בשבילי תל אביב הייתה מאז ומעולם כמו חוץ לארץ. הניגוד בין העיירה הצפונית והמנומנמת שגדלתי בה לבין המטרופולין שבמרכז הארץ תמיד השאיר אותי פעור פה במהלך ביקוריי בתור ילד ועדיין לפעמים מדהים אותי גם כיום.
מקומות הבילוי הרבים, מרכזי התרבות, אפשריות התעסוקה מושכים את צעירי ארצנו וזאת למרות מחירי הנדל"ן הבלתי שפויים. המדינה לעומת זאת מאד מעוניינת לגרום לפיזור אוכלוסין, במיוחד אוכלוסייה צעירה, ואפילו הוקם משרד ממשלתי מיוחד שנקרא המשרד לפיתוח הנגב הגליל שמדי פעם יוצא במסע פרסום לעידוד מעבר אנשים לגליל ולנגב. אך נראה ששום דבר לא מצליח להשפיע על הצעירים ובזכות נהירתם לתל אביב מתגאה היום בהיותה עיר "הרווקים והרווקות" שכן שיעור הגברים הרווקים בגילאים 29-25 בעיר ללא הפסקה הוא הגבוה ביותר בארץ ועומד על 80% ואילו שיעור הרווקות על 66%. נתון מדהים זה נתן לי שני רעיונות. האחד שכדאי בתור גבר נשוי לעבור לתל אביב כי יש שם המון רווקות. הרעיון שני קפץ במוחי המעוות בזמן ביקור בסופר.
כל שבוע אני לוקח את אחד מילדי לערוך איתי את הקניות לבית. זה זמן איכות שבו אני לא רק מצליח לתקשר יותר טוב עם יוצא חלציי אלא גם מלמד אותו/אותה כללי צרכנות נבונים ומנצל אותם לביצוע משימות רבות ומגוונות כמו להביא מוצר מסוים או לפרוק את המוצרים בקופה.
לפני שבועיים באחת מהפעמים שהלכתי עם בני נדב הגענו לאזור דגני הבוקר ואמרתי לו שיבחר איזה דגני בוקר שהוא רוצה. בגלל כמות האפשריות הענקית שיש לא הצליח הילד להגיע להחלטה במה לבחור. אחרי כמה דקות של לקיחת והחזרת קופסאות הילד כמעט החל לבכות. "אבא," אמר לי המתלבט "אני לא יודע מה לעשות!".
אני לא הפסקתי לצחוק ונזכרתי בהרצאה מעולה שראיתי שנקראה "פרדוקס הבחירה, למה יותר זה פחות". בהרצאה מסופר על איך שפע הבחירה שיש לנו כיום גורם לשיתוק בקבלת ההחלטות שלנו. באחד הניסויים שנערכו בארצות הברית התגלה שיותר ריבות נקנו בסופר כאשר כמות סוגי הריבות הורד מ 28 ל 9 בלבד.
על סימפטום נוסף של התופעה הזאת קראתי לפני זמן מה בכתבה שעסקה ברווקים והרווקות של תל אביב. בכתבה מתוודים ואף טיפה מתלוננים הרווקים והרווקות על כך שבגלל שיש כל כך הרבה רווקים ורווקות שאפשר לצאת איתם הם כל הזמן חושבים שיש מישהו/מישהי יותר טוב ממי שיש להם כרגע ולכן לא ממהרים להתחתן.
מיד פניתי למשרד לפיתוח הנגב הגליל והודעתי שיש לי רעיון למסע הפרסום הבא שלהם  – "צעירים, בואו לנגב ולגליל! הסיכוי שלכם למצוא חתן או כלה הרבה יותר טובים. למה? תשאלו את נדב."

בשנה האחרונה ישנם ימים שבהם יש לי חלומות מדהימים. חלומות מהסוג כשאתה מתעורר מהם אתה חושב מצד אחד שהתת-מודע שלך צריך אשפוז דחוף בבית חולים פסיכיאטרי אבל מצד שני אתה מצטער שאין לך את התסריט של החלום כי בטוח הוא היה זוכה בפרס האוסקר בקטגורית התסריט הטוב ביותר.
לעומת אותם ימים מסעירים ישנם ימים שאני או שלא חלמתי, או לא זוכר שחלמתי או שהחלומות הם חלומות באנליים ורגילים שאני בטוח שרוב האוכלוסייה הבוגרת חוותה. חלומות כמו חלום שבו רודפים אחריך ואתה מנסה לרוץ ולא מצליח לזוז מהמקום, חלום על מישהי או מישהו אחר מאשר בן/בת הזוג הנוכחי/ת שלך או חלום הבלהות שאתה נמצא על אי בודד בלי חיבור לאינטרנט.
בגלל שאני תמיד מנסה להבין את העולם הסובב אותי ניסיתי למצוא סיבה להבדלים בין אותם ימי חלום מסעירים לבין אותם ימים "רגילים". נעזרתי באחד מידידי הטובים ביותר שהוא הגיליון האלקטרוני אקסל ויצרתי טבלה שבה העמודות הם מאפייני היום פלוס האם היה לי חלום מדהים ושהשורות הם תאריכי הימים. חלק מאפייני היום שבחרתי היו:

1. כמה שעות ישנתי?
2. כמה שעות עבדתי?
3. האם עשיתי כושר באותו היום?
4. האם היה לי יום מוצלח בעבודה?
5. האם שוב נרדמתי עם הבגדים, בסלון בלי להתקלח מול טלוויזיה שפתוחה בערוץ נישה משעמם?
6. האם רבתי עם האישה?
7. האם "השלמתי" עם האישה?
8. האם הריבית במשק עלתה?
9. ועוד ועוד…

במשך חודש שלם מילאתי את הטבלה ביסודיות ובקפדנות והשתמשתי בכל אמצעי ניתוח הנתונים שקיימים באקסל אבל לא הגעתי לשום מסקנה חותכת מהסוג "אם ישנתי פחות מחמש שעות והריבית במשק עלתה אזי יש סיכוי של 70% שיהיה לי חלום מסעיר".
ואז במקרה, כמו שתמיד קורה לי, קמתי בוקר אחד אחרי חלום שהיה זוכה בפרס נובל לספרות עם כאב פנים נוראי. הסיבה לכאב התבררה די מהר. נרדמתי בזמן משחק בטלפון הסלולרי שלי וכתוצאה מכך הוא נח לו כל לילה מתחת לפרצוף שלי. לא ייחסתי לתקרית הזאת יותר מדי חשיבות עד שלילה אחד שוב התכרבלתי יחד עם הנוקיה שלי ושוב חלמתי חלום פוליצר.
באותו שבוע ערכתי סידרה של ניסויים שמטרתם לראות האם יש קשר בין המרחק של הטלפון הסלולרי שלי מהראש שלי לבין איכות החלומות שלי. התשובה היא כן! אם הטלפון נמצא במרחק של פחות מ 30 ס"מ מהראש שלי יש סיכוי של למעלה מ90% לחלום חלום זוכה פרס ספיר לספרות.
אני שוקל לשלוח את הממצא הזה לחברות הסלולר וכבר מדמיין איך יראו הפרסומות: "החלום נשמע מצוין. החלום נשמע Orange", "פלאפון ברוכים הבאים לחלום אחר" ולכבוד העונה החדשה "סלקום, חלום נולד".

הרחוב שאני גר בו איננו מישורי אלא בעל שיפוע מכובד ויש בזה כמה יתרונות. הבתים שנמצאים  מערבית לבית שלי לא מסתירים לי את הנוף לים, הניקוז ברחוב טבעי ויעיל וגם יש לי תירוץ טוב ללמה אני לא רוכב הרבה על האופניים שלי כי "העלייה מאד קשה".
יומיים אחרי שעברנו לגור בבית שלנו, לאחר שגרנו כמה שנים ברחוב מישורי, ישבתי עם בנותיי בחצר שלפתע נשמעה חבטה. רצתי לרחוב ולתדהמתי ראיתי  שהמכונית שלנו הידרדרה 20 מטר במורד הרחוב ונתקעה במכונית אחרת.
היה לנו המון מזל שכן אם ללא אותה מכונית שעצרה בגופה את מכוניתנו, עלולה הייתה מכוניתנו להידרדר עוד עשרות מטרים וחס וחלילה לדרוס מישהו ולהיעצר בחצר של השכנים בקצה הרחוב. בנוסף,  שיחק לנו המזל מכיוון שהמכונית האחרת הייתה סובארו חבוטה משנות ה-70 והמכונית שלנו הייתה מכונית ליסינג.
תחקיר מהיר הראה ש"מישהי" אמנם הרימה את ההנדברקס (Hand Brake) אך השאירה את ההילוך בדרייב (D). כמו כל גבר שאשתו (שוב) פגעה במכונית שלו ניצלתי את ההזדמנות שאשתי בריאה ושלמה והוכחתי אותה על חוסר תשומת הלב שלה שכמעט גרמה לאסון כבד ולנזק כספי רציני.
שבוע אחרי שנזפתי באשתי בעודי יושב בעבודה נשלח דואר אלקטרוני לכל העובדים שמודיע שרכב רנו סניק אדום שמספרו XX-XXX-XX עומד באמצע רחבת החניה בצורה מוזרה. רצתי לראות מה קרה לאוטו שלי וגיליתי ששכחתי להרים את ההנדברקס והאוטו זחל לו כמה מטרים מהמקום שבו החניתי אותו. לזכותי יאמר שחזרתי בערב הביתה סיפרתי ל"היא" שהוכחתי אותה אך לפני שבוע את אשר קרה לי ואף התנצלתי.
שני אירועים מכוננים אלו שקרו לפני כמעט 9 שנים גרמו לכך שהתחלתי לבדוק ביתר יסודיות כל פעם שיצאתי מהאוטו שאכן הרמתי את ההנדברקס וששמתי את האוטו בפארק (P). פעם אחת לפני 5 שנים ששכחתי לבדוק בשנית, חזרתי לאוטו ולחרדתי גיליתי שהוא בדרייב.
עוד תופעת לואי טבעית מאז אותו אירוע מכונן היא שהזדקנתי ב 9 שנים. כשמזדקנים כל מיני תכונות מקצינות. סבי היה אומר ביידיש "כמו שהיית בגיל 7 כך תהיה בגיל שבעים" ואני הוספתי לפתגם "רק יותר גרוע". היום אני בודק את מצב ההילוכים וההנדברקס לא פעם אחת אלא לפחות שלוש פעמים ואף מקפיד לחזור אחרי שהתרחקתי לבדיקה נוספת. אבל פה מגיע טוויסט נוסף.
כדי לא להראות כאיש מוזר שחוזר למכונית שלו בלי שוב סיבה, כל פעם אני מנסה להמציא תרוץ אחר. אני פותח את האוטו ועושה "כאילו" שכחתי תיק, אני בודק את הצמיגים אולי יש בהם פנצ'ר  ולפעמים אני גם מקפל את המראות החיצוניות. כל האנשים שעוסקים  בתחום הפסיכיאטרי מיד יאבחנו אותי ויגידו שיש לי מקרה קל של OCD ושטיפול תרופתי מהווה טיפול יעיל.
אבל לי זה לא מפריע, זה רק גורע לי כדקה ביום ויש גם יתרונות. לדוגמה אין לי דרך מצחיקה לסיים את הטור הזה אז אני פשוט יכול לכתוב שאני חייב ללכת לבדוק אם שמתי את האוטו בפארק ולוודא שהרמתי את  ההנדברקס.

קשה להאמין שכבר עברו יותר משלושה חודשים מאז אותה ישיבה גורלית. על מסך גדול באודיטוריום בשיחת וידאו מרדמונד שבארצות הברית הופיע רובי באך (Robbie Bach) נשיא חטיבת הבידור וההתקנים של מיקרוסופט (ותסלחו לי על תרגום גרוע מ Entertainment & Devices Division), חטיבה זו אחראית בין השאר על ה XBox וגם על ה Windows Phone 7 החדש. אחרי שהוא הודיע לנו שהחליטו לסגור את הפרויקט שלנו הוא נשאר לכמה דקות לענות על שאלות שבסופן הוא קם כדי לעזוב את החדר אך לפני שעזב ניסה לנתק את השיחה. מול עינינו המשתהות נכשל האיש שאחראי על כל המוצרים שעוזרים לאנשים לתקשר אחד עם השני למצוא את הכפתור הנכון בטלפון שיסגור את שיחת הועידה. אחרי כ 30 שניות של ניסיונות עקרים הוא פשוט עזב את החדר והשאיר אותנו בוהים המומים בחדר ריק שבצד השני של כדור בארץ. כדי לקצר את המבוכה כובתה השיחה במהירות מהצד שלנו ע"י אחד מאנשי התמיכה הטכנית.
לא לקח יותר מכמה שניות ואחד העובדים הציע שהפרויקט הבא שנעבוד עליו יהיה ייצור מכשירים מיוחדים למנהלים בכירים אבל אני מיד נזכרתי בכל שיחות הווידאו שהשתתפתי בהם בזמן האחרון.
כל שיחת כזאת מתחילה בניסיון נואש של המשתתפים להבין איזה שלטים שולטים על איזה מכשיר מבין לפחות חמשת השלטים שזרוקים להם בצורה רנדומלית ברחבי החדר. אחרי שכל המכשירים נדלקים למרות שחלקם לא רלוונטי מתבצע חיוג על מנת להתחיל את השיחה ואז קורים התרחישים הבאים לפי הסדר הזה:
1. יש קול אבל אין תמונה
2. יש קול אבל רק צד אחד רואה את הצד השני
3. שני הצדדים רואים אחד את השני אבל הקול נעלם
4. השיחה מתנתקת
5. חיוג חוזר
6. יש תמונה לשני הצדדים אבל רק צד אחד שומע
7. הכול עובד כמו שצריך למשך 30 שניות
8. השיחה מתנתקת
9. דואר אלקטרוני נשלח בין שני הצדדים שמגיעים למסקנה שהפעם הצד השני יחייג
10. אין חיוג
11. דואר אלקטרוני שוב נשלח בין שני הצדדים שמגיעים למסקנה שהפעם הצד הראשון יחייג
12. חיוג חוזר
13. יש תמונה אבל אין קול
14. יש קול אבל אין תמונה
15. יש קול אבל הוא מקוטע
16. יש תמונה אבל של מישהו אחר
17. השיחה מתנתקת
18. עברו כבר 10 דקות מתחילת הפגישה המתוכננת
19. אחד הצדדים מצלצל לתמיכה הטכנית בבהלה ומבקש עזרה
20. אחרי חמש דקות מגיע בחור צעיר ופותר תוך דקה את הבעיה ומשאיר את המשתתפים נבוכים כאילו שהיו נשיאי חטיבת בידור והתקנים.

יש לי שלושה אתרים שאני מתחזק. האתר "החיים על פי ניר" שבו אתם סביר להניח נמצאים כרגע, “The Stand-up Comedy Center” אתר המוקדש לסטנד אפ אמריקאי ואתר הומור כללי שבו אני מקבץ קטעי הומור מכל הסוגים וכל המינים.
בחודשים האחרונים אני חוקר איך אפשר לקדם את האתרים שלי במנועי החיפוש המובילים וגיליתי שאחד מהפרמטרים הכי חשובים הוא כמות ואיכות התוכן שיש באתר.
הבעיה היא שבשביל ליצר הרבה תוכן איכותי צריך לעבוד מאד קשה. לוקח לי שבועיים, המון ניסיונות כושלים וטונה של תסכולים רק בשביל לכתוב טור אחד ל "חיים על פי ניר". אז איך אני אוכל למלא שלושה אתרים?
לפתרון הגעתי לפני חודש בזמן שישבתי וסיכמתי לעצמי מה עבר עלי בשנת 2010. במהלך 2010 עבדתי בהרצליה וכדי לנצח את הפקקים ולהגיע בארבעים וחמש דקות בלבד לעבודה הייתי יוצא מהבית מוקדם מאד בבוקר בכל פעם שיכולתי. ע"מ להפיג את השעמום בנסיעה המונוטונית ניסיתי המון דרכים שאחת מהן הייתה להקשיב ברדיו לתוכנית הבוקר של דליק ווליניץ "יוצאים לאור". בחלק ניכר מהתוכנית הקריא דליק כתבות שפורסמו בעיתוני הבוקר והביע את עמדתו על האירוע שסוקר בכתבה.
לפעמים כשלא יכולתי לצאת מוקדם כי היה תורי לקחת את הילדים לבית הספר ו/או לגן הייתי פותח את הטלוויזיה ע"מ לראות מה חדש בעולמנו וגם שם ישבו מגישי החדשות והקריאו כתבות מעיתוני הבוקר והביעו דעה על מה שסוקר בכתבה.
זה גרם לי להבין איך הכול עובד. ישנו כתב שבדרך כלל מרוויח שכר מינימום ולפעמים גם מסכן את חייו על מנת לדווח מה קורה בשטח. סוכנות ידיעות גדולה כמו למשל רויטרס קונה את הכתבה ומפיצה אותה ברחבי העולם. עיתונים קונים את הכתבה מרויטרס ומדפיסים אותם בגיליונות שלהם ובסוף השרשרת יושבים להם מגישי חדשות ומקריאים את הכתבה ומביעים את דעתם.
וכך 300 מילים על פרה עם שני זנבות שנולדה בכפר נידח באוזבקיסטן יכולה למלא למעלה מ 100 שעות שידור מצטברות בכל רחבי העולם.
גם אני החלטתי להצטרף לחגיגה התוכן הממוחזר שמישהו אחר יצר. אם תגלשו מפה לאתר ההומור שלי תגלו שיש שם כתבה על האתר האחר שלי "The Stand-up Comedy Center"  ששם תוכלו לראות קטעי סטנד אפ שהרבה אנשים אחרים עבדו אליהם מאד קשה.

יש לי ידידה דתיה ממוצא אנגלו-סקסי שכל פעם שאני פוגש אותה אני משלם לה בסביבות ה-200 ₪. לא משנה איך המוח שלכם פועל זה לא נשמע טוב ולכן אני אסביר. נתחיל בכך שאני די מרוצה שאני חילוני. האוכל יותר טעים, אפשר לישון מאוחר ביום שבת ואין צורך להלל ולשבח חבר דמיוני שפעם בשנה קובע אם תחיה או תמות.
אך לנו החילונים יש גם מה ללמוד מאחינו ההולכים באמצע הכביש ביום שבת, במיוחד במה שקשור לתרומה לקהילה. זה לא שהחילונים לא תורמים אבל זה לא מובנה בחיי היום יום שלנו.
אז כמו שאתם כבר יכולים לנחש כל פעם שאני פוגש את אותה ידידה היא מנסה לגייס אותי לעזרת מטרה נעלה אחרת. "תקשיב ניר, יש עמותה מדהימה שעוזרת לילדים חרשים והם צריכים תוכנת אופיס 2010 דחוף. האם אתה יכול לעזור ובכך להיות אחד מל"ו צדיקים?"
לא משנה כמה אני מנסה להתחמק מיד נכנסת לפעולה האנגלוסקסיות של אותה ידידה, אותה תכונה שהפכה את הלובי היהודי בארצות הברית לכוח כל כך מרכזי. אבל בעודי מוציא מארנקי את 200 השקלים אני תמיד נזכר ביחסים בין דתיים לחילונים.
יש כמה סיבות שאנחנו החילוניים חושבים שהדתיים כל הזמן מנסים לתחמן אותנו החילונים ובשבילי הסיבה מספר אחת היא השירות הצבאי שלי.
בתקופתי, וקשה להאמין שעוד מעט זה יהיה לפני שני עשורים, כמעט ולא היו חיילים שלא לדבר על מפקדים דתיים ביחידה שלי, אז הקיבוצניקים והמושבניקים שלטו בכיפת (הצריח). היום כידוע המצב הוא שונה לגמרי וביחידות הקרביות אחוז החיילים הדתיים עולה לאין ערוך על שיעורם באוכלוסייה.
בכל פלוגה היו אז בדרך כלל כארבעה חיילים דתיים שתמיד נראה שהגיעו לפלוגה בטעות. כל בוקר בזמן מסדר הבוקר כשהגיע הזמן לטפל בגזרות הפלוגתיות (שירותים, מקלחות, משטח הטנקים, הרחבה) היו נעלמים החיילים הדתיים לשחרית וחוזרים בדיוק בזמן לסיום המסדר.
במסדרים מיוחדים של המג"ד היה מגיע אלי מנהיג החיילים הדתיים שמשום מה תמיד קראו לו אריה והיה מודיע לי שהיום זה ראש חודש וגם מקריאים פרשה מאד מיוחדת ולכן התפילה תהיה הרבה יותר ארוכה.
פעם אחת קפצתי לביקור פתע אצל אריה וחבריו וגיליתי שהפרשה המיוחדת שאריה דיבר אליה הייתה פרשת "וישן". באותו סוף שבוע חווה על בשרו אריה את פרשת "ויישאר שבת וישמור בסיסית".
אם נחזור קדימה בזמן להיום בדרך כלל כעבור כמה שבועות אני מקבל מאותה ידידה את הקבלה לצורכי החזרי המס, ותמיד כתוב על הקבלה לא את שם העמותה אלא שם של אחד מבתי הבית כנסת בזכרון יעקב. לשאלתי איך יתכן הדבר היא מסבירה לי שעקב שיקולים כלכליים והיבטי מס הכסף מתועל לעמותה דרך אותו בית הכנסת.
יום אחד אני אלך לבקר את אותו בית כנסת ונראה לי שעל ארון הספרים יהיה כתוב: "ארון זה הזה שנורר ע"י הצדיקה [שמה של ידידתי] מידי האתאיסט הרשע ניר כץ יימח שמו ושם זכרו על כך שהשאיר את אריה לשמור בשבת בבסיס."