אחת משלושת הכתבות שפורסמו ב 3/5 בדף הראשי של YNet נכתבה על ידי עבדכם הנאמן. אתם יכולים לנחש איזו? רוצים לינק? בבקשה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4375305,00.html

זהירות! זה סיפור קצר וטיפה מופרע שנשלח לתחרות סיפורים קצרים (ולא זכה).

הרצח של יאיר בן התשע זעזע את המושבה זכרון יעקב. הלווייתו בהשתתפות נשיא המדינה וראש הממשלה הייתה אחד האירועים הכי גדולים שקרו במושבה מאז שהוקמה לפני למעלה ממאה ושלושים שנה. במשך שבוע שלם התעסקה כל המדינה בפרטי המקרה וגדודי פרשנים מכל התחומים ניתחו לעומק את משמעות הרצח כנגזרת של התהליכים שעוברים על החברה הישראלית. אבל את עודד זה ממש לא הפתיע מהסיבה הפשוטה שהוא זה שרצח אותו.
עודד הופתע מכמה זה היה קל. במשך כחודש עקב אחרי שיגרת יומו של יאיר וגילה שבכל יום חמישי בסביבות השעה שמונה חוזר יאיר מחוג כדורגל והולך ברגל דרך חורשת לנגה החשוכה. וכך באחד מימי חמישי הגשומים הסתער עליו בהפתעה ובמכת פטיש אחת סיים את חייו. את הגופה לא הסתיר מכיוון שרצה שיגלו אותה כי ידע בליבו שלרצח הייתה סיבה מאד טובה.

עודד אהב לשחק עם עצמו  את המשחק "מה היה קורה אם?". זה היה מתחיל תמיד בדברים שקרו לו אישית כמו "מה היה קורה אם לא היה מפספס את השער במשחק הגמר של ליגת הנערים" או "מה היה קורה אם האמריקאית שפגש בטיול לאוסטרליה הייתה מסכימה לחיזורים שלו". אחר כך היה ממשיך לשחק עם אירועים היסטוריים כמו "מה היה קורה אם היו מגייסים את המילואים בזמן ב 73" או "מה היה קורה אם מישהו היה רוצח את היטלר כאשר היה ילד". כבן למשפחה שרובה נספתה בשואה התעמק עודד בשאלה הזאת הכי הרבה. הוא דמיין כמה סבל היה נחסך לעולם ואיזה כוח היה לעם שלנו אם במקום להיות רק ארבע עשרה מיליון היינו היום, כפי שמעריכים המומחים, שלושים ושתיים מיליון. בכל סרט שראה על נסיעה בזמן לא הבין למה אף אחד לא נוסע לאחור בזמן והורג את היטלר. אילו רק הייתה ניתנת לו ההזדמנות.

עודד לא שנא את יאיר וגם לא באמת חשב שיום יבוא והוא יהפוך להיטלר. אבל בניגוד להיטלר שהיה ילד לא מזיק, את יאיר כינה עודד "פיגוע לימודי", הילד המופרע של הכיתה, זה שבגללו מערכת החינוך נראית כמו שהיא נראית. פעם ראשונה שהבין מי הוא באמת היה כמה חודשים אחרי שהבת הבכורה שלו התחילה ללמוד בכיתה א' והוא התנדב להרצות מול הכיתה שלה על העבודה שלו בחברת הי-טק גדולה. לקח למורה עשר דקות להרגיע את יאיר ובמשך כל השיעור הוא לא הפסיק להפריע לעודד. עודד הסתכל בעיניים של הילדים האחרים וגם באלו של המורה וכל מה שראה היה מבט של ייאוש. בערב חקר לעומק את הבת שלו על הנעשה בכיתה והסיפורים שהיא סיפרה לו גרמו לו להתייצב אצל המנהלת ביום למחרת ולדרוש פתרונות. אבל בעידן של "האחד יותר חשוב מהכלל", "לא משאירים אף אחד מאחור" ו "צריך להתחשב בכולם" שום דבר משמעותי לא נעשה לתקן את המצב המעוות שילד אחד פוגע אנושות בחוויית הלימוד של למעלה משלושים ילדים. עודד היה המום מהאימפוטנציה של כל המערכות שנראה היה שמפחדות ממשהו ולא עושות דבר. עודד לא האשים את יאיר, בסתר ליבו אף ריחם עליו. הרי אף אחד לו רוצה להיות הילד הבעייתי, הזה שמרביץ, "המופרע", זה שמכיר טוב טוב את חדר ההתבודדות בבית ספר, ההוא שההורים שלו מקבלים כל יום שיחה מבית ספר שהילד שלהם שוב כיכב במהלך היום. אבל בסופו של יום דבר אחד עניין את עודד איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת.

הסאגה הזאת נמשכה במשך כל כיתה א', ילדים הפסיקו לעשות ימי הולדת כי הם לא רצו שיאיר יבוא ובמהלך חופשת הקיץ חמישה הורים העבירו את הילדים שלהם לביתי ספר אחרים. כיתה ב' החלה עם תקווה כי הוצמד ליאיר חונך מיוחד אבל יום אחד שהבת שלו חזרה בוכייה מבית ספר והתשובה לשאלה "למה?" הייתה "יאיר" ידע עודד שזה לא יכול להמשך כך. ההחלטה נפלה כמה ימים אחרי שחזר מצו שמונה בעקבות מבצע "עמוד ענן". בדרך מהימ"ח התגבשה בליבו ההכרה הסופית שאנשים, מדינות, תרבויות ואפילו חברות מסחריות מבינים הכי טוב את שפת הכח ואלימות. מצד אחד זה איכזב אותו קשות אבל מצד שני הרגיש מין תחושה של שלווה. תחושה שהבהירה לו בדיוק מה הוא צריך לעשות.

התוצאות של הרצח הפתיעו אותו לטובה. כשהתכונן, שרטט במוחו כמה תרחישים למה שיקרה אחרי הרצח אבל את מה שבאמת קרה הוא ממש לא דמיין. דבר ראשון רמת הביטחון האישי במושבה עלתה פלאים ולא בגלל שינוס מותניים של המשטרה אלא פשוט אנשים רצו להתנדב למשמר האזרחי וכמות הפריצות לבתים ירדה כמעט לאפס. הורים ההמומים, שרובם היו עד אז אפתיים עד לא אכפתיים למה שקורה בבית ספר,  החלו גם מתנדבים בבית ספר ולפתע נוצרה הרגשה של קהילה תומכת. אותה הרגשה שיש בזמן מלחמה. אבל מבחינת עודד הדבר הכי חשוב היה שחווית הלמידה השתפרה פלאים בכיתה של הבת שלו והחיוך חזר אפילו לפניה של המורה.

המשטרה לא הצליחה לפתור את תעלומת הרצח. כמה חשודים נעצרו בשבוע הראשון מעובד תאילנדי של אחד מחקלאי המושבה עד בחור ישיבה תימהוני אבל הם מהר מאד שוחררו. התכנון המדויק של עודד לא השאיר למשטרה סיכוי למרות שכמו כל ההורים בכיתה של יאיר גם הוא הוזמן לתשאול קצר בתחנת המשטרה המקומית. החשש היחיד שהיה לעודד הגיע מאשתו. היא ידעה כמה עודד מעוצבן על המצב בכיתה של הבת שלו וכמה המושג יאיר היה בשבילו הדגל שמציין את כל מה שדפוק במדינה אבל היא לא יכלה להעז ולדמיין שהאיש הנחמד שהתחתנה אתו והאבא של שלושת ילידיהם הוא רוצח. עודד גם די הופתע מזה שלא היו לו שום נקיפות מצפון או סיוטי לילה ושהצליח לשמור על שגרת חייו ועל הסוד האפל למרות התוצאות החיוביות של המקרה. לקח לו זמן אבל בסוף הוא הגיע למסקנה שהוא בעצם גיבור-על, כמו ספיידרמן, וכמו כל גיבורי-על גם הוא נאלץ לקחת את החוק לידיים שלו ע"מ לעזור לאחרים.

עודד לא תפר לעצמו חליפה או בחר שם מפוצץ. הוא מאד לא רצה למשוך תשומת לב כשהחליט שיש עוד בעיות שהוא יכול לטפל בהם. בדרך למקום העבודה שלו הייתה בסטה בלתי חוקית שהפריעה לתנועה וכולם ידעו שהיא שייכת לעבריין שרשויות החוק לא רוצות להתעמת אתו. שני בקבוקי תבערה פתרו את הבעיה. אחד ההורים בבית ספר היה מחנה בקביעות את המכונית שלו על מעבר החניה סמוך לכניסה לבית ספר. ארבע צמיגים חתוכים הפסיקו את התופעה. עודד היה מאושר. פעם ראשונה בחייו הרגיש שיש לו שליחות, מטרה בחיים.

כאשר הגיעה שנת הלימודים החדשה עלה בנו ניב לכיתה א'. בניגוד לאחיותיו ניב היה ילד לא פשוט ותוך שבועיים קיבלו עודד ואשתו טלפון מבית ספר לבוא לשיחה דחופה. ניב הרביץ לכמה תלמידים ואפילו לאחת המורות והושהה ליומיים. אבל ההשהיה לא עזרה וניב המשיך להפריע ולהשתולל. לא משנה כמה ניסו עודד ואשתו לעזור לו או למערכת זה לא השפיע. כעבור כמה חודשים נשמע דפיקה בדלת ושוטרים עם דמעות בעיניים הודיעו לעודד שמישהו רצח את הילד שלו.

לפני למעלה משנה ראיתי בעיתון שיש הרצאה על ים המלח במתנ"ס. שעת ההרצאה הייתה תשע וחצי בבוקר, שעה שברוב השלבים האחרים של חיי הייתה מוקדשת לדברים כמו לימודים, צבא או עבודה. אך מכיוון היותי כבר אז עקר בית הפסקתי את המטלות הביתיות שלי ושמתי פעמיי למתנ"ס המקומי. מעולם לא הרגשתי כל כך צעיר שכן כל הקהל היה מורכב מפנסיונרים חביבים ויש לי גם הרגשה שכמה מן הנשים אפילו מאד התלהבו מהופעתו הבלתי צפויה של "עלם חמודות רך בשנים". חוץ מזה ההרצאה, שלא עלתה כסף וכללה כיבוד קל, הייתה מעולה ומאד מעניינת. מאז אני מחפש לי מדי פעם איזו הרצאה, יום עיון או כנס מעניינים וחינמיים, לא כדי לפגוש נשים מבוגרות ונחמדות, אלא כדי לפתוח את אופקיי ולהרחיב את דעתי על נושאים שלא הכרתי.
השבוע, ביום ראשון, נפלה בחלקי הזדמנות פז להשתתף ביום עיון של איגוד השיווק הישראלי בנושא "שיווק דיגיטלי פורץ דרך" (אפשר לראות את כל ההרצאות פה). את ההזמנה קיבלתי כמובן דרך פייסבוק מאיש נחמד בשם ליאור צורף שהיה גם המרצה הראשון. סביר להניח ששמעתם כבר את השם ליאור צורף שכן זה הבן אדם שהעלה שור לבמה בכנס TED המפורסם ושאל את הקהל כמה הם חושבים שהשור שוקל. הממוצע של 500 התשובות שקיבל היה 1972 פאונד (812.84 קילו) והמשקל האמתי של השור היה 1975 פאונד (814.2 קילו) טעות של 0.17% בלבד! בימים אלא ליאור מסיים את הדוקטורט שלו בנושא "חכמת ההמונים" חלק מתחום ה CrowdSourcing. תחום זה, שמאד לוהט כיום, מבקש לבדוק איך אפשר לגייס את ההמונים לפתור בעיות או למצוא רעיונות יצירתיים שהנחת היסוד היא שקבוצת אנשים מספיק גדולה תצליח לפחות כמו או אפילו יותר מקבוצת מומחים קטנה. כדוגמה ציין ליאור ש 20% מהפרסומות שהוצגו בסופר-בול האחרון נוצרו בשיטה הזאת. ליאור כל כך מלא התלהבות שיש לי הרגשה שבהלוויה של שלו (ואני כמובן מאחל לו עד 120 בבריאות מלאה) הוא יבקש מהקהל להציע מה הכי נכון שיהיה כתוב לו על המצבה.

אחרי ליאור עלה לבמה דרור גלוברמן המוכר מחדשות ערוץ 2 ודיבר על מה כמה אנחנו מכורים לטלפון החכם ואמר שבניגוד לאמונה הרווחת שהרשתות החברתיות הם סביב הקשרים החברתיים שלנו האמת היא שהיא סביבנו. נתחיל בזה שכולנו מעלים לדף הפייסבוק שלנו רק דברים טובים שקרו לנו כמו תמונות מחמיאות מטיולים, דברי חוכמה שהצאצא שלנו אמר או כתבה שלנו שפורסמה בבלייזר. אני מעולם לא ראיתי מישהי שהעלתה תמונה עם הכותרת "ככה אני נראית בבוקר" או סטטוס של גבר שטוען שהוא לא מבין איך יצא לו ילד כזה דביל. אחרי שהעלנו את פיסת המידע החשובה הזאת אנחנו לא מפסיקים לבדוק כמה אנשים עשו לייק, הגיבו או שיתפו ומצב הרוח שלנו נקבע לפי המספר האדום שמעל האייקונים בצד שמאל למעלה ומרגיש כמו מעקב אחרי מחיר של מניה (במקרה הזה המניה החברתית שלנו).

את ההרצאה חתם דרור בכך שהראה סרטון שבו אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, מרצה מול בוגרי אוניברסיטת בוסטון ואומר להם שהדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות זה פשוט להתנתק מהחיבוריות הבלתי פוסקת לפחות לשעה ביום כי השעה הזאת תעשה רק טוב. לפי תשואות הקהל כולם הסכימו אבל לפי כמות האנשים שהתעסקו בטלפון שלהם לא הרבה יעשו זאת.

בשלב זה הגיע הזמן להיות רציניים ולדבר איך עסקים יכולים לעשות כסף מכל התחום החברתי הזה. אורחת הכבוד של היום עיון גברת סנדי קרטר, סגנית נשיא IBM העולמית לענייני סושיאל ביזנס, הביאה את הנתון ש 73% מהמנכ"לים אומרים שסושיאל הוא הדרך מספר 1 לתקשורת עם הלקוחות. ההרצאה שלה הייתה מרתקת ודבר המרכזי שאפשר היה ללמוד שהשיווק נע מהעולם שבו משווקים לקבוצות כמו למשל צעירים, חרדים, נשים מעל גיל 50 לשיווק פרסונלי שמתאים ספציפית לכל לקוח. סוג כזה של שיווק חייב כמובן יכולת טכנולוגית של גישה לרשתות החברתיות קיימות או של החברה עצמה. המקרה הכי מעניין שגברת קרטר סיפרה עליו היה של רשת החנויות Lowes (רשת חנויות של "עשה זאת בעצמך") שהחליטה לנתח לא רק איזה מוצרים מחזירים לחנויות, אלא להבין למה מחזירים אותם. אחרי שבמחשבי החברה קפץ הנתון שיש מעדן כלבים מסוים שלקוחות מחזירים החלו העובדים לתשאל את הלקוחות למה. הלקוחות ציינו שהמעדן הזה גורם לכלבים לחלות. החברה פנתה ליצרן ושלא קיבלה תשובה מספקת הסירה את המוצר מהמדפים. חודש אח"כ הוגשה תביעה ייצוגית נגד היצרן וחברות אחרות ששיווקו את המוצר כי התגלה שהוא גרם למותם של 15,000 כלבים! הפעולה המהירה של Lowes הוכיחה את עצמה מכיוון שגם שהיא לא נתבעה וגם זכתה למחמאות בתקשורת על היותה חברה שאוהבת בעלי חיים.

אחרי סנדי קרטר קפץ ורץ על הבמה ד"ר יעקב גרישפן מומחה ל UX (חוויית משתמש) שחזר וטען שאנחנו מנהלים עם האפליקציות שלנו יחסים הדומים ליחסי אהבה. הוא הביא כמה נתונים מעניינים על מערכות היחסים של בני האדם כמו למשל ש 50% מהאנשים בוגדים, 11% מהילדים במקסיקו הם לא באמת של האבא שחושב שהוא האבא שלהם, שאם הגן Allele 334 של הגבר פגום הוא לא יבגוד ושנשים בוחנות את האיכות הגנטית של הגבר לפי איך שהוא רוקד. הוא הראה גרף נאמנות לאפליקציות שדומה מאד לגרף האהבה/נאמנות של בני אדם והמסקנה שלו היא שכמו שיש יועץ נישואים לבני אדם צריך גם יועץ נישואים לאפליקציות. זאת לטענתו גם הסיבה שפייסבוק כל הזמן משנה את הממשק שלה (לא תמיד ליותר יפה ונוח) ע"מ כמו בנישואים לשמור על עניין וחשק.

פה הייתה הפסקה וכולם יצאו לבדוק האם יש להם הודעות כי באולם של הכנס בסינמטק ת"א אין קליטה…

בסיום ההפסקה היה בליץ של הרצאות קצרות, ארבעה מרצים קיבלו כל אחד שלוש דקות בלבד להציג. הראשון אלון מוליאן, מנכ"ל twisted בא להראות מה אפשר ללמוד מתעשיית הפורנו. למזלי אני הקלטתי את כל ההרצאות כי בזאת לא הצלחתי להתרכז מהסיבות המובנות. בבית ששמעתי שוב את כל ההרצאות הבנתי שהמסר המרכזי שלו היה שהתעשייה הזאת עובדת בשיטת "מבוך העכברים" שזאת בעצם רשת שלא מאפשרת לצרכן להימנע מהתוכן החינמי שבסופו של דבר מוביל אנשים גם לשלם.

אחריו עלה לבמה שגיא חמץ, מנכ"ל בלינק, שהדגיש את החשיבות של טבעיות (Native) ברשת. הפרסומות בטלוויזיה ("נעבור לפרסומות"), ברדיו, באתרים באינטרנט ובאפליקציות הם מפריעות ומעצבנות את האנשים.  היכולת להביא את המסר של המפרסם בצורה טבעית יגרום גם להתייחסות ויותר מזה לשיתוף. דוגמא לאתר שלאחרונה עשה מהלך כזה הוא האתר הישראלי חורים ברשת.

תימור גורדון, מנהל הדיגיטל ב – publicis בחר לספר סיפור אישי ודמיוני על איך נחווה את השיווק הדיגיטלי בעתיד שהכל יהיה פרסונלי. לדוגמא בזמן שתכנס לחנות של Nike תופיע מולך הולוגרמה של מייקל גורדן שעל בסיס הקניות בעבר והספורטיביות שלך בהווה ימליץ לך נעלים מתאימות.

אלדד ויינברגר, מנכ"ל מקאן דיגיטל, טען שהיום בעידן הדיגיטלי חברות שרוצות להצליח חייבות לגרום לשיתוף פעולה בין שתי מחלקות שבעבר היו רחוקות אחת מהשנייה, מחלקת השיווק ומחלקת הטכנולוגיה (IT). דרישה זו אף הביאה ליצירת תפקיד חדש CIO – Chief Information Officer. דוגמא טובה לשיתוף כזה היא חברת דומינוס פיצה שהמעבר של השלוחה הישראלית להזמנות דרך האינטרנט הגדילה את המכירות ב 30%.

בסיום ארבעת ההרצאות המהירות עלתה לבמה טל בן פורת, סמנכ"לית השיווק של רקיט בנקיזר סיפרה על ההבדל המהותי בין "אהבתי" ו "הגב" לבין "שתף". שני הראשונים, שהמפורסם ביניהם ה"לייק" שהפך כבר מזמן למטבע לשון, הם פעולות שנשארות על הקיר של מי העלה את הסטטוס, תמונה או סרטון. ה"שתף" (Share) לעומת זאת מעביר את אותו סטטוס, תמונה או סרטון לקיר של המשתמש ולכן אנשים עושים את זה הרבה פחות. אנשים חושבים טוב טוב לפני שהם שמים משהו על הקיר שלהם בפייסבוק כי החברים והמשפחה מיד רואים את זה. כמובן שה"שתף" הוא הגביע הקדוש כי הוא זה שמגדיל את החשיפה לאותו סטטוס, תמונה או סרטון. כדוגמא לחברה שהצליח לגרום לאנשים לשתף למרות הבעייתיות היא Durex יצרנית הקונדומים. קמפיין הבולבולים המפורסם שלהם אפשר לאנשים לשתף את הסרטון למרות שמדובר בתוכן מיני. דוגמא נוספת לחשיבה המיוחדת היא קמפיין "תרום קונדום" שישראל הייתה המדינה הרביעית ברשימת התרומות ואפליקציה חדשה שפותחה בדובאי לשירות שליחים לקונדומים.

אחת החברות ההי-טק המצליחות ביותר בזמן האחרון היא Outbrain שאתם מכירים אותה טוב כשאתם רואים המלצות בסוף כתבות. אילן צינמן, מנהל פיתוח עסקי סיפר שבסקר שנעשה לאחרונה נמצא שאנשים הכי פחות מאמינים לפרסומות שמגיעות ב SMS, באפליקציות או באתרים באינטרנט. אבל מצד שני הם הכי מאמינים למה שחברים שלהם אומרים או לתוכן באתרים שהם בוטחים. היום אין בעיה ליצר תנועה לאתר (זה כמובן עולה כסף) אבל הכי חשוב זה איך גורמים לאנשים להשאר באתר, לקרוא את התוכן ולשתף. חברות שעושות זאת מרויחות כי הם מחזקות את המותג שלהם ואנשים משתכנעים לרכוש את המוצרים אפילו בלי פרסומות. דוגמא טובה לאתר כזה הוא האתר של Colgate.

לסיים יום עיון כזה במיוחד שהבטן כבר זועקת לארוחת הצהריים זאת משימה לא פשוטה. את הכבוד נתנו לאמן ניו מדיה, נוי אלוש שמוכר כיוצר שיר המופת "רוצה בנות" והרימקס "זינגה זינגה" של השליט לשעבר של לוב מועמר קדאפי (מעל 4,000,000 צפיות). הוא סיפר שלמרות שדברים נהיים ויראלים ברשת רק בשילוב המדיה ה"ישנה" כמו טלוויזיה או עיתונים ויחד עם מובילי דעה אפשר לנצל את ההצלחה ולעשות מזה כסף (כמו דרך מכירת רינגטונים).

חמשת התובנות שלי:
1)   תוכן איכותי הוא עדיין וימשיך להיות המלך
2)   עתיד השיווק הוא פרסונלי
3)   הפרסומת צריכה להשתלב ולא להפריע
4)   כדי לנצל נכון את האינפורמציה הרבה שיש ברשת צריך את הכלים הטכנולוגים הנכונים
5)   לתוצאות הטובות ביותר ברשת יש צורך לשלב את המדיה המסורתית

חשבתי על התובנות האלה כשיצאתי החוצה ועשיתי את פעמיי לפגישה הבאה ע"מ שאמצא דרך לכתוב את הכתבה הזאת בצורה שתגרום לכם לעשות לה Share (אפשר גם Like).

 

יום א' – 10:34

הטלפון בבית מצלצל.
אני: "הלו"
צד שני: "שלום"
אני: "שלום איך אוכ…"
צד שני: "שמי רונית ובמשך שתיים עשרה שנים ניסיתי להיכנס להריון. הייתי אצל כל המומ…"
אני מנתק, זאת שיחה מוקלטת.

יום ב' – 11:51

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני: "הלו"
צד שני: "שלום"
אני: "כן איך אפ…"
צד שני: "שמי רונית ובמשך שתיי…"
אני מנתק, גוד דאמיט צריך להכניס לכלא את מי שמשתמש בשיטה הזאת של שיחות מוקלטות. אני צריך לזכור את המספר הזה.

יום ג' – 9:41

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני מרים ומנתק.

יום ד' – 13:43

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אני מרים, מקלל ומנתק.

יום ה' – 12:32

הטלפון בבית מצלצל המספר שמופיע על הצג – 001401
אוקי הפעם אני חייב שזה יפסיק אז אני אקשיב עד הסוף.
צד שני: "שלום, שמי רונית ובמשך שתיים עשרה שנים ניסיתי להיכנס להריון. הייתי אצל כל המומחים ושום דבר לא עזר. עד ששמעתי שאפשר לקנות אות בספר התורה שיוכנס לקברו של הרב נחמן מברסלב. בהתחלה הייתי סקפטית אבל בסוף קניתי. כעבור חודש קיבלתי את ההודעה המשמחת שאני בהריון! (קול אחר) אם ברצונך לקנות אות בספר לחץ 1".
אני לוחץ 1.
צד שני: "מיד נתפנה לטפל בך ובינתיים הנה עוד סיפורי ניסים. (קול אחר) שלום שמי דויד ולפני שנה התגלה אצלי סרטן בריאות. כל הרופאים אמרו שנשארו לי עוד ארבעה חודשים לחיות. אבל אז קניתי אות בספר התורה לכבוד הרב נחמן מברסלב והנה שנה אחרי אני עדיין כאן ולא זאת בלבד אלא שגם הסרטן נעלם והרופאים בשוק. (קול אחר) מיד נתפנה לטפל בך ובינתיים הנה עוד סיפורי ניסים. (קול אחר) שלום שמי יוסי ולפני שבעה חודשים עשיתי עסקת נדל"ן גדולה ונכנסתי לחובות. זה הגיע למצב ש… (קול של אישה) שלום מדברת מרים איך אפשר לעזור לך?"
האמת שבמקור רציתי לצעוק ולבקש שיפסיקו להתקשר אלי אבל התעוררה בי הסקרנות לגבי תהליך קנית אותיות בספר תורה.
אני: "שלום, אני רוצה לשמוע עוד פרטים"
מרים (הצד השני): "בימים אלו ממש נכתב ספר תורה שיוכנס לקברו של הרב נחמן מברסלב. יש באפשרותך לקנות חמש מילים, פסוק, עמוד, פרשה. חמש מילים עולות 17 ₪ * 12 תשלומים, פסוק 50 ₪ * 12, עמוד 180 ₪ * 12 ופרשה 374 ₪ * 12. בנוסף תוכל לתת לנו שמות של בני משפחה ויתפללו בשבילם על הקבר. את כל הפרויקט מוביל הרב אליעזר ברלנד שליט"א".
אני: "למה כל כך יקר?"
מרים: "הספר נכתב ביד בידי סופר סת"ם וזה תהליך שלוקח המון זמן".
אני: "אוקי, אני מבין, אפשר לבחור איזה מילים או פסוקים שאני רוצה".
מרים: "כמובן, אבל יכול להיות שמה שאתה רוצה כבר תפוס ותצטרך לבחור אחרים".
אני: "תודה, אני צריך לחשוב על זה אפשר לקבל טלפון ע"מ לחזור אליכם?".
מרים: "כמובן (נותנת לי טלפון)".
אני: "ביי".

יום ו' – 8:32

בלילה חשבתי על איזושהי התחכמות, פתחתי את התנ"ך וחיפשתי את המשפט הכי גס שקיים. מצאתי כמה דוגמאות אבל לפני שצלצלתי למרים חיפשתי בגוגל פרטים על מוביל הפרויקט הרב אליעזר ברלנד. נדהמתי לגלות שהוא מתחבא בחו"ל בגלל שהוא מבוקש על עבירות מין שביצע בנערות וצעירות. אבל אז גם הבנתי איך רונית נכנסה להריון.

ומאז שקט – לא התקשרו אלי יותר

---

אם אהבת את הטור הזה יש סיכוי שתאהב/י גם את הטורים הבאים: חמורו של משיח, יתרונות וחסרונות

כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 100 ₪ לויקיפדיה כי הגעתי למסקנה שאם לא אעשה זאת אני חרא של בן אדם. אני משתמש המון בויקיפדיה גם בעבודה הנוכחית שלי ככותב וגם השתמשתי בה המון כשעבדתי כמהנדס תוכנה. אולי בגלל שבתוצאות החיפוש של גוגל המקום הראשון בדרך כלל שמור לערכים מהאנציקלופדיה הווירטואלית הזאת שם תמיד התחלתי את הלימוד שלי בכל נושא טכנולוגי חדש. לתחזק את הפרויקט המדהים הזה עולה כסף. אני לא מדבר על המתנדבים שכותבים ועורכים אלא על חוות המחשבים הענקיות שבהן "חיה" ויקיפדיה. עכשיו אם כל פעם שהייתם מחפשים את הערך "שלמה ארצי" הייתה מופיעה לכם בצד פרסומת לדיסק החדש שלו או כשהייתם מגיעים לדף על העיר רחובות הייתה קופצת פרסומות לדונם חקלאי בזול זה היה סיפור אחר לגמרי. אבל אם עוד לא שמתם לב אין שם פרסומות ולא אוספים עליכם שם שום מידע שאפשר למכור. לתרום 100 ₪ כדי שזה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

תרמתי 50 ₪ לבלוג של "אישתון" וזאת למרות שדעותיי הפוליטיות מאד לא דומות לשלו. עשיתי זאת משתי סיבות. הראשונה כי אני נהנה לקרוא כל טור דעה, תחקיר או כתבה שלו לא משנה על מה הנושא. השנייה כי הוא לא חושף את עצמו. בניגוד אלי ולכותבים רבים שחושבים שהשמש סובבת סביבם, אישתון מעולם לא גילה מי הוא. כך שהכתיבה נשפטת בפני עצמה ולא כתלות בכותב. כמו כן בסוף כל טור, תחקיר או כתבה כותב אישתון כמה זמן לקח לו לכתוב ומבקש תרומה על מנת שיוכל להמשיך כי מה לעשות צריכים לשלם במכולת והוא, כמו ויקיפדיה, לא שם פרסומות קופצות או קישורים "תמימים" לחנויות ברשת. לתרום 50 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

התאהבתי ב MAD Magazine באחד משדות התעופה של מדינת קולורדו שבארצות הברית. MAD Magazine הוא מגזין קומיקס, הומור וסאטירה אמריקאי שנוסד בשנת 1952 ועדיין פעיל כיום. חוץ מהתוכן המצחיק ואינטליגנטי נדהמתי לגלות שאין בו אף פרסומת אחת. המגזין התקיים אך ורק מהתשלום של קוראיו. בחירה אסטרטגית זאת אפשרה למגזין לצחוק על כל חברה עסקית או מפלגה פוליטית מבלי לפחד מאובדן הכנסות מביטול פרסומות. בשנת 1976 מחיר גיליון היה 50 סנט, הוא יצא שמונה פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 1.8 מיליון איש. כשאני פגשתי אותו בשנת 1987 מחירו היה $1.5 ו 750 אלף איש קנו כל גיליון. במשך יותר מעשור הייתי מנוי על המגזין הזה, ולא רק זאת אלא גם הייתי משוטט בחנויות ספרים יד שניה וקונה גיליונות ישנים חלקם אף משנות השישים. בשנת 1997 מחיר כל גיליון היה $2.5, הוא יצא 12 פעמים בשנה וכל גיליון נקנה ע"י 313 אלף איש. שנתיים אחרי זה הפסקתי לקרוא אותו ואני אפילו לא זוכר למה, אבל בסביבות 2003 שדפדפתי בו באחת מחנויות הספרים גיליתי לתדהמתי שבלית ברירה החלו להופיע במגזין פרסומות והרבה. לי זה היה מאד מאכזב לראות את השינוי הזה שבסופו של דבר מנע ממני לחזור לקרוא את המגזין. לשמחתי כיום מינון הפרסומות הוא מינימלי ואני, שיש לי חלק באשמה שהם הופיעו, חזרתי לרכוש אותו מדי פעם ולהצטרף ל 157 אלף שעדיין קונים אותו ב $6 לגיליון. לרכוש גיליון ב 22 ₪ כדי שגם זה ימשיך כך זאת ממש מציאה.

כוס קפה עולה 10 ₪

לפני כמעט שנה וחצי עזבתי/לקחתי פסק זמן מההי-טק ועברתי לעולם המבטיח של יצירת תוכן. מבחינה כלכלית זה צעד ששקול לקנית מניות בינואר 1912 של החברה שרכשה את הטיטניק אבל מבחינה אישית ומשפחתית זה היה צעד שבינתיים מוכיח את עצמו כחיובי. אני עובד כפרילנסר בכמה מקומות שאחד מהם הוא עיתון ה"גפן". עיתון, ולא משנה אם הפורמט שלו הוא פיזי או דיגיטלי, הוא יצרן תוכן וליצר תוכן טוב לוקח זמן וזמן שווה כסף. כמו כולם גם לי יש ביקורת על העיתונים והעיתונאים בארץ אבל בגלל שאני נחשף גם לצד השני אני רואה איך כאשר יש למישהו בעיה עם הרשויות או חברה עסקית כולם, בלי יוצא מהכלל, רצים לעיתון כדי לחשוף את אותה בפני רבים. ה"גפן" הוא עסק משפחתי, מחולק חינם ב 17,000 עותקים באזור זכרון יעקב, בנימינה, פרדס-חנה כרכור, אור עקיבא וחוף הכרמל. בגלל היותו חינמון הוא חי בזכות הפרסומות. עכשיו תחשבו על העיתון המקומי באזור שלכם. האם הייתם מוכנים לשלם שקל לגיליון, 50 שקל לשנה, כדי שהעיתון לא יהיה תלוי במפרסמים (ראשי ערים או חברות עסקיות)? או שכן יריץ פרסומות אבל יוכל להעסיק עוד עיתונאים שיסקרו לעומק את מה שקורה סביבכם כולל את הבעיה שמציקה לכם? 50 ₪ לשנה. מעניין מאיזה סעיף בתקציב המשפחתי אפשר לקחת אותם?

כוס קפה עולה 10 ₪

חשוב לי להגיד שזאת לא בקשה לתרום לי כסף. בזכות ביל ובזכות העובדה שיש לי שוגר-מאמא שמתחזקת אותי אני יכול להשתעשע למחייתי. זאת גם לא בקשה לתרום כסף לעיתון ה"גפן" למרות שאשת העורך, שאחראית על החלק הכלכלי של העיתון, מאד תשמח. זאת כן בקשה שתחשבו על מישהו אחד או מישהי אחת  שמיצר/ת תוכן כמו מוזיקה, ציורים, סרטים, ספרים או פודקאסטים שגורם לכם עונג ותעזרו לו או לה להמשיך. זה יעשה טוב גם להם וגם לכם וזאת ממש מציאה.

אם המשימה של לכתוב על המסע המכונן של חייך הייתה ניתנת לבחור ישראלי בן שמונה עשרה התוצאה הייתה די צפויה. או שהיה כותב על הטיול השנתי לדרום, שבו מישהו השתכר והרס את הטלוויזיה במלון באילת, או שהיה כותב על המסע לפולין, שבו מישהו אחר השתכר והרס את הטלוויזיה במלון בוורשה. אני לעומתו כבר מזמן לא בן שמונה עשרה וגם שייך לדור שלא ידע בנערותו אלכוהול או מה מזג האוויר בפולין. בכלל השואה הייתה הרבה פחות מוחשית אז באמצע שנות השמונים. אולי בגלל שבאותה תקופה היינו יותר בטוחים בזכותנו על הארץ הזאת או פשוט מכיוון שסטיבן שפילברג בילה את רוב זמנו בלעשות סרטים על יצורים מהחלל החיצון. השורה התחתונה הייתה שלמרות שמוצא משפחתי הוא מארץ הנשים הלא מפרגנות הנושא, לפחות בשבילי, היה מאד תאורטי.

בשתיים עשרה לאוגוסט 1984, לאוהבי הטריוויה זה היה היום האחרון של אולימפיאדת לוס אנג'לס, התקרבתי טיפה לסטיבן שפילברג. אז, שעוד לא קראו לזה Relocation  אלא שליחות ,עברתי יחד עם משפחתי לגור בפורט-וורת' שבטקסס בעקבות שירותו של אבי בחיל האוויר. שנה לאחר מכן בקיץ 1985 יצאנו לטיול ארוך בחוף המזרחי במכונית המשפחתית כי ארצות הברית של אמריקה בנויה ל Road Trips . כבישים רחבים, מכוניות זולות, דלק לא יקר, מוטלים מזמינים ומסעדות מזון מהיר עושות את נסיעה מנקודה A  לנקודה B לחוויה. את הטיול הזה ניצלו הורי גם כדי להיפגש עם האחים של סבתי שנפטרה כמה חודשים לפני כן, אבל לפני שנצלול לתיאור הפגישות המרגשות טיפה רקע. זה סיפור רגיל על גבר בשם יעקב שמתחתן עם אישה בשם רחל והם גרים בעוני מחפיר בעיירה בשם טומאשוב שבפולין. בראשון לספטמבר 1939 יש להם לפי הסדר הזה שמונה ילדים חיים: שמואל בן ה 37, טובה, יוסף, אברהם, רייזל (סבתא שלי), חנה, ינטה ושלום בן ה 15. בשמונה במאי 1945 יעקב, טובה ויוסף כבר לא בין החיים והשאר מתפזרים להם בכל רחבי הגלובוס בין ישראל, ארה"ב, קנדה וברזיל.

התחנה המשפחתית הראשונה בטיול הייתה ברוקלין, ניו יורק. בדירת שני חדרים צנועה בתוך בית דירות גדול מאחורי דלת כניסה עם המון מנעולים, עדות לפשיעה הנוראית שהייתה אז לא רק בסרטים של הארי המזוהם, גר דוד ג'ו (אברהם במקור), ה"דוד העשיר מאמריקה". החזות הארית שלו עזרה לו להעביר את המלחמה ככומר אחרי שאיבד מול עיניו את אשתו וילדו הקטן בהפגזה של הגרמנים. כשנגמרה המלחמה הוא אפילו שקל להישאר כומר אבל פגישה מקרית במחנה עקורים בגרמניה עם מי שנשאר מהמשפחה שלו גרמה לו להחליט לחזור להיות יהודי אבל בארצות הברית. לשם היגר חסר כל, עשה חיל בעסקי מלונאות ועזר מרחוק לכל מי שהיה צריך. כשנפטר עשה עליה לישראל והיום הוא קבור, יחד עם אשתו השנייה, בבית הקברות שבקרית ביאליק, קרוב לאחיותיו.

משם המשכנו למונטריאול שבקנדה, שם גרה דודה רוזה אשתו של שמואל האח הבכור שנפטר כמה שנים לפני כן. שמואל ורוזה עברו את אושוויץ ועל פי הסיפורים המשפחתיים על רוזה בוצעו חלק מהניסויים המזעזעים שעשו הרופאים הנאצים. למרות שלא למד היה שמואל איש משכיל, מנהיג מלידה וציוני נלהב, דבר שלא מנע ממנו לקבוע את מקום מושבו במדינה שנמצאת על הגג של אמריקה. בעוד הורי חשבו שהם באים לביקור של כמה שעות, דודה רוזה, שמצבה הנפשי החל להידרדר, דרשה שנישן אצלה שבוע כי היא קנתה המון אוכל. קשה להתווכח עם ניצולת שואה. לא משנה אם אתה צודק, אתה מרגיש חרא. כך נשארנו לישון כשבלילה חסמה הדודה את הדלת בכיסאות וכשאחי בן ה 7 בכה היא צעקה עליו שיהיה בשקט כי אסור לילדים קטנים לבכות. בבוקר הצליח אבי לשכנע אותה לתת לנו ללכת וכפיצוי על מה שקרה הוא לקח אותנו לפארק שעשועים ענק במונטריאול.

אחרי הבילוי בפארק השעשועים נסענו לטורנטו כדי לפגוש את דוד שלום האח הקטן שעבר את המלחמה בסיביר שברוסיה לשם ברחו היהודים שהיה להם מזל. כשחושבים על "היהודי הנודד" חושבים על דוד שלום. הוא החליף ארצות יותר מכדורגלן שמחליף קבוצות. אחרי המלחמה הגיע לישראל, משם היגר לברזיל, אחרי זה שוב חזר לישראל, מפה לקנדה והיום הוא גר במיאמי שבפלורידה כי לשם מגיעים יהודים זקנים שקר להם. דוד שלום ובנו יעקב הם אנשים שממציאים את עצמם כל פעם מחדש. לא משנה איפה תזרוק אותם, הם מצליחים לעשות משהו מכלום, סוחרים מלידה. כאשר פגשתי אותם הייתה להם חנות בדים, שירות לימוזינות ועוד משהו שקשור לאבנים יקרות. בקיץ האחרון שוב בקרו הורי את דוד שלום ובנו יעקב אבל הפעם בפלורידה. יעקב עושה שם חיל בנדל"ן וגר עם היספנית יפיפייה כי יהודיות לטענתו הן רק בשביל להקים משפחה ולהוליד ילדים. דוד שלום בן ה 88 הוא האחרון משמונת האחים והאחיות שנשארו בחיים מהמשפחה המקורית, משפחה שמחכה לסטיבן שפילברג שיספר את הסיפור שלה. אני כבר יודע את מי ישחק בראד פיט.

כל ערב יום השואה אני נזכר בטיול הזה לחוף המזרחי. לא בגלל ניו יורק, וושינגטון או מפלי הניאגרה אלא בגלל המפגש עם דוד ג'ו, דודה רוזה ודוד שלום. שלושה אנשים שהחלו בעל כורחם מסע מפולין הרחוקה שהסתיים לו בצפון אמריקה. מסע שתמיד גורם לי לחשוב על שבריריות החיים שלנו וכמה מעטה השליטה שיש לנו על גורלנו. מסע ששם בפרופורציה את עליות מחירי הנדל"ן והדלק, מוסיף מימד אישי לבעיית הגרעין האיראני וגרם לי להבין שחלק מהאישיות שלי מקורה שם בכפר העני בפולין. חוץ מזה מאז כל מוצאי יום השואה תמיד בא לי לנסוע ללונה-פארק.

---