתמונות ובסרטונים על התהליכים שעברו על האנשים שחיו ועדיין חיים באותם מקומות. הילדים שלי כבר למדו שברגע שהם שומעים בזמן נסיעה את המשפט: "אתם לא תאמינו איזה כביש דרדלה היה פה פעם", מצפה להם סקירה היסטורית על איך נראה המקום הזה בילדותי.

זה רחוב אחוזה ברעננה אז והיום.

                                   

לפני שנתיים וחצי, בזמן שהבנתי שקריירת הכתיבה שלי לא תופסת תאוצה כפי שדימיתי, ישבתי וחשבתי על רעיונות למיזם מקורי. כפי שקורה לי בדרך כלל הרעיון למיזם לא עלה במוחי בזמן סיעור מוחות מאורגן אלא במקרה. בזמן נסיעה בכביש עוקף קריות (כביש 22), שוב סיפרתי לילדים "איזה כביש דרדלה היה פה פעם" (אז הוא נקרא כביש 58). בתגובה אמרה אחת הבנות שחבל שאין סרטון וידאו של נסיעה בכביש הזה לפני ששופץ והורחב.
נורה נדלקה לי בראש והחלטתי שזה יכול להיות רעיון אדיר, לצלם את כבישי ישראל היום. גם כדי שעוד 40 שנה יהיה לי ארכיון, כמו לסטיבן שפילברג, וגם לאפשר לאנשים בכל רחבי העולם לראות את ישראל דרך נסיעה בכבישי הארץ.
חיפשתי ביוטיוב האם מישהו עושה מיזם כזה בארץ וחוץ מכמה סרטונים בודדים, באיכות נמוכה, לא ראיתי משהו דומה. בחו"ל לעומת זאת יש לא מעט אנשים שמצלמים נסיעות בכבישים בכל רחבי העולם.
עשיתי סקר שוק מעמיק והחלטתי שהכי טוב לקנות מצלמת GoPro עם מתקן מיוחד המאפשר לשים את המצלמה מחוץ מכונית. מאותו הרגע הטיולים המשפחתיים שלנו נקבעים לפי כבישים שעוד לא צילמתי. מדי פעם, כאשר אנחנו עומדים בצומת, מסמנים לנו אנשים במכוניות שכנות לפתוח את החלון ושואלים בפליאה מה פשר המצלמה.

"זה בשביל סטארט-אפ שמתחרה בגוגל", אני עונה ברצינות מלאה ולשמחתי הם מאחלים לי בהצלחה.
העבודה על הסרטונים לא פשוטה. אני עורך אותם, מוסיף הסברים, מעלה ליוטוב, לאתר של המיזם ולדף הפייסבוק של המיזם דבר שלוקח לא מעט זמן שהתמורה כספית עדיין רחוקה להחזיר את ההשקעה. כמו שצייתי בתחילה לא היה לי מתחרה בארץ אבל לפני חצי שנה גיליתי שיש מישהו שעושה בדיוק מה שאני עושה וגם מצליח יותר ממני. יותר אנשים צופים ומנויים לערוץ הסרטונים שלו. ניסיתי להבין מה סוד הצלחתו ולבסוף נשברתי ושלחתי לו מייל עם הצעה לשתף פעולה. הוא הודה לי על ההצעה, סירב בנימוס, ואף אמר שהוא צופה בסרטונים שלי. כמו כן הוא היה מספיק נחמד לספר שהדרך שלו לקדם את הערוץ שלו זה לכתוב תגובות לסרטונים וכתבות שעוסקות בנושא של כבישים. מאותו הרגע פעם ביום במשך חצי שעה אני מחפש כתבות וסרטונים על כבישים וכותב תגובות מפרגנות ואתם יודעים מה, זה עובד. שיווק – מי היה מאמין…
השבוע חגגתי מאורע משמח. צילום 1000 ק"מ של כבישי ישראל. מניסיון חיים אני יכול להגיע לכם שהכבישים היום הם כל כך הרבה יותר טובים מ"הדרדלה שהם היו פעם".