שנה שעברה לקחתי את הילדים שלי להפגנת המיליון. אני לא יודע עד כמה הם באמת הבינו על מה הייתה ההפגנה או את המושג "צדק חברתי" אבל היה לי חשוב שהם יראו איך אזרחים יכולים ולפעמים גם צריכים להביע את דעתם. ההפגנה הייתה באזור העיר התחתית שבחיפה והאוויר היה חם ולח. בדרך לשדרות בן גוריון שמעליהם מתנשאים הגנים הבהאים ראיתי את אחד המפגינים נכנס לפיצוציה וקונה בקבוק מים קטן בעשרה שקלים. כך בין עשרות השלטים שזעקו כל סלוגן אפשרי הבנתי שמאד חסר שם גם השלט "העם נדרש גם לאחריות אישית!".
עשרה שקלים לבקבוק של חצי ליטר? לא זאת בלבד שקוב מים מהברז, שזה למי שלא זוכר את שיעורי המתמטיקה שלו הם אלף ליטרים, עולה רק חמישה שקלים אלא גם העלות הסביבתית ליצר ולשנע את אותו בקבוק פלסטיק היא בלתי נתפסת. אבל ציינת שהאוויר היה חם ולח, אתם אומרים, מה אתה רוצה שהוא יתייבש? חס וחלילה, אני רוצה שהוא יתכנן, שיבוא להפגנה עם מימיה מלאה במים, זאת אחריות אישית.
אנשים עושים שטויות. אני מתנדב בעמותת פעמונים. זאת עמותה שמתנדביה מלמדים משפחות איך לנהל את האספקט הכלכלי של החיים שלהם ויצא לי לפגוש לא מעט משפחות. יש משפחות שאחרי הפגישה הראשונה איתן אתה יוצא החוצה ולא משנה אם אתה מאמין או לא באלוהים אתה מפנה את מבטך לשמים ואומר "יא חתיכת חרא! איך אתה יכול להתעלל כך באנשים?". אבל רוב המשפחות הן לא כאלו שגורמות לי לקלל את הקדוש ברוך הוא. רוב המשפחות גורמות לי לצאת החוצה, לתפוס את הראש ואפילו טיפה להתעצבן. טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט המפורסם "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". זה נכון גם בהיבט הכלכלי. המשפחות המאושרות הן אלו שמתכננות, יש להן תקציב ועובדות בצורה מסודרת. והאומללות? רק בגלל שאני חתום על הסכם סודיות לא אתן דוגמאות אך צפייה אחת בפרק "משפחה חורגת" יכולה להמחיש דוגמא מייצגת.
אי אפשר הכל בחיים. להקת קווין שרה "אני רוצה הכל, אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו". אז רק שתדע שאם אשתך ההרה שכנעה אותך שלכבוד הולדתו של ילדכם הראשון שלך אתם חייבים, אבל חייבים, להוציא כסף על פיסול הריון, שידת החתלה של מעצב ועגלת תינוק 4X4 זה יבוא על חשבון משהו אחר. עוד 22 שנה שהצאצא שלך ירצה עזרה בשכר לימוד לאוניברסיטה, אתה במקום לבצע העברה בנקאית תוציא מהמחסן ותראה לו פסל גבס של השדיים והבטן של אימא שלו שהייתה צעירה. אני לא אומר מה נכון כי לכל אחד יש סדר עדיפויות שונה. אני למשל מוציא בחודש מאה ₪ על הימורים חוקיים. זה גם מאד יכול להיות שמההכרות שיש לך עם הגנים של המשפחה שלך ושלה שהסיכוי שהילד יתקבל למוסד לימודי אקדמאי נמוך יותר מהסיכוי של נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל ולכן עדיף שיהיה קל להסתובב אתו בשטח אבל תחליט על זה באופן מודע. כי החיים הם פשרה. אי אפשר הכל ואי אפשר את זה עכשיו. זה נכון בכל התחומים. סביר להניח שאשת חלומותיך נראית כמו אנג'לינה גולי, חכמה כמו מרי קירי ומרוויחה כמו שרי אריסון אבל ההיא שרובצת מעבר לדלת של השירותים היא לא כזאת. כמו שאתה לא נראה כמו בראד פיט, מצחיק כמו סיינפלד ומרוויח כמו ביל גייטס.
אפשר גם אחרת. ישבתי פעם עם אבא שלי וביקשתי להבין איך הוא ואימא שלי הצליחו להחזיק מעמד כלכלית וגם לחסוך, משהו לא הסתדר לי. ההורים שלי הם דגם מיצג של הדור שנולד עם קום המדינה וגר בעיר הולדתי קרית ביאליק. מה שהכי בלט בהשוואה בין משק הבית שלי לזה של הורי היה השוני בהוצאות. הם לא הוציאו, או הוציאו מעט מאד, כסף על תקשורת סלולרית, כבלים, אחזקה של בית גדול, שתי מכוניות, נסיעות לחו"ל, מסעדות, מזגן, מיבש, בגדים, מתנות לאירועים ומסיבות יום הולדת. עשיתי את אותו תרגיל עם סבא וסבתא שלי ששייכים לדור שבו היית צריך לדעת איך להתחבא מגרמנים ואם מהטמה גנדי היה רואה את התוצאה אפילו הוא היה אומר להם במבטא הודי כבד "שאפשר מדי פעם לפנק את עצמכם". כך יצא שהסבים והסבתות שלי חסכו המון, עזרו להורים שלי שחסכו טיפה פחות אבל יכלו לעזור לדור שלי שיוכל לתת לילדים שלו שנהנים ממפעילים ביום הולדת פסלי גבס של שדיים. אז האם צריך לחיות כמו נזיר? לא, שוב התשובה היא איפשהו באמצע, זוכרים פשרה.
תמיד יהיה מישהו שמרוויח יותר ממך. יש לי חבר מפוצץ בכסף. גר בבית ענק במקום נחשב, טס בביזנס לחופשה בחו"ל לפחות שלוש פעמים בשנה ושם הוא אוכל במסעדות שמדורגות הכי גבוה במדריך האדום של משלין. לעומתו יש לי חבר שבקושי גומר את החודש והיה רק פעם אחת בחו"ל (לא כולל לבנון). שניהם חברים טובים, שומרי חוק, עשו צבא, מילואים, תורמים לקהילה, מלח הארץ. פעם שאלתי את עצמי האם זה פייר שזה המצב ועדיין לא מצאתי תשובה הולמת. אם נסתכל ברמה עולמית האם זה פייר שמיליוני אנשים גוועים ברעב באפריקה בזמן שבאמריקה יש תחרות מי אוכל יותר נקניקיות בעשר דקות?
רגע אז על מה המדינה אחראית? המדינה צריכה לספק לכולם, והדגש הוא לכולם, את רמת הביטחון, בריאות, חינוך, איכות סביבה (הוסף את מה שאתה חושב) שהאזרחים חושבים שהיא צריכה לספק במיסים שאנחנו משלמים. מי שרוצה מעבר לזה שישלם בכספו הפרטי. בקיבוץ של פעם האזרחים היו משלמים 100% מס. יש אנשים בימין האמריקאי שחושבים שצריך לשלם 0% מס ושכולם יסתדרו לבד. האמת היא באמצע. שוב חוזרת המילה הזאת פשרה. אבל לא משנה אם הדלק יעלה כמו בוונצואלה או שיהיו פה תנאים סוציאליים כמו במדינות הסקנדינביות אם אתה לא תלמד לאזן את התקציב, לתכנן ולהבין שזאת אחריותך הבלעדית הדבר האחרון שיישאר לך לעשות זה לצעוק מול הגנים הבהאים בערב לח וחם.
תכלס צריך להקדיש לזה שעה בשבוע וחשוב לשתף את כל המשפחה. החיים הם מלחמת התשה לא מלחמת ששת הימים. תשאל כל מי שמנסה לשמור על משקל קבוע. שב שעה בשבוע מול גיליון אלקטרוני, תכניס את כל ההוצאות וההכנסות, תראה שזה עומד בתקציב שהגדרתם, תכנן את החודש הבא, את השנה הבאה, דבר פעם בכמה זמן עם יועץ פנסיוני, צלצל לנותני השירות ונסה לשפר תנאים. אין בזה הילה, זה לא יביא לך אקזיט מטורף וזה גם לרוב מתיש כמו שמירה בסיסית בבסיס צבאי בנגב בשיא החום. אבל זאת שעה חשובה מאין כמוה. חוץ מזה זה גם אחד הדברים הכי חשובים שאתה יכול ללמד את הילדים במיוחד כדי שלא יהיו תלויים בכספי הביטוח הסיעודי שלך כי יום אחד תאמין או לא אתה תהיה זקן ולא תשלוט בסוגרים. הבונוס הוא שהיום שבו כן תצליח להשיג שליטה בחיים הכלכליים שלך ושל המשפחה שלך יהיה אחד הימים המאושרים ביותר בחייך.
* נכתב בלשון זכר כי רוב החנויות בקניונים הן של בגדי נשים.
החיים על פי ניר 