דרלין מה NFL לא הסכימה שאני אראיין את שחקני הטפמה ביי בקנירז. אחרי חודשיים של התכתבויות באי-מייל שכללו בין היתר מכתב בקשה על נייר רשמי של עיתון ישראלי חשוב וגם שליחת דוגמאות כתיבה בעברית היא הודיעה לי באמריקאית טיפוסית שהיא מצטערת אבל אין לי מספיק ניסיון בכתיבה על ספורט. ניסיון בכתיבה על ספורט? מה הבעיה לכתוב על ספורט? אתה בוחר קבוצה או שחקן, מהלל אותם על בסיס סטטיסטיקות מחמיאות ואנקדוטות אזוטריות ולאחר שהם מפשלים אתה מוצא אלף ואחד סיבות למה הם אכזבו.
אבל למה דווקא לראיין את הטפמה ביי בקנירז? הרי זאת קבוצה שגמרה את העונה שעברה עם עשרה הפסדים רצופים, הגנה בין הכי גרועות בליגה ומאמן אחד מפוטר. למה לא לנסות לראיין את הניו יורק ג'יינטס האלופים או לפחות את סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס המפתיעים? התשובה קשורה לטיול שערכנו הקיץ אני ומשפחתי בחוף המזרחי של ארה"ב, טיול שהסתיים בדיסני-וורלד שבאורלנדו פלורידה, מדינה שיש בה שלוש קבוצות פוטבול מקצועניות גקסונוויל, מיאמי וטפמה ביי. הכי קרובה לאורלנדו זאת טמפה, אבל כמו שכבר הבנתם דרלין לא הסכימה.
איזור אגמי האצבעות בניו יורק, שנוצר על ידי קרחוני ענק, מדהים ביופיו ומומלץ בחום לביקור. יעדנו הייתה איטקה שנמצאת בדרומו של אגם קיוגה ולידה שוכנת לה קורטלנד, עיירה אמריקאית טיפוסית שבכניסה לכל בית מונף בגאווה דגל הכוכבים והפסים. בעוברנו דרכה ראיתי לפתע שלט על אחד העמודים שכתוב עליו "ניו יורק ג'טס" עם חץ קדימה. בהתחלה חשבתי שאחרי חמש שעות נסיעה אולי אני לא רואה טוב אבל כחצי מייל לאחר מכן שוב הופיע אותו שלט "ניו יורק ג'טס" עם חץ קדימה. השלטים הלכו והתרבו עד שיצאנו מקורטלנד.
חיפוש מהיר בגוגל הראה שהג'טס מקיימים בעיירה הזאת את מחנה האימונים שלהם והאימון הראשון יהיה פתוח לקהל הרחב. יש! אלוהים אוהב אותי כי אני יהודי והג'טס הם תמיד נושא טוב לכתבה. קבוצה של העיר הגדולה והחשובה ביותר, "ההבטחה" המפורסמת של ג'ו ניימט לפני סופרבול 3, מאמן שמן וקשקשן, יריבות עזה עם הג'יינטס המצליחים ועכשיו גם טיבו המאמין שירד מהר הקולורדו. אבל לדאבוני האימון הראשון נקבע לתאריך שאני ומשפחתי כבר נהיה בקנדה צופים במפלי הניאגרה. גוד-דמיט! אלוהים שונא אותי כי אני אתאיסט.
אבל בעוד האלוהים האמתי לא עשה עימי חסד גוגל כן. כי בעמוד השני של החיפוש הופיע משום מה קישור לכתבה שמציינת ש"לאור ההצלחה של האימונים הקודמים החליטה הנהלת הטמפה ביי בקנירז לערוך עוד אימון אחד שפתוח לקהל הרחב ב 14 לשמיני וכולם מוזמנים." 14 לשמיני? מעולה באותו תאריך כבר נהיה באורלנדו.
רק פעם אחת בחיי ראיתי משחק של ה NFL לא דרך הטלוויזיה. זה היה ב 20 לדצמבר 1998 בסיאטל שסיהוקס אירחו את האינדיאנפוליס קולטס שבסיום אותה עונה החתימה את הבן השני במשפחת מנינג. סיאטל הייתה חייבת לנצח כדי לשמור על סיכוי לעלות לפליאוף וברבע הרביעי אחד השופטים שרק לעברה נגד סיאטל שביטלה ט'צדואן ואפילו אני שישבתי גבוה במושבים הזולים ראיתי שהוא טעה. בתגובה לפסיקה הזאת כל הקהל נעמד על רגליו צעק "וואו!" התיישב וזהו. אף אחד לא קילל, אף אחד לא זרק כלום למגרש ואף אחד לא היכה את שני אוהדי אינדיאנפוליס שישבו כמה שורות מתחתי למרות כמות האלכוהול העצומה שנצרכה ביציעים. רבות מסופר ומדובר על אותה תרבות ספורט מתחשבת שיש שם מעבר לים אבל עד שלא נתקלים בה קשה להאמין שהיא קיימת במדינה שבחוקה שלה כתוב בפרוש שמותר לך להסתובב עם נשק.
מחנה האימון של טמפה ביי היה מאורגן בדיוק כמו שחשבתי שיהיה מאורגן והרוח הספורטיבית שחוויתי לפני כמעט ארבע עשרה שנה עדיין שררה ביציעים דבר שמאד שימח אותי כי הבאתי לאימון גם את אבי ובני הקטן. דגל ענק התנוסס בחניה, סדרני חניה במרווחים של עשרה מטר כיוונו בדיוק היכן ואיך לחנות, מאבטחים עמדו בכל מקום, ליד המגרש הוקם מתחם אוהלים מגודר ומשולט שכלל מסעדה, חנות מזכרות, עמדה למעודדות, משרד מכירות כרטיסים ושירותים עם מזגן. הקהל, אלף איש במספר, הכיל הורים וילדים, סבים סבתות ונכדים, בני נוער גברים ונשים מכל המינים והצבעים.
האימון עצמו התנהל ע"י צפירה מצופר אויר שהחזיק אחד המאמנים. צפירה ראשונה: שלושת הקווטרבקים נגשים לצד וזורקים לוויד רסיברס שרצים לאורך הקווים, שחקני ההגנה מבצעים תקלים אחד לשני והספיישל טימס של ההתקפה ושל ההגנה מתאמנים בהחזרות של פנטס. צפירה שניה: כל הקבוצה, 80 איש, מסתדרת בשורות ומבצעת דילוגים וספרינטים. צפירה שלישית: רוב הקבוצה מתאמנת על בעיטות של פילדגולס. צפירה רביעית: כולם מתרכזים בין שני המגרשים ושותים. נערי המים לא מפסקים לרוץ בין התחנות ולמלא גייטורייד. כך זה ממשיך כמו מצעד צבאי במשך שעתיים וחצי ב 34 מעלות חום עם 85 אחוז לחות. בינתיים הקהל יושב וצופה. מדי פעם מוחא כפיים, מדי פעם מריע ורק פעם אחת צועק "וואו" ששחקן לא מצליח לתפוס פייר קטש, אבל לא מעבר. אין קללות.
לקראת סוף האימון נעמד לפתע אחד מאמנים במרכז המגרש ובעזרת מגפון צועק: "סיטואציה! 1:38 לסיום. התוצאה 14-11 לטובת הקבוצה השנייה. הכדור על ה 20 יארד שלנו. יש לנו פסק זמן אחד. קדימה!". איך שהוא מסיים לדבר נכנסת למגרש מכונית גולף קטנה עם סט רמקולים ענקיים שמתחילים לשדר בעוצמה רעש של קהל. איך אומרים אצלנו "קשה באימונים, קל בקרב".
ג'וש פרימן (5) הקווטרבאק מצליח תוך פחות מדקה שכוללת גם ניצול של פסק זמן אחד להוביל את קבוצת ההתקפה לקו ה 30 של קבוצת ההגנה וקונור בראט (10) בועט בהצלחה שער שדה. משימה הושלמה בהצלחה. הקהל מריע.
"סיטואציה נוספת!", צועק אותו מאמן במרכז המגרש, "2:35 לסיום. התוצאה 23-17 לטובת הקבוצה השניה. הכדור על ה 30 שלנו. יש לנו שני פסקי זמן. קדימה!". מכונת הרעש ממשיכה להרעיש והפעם המשימה מוטלת על כתפי הקווטרבאק המחליף דן אורלובסקי (6), הוא נכשל להוביל את ההתקפה אבל הקהל לא שורק בוז. אלא מוחא כפיים בנימוס.
בסיום האימון נעמדים האוהדים מאחורי הגדרות הנמוכות והשחקנים נגשים. ראשון מגיע דאלאס קלרק (44) שהגיע מאינדיאנפוליס אחרי עשור מוצלח וטבעת סופרבול אחת. אחריו באים השאר חותמים, מצטלמים ומחייכים. אנחנו נגשים לעמדת המעודדות שכל אחת מהן יכולה להופיע ברשימת 100 הנשים הכי סקסיות אבל הן כבר עזבו. הילד מאוכזב. הילד זה אני.
אתרי ההימורים לא נותנים לטמפה ביי סיכוי להצליח השנה. ברוב המקומות 1 ל 100 לזכות בסופר בול. 1 ל 20 לזכות בבית שלה. לי אין מושג מה יקרה כי מאז שהתחלתי לאהוד את הדאלאס קובויז לפני למעלה מעשרים ושמונה שנים אני יודע שבגלל שזה המשחק הכי קבוצתי שיש הכל יכול לקרות, ומעמדה נמוכה כמו שנמצאים הבקס אפשר רק להפתיע. אז מה את חושבת עכשיו דרלין זה מספיק טוב בשביל כתיבה על ספורט?
החיים על פי ניר 