ערב אחד לפני חצי שנה לא מצאתי את הטלפון הסלולרי שלי, הפכתי את כל הבית אבל כלום. מיואש נעמדתי מול הילדים והכרזתי כי מי שימצא את הטלפון שלי יקבל מה שהוא רוצה.
מעולם לא תזזו ילדיי ברחבי הבית כמו באותו הרגע, שהזוכה הייתה מאיה שבאומץ לב גדול חיפשה ומצאה את הטלפון בתוך המכנסיים שלי ששכבו להם בערמת הכביסה המלוכלכת.
כמו קיסר רומי שחזר ממסע ניצחונות ברחבי האימפריה נעמדה מולי מאיה בעודה מחזיקה את הטלפון שלי כגביע ניצחון.
"תודה מאיה, הצלת אותי!", אמרתי לה בעודי מדמיין את סופו של הטלפון בתוך מכונת הכביסה, "עכשיו כמו שהבטחתי מה את רוצה?".
לתומי חשבתי שמאיה תבקש משהו בסגנון של סרט או שוקולד טעים אך לתדהמתי היא פלטה את אחת המילים שהכי לא רציתי לשמוע "כלב!".
צחקתי צחוק מנומס ואמרתי למאיה שתחשוב על משהו אחר.
"לא," התעקשה מאיה, "אמרת כל דבר שאנחנו רוצים ואני רוצה כלב".
אני איש שעומד במילתו ולכן קיוויתי שהיא תשכח אבל זה לא קרה ובכל הזדמנות ובמיוחד בזמן שנזפתי בילדי על שלא עשו את מה שאמרתי להם הייתה מזכירה לי מאיה בעדינות שמאפיינת אותה שאני עדיין לא קיימתי את הבטחתי.
את ההתנגדות שלי לכלב אפשר לסכם במה שאמר מורי ורבי ג'רי סיינפלד. "אם יצור מהחלל החיצון יגיע לכדור הארץ ויראה שני חיות שהולכות ביחד וכאשר אחת החיות עושה את צרכיה השנייה מנקה אחריה, המסקנה שלו מי השליט ומי השולט די ברורה".
מהכרות שלי עם הגוזלים שלי ואחרי שבמשך שלוש שנים האחרונות ניקיתי בצורה עקבית ויש אפילו לומר מקצועית כלובים של ארנבים (יהיה זכרם ברוך), צירופו של כלב למשפחתנו לפי הבנתי יהיה  מאורע שיגרור אחריו עבודה פיזית נוספת לעבדיכם הנאמן.
נלחמתי כמה שיכולתי בלדחות את קיום הבטחתי אבל שהרגשתי שמאיה מתחילה לאבד אמון וכבוד באביה המזדקן, שבונה עליה כשיגיע הזמן לא תזרוק אותו לבית אבות שלא מוסמך לטפל בזקנים, נסענו לכלביה לאמץ כלב.
בעודנו הולכים בין עשרות כלבים שמתחננים שמישהו ייקח אותם צד את עיני כלב קטן, חמוד ושקט שישב לו בצד ולא הפריע לאף אחד ממש הזכיר לי אותי. מולי, זה שמו, נמצא אצלנו כבר חודש וחצי וקשה לי להודות שאני ממש אוהב אותו.
אבל עדיין מה שמוזר בכל הסיפור הוא שתמיד שיורד גשם משום מה תורי לצאת אתו לטיול.

שקראתם את הכותרת בטח חשבתם לעצמכם שזאת פרסומת שראיתם מדי פעם מופיעה לה באתרים שאתם גולשים בהם. בפרסומת, בדרך כלל לחברה שמתמחה בסחר במטבע חוץ, מופיע גבר מאושר שמספר על הצלחותיו הפיננסיות המדהימות. אז תירגעו אני לא מתכוון למכור לכם שום דבר למרות שבאמת הרווחתי את הסכום הזה נטו ב 30 דקות בלבד!
כמו רוב הדברים בחיינו הכל התחיל לגמרי במקרה. קיבלתי בדואר את הדו"ח החצי שנתי של קופת הגמל שלי ובניגוד לעבר החלטתי לקרוא אותו לעומק. הדו"ח מורכב משני דפים שהדף הראשון הוא מכתב מרגש מהמנכ"ל של החברה שמנהלת את קופת הגמל שלי ובו הוא מספר על כמה שנת 2011 היא שנה קשה עקב המשברים באירופה, החלשות הכלכלה האמריקאית והגירושים שלו מאשתו. המנכ"ל הודה לי אישית שהבעתי אמון ביכולת של הצוות המעולה שלו לנהל את קופת הגמל בתקופה סוערת זו והוא מאחל לי ולמשפחתי שנה פיננסית טובה.
הדף השני היה פחות נעים ואופטימי כי הוא הראה שהצוות המעולה של המנכ"ל השיג לי תשואה שלילית של 2.43%. עכשיו אני כבר ותיק בכדור הארץ ולכן לא התרגשתי מזה יותר מדי כי ישנן שנים טובות וישנן שנים רעות, תשאלו את פרעה, והשאלה היא מה קורה לאורך זמן. מה שכן הדהים והכעיס אותי הייתה העובדה שלקחו לי 1.5% דמי ניהול מהצבירה הכוללת שזה הרבה יותר ממה שחתמתי שהעברתי את הקופה לאותה חברת ניהול לפני כמה שנים.
למחרת קבלת הדו"ח קיצרתי את ארוחת הצהריים שלי והרמתי טלפון למרכז השירות של החברה. הפקידה החביבה הבטיחה שיחזרו אלי תוך 48 שעות ואכן לאחר 48 שעות צלצלו אלי והשיחה הלכה כך:
אני: שלום, אני לקוח שלכם ומספר קופת הגמל שלי היא XXXXXX, ו1.5% דמי ניהול זה יותר מדי.
נציג החברה: שניה תן לי לבדוק, (15 שניות של שקט), אוקי מר כץ אנחנו מוכנים להוריד לך את זה ל 0.75%, בסדר?
אני: (המום) בסדר.
נציג החברה: נשלח לך מכתב רשמי בעוד שבוע, גמר חתימה טובה.
אני: (בשוק טוטאלי): תודה וגמר חתימה טובה גם לך.
הנחה של 0.75% משמעותה 750 ₪ בשנה שאם אני אחזיק את קופת הגמל עוד 20 שנה זה 15,000 ₪! מעודד מהצלחתי הרמתי טלפון גם לקרן ההשתלמות שלי וחסכתי בשיחה של 5 דקות 25,000 ₪. רצף ההצלחות שלי לא נעצר פה ומאז כל שבוע אני מטלפן לנותן שרות אחר ובשיחה של 5 דקות לא מפסיק לחסוך. כבר חסכתי עוד 10,000 ₪ שזה יוצא ביחד 50,000 ₪ בשיחות טלפון שאורכן הכולל מגיע ל 30 דקות, הכותרת לא שיקרה.
הודעתי לאשתי שבקצב הזה של רווחים אולי סוף סוף אוכל להפסיק לעבוד וכל היום אעשה שיחות טלפון.

במקום העבודה שלי משתמשים המון בראשי תיבות, אפילו יותר מבצבא. למאזין מהצד יש תחושה שהvowels  (אותיות הניקוד האנגליות) פשוט אינן בשימוש המקורי שלהם. משפט כמו "ה RFC לא עבר את ה CAB ולכן יש להכניס את התיקון ASAP לפני ה BVT של הבוקר", הוא משפט מובן וברור לכל העובדים.
אני מאז ומעולם אהבתי את המילה WYSIWYG שמבוטאת "ויזיויג" שפרושה "What You See Is What You Get". אני מכיר את המילה כבר למעלה מעשרים וחמש שנה בהקשר את מעבדי תמלילים. פעם מעבדי התמלילים לא היו מראים לך איך המסמך יראה בהדפסה. אם היית רוצה שמילה תהיה מודגשת היית מסמן <מ> לפני המילה ו <מ/> אחריה. על המסך היית רואה <מ>חשוב<מ/>, ובהדפסה של המסמך המילה חשוב הייתה מודגשת. הקפיצה הגדולה הייתה שהגיעו תוכנות שיכולתה בעזרתם לגרום למילה להיות מודגשת גם במסך והם נקראו תוכנות WYSIWYG.
הסיבה שגלשתי למחוזות ההיסטוריה היא שלאט לאט הגעתי למסקנה שגברים הם WYSIWYG ונשים הן לא, וההבדל הזה נראה בברור בחתונות. הייתי בעשרות חתונות במהלך חיי ותמיד תמיד הכלה נראית טוב, הרבה יותר טוב מאיך שהיא נראית בחיי היום יום. לעומתה החתן נראה פלוס מינוס כמו שהוא בדרך כלל נראה ולפעמים אפילו פחות טוב והסיבה כמובן היא די ברורה. הכלה עוברת במשך שעות לפני החופה טיפול 30,000 שכולל כמו במוסך צבע, תיקוני פח והחלפת שמן, החתן במקרה הטוב מתקלח ולובש גרביים נקיות.
פעם יצא לי לפגוש זוג למחרת ערב חתונתם אחרי שטיפול ה30,000 כבר הפסיק להשפיע וכמעט ששאלתי את החתן למה הוא מסתובב עם מישהי אחרת.
אבל לחוסר ה WYSIWYG יש גם צדדים מפתיעים לטובה. במשך שנים לפני הגעת ה GPS אשתי תמיד הטילה עלי את משימות הניווט. "אני אישה קטנה וחלושה ואתה יודע לנווט קח אותנו לאיפה שצריך", הייתי שומע בכל תחילת טיול.
הכול השתנה שהגענו בפעם הראשונה לקניון ענק באחת מערי הבירה באירופה. זה היה בניין בן חמש קומות, בלי חלונות עם מיליון חנויות. בכניסה הציעו לנו מפה, לתדהמתי אשתי לקחה אותה, מבטה השתנה והיא החלה לדבר כמו GPS. "מחשבת מסלול לחנות נעליים, מרחק מהיעד 350 מטר, זמן הגעה משוער 5 דקות". אשתי החלה דוהרת במה שלי נראה כמו מבוך של מדרגות נעות, חנויות דומות ואלפי אנשים. כעבור 3 דקות גילתה אשתי שהדרך לחנות חסומה עקב עבודות שיפוץ. "מחשבת מסלול מחדש", שמעתי מכיוונה, "מרחק מהיעד 200 מטר, זמן הגעה משוער 2 דקות", ואכן כמו שחזתה זה מה שקרה.
במשך שעתיים הייתי פעור פה איך מובילה אותי אשתי ברחבי הקניון בעוד אני שרגיל לארבע רוחות השמיים, שמות של רחובות ונ.צ של 10 ספרות לא מבין איפה אני נמצא.
איך שיצאנו מהקניון אמרתי לאשתי שאני מאד התרשמתי מיכולותיה ואשמח אם היא תיקח אותנו בחזרה למלון. "אני אישה קטנה וחלושה ואתה יודע לנווט קח אותנו לאיפה שצריך", הייתה התשובה הלא WYSIWYGית שלה.

באופן כללי אני לא אוהב להסתובב בחנויות. אחרי חצי שעה בקניון אני בדרך כלל מקבל כאב ראש, במיוחד אם יחד איתי נמצאת אישתי. יוצאת מין הכלל היא החנות Home Center אשר בה אני מסוגל לבלות יום שלם ובמיוחד אני אוהב להסתובב במחלקת כלי העבודה.
אני נעמד מול הדוכנים ומדמיין איך אני אוחז בידי השריריות פטישון חציבה 24 מ"מ 700W וחוצב בקירות. אני ממשיך במסע הדמיוני שלי למחוזות בהם בעזרת משור אנכי אלקטרוני 500W, מלטשת אקצנטרית 220V PEX ומברגת אימפקט סופר מקצועית 12V אלקטרונית אני מכין שולחן מדהים מעץ. בסוף המסע הלא הגיוני אני מנקה את משטח העבודה במתיז מים בלחץ K-4.97 מבית KARCHER גרמניה.
אין כמו לעבוד עם הידיים. אין כמו להתחבר ליצר הגברי הקדום של עבודת כפיים קשה בזמן שאגלי זיעה נוטפים מהקרקפת לרצפה. צורך זה הוא ניגוד גמור לסוג העבודה שאני עובד בה כיום שבה אגלי הזיעה היחידים נגרמים מההליכה הקצרה מהמשרד למכונית.
אך יש מכשיר אחד שלא עונה לקריטריונים של כלי עבודה גבריים שמאז שראיתי אותו לראשונה ידעתי שיום אחד יהיה לי כזה, אופה הלחם. במשך למעלה משנה בהיתי בערגה במודעות בעיתונים שמתארות את המכשיר הקסום הזה. אשתי ראתה את מצוקתי וארגנה לי מכשיר כזה ליום ההולדת שלי כמתנה. לא הייתי כזה מאושר מאז שקיבלתי את משחק הטלוויזיה אטארי לבר מצוה שלי.
מאז שיש לי את אופה הלחם הדיגיטלי דגם 48290 כל סוף שבוע יש לי מנהג קבוע של הכנת לחם. התהליך הוא מאד פשוט. בחוברת המצורפת למכשיר יש רשימה מדויקת של חומרים שיש להכניס בכמות ובסדר מסוים לתוך תבנית עם להב הלישה. כדי לא להסתבך יותר מדי עם החומרים סופקו כלי מידה מדויקים לכמות של כוס, כפית וכף. אחרי שכל החומרים הוכנסו לתבנית (תהליך שלוקח חמש דקות), מניחים את התבנית בתוך אופה הלחם בוחרים תוכנית (כמו למשל לחם רגיל או לחם צרפתי). לוחצים על כפתור ההפעלה וכעבור כשלוש שעות הבית מריח בריח הנפלא של לחם חם.
בארוחת הצהריים בעבודה סיפרתי לכל מי שישב איתי בשולחן איזה לחמים נפלאים אני מכין לבד ואז גילתי לתדהמתי שלעוד שלושה מתוך ששת הגברים שישבו איתי בשולחן גם יש אופה לחם. מאד הופתעתי לגלות נתון זה וניסיתי להבין למה מכל כלי המטבח דווקא כלי זה נהיה חביב הגברים. מה מייחד כלי זה שכל כך מושך אותנו. ההארה קרתה לי בזמן שראיתי תוכנית על ההבדלים בין גברים לנשים בנושא גידול ילדים.
אפיית לחם באופה לחם מדמה את תהליך הבאת ילדים לעולם של הגבר. על מנת להביא ילד לעולם תפקידו של הגבר לשים את החומרים להכנת הילד בתוך האישה בתהליך שלרובנו לא לוקח יותר מחמש דקות. לאחר מכן אנחנו לא צריכים לעשות יותר כלום חוץ מלחכות תשעה חודשים ואז לזכות בתהילה של הבאת יצור לעולם.
תובנה זו גרמה למוחי לעבוד שעות נוספות ולתכנן אבזרים נוספים המבוססים על אותו תהליך. נראה לי שמכונה ששמים בתוכה עצים, ברגים, מסמרים, דבק וצבע לוחצים על כפתור ואחרי כמה שעות יוצא שולחן מדהים מעץ תהיה ההצלחה הגדולה מכולם.

בסרט "שבעה חטאים" מסופר על שני בלשים הרודפים אחרי מישהו שרוצח אנשים לפי שבעת חטאי המוות של הנצרות שהם החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לעשות, ושהעונש עליהם הוא מות הנפש. החטאים הם גרגרנות, חמדנות, זעם, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים. חשבתי על הסרט המצוין הזה בכיכובם של מורגן פרימן ובראד פיט בזמן שעברתי על הקבלה של המוצרים שקניתי בסופר ונתקלתי בפריט "קוטג' עם זיתים" שעלה 8.15 שקלים שזה 3.15 שקלים יותר מקוטג' רגיל. אני מראש רוצה להתנצל על האסוציאציות שיש לי במוח גם אני חושב לפעמים שכדאי ואראה מישהו מוסמך.
החטא שחשבתי עליו היה כמובן עצלות בגלל שמיד התחלתי לסקור את מה היה צריך בן אדם מהישוב לעשות על מנת לאכול גבינה עם זיתים במהלך ההיסטוריה האנושית והדגש הוא על זיתים.

• בהתחלה כדי להשיג זיתים לגבינה היה צורך לצאת למסע מפרך כדי למצוא עץ זית שיש עליו זיתים שאפשר לאכול.
• כשהתפתחה החקלאות החלו אנשים לגדל אצלם בשדה עצי זית כך שנחסך מהם המסע המפרך.
• בשלב מסוים התפתח המסחר ואז יכול היה מגדל עגבניות להחליף את תוצרתו עם מגדל הזיתים.
• עם המצאת הכסף ההחלפה נעשתה יותר פשוטה והמסחר התרכז בשווקים.
• עד תחילת המאה התשע עשרה הזיתים נקנו טריים והיה בעיה לאחסנם לאורך זמן אבל המצאת קופסת השימורים פתרה בעיה זו.
• שנים נאלץ המין האנושי לעמול קשה כדי לקלף זיתים ולמרות הומצא המכשיר להוצאת הגלעין עדיין היה צריך להשקיע זמן ואנרגיה בכל זית.
• הפריצה הגדולה ארעה שמהנדסים יצרו מכונה שמוציאה את הגלעינים בצורה אוטומטית שפטרה (הזהרו, לא ב100%!!!) את הצורך בעבודה הסיזיפית של האנשים שיש להם ילדים שאוהבים זיתים בכריך ארוחת הבוקר שלהם.
• גם בעיה זו נפתרה כשהופיעו בסופר קופסאות של טבעות זיתים חתוכות וכמובן יחד איתם הגבינות עם הזיתים.
• מעניין מה יהיה השלב הבא? גלולה שהכל כלול בה? מי יודע?

בכל מקרה בערב אמרתי לזוגתי שכדי שמהפעם הבא נקנה קוטג' רגיל וזיתים בלי גלעינים בקופסא. זה יצא לנו יותר זול וחוץ מזה אם יש מישהו שרוצח לפי שבעת החטאים הוא ידלג עלינו.

2002 הייתה שנה נוראית. המשפט "פיצוץ עז נשמע בנתניה" היה פתיח לטרגדיה נוראית נוספת של
משפחות אבלות ופצועים לכל החיים. באותה תקופה הדרך המרכזית שלי להתמודדות עם המצב הייתה
התוכנית הקומית "של מי השורה הזאת בכלל?" האמריקאית. התוכנית שודרה בסביבות שמונה ושלושים כך לאחר שלושים דקות של גיהינום בחדשות של שמונה הייתי מעביר לערוץ שבו שודרה התוכנית ולא מפסיק לצחוק.
אין שום ספק שהומור הוא דרך מעולה להתמודד עם קושי ולא סתם אחוז הקומיקאים היהודיים בכל רחבי העולם עולה על שיעורם באוכלוסייה ונתון זה נכון גם לשאר המיעוטים. יש מעט מאד גברים נוצרים לבנים ועשירים שעושים סטנד אפ כי רוב האנשים לא יתחברו לשורה "אתם מכירים את הקטע שנגמר הקוויאר במחלקה ראשונה?".
למרות שכל מדריכי הטיולים ממליצים לקנות כרטיסים מראש ומזהירים שזה אתר מאד פופולרי הפתיע אותי התור לביתה של אנה פרנק באמסטרדם. אני חושב שהפנים התמימות והסיפור הכמעט הוליוודי מרככים את השואה ללא יהודים ומאפשרים להם להתחבר למה שקרה.
וכך בעודנו עומדים אני והאישה בתור בין תיירים רבים מארצות שונות ואט אט מתקרבים  לכיוון דלת הכניסה התחלנו להתמודד עם המעמד עם הומור שבמוחנו מהדהד המשפט האלמותי מהחמישה הקאמרית ?Haven't the Jewish People Suffered enough
דבר ראשון חשבנו שזה די לא פייר שיהודים צריכים לעמוד בתור כדי לראות אתר שקשור בשואה ושהפתרון הוא שלכל אתר כזה צריכה להיות כניסת VJP – Very Jewish Person.
במהלך הסיור בבית הודגש שוב ושוב איך היו צריכים האנשים במחבוא לשמור על שקט על מנת שלא יעוררו חשד וזה כלל שימוש בשירותים רק בלילה. אני והאישה הסכמנו בשתיקה מההכרות שיש לנו עם ילדינו שאותנו היו מגלים גג תוך יומיים.
כמו כל מוזיאון שמכבד את עצמו גם ביציאה המוזיאון של אנה פרנק הייתה חנות מזכרות וספרים ודי טבעי שכל הספרים היו "יומנה של אנה פרנק" במגוון שפות, אך המזכרות הדהימו אותנו. אמנם לא היה שם "סבון של פעם" אבל היה שם פוסטר של אנה כאילו הייתה כוכבת ערוץ הילדים ומחברת ריקה שדומה ליומן שלה. שקלנו לקנות לילדים אך לא ידענו איך הם יפרשו את משפט "קחו ילדים הנה יומן כמו של אנה פרנק תתחילו לכתוב ותהיו בשקט".
אחרי שיצאנו מהמוזיאון המאוד מומלץ וראינו איך התור בחוץ התארך כמעט כפול ארבע, שמחנו שבאנו מוקדם אבל הרגשנו טיפה לא טוב עם עצמנו על יתר בדיחות הדעת והחלטנו להפסיק עם זה.
הצלחנו די יפה במשימה עד שעלינו על רכבת מאמסטרדם לברלין.