פורסם במקור בספר "החיים על פי ניר".

אני מאד מחזיק מאבא שלי. הוא איש רב פעלים, חזק פיזית ונפשית, משכיל שאינו מפחד לשחות נגד הזרם. יום אחד כשבאתי לבקר אותו ראיתי שהוא יושב מול הטלוויזיה ומסתכל בעניין רב בתוכנית שהשפה שדוברה בה הייתה ספרדית. כמובן שתיארתי לעצמי שהתוכנית עוסקת במלחמת האזרחים של ספרד אבל להפתעתי כשהתקרבתי לטלוויזיה, ראיתי אישה בהריון צועקת על גבר שראוי שיטפל בה כי היא האימא של הילד שלו.
"אתה אבא רואה טלנובלה?", שאלתי בתדהמה.
"תבין בני", ענה לי אבי בכל הרצינות, "דרך צפייה בטלנובלה לא זאת בלבד שאני משפר את הספרדית שלי אלא גם מבין את מאבק המעמדות שבמקסיקו. תראה, למשל היא בעצם הנכדה של הסבא החורג של בעל האחוזה שירד מגדולתו בגלל קריסת מחירי הנפט, ובגלל זה אין היא נחשבת ראויה לכלה לנכד של הסבתא שבדמה זורם דם של אנגלים".
כשסיים אבי את המשפט פרצתי בבכי, הרגשתי שכל עולמי חרב עלי. אבי בכלל לא התייחס למשבר הנפשי שנקלעתי אליו שכן הוא שקע לתוך התוכנית שבה הוא צפה, ואפילו לא שם לב שעזבתי.
נסעתי נסער ומובך להורים של אשתי כדי לפגוש אותה ואת הילדים. ישבנו לאכול ארוחת ערב כשלפתע שמתי לב שאבא של אשתי מסתכל בעצבנות על השעון. גם מאבא של אשתי אני מחזיק, הוא עשה רבות לקידום הנושא התחבורתי במדינתנו וחלק מעבודתו אפילו השפיע על זכרון יעקב. בשעה שבע בדיוק הוא קם, פתח את הטלוויזיה והחל לראות מה שמאד מהר התברר כאופרת הסבון "ימי חיינו".
"אה טו ברוטוס?" שאלתי בפליאה את אבא של אשתי.
"תראה", הוא ענה לי, "דרך הצפייה באופרת הסבון לא זאת בלבד שאני משפר את האנגלית שלי, אני גם מבין את אורח החיים האמריקאי. שים לב למשל להופ, היא נשואה לבו והיא עברה השתלת אישיות ע"י סטפנו דמירה שהחליף אותה בנסיכה גינה שהתפקיד שלה יחד עם האב גון לגנוב יצירות אומנות".
שוב פרצתי בבכי ופרשתי לחדר צדדי מבלי שאף אחד מהאנשים שהיו שקועים במרקע בכלל הרגיש.
לפתע צלצל הסלולרי שלי ואמא שלי הייתה על הקו.
"דודה ינטה מכפר סבא נפטרה", היא אמרה לי בעצב, "ואנחנו בדרך להלוויה".
אני לא כל כך מכיר קרובים רחוקים שלי ולכן בקשתי מאמי שתזכיר לי מי היא.
"ובכן", השיבה אימי, "דודה ינטה היא אשתו השניה של האח החורג של סבתא שלך. בעלה הראשון נהרג בפולין ויש לה שני ילדים. הבת התחתנה עם יהודי משוויץ ונולדו לה בן ובת, שהבן התחתן עם נוצרי והבת עם מוסלמי! הבן של ינטה הוא כיום בבית כלא בקנדה כי הוא ניסה למכור שם סמים וזה, כולם אומרים, החריף את מצבה הנפשי של ינטה לאחר ששברה את הירך כאשר קטפה תפוזים בשדה לפני שנה".
כשהסתיימה השיחה יצאתי החוצה והצטרפתי לצפייה ב"ימי חיינו", שם לפחות האנשים נורמלים.

במשך שנים צץ לו מדי פעם ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, ומספר לכולנו כמה ילדי ישראל מסכנים. כמה רע להם, כמה מתעללים בהם וכמה עדיף היה להם אם היו נולדים במדינה אחרת.
לכן די הופעתי לא לשמוע את דעתו על המקרה שקרה לאחרונה בבית ספר של הילדים שלי, בית ספר ניל"י בזכרון יעקב, בו הגישו הורים של תלמיד כיתה ב' תלונה למשטרה על שבנם נענש בצורה לא ראויה. ביצעתי תחקיר קטן, או-קי עשיתי חיפוש בגוגל, ולתדהמתי גיליתי שהגוף הזה, המועצה הלאומית לשלום הילד, הוא בכלל גוף פרטי שהוקם בשנת 1980. כן אל תתנו למילה "הלאומית" לבלבל אתכם. זהו גוף שלא מופעל ע"י המדינה ומתנהג כמו כל לובי שיש בכנסת.
אחד מהפרויקטים שכה גאים בו באותה מועצה הוא ניידת זכויות הילד לבתי ספר יסודיים. באתר כתוב כי "ניידת זכויות הילד הנה יוזמה של פורום אנשי עסקים למען הילד והיא מופעלת בשיתוף גלידת שטראוס ובסיוע: ערוץ הילדים; כלמוביל-יונדאי; מכון תכנים; סלקום; סונול; הראל חברה לביטוח, פיאט, אלדן, מפל, חיים-לוי, מייקרוסופט ואיגוד האינטרנט בישראל". כולם ככולם גופים פרטיים. מיד כאשר ראיתי את הפרויקט שמחתי והחלטתי לעזור למועצה להמשיך ולהחליש את המורים. מורים שעומדים עם ידיים קשורות מאחורי הגב בכל מה שקשור ליכולת להשליט משמעת בכיתה. אז לכבוד סיום שנת הלימודים ישבתי וכתבתי תוספת ל"חוק זכויות התלמיד". הנה לפניכם: "חוק זכויות התלמיד המופרע"
1) לתלמיד המופרע יש זכות בסיסית וחוקתית להיות מופרע.
2) זכויותיו של התלמיד המופרע עולות בחשיבותם על זכויותיהם של שאר תלמידי הכיתה, במיוחד על הזכות לאווירה לימודית.
3) זכויותיו של התלמיד המופרע עולות בחשיבותם גם על זכויותיהם של המורים.
4) אין לתלמיד המופרע שום חובות.
5) התלמיד המופרע זכאי להורים אשר חושבים שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל.
6) יש צורך באישור שר החינוך על מנת להעניש את התלמיד המופרע.
7) יש צורך באישור ראש הממשלה על מנת להעביר את התלמיד המופרע למסגרת מתאימה.
8) במקרה ונענש הילד המופרע, ידווח המקרה ישר לעיתונות שאוטומטית תתמוך בגרסתו.
9) התלמיד המופרע רשאי להמשיך להיות מופרע גם מחוץ לכותלי בית ספר ובמיוחד במסיבות ימי הולדת כיתתיות.
10) לתלמיד המופרע מותר לגדול ולהיות מבוגר מופרע.

מעניין אם המועצה תקדם את זה.

תחשבו על עולם אידיאלי בו זוג צעיר יכול לקנות דירה היכן שהוא רוצה ובמחיר סביר. בנוסף לכך הדירה גם יכולה פיזית לגדול או לקטון לפי הצרכים של הזוג, ואפילו לעבור כמו שהיא למקום אחר. נשמע דמיוני? מופרך? אז תדעו שזה בדיוק מה שקורה בענן.
אבל מה זה הענן ("The Cloud") ולמה כולם מהללים אותו ורוצים חלק ממנו? בשביל להבין זאת יש צורך לחזור לעבר והעבר בעולם הטכנולוגי זה גג עשר שנים. בואו נניח שלפני עשור ישבתם עם חברים, ועליתם על רעיון ענק לאתר אינטרנט שיאפשר להרבה אנשים לבזבז את הזמן שלהם לשווא. ישבתם יום ולילה, בניתם את האתר, ועכשיו הגעתם לשלב שצריך למצוא חברה שמספקת מקום שבו האתר יפעל ויהיה מחובר לרשת האינטרנט. נגיד שמצאתם חברה אמינה, ואיש התמיכה של החברה שואל אתכם "תגידו כמה ואיזה מחשבים אתם רוצים שיריצו את האתר שלכם?". פה אתם נכנסים לדילמה. אם תקנו יותר מדי בזבזתם כסף. אם תקנו פחות מדי והאתר שלכם יהיה הצלחה מדהימה הוא לא יעמוד בלחץ, יקרוס, והגולשים לא יחזרו. אם רוב הלקוחות יגיעו מחו"ל  והמחשבים הם בישראל תגובת האתר תהיה יותר מדי איטית ושוב פעם הגולשים לא יחזרו.
פה נכנס לסיפור הענן, אותו עולם נדל"ן וירטואלי ואידיאלי. במקום לשאול אתכם כמה מחשבים אתם רוצים, איש התמיכה של חברה שמספקת שירותים בענן שואל אתכם את השאלות באות: כמה כוח חישוב אתם רוצים? כמה מקום בדיסק אתם צריכים? איזה רוחב פס אתם צריכים? ואיפה אתם רוצים שפיזית שהשירות הזה יינתן?. השוס האמתי בכל הסיפור, שאם לאחר כמה שבועות אתם מגלים שקניתם יותר מדי כוח חישוב אפשר פשוט לוותר על חלק ממנו. אם המצב הוא הפוך וגיליתם שהאתר הוא הצלחה מסחררת, אפשר לקנות יותר רוחב פס, ואם גיליתם שרוב הלקוחות שלכם בכלל מספרד ניתן לבקש שהשירות ישב פיזית באירופה.
הענן גם טוב לעסקים רגילים שלא מקימים אתרים. פעם אם בעל עסק רצה שיהיה בחברה שלו דואר אלקטרוני פנימי, הוא היה מזמין מישהו שיתקין לו מחשב עם שרת דואר ויתמוך בו כאשר הכל קורס. היום יש חברות ענק שכל הדואר שלהם, כל שיתוף המסמכים שלהם נעשים דרך מה שנקרא Google Apps בענן. החברות נהנות מגיבוי, תמיכה, שידרוג שנעשה ע" חברה גדולה ורצינית.
עכשיו נסו לנחש מי החברה הכי חזקה במכירת שירותי ענן לחברות סטארט-אפ? גוגל, מיקרוסופט או אפל? טעות! תופתעו לגלות שזאת אמזון. כן אמזון החנות המקוונת הגדולה בעולם. יום אחד (אחרי התפוצצות בועת הדוט-קום) התעורר ג'ף בזוס מנכ"ל אמזון וגילה שרוב הזמן המחשבים של החברה שלו עובדים באיזי, חוץ מאשר בתקופות לחץ כמו שגעון הקניות של הכריסטמס. חשב וחשב והגיע למסקנה שאולי כדאי לעשות כסף ממכירת שימוש במחשבים הנחים שלו ללקוחות חיצוניים. כך נוצרו AWS) Amazon Web Services). כיום לא מעט חברות משתמשות בשירותים הללו ,Reddit ,Foursquare, Pinterest, Netflix  ו Fiverr הישראלית יחד עם המון חברות קטנות. אוקי, נכון שלפעמים יש גם לאמזון תקלות אבל על מי אתם סומכים יותר על אמזון או משה שירותי מיחשוב?
השירות הזה שינה את חוקי המשחק וסף הכניסה כי כל אחד יכול לקבל את אותם שירותי מחשוב של עולם ראשון, למרות שיכול להיות שהוא גר בכלל בעולם השלישי. על בסיס השירות הזה גם קמו חברות שמספקות שירותים יותר מתוחכמים שמאפשרות לשכור לפי שעה חנויות מקוונות או כלי ניהול עובדים. אבל חשוב לזכור שבסופו של יום מאחורי השירות הזה נמצאות חוות מחשבים ענקיות שצורכות אנרגיה כמו מדינת ישראל ביום הכי חם השנה. בחוות הללו נמצאים דברים פיזיים: בנינים, מחשבים והמון מזגנים כך שלמרות כל הווירטואליזציה שאופפת אותנו, הדבר המוחשי הוא הדבר האמתי. כך זה תמיד היה וככה זה תמיד יהיה. גם בקניית דירה וגם עם חברים.

פעם כשהייתי צעיר ואידאליסט, חשבתי שאני יכול לשנות את העולם ולכן הייתי הולך לישיבות המועצה של מקום מגוריי. רציתי לראות מה קורה שם, איך מתקבלות ההחלטות, וגם להראות לנבחרים שהציבור מאזין. שם גם למדתי שיש ועדת שמות שמחליטה על השמות של הרחובות החדשים. לפעמים בוחרים לתת לרחובות באזור מסוים שמות עם מכנה משותף כמו אבנים יקרות או ספינות מעפילים. לפעמים שמות שמנציחים אנשים ולפעמים שמות שכאילו הוגרלו במכונה שגם ממציאה את השמות למבצעים של צה"ל.
כך נולד הטור השבועי הזה. באחת מהישיבות פגשתי את עורך העיתון המקומי ה"גפן" ומפה לשם התחלתי לכתוב לו סיכומים של הישיבות. לאחר כמה חודשים ביקשתי ממנו לכתוב טור שבועי בשם "החיים על פי ניר" והשאר זה כבר היסטוריה. שנה אחרי זה קרו שני דברים. הראשון זה שנולדו לי התאומות. מצד אחד הן נתנו לי המון חומר לכתוב עליו, אך מצד שני הייתי כל כך עייף שהפסקתי ללכת לישיבות המועצה. דבר שני שקרה שהגעתי למסקנה שהשם שבחרתי לטור "החיים על פי ניר" הוא די מאפן ובנאלי. לראייה פנינה רוזנבלום יצרה תוכנית ראליטי בטלוויזיה בשם "החיים על פי פנינה".
למרות שחשבתי לשנות הגעתי למסקנה שזה מאוחר מדי, הרי בכל זאת זה כבר נהיה "מותג". כך אני תקוע כבר 14 שנה עם שם שאני לא שלם אתו. כשרות לציבור הקוראים, בגלל שאני יודע כמה חשוב וקשה לבחור שם טוב, הנה כמה הצעות חינמיות שאולי יעזרו לכם לבחור נכון לכשתצטרכו.

1. תוכנית כלבוטק שעוסקת בעצירת מוהלים רמאים: "המילה האחרונה"
2. תופעה בה רואים ביום חם אישה שמנה בשם מורגנה הולכת על הכביש: "פאטה מורגנה"
3. הזכר של ה"לאמה": "ככה"
4. ישיבת זקנים בבית אבות שדנה בנושא מסוים: "סיעוד מוחות"
5. אוטוביוגרפיה של מר קו: "קווים לדמותו"
6. האויב של דב הנמלים: "נמלת דובים"
7. כותב ערבי שמספר בצורה הומוריסטית איך הוא מכה יהודים: "סייד קשוח"
8. לא כדאי לקרוא למסעדה אוריינטלית בכפר: "החווה הסינית"
9. זה לא מאד מושך לבלות במדשאות של הישוב: "כרי דשא"
10. מקום טוב לחנות שמיועדת למתים: "כיכר תכריך"
11. כלא למסז'יסטים שעברו על החוק: "כלא מסז'יהו"
12. סלוגן למוהל שמפרסם בעיתון של עולים מרוסיה: "מילה זו מילה"
13. פאב כשר למהדרין: "בר מצווה"
14. ספא שהורגים בה את מי שלא מסוגל לסבול טיפול שבדי: "ספארטה"
15. עיתון שעוסק בצד הכלכלי של עולם הפורנו: "דה – פאקר"
16. הצגה שבה זאב רווח מחליף את מייק בורשטיין: "ערסל'ה מאוסטרופולי"
17. רשת אופטיקה במגזר הערבי: "אבו-ארבע ובניו".
18. קניון משלים לקניון "M הדרך" שיש בו חנויות "עשה זאת בעצמך": "אב הבית"
19. כינוס של פרשני טלוויזיה בכנרת: "אגם הבירבורים"
20. ביטוי שמציין את הצורך לעשות לייק למישהו רק בגלל שהוא עשה לך לייק: "Like רוחצת Like"

חששתי שבסופו של דבר זה מה שיקרה אם נאמץ כלב. אבל כמו במשפט המפורסם "מעז יצא מתוק" גם לעובדה שאני זה שמוציא אותו לטיולים יש המון יתרונות. אני מזיז את הגוף הזקן שלי, אני מתנתק מהמחשב ונותן למוח זמן איכות, אני פוגש את השכנים ויוצר קשרים חברתיים ולאחרונה אפילו הרווחתי כסף.
בטיולים הראשונים התעלמתי מהאופציה הכלכלית כי התביישתי. כן התביישתי. לא היה לי נעים להרים את הבקבוקים שכתוב עליהם "חייב בפיקדון 30 אג'". הרי מי שאוסף בקבוקים כאלו ברחוב הוא לרוב איש אשר לבוש מרושל, הדוחף עגלת סופר ישנה ומדבר אל עצמו. אני לשמחתי מקיים רק שניים משלושת התנאים הללו כי אין לי עגלת סופר ישנה.
רגע, אתם בטח שואלים את עצמכם, בכמה בקבוקים כאלו אתה נתקל במהלך הטיולים שלך עם הכלב? התשובה היא בממוצע אחד וחצי ביום ואני אפילו לא גר סמוך לפאב או סופר. אחד וחצי שווה 45 אגורות ביום, 3.15 ₪ בשבוע, 164.25 ₪ בשנה, 1642.5 ₪ בעשור.
השינוי בגישה שלי קרה באחד הלילות החשוכים בחורף כאשר אף נפש חיה לא הייתה ברחוב ואני בפרץ של אומץ הרמתי בקבוק, רצתי יחד עם הכלב הביתה וסגרתי במהירות את הדלת מאחורי.
"מה קרה?", שאלו אותי בני המשפחה.
"שום דבר מיוחד", אמרתי והחבאתי את הבקבוק.
לאחר שהערמה הסודית שלי הכילה 10 בקבוקים, שמתי אותה בשקית ובמהלך הקניות שלי בסופר נגשתי לשירות לקוחות לקבל את שלושת השקלים שמגיעים לי. גם פה כמעט וויתרתי כי בתור לפני לקבלת החזר הפיקדון עמדו כמה ילדים חרדים קטנים ואישה זקנה אחת. לרגע הרגשתי שאני גוזל מהם את הפרנסה אבל התגברתי.

חזרתי הביתה מאושר עם חשבון קניות שהורידו ממנו שלושה שקלים והראיתי לילדים ולאישה איך גם חסכתי וגם עזרתי לשמור על איכות הסביבה. בתגובה אמרה לי אשתי שאני דפוק והילדים הציעו לקנות בקבוקי שתיה קטנים כדי שיחזירו לנו 30 אגורות. כמו תמיד התעלמתי מדברי האישה וצחקתי מדברי הילדים.
מעודד מההצלחה הראשונית נעלמה לי לגמרי הבושה וכמו צייד מנוסה חזרתי כל יום מהטיול שבידי כסף מפלסטיק וזכוכית. אט אט אף פיתחתי יכולות מדהימות לאיתור מקום מחבואם של בקבוקים. היו לי ימים טובים שהייתי חוזר עם חמישה בקבוקים והיו ימים גרועים שבהם חזרתי עם ידיים ריקות אבל הממוצע כמו שכבר ציינתי היה אחד וחצי בקבוקים.
אך לפני כשבועיים המצב השתנה. כמו בסיפורים על הדייגים היוצאים אל הים הסוער וחוזרים עם רשת ריקה כך גם הייתי אני. לא הבנתי מה קורה. לא היה לי הסבר הגיוני. ממש נכנסתי לדיכאון.
הפתרון לתעלומה התגלה במקרה כאשר הלכתי לזרוק נייר למרכז המיחזור השכונתי. לפני הלך זוג כאילו הם באמצע פעילות גופנית אבל אז נעצר הגבר ליד אחד השיחים, הרים בקבוק קטן והמשיך. מתחרים. יש לי מתחרים.
מיד שחזרתי הביתה ישבתי לחשוב מה עלי לעשות. איך עלי להביס את המתחרים שנראו מאד מקצועיים ונחושים. האם לקום יותר מוקדם בבוקר? האם לצאת לשלושה טיולים עם הכלב במקום רק שניים? הצגתי את הדילמה הזאת לאשתי וילדים. אשתי שוב אמרה לי שאני דפוק והילדים שוב הציעו לקנות בקבוקי שתיה קטנים כדי שיחזירו לנו 30 אגורות. בסוף החלטתי לעשות מה שבדרך כלל קורה בארצנו הקטנה במקרים כאלו. הקמתי ארגון פשע ואני מתכוון להודיע לזוג שאם הם רוצים לעבוד באזור שלי אני רוצה חלק מהרווחים. אתם יודעים מה? אשתי צודקת. אני באמת דפוק.

לפני ארבעה חודשים החלטתי להתחיל לשתות אלכוהול. אבל קודם נענה על השאלה הראשונה שבטח עלתה בראשכם והיא "איך הגעת בגילך המופלג למצב הזה?". ובכן התשובה היא "טראומות".
הפעם הראשונה הייתה בגיל 13 בבר מצווה של חבר. בכל משפחה יש את האידיוט האחד שנהנה לראות אחרים סובלים והאידיוט בבר מצווה הזאת שכנע אותי וכמה מהחברי ללגום מכוס וודקה. אני לא רק לגמתי אלא לקחתי שלוק רציני שפשוט שרף לי חלקים פנימיים בגוף ושילח אותי בריצה לברזייה הקרובה.
הפעם השנייה הייתה בגיל 18 בפאב שבחוף בת גלים שבחיפה. כדי לא להיות שונה הזמנתי גם אני שליש בירה מהחבית. בחרדת קודש לגמתי מהכוס וכל מה שעלה לי בראש זאת המילה "שתן". היה לזה את הטעם, ובבקשה אל תשאלו אותי איך אני יודע, של משהו שכבר עבר דרך מישהו. ניסיתי עוד שתיים, שלוש לגימות כי החבר'ה מסביב אמרו שצריך להתרגל אבל די מהר נכנעתי ונתתי את הבירה למישהו אחר.
הפעם השלישית והאחרונה הייתה בגיל 30 במילואים במוצב בגבול עם סוריה, אז שעוד הייתה מדינה "נורמלית". אני והמ"פ שלי הוקפצנו לסוף שבוע צבאי על מנת לעזור לפלוגה שכל הקצינים שלה חלו. בסוף ארוחת שישי מפנקת הרימו כולם כוס של "יין פטישים" צבאי ואני, אולי כדי לחזק את המנהיגות שלי מול החיילים, הצטרפתי. לא עוברות שתי דקות והחל לכאוב לי הראש כאילו באמת מישהו דופק בו עם פטיש. לא עוברות עוד שלוש דקות וכל המוצב מוקפץ כי יש חשד לחדירה בגדר באזור מג'דל שמס. "זה הכלי שלך, זה הצוות שלך וזאת המפה שלך", צעקו לי בעודי יוצא בריצה מהמטבח כולי מסוחרר מנסה להבין מי נגד מי. אחרי שעה של סיור בגזרה חזרתי למוצב ומיד הלכתי לישון בהבטחה שזאת הפעם האחרונה שאני אפילו טועם משקה אלכוהולי.
עברו מאז 14 שנים ועמדתי בהבטחה שלי. בכל אירוע שיש בו השקת כוסית הכוס שלי תמיד מלאה במים, דיאט קולה או מיץ תפוזים. לכל בקבוקי היין שקיבלתי במתנה עשיתי שימוש חוזר בתור מתנה לאחרים. וכל פעם שסירבתי בנימוס לשתות הוספתי בצחוק כי זה בגלל שאני מוסלמי.
אבל הרגשתי שאני כנראה מפספס משהו. לא יכול להיות שרוב העולם שותה ונהנה ורק לי צמד המילים שעולה בראש בהקשר של יין ובירה זה "איכסה פיכסה". חוץ מזה רציתי, כמו בפרסומות, להסתובב עם בקבוק בירה ביד בעוד מסביבי אנשים צעירים ויפים צוחקים ונהנים. חשוב לציין שאני כמובן מדבר על שתיה אחראית כי לצריכת אלכוהול יש גם צדדים אפלים כמו אלכוהוליזם, אלימות, תאונות דרכים והריונות בלתי מתוכננים.
הטריגר להחלטה לשוב ולנסות היה ההכרות שלי עם קבוצת אנשים שלא רק אוהבים לשתות אלכוהול אלא אפילו משלמים להם לכתוב את דעתם על משקאות אלכוהוליים. ואם בכתיבה עסקנו, זה מה שאני עושה כיום ורבים טוענים שאלכוהול יכול מאד לעזור ליצירתיות ובהורדת מחסומי כתיבה.
ביקשתי את עצת המומחה לבירה והוא הציע להתחיל עם בירה גרמנית ממינכן בשם המופצץ Franziskaner Hefe-Weissbier. מאד התרגשתי סוף סוף לעמוד מול מדף הבירות בסופר ולשים בפעם הראשונה בירה בעגלה. בערב אכלתי ארוחה מלאה ודשנה ואחרי שהילדים הלכו לישון התיישבתי מול הטלוויזיה, העברתי לערוץ הספורט, וידיתי שיש בקרבתי טלפון עם חיוג מהיר למגן-דויד-אדום, פתחתי את הבקבוק ולגמתי. המשפט הראשון שעלה לי בראש היה "?Haven't the Jewish People Suffered Enough". העיניים שלי התמלאו דמעות לא בגלל הטעם אלא בגלל ההבנה שאולי נגזר ע"י לחיות חיים נטולי-אלכוהול.
אשתי ראתה אותי ביגוני ושאלה בפליאה למה אני לא מתחיל עם משקאות של בחורות והציעה לקחת אותי לפאב. שבוע לאחר החוויה הגרמנית המפוקפקת נכנסנו היא ואנוכי לפאב המקומי. כאשר הגיעה המלצרית הזמינה אשתי לעצמה Shandy אפרסקים ולי Breezer לימון. "סליחה", שאלה המלצרית ספק בפליאה, ספק בגיחוך, "בשבילו Breezer?". "כן", ענתה אישתי. המלצרית רשמה את ההזמנה ניגשה לברמן, ואני ראיתי איך היא מצביעה לכיווננו ושניהם צוחקים.
המשקה הגיע ואני גמרתי לחסל את כל החמוצים/בוטנים/דברים מוזרים שהיו על השולחן יותר מכיוון שהייתי עצבני מאשר רעב. שפכתי את משקה לתוך הכוס, קרבתי אותה בחשש לפה ולגמתי. מלאכים החלו לשיר. זה אשכרה היה טעים. אחרי שגמרתי את כל הבקבוק מבלי השפעות פיזיולוגיות הנראות לעין אפילו טעמתי מה- Shandy של אשתי.

במשך השבועות הבאים הוספתי לרשימת הקניות את ה Breezer וכל פעם ניסיתי בטעם שונה. אבל ההתקדמות הזאת לא עזרה בניסיונות של טעימות יין בימי שישי אצל חמי או במפגשים חברתיים. הבנתי שהדרך ארוכה ואחרי כל כך הרבה שנים אני צריך להתקדם לאט לאט. ברגעים אלו יושב לי במקרר השלב הבא, בירה Corona Extra מקסיקנית שמחכה לראות מתי יהיה לי את האומץ לנסות. אני מקווה שזה ילך טוב למרות שאחרי עוד העלאת מס על בירות אני חושב שבמחיר שהן עולות שווה לי לחזור לשתות מיץ תפוזים.